ואכן במשך חמישים יום מיציאת מצרים ועד מתן תורה, התעלו ישראל ויצאו מארבעים ותשעה שערי טומאה שהיו שקועים בהם, ונכנסו לארבעים ותשעה שערי קדושה, שאז כבר היו די ראויים לקבל את התורה. ואמנם ישראל, מרוב חיבתם לתורה היו מונים בכל יום ואומרים: הרי עבר יום אחד, הרי עברו שני ימים, הרי עברו שלושה וכן הלאה, והנה אנו מתקרבים אל היום הנכסף. לכך נקבעה ספירה זו לדורות, כי בכל שנה ושנה בימים אלו, חלה אותה הארה מיוחדת של התעלות רוחנית, עם הכנה וציפייה לקבלת התורה.
ריב ההרים
איה הוא המקום אשר יזכה בזכות הגדולה הזו, שבו תינתן התורה? אומר המדרש: בשעה שבא הקב"ה לתת את התורה בהר סיני, היו ההרים רצים ומתדיינים אלו עם אלו. הר תבור בא מבית אלים והר כרמל הגיע מאספמיא. אמר הר תבור: עלי תינתן התורה! ואילו הר כרמל טען: עלי תינתן התורה! אמר הקדוש ברוך הוא: "למה תרצדון הרים גבנונים?!" לא עליכם אתן את התורה אלא על הר סיני, כיון שאתם בעלי גאוה וקטטה, אבל הר סיני הוא נמוך וצנוע מכם. ללמדנו שאת התורה ניתן להשיג מתוך ענוה, ולא על ידי גאוה ומריבות.
סיבה נוספת לכך שהתורה לא ניתנה על הר תבור והר כרמל, משום שהיו הגויים עובדים עליהם עבודה זרה, ואין ראוי שתשכון השכינה במקום כזה. לעומת זאת הר סיני, בגלל היותו נמוך, לא החשיבוהו הגויים ולא עבדו עליו מעולם ע"ז.
{C}
"ויסעו מרפידים"
בראש חודש סיון, יום שני, בשנת 2448 לבריאת העולם - יצאו עם ישראל מרפידים ובאו למדבר סיני. כאשר היו עם ישראל ברפידים, נלחם בהם עמלק, כיון שרפו ידיהם מן התורה. וכמו כן היה בהם גם פרוד לבבות. אך עכשיו – "ויסעו מרפידים", הסיעו והרחיקו את עצמם מרפיון ידיים ומפרוד הלבבות. ואז זכו למה שנאמר: "ויחן שם ישראל נגד ההר" - כאיש אחד בלב אחד, מוכנים בחשק ובהתלהבות, באהבה ואחוה לקבלת התורה.
משה והמלאכים
בשני לחודש סיון, יום שלישי בבוקר, עלה משה אל ההר.
אמרו חז"ל: בשעה שעלה משה למרום לקבל את התורה, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבונו של עולם, מה לְיְלוּד אשה בינינו?! אמר להם הקב"ה: לקבל את התורה בא. אמרו לו: חמדה גנוזה יש לך בבית גנזיך, השמורה לך 974 דורות קודם שנברא העולם, ואתה בא לתת אותה לבשר ודם?! תשאיר את התורה לנו המלאכים, שאיננו חוטאים לעולם! אמר לו הקב"ה למשה: החזר להם תשובה. אמר משה: רבונו של עולם, ירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. אמר לו: אל תפחד, אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה! אז נתעטף משה בזיו השכינה, לבש עוז ואמר: התורה שה' רוצה לתת לנו - מה כתוב בה? "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", האם אתם ירדתם למצרים והשתעבדתם לפרעה?! ועוד נאמר בה: "כבד את אביך ואת אמך", וכי אתם יש לכם אב ואם?! ועוד נאמרו בה אזהרות: "לא תרצח", "לא תנאף", "לא תגנוב" - האם קנאה יש ביניכם? האם יצר הרע יש ביניכם שאולי יפתה אתכם לרצוח או לגנוב? אז הודו כל המלאכים למשה שהוא צודק, ומגיע לו לקחת את התורה, וכל מלאך ומלאך מסר לו מתנה מסודות התורה וכל מיני סגולות ורפואות, שנאמר (תהלים פרק סח פסוק יט): "עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם". גם מלאך המוות מסר לו מתנה - את סוד מעשה הקטורת שהוא ענין גדול המסוגל לעצור מגפה בעולם [וכמו שבאמת אהרון הכהן השתמש בסגולה זו ועצר בה את המגפה שהיתה לאחר מעשהו של קורח, כמבואר בפרשת קורח (במדבר פרק יז פסוקים ו - טו)].
