אני מעוניין לתרום  |  כך התחלנו את המדרש התימני  |  וידאו - יום בחצריך  |  חומר מארכיון המדינה  |  תורמים בשקלים או בדולרים  |  קריאה בתורה לכל השנה  |  ת"ת מבשר טוב  |  ילדי תימן  |  פרשת השבוע  |  מדור פרשת השבוע  |  ס ר ט י - ו י ד א ו  |  

אתרים תימנים נוסח תימן תימני נט יד מהריץ מבשר טוב
 

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



 


יפוצו מעינותך חוצה
FacebookTwitter

      פרשת מטות
דף הבית >> פרשת השבוע >> מעיינה של תורה ספר במדבר >> פרשת מטות

פרשת ראשי המטות:
א טקסט- / ב / ג / ד / ה / ו / ז / הפטרהיכין ובועז / תורת אמת

מעינה של תורה

בס''ד

''וידבר ה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה'' (ל, ב)
אמר משה רבנו לבני-ישראל על אודות ראשי המטות, שיהיו יודעים כיצד להעריך את דברי מנהיגיהם, שכן כל אשר יאמרו הם, ראשי המטות, הרי ''זה הדבר אשר צוה ה''. דברי-סופרים כדברי-תורה הם, ויש לשמוע אותם כשם ששומעים דברי אלהים חיים.

לפיכך הקדימה זאת התורה לפרשת התרת-נדרים, שכן מה טעם יכול חכם להתיר נדר ולעקרו מלמפרע כאילו לא היה – אומר ה''כלי יקר'' – משום שחייו היומיומיים ומעשיו של כל אדם מישראל צריכים להיות מסודרים על-פי דעתם ורצונם של חכמי-התורה,

וממילא אומרים אנו: ''כל הנודר על דעת חכמים הוא נודר'' – מלכתחילה מתכוון הנודר, שלא יהא תוקף לנדרו אלא אם כן יסכימו לכך החכמים, אבל אם לא יסכימו ויאמרו: ''מותר לך'', יפקע תוקפו מעיקרא, כשם שיכול הבעל להפר את נדרי אשתו, משום ש''כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת''.

הרי כל ענין התרת-נדרים מבוסס על יסוד אמונת-חכמים והנהגת-חכמים, ולכן שפיר יאה כאן ההקדמה הזאת, כי דבריהם של ראשי-המטות, חכמי-התורה, נחשבים כדבר ה.

אף אם יעשה אדם-מישראל את המעשה הכביר ביותר, ואפילו אם ימסור נפשו ויקריב קרבנות, הר אם לא ייעשה הדבר על-פי דעת ורצון חכמי-התורה – לא זו בלבד שלא יהא כל ערך לקרבנות אל עוד יהיו נחשבים כ''שחוטי-חוץ'' – כקרבנות שהוקרבו במקום ובאופן שאינם רצויים לפני השם-יתברך, דבר המחייב בכרת. והוא אשר רמזו חכמינו בדרשם את ''זה הדבר'' שנאמר כאן אצל ''ראשי המטות'', מ''זה הדבר'' שנאמר אצל שחוטי-חוץ (רש''י) – מכיוון שכל פעולה שאינה לפי רצון ראשי-המטות, הריהי מנוגדת לתורה, ואם זוהי פעולה של מסירת-נפש והקרבה – הרי זה בבחינת ''שחוטי חוץ'' שהם תועבת ה.

''וידבר משה..זה הדבר אשר צוה ה'' – וכי היכן מצינו קודם שאמר ה למשה את ענין התרת נדרים, שהוא מוסר בזה לבני-ישראל? ברם, אחרי חטא-העגל נאמר: ''ויחל משה'' – ודרשו חכמינו, שהתיר משה את נדרו של הקדוש-ברוך-הוא להכחיד את ישראל (ברכות ל''ב) – הרי מעצם העובדה הזאת כבר ידע משה רבנו, שיש התרה לנדר, וכבר לא היה צריך לציווי מיוחד על כך.