ההקדמה לנתינת התורה
וּמשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמר, כּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי: וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ: וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות יט פסוקים ג - ו).
אמרו חז"ל: כה תאמר לבית יעקב - אלו הנשים. ותגיד לבני ישראל - אלו האנשים. אמר הקב"ה למשה שידבר תחלה עם הנשים, ומדוע? ידע בורא עולם, כי כח גדול טמון בנשים להטות את לב העם לכאן או לכאן. אמר הקב"ה: כאשר בראתי את העולם, נתגליתי ודברתי רק אל אדם ולא אל חוה, וחוה בכח השפעתה פיתתה את האדם שלא לשמוע לקול ה' וקלקלה את העולם. הפעם אקרא לנשים תחילה, כדי שלא יבטלו את התורה, אלא יחזקו את ידי בעליהן בתורה, ויחנכו את בניהן בדרך הישר.
תשובת עם ישראל
ואז: וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיּאמְרוּ כּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה.
בשלישי לחודש סיון, יום רביעי בבוקר, עולה שוב משה אל ההר: וַיָּשֶׁב משֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה'.
{C}
רצון ה' לדבר עם משה לפני כולם
אז שוב אומר לו הקב"ה למשה: וַיּאמֶר ה' אֶל משֶׁה הִנֵּה אָנכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן, בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם" - אומנם עם ישראל כבר מאמינים בך שאתה שליחי, על ידי האותות והמופתים שעשית להם, כמו שנאמר לאחר קריעת ים סוף: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", אך עדיין לא די בכך. אמונה כזאת עלולה להשכח ולהחלש במשך הזמן. עם ישראל יוכלו לטעון: אולי היה משה רבנו מכשף גדול והצליח לעשות מופתים גדולים, אך אין הוא שליח ה'! וכך יעזבו כליל את התורה והמצוות, שנאמרו להם על ידי משה בשם ה'. לכן אני רוצה שהם יראו עין בעין כיצד אני מדבר אתך, כדי שגם אם במשך הדורות יקום פתאום איזה אדם שינסה לשכנעם על ידי מופתים, ויאמר להם שהקב"ה נגלה אליו ואמר לו לשנות את התורה, הם לא יאמינו לו, אלא יוכלו לומר לו: כל עוד שלא ראינו בעינינו את הקב"ה מדבר אתך, לא נאמין לך שאתה שליח ה', שהרי את משה רבנו ראינו שמדבר עם ה'.
תשובת עם ישראל - התנגדות מוחלטת
עם ישראל מגלים התנגדות מוחלטת להצעה זו, ואומרים למשה כי אינם רוצים לקבל את התורה על ידי שליח, שהרי אינו דומה שומע דברים מפי שליח המלך, לשומע דברים מפי המלך בכבודו ובעצמו. ומבקשים הם - "רצוננו לראות את מלכנו!" רוצים הם לשמוע את עשרת הדברות אך ורק מפי הקב"ה בכבודו ובעצמו, ולחזות בזיו השכינה.
ברביעי לחודש סיון, יום חמישי בבוקר, עולה שוב משה אל ההר, וַיַּגֵּד משֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה'.
שלושת ימי ההגבלה
אומר הקב"ה למשה: אם זהו רצונם של עם ישראל, שאדבר עמהם ישירות, עליהם להתקדש בקדושה יתירה, לזכך את גופם שיהיו ראויים לדרגה כה גבוהה, ולכן:
"לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלתָם: וְהָיוּ נְכנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד ה' לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי: וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמר, הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת".
ירד משה באותו יום לעם ישראל ואמר להם את דברי ה'. ואכן במשך שלושה ימים - ד', ה', ו' לחודש סיון, המכונים "שלושת ימי ההגבלה" - קידשו עם ישראל את עצמם, פרשו מנשותיהם, טבלו וכבסו בגדיהם. באותם ימים לא עסקו כלל בענייני העולם הזה, אלא ישבו לפני החכמים ושמעו דברי מוסר ויראת שמים, כדי שתהיה כל מחשבתם בעניינים רוחניים בלי שום מחשבה זרה, ויהיו מוכנים לקבל את התורה מתוך קדושה וטהרה.