מה טעם נאמרה מצוה זו לראשי-המטות? שכן אמרו חכמינו הבמדרש, כי אין אדם רשאי להישבע אלא אם כן יהיו בו כל המדות הללו: ''את ה אלהיך תירא ואותו תעבוד'', כי אז ''ובשמו תשבע'', ולא עוד אלא שעליו להיות ירא-שמים כיוסף ואיוב ולא תהא לו שום עבודה אחרת לעבודת-השם.

וברור איפוא כי אנשים כגון אלו יחידי-סגולה הם, הלא המה הצדיקים הגדולים מנהיגי ישראל. לפיכך מכוונים כאן הדברים אל ראשי-המטות, כי רק שכמותם יכולים להרושת לעצמם להוציא שבועה מפיהם.
''איש כי ידר נדר לה'' (ל, ג)
הדא הוא דכתיב, כי לא ידע האדם את עתו (מדרש). מה ענין פסוק זה לכאן?

ברם, מצינו בגמרא, שבשעה שאדם נודר קרבן אל יאמר ''לה קרבן'', כי אם ''קרבן לה'', משום שמא יבטא את השם ולא יסיים את המלה ''קרבן'' ויהא מוציא שם שמים לבטלה (נדרים י). ומבארים המפרשים, כי החשש הוא פן ימות פתאום בטרם יהא סיפק בידו לומר ''קרבן''.

זוהי איפוא הכוונה שבמדרש, שלפיכך אמר הכתוב ''נדר לה'' ולא ''לה נדר'', משום ''לא ידע האדם את עתו'' – ויש מקום איפוא לחשוש פן ימות באמצע ויהא מוציא שם-שמים לבטלה, על-כן עליו לומר תחילה ''נדר'' ואחר-כך ''לה''.

אמר להם הקדוש-ברוך-הוא לישראל, לא תהיו סבורים שהותר לכם להישבע בשמי, אפילו באמת אין אתה רשאי להשבע בשמי אלא אם כן יהיו בך כל המדות הללו: להשבע בשמי אלא אם כן יהיו בך כל המדות הללו: את ה אלהיך תירא ואותו תעבוד ובשמו תשבע (מדרש).

מהו, באמת, עניינו של דבר זה, שאסור להישבע אלא אם כן מחונן האדם בכל המידות הללו? ברם, אמרו חכמינו: ''יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקדוש-ברוך-הוא עוזרו לא היה יכול לו'' (קדושין).

הרי נתון איפוא האדם במאבק קשה ומר עם היצר-הרע ואינו יכול לנצחו אלא בסייעתא דשמיא. אך במה דברים אמורים, באיסורים שאסרה תורה על האדם – שמסייעים לו לאדם מן השמים כי יוכל לשמרם, אבל בנדרים ושבועות שאדם מקבל על עצמו מרצונו שלו, איננו מקבל כל עזרה וסיוע מן השמים במלחמתו נגד היצר, שכן מי ביקש ממנו כי יוסיף על עצמו עוד איסורים על איסורי התורה, כפי שאמר הכתוב בענין נדרים:

''למה יקצף אלהים על קולך'' (קהלת) – ברצונך ובדיבורך שלך קשרת את עצמך באיסור זה, על-כן עליך להתגבר בכוחות עצמך על היצר-הרע העושה את כל המאמצים להעבירך על האיסור הזה, ברור איפוא שזקוק אדם לזכויות גדולות, לכוחות כבירים ולמידות נאצלות, כדי שיוכל לנצח לבדו במאבק קשה זה.
''לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה'' (ל, ג)
מי שנזהר בדיבורו, לבל תחולל שום מלה היוצאת מפיו ולא תהא לבטלה, עליו הכתוב אומר: ''ככל היוצא מפיו יעשה'' – ברכותיו מתקיימות וכל דיבור שלו נחשב כגזירה שיש למלאה, כפי שאמרו חכמינו: ''ותגזר אומר ויקם לך – צדיק גוזר והקדוש-ברוך מקיים''.
''ושמע אביה את נדרה..והחריש לה אביה וקמו כל נדריה'' (ל, ה)
כאן, בהפרת האב, נאמר סתם: ''והחריש לה אביה'', ואילו להלן (בפסוק ח), בהפרת הבעל אצל ארוסה, נאמר: ''ושמע אישה ביום שמעו והחריש לה'', ולהלן מזה (בפסוק ט''ו), בהפרת הבעל אצל נשואה, נאמר: ''ואם החרש יחריש לה אשה מיום אל יום''.