כמו כן באותם ימים התקדש הר סיני לקראת תפקידו הגדול, ונאסר על העם להתקרב ולנגוע בו. ומחשש שמא משהו התקרב מדאי להר, עשה משה רבנו גדר גבול מסביב להר במרחק של אלפיים אמה (960 מטר) מן ההר. ונעשה נס פלא פלאות, שהגבול עצמו היה מדבר ואומר: "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת". אמנם ביקשתם לראות את השכינה, כמו שהעם רואה את מלכו בשר ודם. אולם יש הבדל בין זה לזה: כשהמלך עובר לפני עמו, כולם מצטופפים ודוחקים זה את זה, כדי לראות את המלך ברור מקרוב. אבל כאן אין כבוד השכינה בכך, ולכן "כל הנוגע בהר מות יומת".
"ספר הברית"
ביום רביעי לחודש סיון, לימד משה רבנו לעם ישראל את שבע מצוות בני נח, לבד ממצות שבת, פרה אדומה, דינים וכיבוד הורים, שאמר להם כבר בהיותם באחת המסעות - ב'מרה'. ואז כתב את "ספר הברית" שהוא חלק מספר התורה - כל פרשיות התורה שמתחילת ספר בראשית ועד פרשת מתן תורה.
שנים עשר מזבחות
ביום חמישי לחודש סיון, יום שישי, השכים משה בבוקר ובנה מזבח לרגלי הר סיני, ובנה גם 12 מצבות, שעליהם הקריבו בכורי ישראל קרבנות לה'. וירד מלאך מן השמים וחילק את הדם של הקורבנות לשני חלקים שוים בדיוק. לקח משה רבנו חצי מהדם ושם בכלים מיוחדים הנקראים 'אגנות', ואת חצי הדם הנותר זרק על המזבח.
קריאת התורה
באותו יום קרא משה לפני העם את מה שכתב אתמול ב'ספר הברית'. שמעו ישראל את כל מאורעות העולם מאז ששת ימי בראשית, שמעו על הדורות שחטאו ונענשו כמו: דור המבול, דור הפלגה, אנשי סדום ועמורה. ומאידך שמעו גם על הצדיקים שעשו את רצון ה' באמת וזכו לקשר הדוק מיוחד ותמידי עם בורא עולם, כמו אברהם אבינו, יצחק אבינו, יעקב אבינו, שנים עשר שבטי יה, ושאר הצדיקים. ועל ידי זה התעוררו לאהבת ה' ויראת שמים.
הודעה מראש
כמו כן הודיע משה מראש לעם ישראל, את כל העונשים והקללות הכתובים בתורה, כדי שלא יאמרו: אילו היינו יודעים שהעונשים כל כך חמורים, לא היינו רוצים לקבל את התורה. אבל עם ישראל שמעו את הדברים ובכל זאת תגובתם היא: "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע".
כריתת הברית
כששמע משה מפי עם ישראל את הסכמתם לקבל את התורה ולהתחייב בעשיית המצוות, על אף שעדיין לא שמעו מהן המצוות, לקח מהדם שב'אגנות', והיזה עליהם ואמר: "הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה". עכשיו נכרתה ברית ביניכם לבין הקב"ה ונקשרתם להקב"ה בקשר הדוק ומיוחד. ומחר בעזרת ה' תקבלו את התורה עם כל שאר המצוות. אותו כתם של דם שנעשה על בגדיהם, היה יקר בעיניהם כתכשיט מיוחד, שעל ידו נכנסו בברית עם הקב"ה.