ויש להבין, מה משמעותם של השינויים הללו? ברם, אצל האב ביחס לנדרים של בתו יתכן אי-פעם שאפילו אם יחריש לה רגע אחד בלבד, שוב לא יוכל להפר את נדרה; כגון, אם נדרה נדר ברגעים האחרונים של ימי-נערותה, על סף בגרותה, שאז כבר אין בידי האב להפר את נדרה. לפיכך לא נאמר כאן: ''ביום שמעו'', שכן אפילו ברגע אחד עלול האב לפעמים לגרום לידי ''וקמו כל נדריה''.

אצל אשה ארוסה גם-כן יתכן שאפילו אם יחריש לה הבעל שעות מספר, שוב לא יוכל להפר את נדרה, כגון אם בינתיים נשאה לאשה, שאז הדין הוא: ''אין הבעל מיפר בקודמין'', ואחרי הנשואין אין עוד בידו להפר את אשר נדרה באירוסיה. לעומת-זה אצל אשה נשואה יש בידי הבעל פנאי של יום תמים, כדי להפר את נדרי אשתו, ורק אם החריש לה ''מיום אל יום'' אזי ''והקים את כל נדריה''.
''ונדר אלמנה וגרושה כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה'' (ל, י)
בכל הפרשה לא נאמר אלא ''יקום'' או ''יקומו'' בלי ''עליה'', ואיללו כאן אצל אלמנה וגרושה נאמר: ''יקום עליה''? ברם, הגמרא (זבחים מ''ג) מפרשת את הפסוק: ''והנפש אשר תאכל בשר וטומאתו עליו'' (ויקרא ז, כ), כי הכוונה היא רק לטומאת-הגוף, לפי ש''עליו'' היינו ''מי שטומאה פורחת ממנו'' – שהטומאה שרויה עליו ובידו להסירה מעליו על-ידי טבילה.

כידוע קיימת דעה אצל כמה מהפוסקים, כי אשה שיש לה בעל או אב, אי אפשר להתיר את נדרה אלא על-ידי הפרת הבעל או האב, אבל לא על-ידי התרת חכם, לעומת-זה, אלמנה וגרושה, שכבר אין להן הפרה של בעל, אפשר להתיר את נדרן על-ידי התרת חכם.

לפיכך, סתם אשה נאמר בה רק ''יקום'' בלי ''עליה'', שכן ההפרה אינה תלויה בעצמה, כי אם בבעלה או באביה – אבל אלמנה וגרושה, שיכולות להתיר את נדרן על-ידי התרת חכם, יאה לומר בהן ''עליה'', לפי שהנדר שרוי עליהן ובידן להשתחרר הימנו – כשם ש''עליו'' הנאמר אצל טומאה כוונתו לטומאה השרויה על האדם ובידו להיטהר הימנה.
''וידבר משה אל העם לאמר'' (ל''א, ג)
אף-על-פי ששמע שמיתתו תלויה בדבר עשה בשמחה ולא איחר (רש''י).

השם-יתברך אמר למשה: ''נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים'' (פסוק ב), ואילו משה אמר לבני-ישראל: ''לתת נקמת ה במדין''?