{C}
כי אני ה' רופאך
כשיצאו ישראל ממצרים, היו רובם בעלי מומים: זה עיור, זה חרש, זה צולע וזה גידם. זאת משום שבמצרים היו כל היום עובדים בעבודת פרך, עושים טיט ולבנים, ולא פעם ניזוקו מ'תאונות עבודה' - פעמים רבות נפלו אבנים מן הבנין ושברו את ידיהם או רגליהם, או שנדקרו מן העצים ונעקרו עיניהם, וכדומה. אמר הקדוש ברוך הוא, אין זה מכבוד התורה שאתן אותה לבעלי מומים. מיד רמז הקב"ה למלאכי השרת וירדו ורפאו את כל אחד ואחד. וכך כל העיוורים נעשו פקחים והחלו לראות, כמו שנאמר: "וכל העם רואים את הקולות". וכל החרשים החלו לשמוע, שנאמר: "נעשה ונשמע". וכל החיגרים החלו ללכת ברגליהם, כמו שנאמר: "ויתיצבו בתחתית ההר". וכך לא היה ביניהם לא מצורע ולא חיגר, לא אילם ולא חרש, לא טיפש ולא שוטה, אלא כולם היו חכמים ומושלמים בכל גופם. וזה שאומר הכתוב: "כולך יפה רעייתי [עם ישראל], ומום אין בך".
אומות העולם והתורה
בשעה שרצה הקב"ה לתת את התורה לישראל - נתגלה תחילה למלאכי אומות העולם (כידוע – לכל אומה יש שר למעלה בשמים הממונה עליה), ושאל אותם אם ברצונם לקבל את התורה. זאת כדי שלא יהיה להם פתחון פה בעתיד לקום ולומר: "אילו היית מציע לנו את התורה, אף אנו היינו מוכנים לקבלה, ולמה יגיע שכר מיוחד דווקא לעם ישראל?"
בתחילה הופיע לפני שרו של אדום בני עשו, אמר לו: האם רוצים עמך לקבל את התורה? שאל אותו: מה כתוב בה? אמר לו: "לא תרצח". אמר שרו של עשו: הלוא כל הרכוש של עשו הוא הרציחה, ואף יצחק ברך אותו ואמר לו "על חרבך תחיה", לא נוכל לקבל את התורה! הלך הקב"ה אל השר של עמון ומואב, אמר לו: האם ברצונכם לקבל את התורה? שאל השר: מה כתוב בה? ענה לו הקב"ה: "לא תנאף". מיד השיב השר ואמר: הרי כל ביאתנו לעולם היתה על ידי מעשה זימה של לוט ובנותיו, לכן התורה אינה מתאימה לנו! הלך הקב"ה אצל השר של הערבים בני ישמעאל, ואמר לו: האם ברצונכם לקבל את התורה? שאל אותו: מה כתוב בה? אמר לו הקב"ה: "לא תגנוב". ענה השר ואמר: אין זה מתאים לנו! שהרי על ישמעאל נאמר "ידו בכל", ואין אנו יכולים להסתדר בלי לגנוב. וכך הלך הקב"ה וערך סבב אצל כל העמים והלשונות... אך אף אומה ולשון לא רצו לקבל את התורה!
רוסיה טענה: איך אוכל לקיים "אנוכי ה' אלוהיך... לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני?!" הלוא חונכנו מקטנותנו כי "סטאלין אבינו ורוסיה אמנו!".
האנגלים טענו: כיבוד הורים זה ממש לא בשבילנו, העולם נועד לצעירים. אנו מוכנים להקדיש אולי יום אחד בשנה עבור האם, נקרא לו "יום האם", נשלח לאמא זר פרחים ובונבוניירות. אבל נטל של כיבוד יומיומי אינו בא בכלל בחשבון!
הגרמנים טענו: לחיות בלי לרצוח?! אלו הם אינם חיים. ואל תשכח, בורא עולם, שיש לנו כבר ותק ודיפלומה במלחמות. אנו הובלנו את העולם לשתי מלחמות עולם!
האמריקאים לעומתם טענו כי הדרישה של התורה: "לא תחמוד בית רעך... וכל אשר לרעך" - הינה ממש מוגזמת. הרי הדשא של השכן תמיד ירוק יותר, והמכונית שלו הרבה יותר נוצצת. ובכלל, היעד הבא שלנו בחיים זה לבנות וילה שתוציא לשכנים את העיניים.
לצרפתים דווקא היה קשה יותר עם האיסור "לא תנאף". מה זאת אומרת? הם התקוממו, האם אתה בא לומר לנו, בורא עולם, כי עלינו להתלבש ולנהוג ב"צניעות"?! הרי כל רשתות האופנה החדשניות הן מתוצרתנו, והכלל הידוע אומר: כמה שיותר פרוץ, זה יותר יפה ויותר מודרני!