שכן באמת הרי חטאו המדינים כלפי אלהים, כי הכשילו את בני-ישראל בזנות, וכן חטאו כלפי ישרלא, כי נדמו לנפילתם של עשרים וארבעה אלף איש מהם, אמר איפוא השם-יתברך למשה: מוחל אני על כבודי, אולם על אשר עשו לבני-ישראל איני יכול למחול – ''נקום נקמת בני ישראל''. אך מששמע משה: ''אחר תאסף אל עמך'' – כי מיתתו תלויה במלחמת-מדין זו, חושש היה שמא יאמרו ישראל, כי גם הם מוחלים על כבודם, מתוך רצון להאריך את חייו, לפיכך אמר להם: ''לתת נקמת ה במדין'' – שהמדובר הוא בכבוד-שמים ואין למחול על כך.

ולפיכך נאמר: ''וימסרו'' – היינו: ''על כרחן'' (רש''י) – שהיו מוכרחים ללכת בניגוד לרצונם, מאחר שאמר להם משה כי נקמת ה היא. הרי מכאן ראיה, שעשה זאת משה רבנו בשמחה, שכן יכול היה בנקל לעכב את הנקמה, אילו אך היה מוסר לבני-ישראל את דברי ה כהוייתם: ''נקום נקמת בני ישראל'', אלא בכך-זאת רצה שיתמלא רצון השם-יתברך, אף כי מיתתו תלויה בדבר.

כאשר מלך יוצא למלחמה כדי לנקום את נקמת עמו, עדיין אין בכך משום הוכחה, שהוא עושה זאת מחמת חיבתו לעמו, אלא יתכן מאד שהוא עושה זאת רק לטובת עמו, שכן ''אין מלך בלי עם'' ועליו להגן איפוא על עמו, כדי לשמור על מעמדו המלכותי. רצה הקדוש-ברוך-הוא שיהיו בני-ישראל יודעים, כי משה רבנו יוצא למלחמה במדין אך ורק לטובתם ולכבודם, משום שהוא עצמו לא יפיק עוד משה שום תועלת, שכן מיד לאחרי המלחמה עליו להאסף אל עמו.

זהו איפוא החידוש שבדבר, שאף-על-פי-כן עשה זאת משה בשמחה וברצון, כי בין כה ובין כה לא נתכוון לתועלתו כי אם לטובת ישרלא. משראו בני-ישראל את גודל אהבתו של משה אליהם, נתגברה בהם פי כמה אהבתם אליו וסירבו ללכת – ''וימסרו – על כרחן''.
''החלצו מאתכם אנשים לצבא...לתת נקמת ה במדין'' (ל''א, ג)
''החלצו'', היינו, הסרה (כגון: ''וחלצה את נעלו מעל רגלו''). משה רבנו אומר לבני-ישראל, כי יחלצו מעל עצמם כל נגיעה עצמית שהיא ולא תהא כוונתם במלחמה זו לא לכבוד עצמם ולא לשם ענין אישי כלשהו, כי אם רק לכבוד שמים – ''לתת נקמת ה במדין''.

לפיכך אומר רש''י: ''אנשים – צדיקים'', לפי שרצה משה רבנו כי תהיה מלחמתם רק לשם-שמים ולא מחמת שאיפות-נקמה אישיות, ולשם כך דרושים באמת אנשים צדיקים. ועל-כן היה הכרח לגייסם בעל-כרחם – ''וימסרו – על כרחן'' – מאחר שלא האמינו כי אכן צדיקים הם וכי יוכלו באמת לכוון רק לשם-שמים.

כל מאבק המתנהל למען היהדות, מן החובה שיהיה כולו לשם-שמים, טהור מכל פניות ונגיעות. אמנם בכל מלחמה נעוץ הרבה מן הרע, אולם אם הכוונה טהורה היא ונאמנה, לשם-שמים, אזי אין המלחמה מזיקה כלל. אבל אם אין הכוונה טהורה, משפיעה המלחמה לרעה.
''אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל'' (ל''א, ד)
לרבות שבט לוי (רש''י).

מקשים המפרשים, אם גם משבט לוי גוייסו אנשים למלחמה, הרי צריכים היו להיות שלושה-עשר אלף איש משלושה-עשר שבטים, ולמה איפוא נאמר בפסוק הסמוך: ''וימסרו מאלפי ישראל...שנים-עשר אלף''?

ברם, על הכתוב: ''וימסרו'' אומר רש''י: ''מששמעו שמיתת משה תלויה בנקמת מדין לא רצו ללכת עד שנמסרו על כרחן'' (פסוק ה). במה דברים אמורים אלא בשאר שבטי ישראל, ואילו לגבי שבט לוי הלא נאמר: ''האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע'' (דברים ל''ג, ט) – שבכוחם לשכוח את כל הקרובים והיקרים להם מפני רצון וכבוד השם-יתברך, ואף אם ידעו כי מיתת מנהיגם האהוב תלויה במלחמה זו, בכל-זאת הלכו ברצון למלא את רצון השם-יתברך.

ובכן יוצא שאמנם יו שלושה-עשר אלף, אך להלן הלא הכתוב מדבר באלה שנמסרו על כרחם, והם באמת לא מנו אלא שנים-עשר אלף בלבד, שכן האלף של שבט לוי הלך מרצונו הטוב.
''וימסרו מאלפי ישראל'' (ל''א, ה)
להודיעך שבחן של רועי ישראל כמה הם חביבים על ישראל. עד שלא שמעו במיתתו מהו אומר: עוד מעט וסקלוני, ומששמעו שמיתת משה תלויה במקמת מדין לא רצו ללכת עד שנמסרו על כרחן (רש''י).
לשם-מה מוזכר כאן, אגב ציון שבחן של ישראל, מה שאמרו: ''עוד מטע וסקלוני''?

ברם, כל אימת שיש לישראל טענות ותרעומות כלפי מהניגיהם, אפשר שתהא לזה אחת משתי משמעויות: או שכוונתם רעה, או להיפך – שהמנהיגים חביבים ויקרים עליהם ביותר, עד שהם מתייחסים אל המנהיג כאל אביהם, ודרך העולם הוא שבנים מפנים את כל טענותיהם כלפי אביהם ותובעים ממנו את כל צרכיהם.

ואכן כך אמר משה רבנו: ''האנוכי הריתי את העם הזה או אנוכי ילידתיהו'' – הרי משמע שאלמלי היה אביהם היו טעמונתיהן צודקות.

אם-כן, מאחר שגילו בני-ישראל חיבה כה גדולה למשה רבנו ולא רצו ללכת ולנקום באויביהם כדי להאריך את חייו – הרי זו איפוא הוכחה מובהקת כי גם בזמן שהיו להם טענות ותרעומות כלפיו, עד שאמר הוא: ''עוד מעט וסקלוני'', לא היה זה מחמת כוונות רעות, אלא משום שהתייחסו אליו כאל אביהם, והרי דבר זה גופו יש בו משום שבח לישראל.
''וישלח אתם משה אלף למטה לצבא אתם ואת פינחס'' (ל''א, ו)
מגיד שהיה פינחס שקול כנגד כולם, ולמה הלך פינחס ולא הלך אלעזר? אמר הקדוש-ברוך-הוא: מי שהתחיל במצוה יגמור (רש''י).

מדוע שואל עכשיו רש''י: ''למה הלך פינחס ולא הלך אלעזר'' – אחרי שהיה פינחס שקול כנגד כולם''?

ברם, באותו פסוק להלן אומר רש''י, כי בעזרת הציץ הרג פינחס את מלכי מדין, ולפיכך היה הוא שקול כנגד כולם, שכן אנשי-הצבא הרגו את המון העם ואילו פינחס הרג את המלכים, והמלך הלא שקול הוא כנגד כל העם ויוצא ממילא שהגדיל פינחס לעשות במדה שעשו כל אנשי-הצבא.