נעשה ונשמע
לאחר שכל העמים לא רצו לקבל עליהם את התורה, נעשה רעש גדול בעולם. הארץ הזדעזעה ופחדה שמא גם עם ישראל לא ירצו לקבל את התורה, ואז היא תחרב, שהרי תנאי מפורש התנה הקב"ה עם מעשה בראשית, אם ישראל יקבלו את התורה - מה טוב, ואם לא - תחזור הארץ לתוהו ובוהו, כמו שנאמר: "אם לא בריתי [שזו התורה] יומם ולילה - חוקות שמים וארץ לא שמתי".
ומה באמת היתה תגובתם של עם ישראל, כאשר שאל אותם הקב"ה אם ברצונכם לקבל את התורה? כולם ענו מיד ואמרו פה אחד: "נעשה ונשמע". קודם כל אנחנו מקבלים על עצמנו לעשות כל מה שתאמר לנו, ואחר כך נשמע מה כתוב בה! או אז שקטה הארץ.
אמר רבי אלעזר בן ערך: בשעה שנגלה הקב"ה לישראל לתת להם את התורה, ירדו עמו ששים רבוא - 600,000 - מלאכים, והכתירו את כל אחד ואחד מישראל בשני כתרים ששם המפורש כתוב בהם. כתר אחד כנגד מה שאמרו "נעשה" וכתר שני כנגד מה שאמרו "נשמע". והגיעו עם ישראל באותה שעה בדרגה גבוהה יותר מן המלאכים!
היום הגדול מגיע
והנה הגיע היום השישי בסיון, יום שבת קודש, היום המיוחל והמצופה, היום שלמענו נברא כל העולם. היום שהתורה מצפה לו כבר אלף דורות.
"וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְית הַבּקֶר וַיְהִי קלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקל שׁפָר חָזָק מְאד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה: וַיּוֹצֵא משֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר: וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאד: וַיְהִי קוֹל הַשּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאד משֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל: וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי אֶל ראשׁ הָהָר וַיִּקְרָא ה' לְמשֶׁה אֶל ראשׁ הָהָר וַיַּעַל משֶׁה".
אותו יום מעונן היה, וירד גשם קל כמו שנאמר: "גם שמים נטפו, גם עבים נטפו מים". על ההר ירד ענן כבד, חושך וערפל, כדי שבני ישראל יוכלו יותר להתרכז בדיבורו של ה' (כי כידוע, כשנחלש כוח של חוש הראיה, גדל כוחו של חוש השמיעה יותר). הרעמים רעמו והברקים הבריקו. ברקים ורעמים אלו, לא היו כמו שאנו רגילים לראות ולשמוע בחורף, אלא היו קולות חזקים במיוחד, עד שכל מי ששמע אותם אחז אותו חיל ורעדה. אל קולות אלו התלוו קולות המלאכים, שהיו משוררים להקב"ה, כפי שהם משוררים בכל יום. וזכו בני ישראל ביום זה לשמוע את קולם.
"וקול שופר חזק מאוד" - פתאום נשמע קול חזק של שופר, והקול הולך ומתגבר, הולך ומתחזק. ניכר כי זה אינו קול אנושי, אשר מטבעו הולך ונחלש, אלא קול אלוקי. היה זה קול שופר מקרנו של האיל שהעלה אותו אברהם אבינו לעולה במקום יצחק בנו. תקיעה זו באה לעורר את ליבם של ישראל לעבודת ה' ולהרחיק מחשבות זרות והרהורים של הבלי העולם הזה, כמו שנאמר: "היתקע שופר בעיר, והעם לא יחרדו?!"
לילה טוב
והיכן היו ישראל באותו זמן? באותו לילה, שהיה ליל שבת, היו ישראל שמחים וטובי לב, שנתם ערבה להם מאוד, ומכיון שהלילות בתקופה זו קצרים מאוד, ישנו עוד שעתיים לאחר שהאיר היום. בשעה שהופיע הקב"ה על הר סיני בקולות וברקים, עדיין עם ישראל היו ישנים. היה משה מהלך בכל מחנה ישראל ומעוררם ואומר להם: כבר הגיעה שעת הכנסת הכלה לחופה. והקב"ה בענוותנותו כביכול יצא לקבלם והלך לפניהם, כמו שנאמר: "ה' בצאתך לפני עמך". אך יחד עם זאת היתה כאן הקפדה על עם ישראל, על כך שלא קמו השכם בבוקר, וכתיקון לכך אנו נוהגים לעשות "תיקון ליל שבועות", שנשארים ערים כל הלילה ועוסקים בתורה, כפי שיבואר להלן בשער ההלכה.
שמעו ישראל את קולות הרעמים, את קולות המלאכים, ומעל הכל את קול השופר, הזדעזעו וחרדו, ולא רצו לצאת מאוהליהם. אמנם הם עצמם ביקשו לפני יומיים ממשה רבנו: 'רצוננו לראות את מלכנו', אך עכשיו התחרטו ולא רצו לזוז ממקומם. הוציאם משה בכח והעמידם תחת הר סיני, עודד אותם והכניס בלבם אומץ ורצון לשמוע את דבר ה'.
אש ותמרות עשן
הדליק הקב"ה את הר סיני כולו באש. היתה זו אש מיוחדת של קדושה, והמטר שירד עליה לא כיבה אותה.
אמר רבי שמעון בן לקיש: ביום מתן תורה היה הכל של אש: התורה עצמה היתה כתובה באותיות של אש שחורה על גבי אש לבנה. משה רבנו היה כמו שלהבת אש שנתייראו ישראל לגשת אליו. כל המלאכים היו של אש. הר סיני היה בוער באש. וירד הקב"ה לעם ישראל באש הגדולה, ודבריו נשמעו מתוך האש. היה זה מראה נורא ומפחיד. ולמה ניתנה התורה מתוך האש והחושך? ללמדנו שכל אדם המשתדל לעסוק בתורה ולקיימה, ניצול מן האש של גהינם ומחשכת הגלות.
התמלא הר סיני כולו עשן. אך הפלא הוא שהעשן לא יצא מן האש עצמה אלא מן ההר, ולא התפזר העשן לצדדים אלא עלה ישר. והיו בו כל הריחות הטובים של גן עדן, המשיבים את הנפש. על עשן זה אמר שלמה המלך בשיר השירים: "מקוטרת מור ולבונה".
העולם מזדעזע
בשעה זו הזדעזע ההר יותר מאשר ברעידת אדמה. וברגע שהזדעזע הר סיני, הזדעזעו ונרעשו כל ההרים שבעולם, והיו עולים ויורדים. הימים והנהרות ברחו ממקומם, הירדן נסוב לאחור, וכל האילנות והסלעים רעשו. יצאה בת קול ואמרה: "מה לך הים כי תנוס, הירדן תסוב לאחור, ההרים תרקדו כאילים, גבעות כבני צאן?" והם ענו ואמרו: מלפני אדון חולי ארץ מלפני אלוה יעקב!".
(ואמרו חז"ל, בשעה שחפר דוד המלך את היסודות של בית המקדש, הגיע לעומק של חמישים אמה [25 מטר], ומצא חרס אחד תקוע באדמה. רצה להוציא אותו ולזורקו. אמר לו החרס: אין אתה יכול עלי, משום שאני סותם את התהום. שאל אותו דוד המלך: כמה זמן אתה נמצא כאן? אמר לו: משעה שהקב"ה השמיע את קולו על הר סיני ואמר "אנוכי ה' אלוקיך" נזדעזעה הארץ ועמדה לטבוע. אז שלח אותי הקב"ה לכאן לסתום את התהום שלא יעלה ויציף את הארץ. ובשעה שרואים אותי המים, ששם המפורש כתוב עלי, מיד הם חוזרים לאחוריהם).
חופה עם קדושין
הר סיני היה נוצץ כמין אבן יקרה הנקראת 'בדולח'. ועקר אותו הקב"ה ממקומו, והגביה אותו מעל ראשי בני ישראל, וכך נשאר ההר תלוי באויר, כמין חופה שבה קידש הקב"ה את ישראל להיות לו לעם. העדים שאמורים להיות בחופה - היו הם השמים והארץ, והכתובה היתה התורה. יחד עם זאת היה ההר התלוי באויר, גורם מרתיע. אמר הקב"ה לישראל: אם מקבלים אתם את התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתם, כי אין קיום לעולם ללא התורה.