ובכל, מתחילה לא היה רש''י יכול לשאול, למה הלך פינחס ולא הלך אלעזר, שהרי אלעזר היה הכהן-הגדול וחייב היה לעשות את העבודה במשכן, ואילו פינחס לא היה אלא כהן-הדיוט, ועל-כן הלך הוא ולא אלעזר.
אבל עכשיו שאמר רש''י, כי פינחס היה שקול כנגד כולם, מאחר שהרג את מלכי מדין בעזרת הציץ הנכלל בין בגדי-הכהונה של הכהן הגדול, ואם-כן כבר לא היה אלעזר יכול לעשות את העבודה במשכן, משום שהיה הציץ חסר לו – ממילא חוזרת הקושיה: למה הלך פינחס ולא הלך אלעזר עם הציץ, והלא פינחס בהיותו כהן-הדיוט יכול היה לעשות את העבודה גם בארבעה בגדים? מתרץ איפוא רש''י תירוץ אחר: ''מי שהתחיל במצוה יגמור''.

כוח הרע של מדין החטיא עשרים וארבעה אלף איש משבט שמעון, אשר במעשיהם הוסיפו עוצמה ויתר שאת לכוח-הרע. לפיכך, משבאו ללחום נגד הכוח הזה של מדין, היו זקוקים לכוח כביר של עשרים וארבעה אלף צדיקים. כל המחנה מנה שנים-עשר אלף ופינחס היה שקול כנגד כולם, הרי ביחד: עשרים וארבעה אלף.
''ויקצף משה על פקודי החיל...החייתם כל נקבה'' (ל''א-י''ד, ט''ו)
בעצם הרי לא נצטוו מתחילה להרוג את הנקבות, ולמה איפוא קצף עליהם עתה?

הרי מכאן ראיה, כי דבר שהשכל מחייבו יש לעשותו מבלי לחכות לפקודה. לפיכך אמר גם בלעם: ''חטאתי כי לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי'' (כ''ב, ל''ד) – שאם אין אדם מבין דבר שיש להבינו, הרי זה בגדר חטא...
''אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאתם ביד משה ואהרן'' (ל''ג, א)
מצינו במדרש, כי מכיוון שגאולת-מצרים באה על-ידי בשר-ודם לא יכלה להיות נצחית ומן ההכרח היה שתבאו אחריה גלות אחרת; אולם לעתיד תבוא הגאולה על-ידי השם-יתברך בכבודו ובעצמו, ואז היא תהיה נצחית.

זהו שמרמז הכתוב: ''אלה מסע בני ישראל'' – לפיכך יהיו ישראל נאלצים לנדוד עוד בגלויות שונות אחרי גאולת-מצרים, משום ''אשר יצאו מארץ מצרים ביד משה ואהרן'' – שנגאלו ממצרים באמצעות בשר-ודם, ולכן אין הגאולה יכולה להיות נצחית.

ואכן, ראשי-התבות של ''אלה מסעי בני ישראל'' מרמזים על ארבע הגלויות הבאים: אדום, מדי, בבל, יון.
''ויכתב משה את מוציאהם למסעיהם ואלה מסעיהם למוצאיהם'' (ל''ג, ב)
שמות המקומות השונים במדבר ניתנו בהתאם למאורעות שנתרחשו שם בבני-ישראל (כגון ''קברות-התאוה'', ''מרה'', ''רפידים'', וכיוצא בזה). זהו איפוא פשוטו של פסוק: ''ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם'' – משה רבנו כתב את המאורעות (''מוצא'' פירושו גם מקרה ומאורע, ככתוב: ''את כל המוצאות אותם'' – יהושע ב, כ''ג), אשר אירעו לישראל במסעיהם; ''ואלה מסעיהם למוצאיהם'' – ואלה שמות מקומות-מסעיהם אשר הותאמו אל המאורעות הללו.