אומנם אמרו עם ישראל 'נעשה ונשמע' וחפצו לקבל את התורה מרצונם הטוב, אך לגבי התורה שבעל פה, המלאה בפרטים רבים, חששו שלא יוכלו לעמוד בכל זה, ולא חפצו לקבלה. ועל זה כפה עליהם את ההר כגיגית. אך האמת שלבסוף גם את התורה שבעל פה, קבלו עם ישראל מרצון, בזמנו של מרדכי היהודי לאחר שהצילם הקב"ה מגזרתו של המן הרשע, כמבואר בחוברת 'ימי הפורים בהלכה ובאגדה'.
קול דממה דקה
עומדים כולם בתחתית ההר, מוכנים ומזומנים לקבלת התורה. מאחר שרצה הקב"ה להיגלות שם ולתת את התורה לישראל, נשתתק כל העולם: שום עוף לא פרח, לא היתה שום פרה גועה, ושום בריה לא פצתה את פיה להשמיע קול. ואפילו המלאכים פסקו משירתם ודממו. היה העולם דומה כאילו הוא ריקן מבריות. ואז כפף הקב"ה את השמים על הר סיני, ומן השמים הופיע לישראל, כמו שנאמר: "אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם".
קול ה'
מתוך האש הגדולה שהיתה על הר סיני, יצא קול חזק מאוד והשמיע את עשרת הדברות, כמו שנאמר: מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קלוֹ לְיַסְּרֶךָּ וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: היה זה קול פלא. רבי יוחנן אומר: כל קול נחלק לשבעה קולות, כדי שכל אחד ישמע כפי יכולתו: משה רבנו לפי כוחו, הגברים לפי כוחם, הנשים לפי כוחן, הנערים, הילדים, התינוקות, והזקנים. ואותם שבעה קולות נחלקו לשבעים שפות כדי שכל 70 האומות ישמעו ויבינו.
היה הקול מקיף את העולם כולו. שמעו ישראל את הקול יוצא מצד דרום, והיו הולכים לשם לשמוע את הקול, אך לפתע שמעו את הקול בא מן הצפון. הלכו לצד צפון ובא הקול למזרח, הלכו למזרח ובא הקול למערב. וכשבאו ישראל לצד מערב בא הקול מן השמים. נשאו עיניהם למעלה למרום והנה יוצא הקול מן הארץ. אז למדו עם ישראל כי "מלוא כל הארץ כבודו", ישתבח שמו לעד.
"וכל העם רואים את הקולות" - עם ישראל לא רק שמעו, אלא גם ראו את הקולות. דעתם נעשתה כל כך מזוככת, עד שהיו בדרגת המלאכים, והיו מסוגלים לראות את הקולות שהם מציאות רוחנית. כל אותו הדור - קטנים וגדולים - הגיעו למעלת הנבואה ושמעו את דברי ה', ובכך התמלאה בקשתם של ישראל 'רצוננו לראות את מלכנו', כמו שנאמר: "פנים בפנים דיבר ה' עמכם", וראו ישראל מה שלא השיגו ולא ישיגו לראות נביאים אחרים עד ביאת המשיח.
גם הגויים הודו
בהיות הקול הולך מסוף העולם ועד סופו, רעם כל העולם, ואחזה רעדה גדולה את כל מלכי אומות העולם בהיותם יושבים בארמונותיהם. התאספו כולם והלכו אל בלעם שהיה הנביא שלהם. אמרו לו: מה הקול הזה שאנו שומעים? האם רוצה הקב"ה להביא מבול ולהחריב את העולם? אמר להם: שוטים שכמותכם, כבר נשבע הקב"ה שלא יביא עוד מבול לעולם, אלא חמדה גנוזה יש להקב"ה בשמים, והוא בא לתת אותה לבניו. מיד הודו כולם ואמרו: "ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום".
{C}
איזה בושות
באותה שעה נתן הקב"ה כח לכל העבודות הזרות שבעולם לבוא ולהשתחוות מול השכינה. וכן נעשה נס שנתמלאו פיותיהם מים והיו יורקים על הבריות ומביישים ומבזים אותם ואומרים להם: עזבתם את אדון העולם שברא את השמים ואת הארץ, והלכתם לעבוד לנו הפסלים, אשר פה להם ולא ידברו!
חיל ורעדה יאחזון
בני ישראל, ששמעו את קול ה' פנים אל פנים, לא היו מסוגלים לשאת את גודל הקדושה. ושלוש קבוצות היו בהם:
הקבוצה האחת - המון העם, פרחה נשמתם בכל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה, כמו שנאמר: "נפשי יצאה בדברו". ועלתה הנשמה עד כסא הכבוד. אמרה התורה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, לחינם בראת אותי 974 דורות לפני בריאת העולם?! וכי יש מלך שבשעה שמשיא את בתו [התורה] - הורג את בני ביתו?! מיד החזירה התורה את נשמתם של ישראל כל אחת למקומה, כמו שנאמר: "תורת ה' תמימה משיבת נפש".
הקבוצה השניה - היתה בדרגה גבוהה יותר, הם היו מסוגלים יותר לשאת את גודל הקדושה, ולא פרחה נשמתם. אך יחד עם זאת, בכל דיבור ודיבור שאמר הקב"ה היו מזדעזעים למשמע הקול הנורא והחזק, עד שלא היו יכולים לעמוד במקומם ונרתעו לאחוריהם למרחק של שנים עשר מיל [כשנים עשר ק"מ]. שנאמר: "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק". באותה שעה אמר הקב"ה למלאכי השרת, רדו וסייעו לאחיכם. ומיד באו המלאכים ועזרו לישראל, כדרך שאוחזים ביד התינוק לסייע לו ללכת בעצמו.
הקבוצה השלישית - המרוממים והנעלים שבעם ישראל, נשארו לעמוד במקומם, אך בכל זאת נחלשו מאוד בשומעם את קול ה'. מה עשה הקב"ה? בכל דיבור ודיבור שאמר, מילא את העולם כולו בבשמים. זאת כדי לחזק ולהשיב את נפשם שנחלשה מחמת הפחד. ולאחר הדיבור, נשבה רוח ופיזרה את הבשמים לגן עדן, ובדיבור הבא שוב התמלא העולם כולו בשמים.
סדר הדיבור
בדיבור הראשון אמר הקב"ה את כל עשרת הדיברות בדיבור אחד, מה שאין הפה יכול לדבר, ואין האוזן יכולה לשמוע. ולאחר מכן התחיל הקב"ה לומר כל דברה ודברה לחוד, כדי שיוכלו ישראל להבין בפרטות, ומשה חוזר על דברי ה' ומבאר אותם. ונתן הקב"ה למשה קול חזק מאוד, ששמעו אותו בכל מחנה ישראל - מליוני אנשים עד למרחק של 12 מיל [כשנים עשר ק"מ]. ומעלת משה רבנו היתה גדולה מאוד, שאפילו המלאכים הגדולים מיכאל וגבריאל היו חוששים להסתכל בפניו. רגליו עמדו על הר סיני, אבל כל גופו היה ברקיעים.
ואל ידבר עמנו אלוקים פן נמות
לאחר שאמר הקב"ה את שתי הדיברות הראשונות: "אנוכי ה' אלוקיך..." ו"לא יהיה לך אלוהים אחרים...", חשו בני ישראל כי אין בהם כח יותר לשמוע מפי ה' את כל עשרת הדברות. ואז: "וַיּאמְרוּ אֶל משֶׁה דַּבֶּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת".
{C}
תשובת משה
"וַיּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאו". זכות גדולה היא לכם לשמוע את קולו של ה'! דבורו של הקב"ה מכניס בלב פחד ויראת שמים! וכל מי שיש לו יראת שמים ובושת פנים, אף על פי שלפעמים היצר הרע מפתה אותו לדבר עבירה, לא במהרה הוא חוטא. לעומת זאת מי שאין לו בושת פנים, סימן שלא קבלו אבותיו את התורה בהר סיני, ומסוגל לחטוא מהר יותר.
הכתיבה בלוחות
בכל זאת נענה ה' לבקשת עם ישראל. ומהדברה השלישית התחיל הקב"ה לדבר עם משה לבדו, ומשה העביר את הדברים לעם. כשיצא הדיבור מפיו של הקב"ה היה הדיבור עצמו מסתובב בכל מחנה ישראל, ואחר שכל עם ישראל הסכימו עליו, היה אותו דיבור נתקע ונחרת בלוחות, עד שהושלמו בלוחות כל עשרת הדברות.
במעמד הר סיני עמדו כל הנפשות שהיו עתידות לבוא לעולם הזה עד סוף כל הדורות, וכל נשמה קיבלה שם את חלקה בתורת ה'.
בטעינה...