מצינו במדרש, כי בגאולה העתידה יעביר השם-יתברך שוב את בני-ישראל דרך כל אותם ארבעים ושניים המסעות אשר עברו במדבר אחרי יציאת-מצרים, כפי שאמר יחזקאל הנביא בנבואתו: ''והבאתי אתכם אל מדבר העמים'' (יחזקאל כ, ל''ה). זהו איפוא שמרמז הכתוב: ''ואלה מסעיהם'' – המסעות הללו יהיו גם ''למוצאיהם'' – כאשר בניהם אחריהם יצאו מגלותם האחרונה, יעברו גם הם את המסעות האלה.
''כי אתם עברים את הירדן אל ארץ כנען...ואבדתם את כל משכיתם ואת כל צלמי מסכתם תאבדו'' (ל''ג, נ''א-נ''ב)
מצינו בגמרא, שהיה משה רבנו מסוגל לבטל לחלוטין את יצר העבודה זרה, אלא שחסרה לו זכותה של ארץ-ישראל (ראה עירובין ל''ב). לפיכך אמר הכתוב: ''כי אתם עוברים את הירדן'' – מכיון שרק אתם עוברים את הירדן בלעדי משה, על-כן ''ואבדתם את כל משכיתם ואת כל צלמי מסכתם תאבדו'' – לבל תיכשלו בהם. ואילו היה גם משה עובר עמכם את הירדן אל הארץ, היה הוא מבטל את היצר העבודה-זרה ולא הייתם חוששים מפני כל אלה.
''אל אשר יצא לו שמה הגורל לו יהיה'' (ל''ג, נ''ד)
מקרא קצר הוא זה (רש''י).

חכמינו אמרו, שלפיכך נקראת ארץ-ישראל ''ארץ-הצבי'', כי כשם שהצבי הזה משהופשט עורו מעליו שוב אינו יכול לחזור ולכסות את גופו מאחר שהוא מתכווץ, כך גם ארץ-ישראל בזמן שישראל יושבים עליה הריהי מתכווצת (גיטין נ''ז).

משמע איפוא כי לפני שנכנסו ישראל לארץ היה שטחה מצומצם מאד, כך שלא הספיק לכל שבט השטח שניתן לו; אך לאחר שהוטל הגורל נתרחבו ממדי השטח בהתאם לגודלו של השבט.
זהו איפוא פשוטו של הפסוק: ''אל אשר יצא לו שמה הגורל – לו יהיה'', אחרי שנפל הגורל על שטח פלוני בשביל שבט פלוני, נתהווה השטח הראוי בהתאם לצרכיו של השבט.

וזהו שנתכוון רש''י לומר: ''מקרא קצר הוא זה'' – המקרא מדבר כאן בכברת-האדמה הקצרה שנתרחבה אחר-כך.
''והיו הערים להם לשבת'' (ל''ה, ב-ג)
לשם-מה חוזר הכתוב על כך פעמיים? ברם, ערי הלויים הלא שימשו בעת ובעונה אחת גם ערי-מקלט לרוצחים בשוגג, והשם-יתברך הרוצה לראות אך טוב, בישראל אומר איפוא: מי יתן ולא יקרו מקרים כאלה ולא תהיינה הערים הללו מקום המוכן לפורעניות כי אם רק ''להם לשבת'' – ללויים בלבד.





+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...

Go Back  Print  Send Page
+ שלח משוב
 

תרומה ללימוד הילדים 

אפשרויות לתרומה לבחירתך

 Donation form in English

להפקיד או להעביר תרומה לחשבון הת"ת:   מבשר טוב, בנק מרכנתיל, סניף גאולה 635 ירושלים. מספר חשבון 55631

להעברת תרומה מחו"ל לבנק הת"ת בארץ הקש         להעברת תרומה לחשבון בארה"ב בנק אוף אמריקה בניו גרסי  הקש.

לפרטים נוספים להתקשר לטלפון 050-4148077      תזכו למצוות עם שפע ברכה והצלחה.

אם יש בקשה מיוחדת לתפילת הילדים שלחו הודעה. אפשר בווטסאפ 054-2254768

מתימן יבוא הישיבה המרכזית לבני עדת תימן. ירושלים רחוב תרמ"ב 6. טלפון: 02-5812531    דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com פקס: 077-4448207 חשבון בנק הדאר: 4874867
מבשר טוב - ת"ת לבני עדת תימן רחוב אבינדב 22 ירושלים. גני ילדים רחוב ארץ חפץ 116 כניסה ד ירושלים.  
 
 
דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com
לייבסיטי - בניית אתרים