פרשת נשא

אשריך בני שהתגברת על התאווה שלך
נשא את ראש בני גרשון גם הם וגו
הרב ראובן אלבז שליט"א הקשה על הפסוק שתי קושיות: א. בפסוק "את ראש בני" וגו', מה פירוש המילה ראש? אפשר לומר לכאורה 'נשא את בני גרשון' ודי. ב. למה הוצרך לומר 'גם הם'? וכי הייתי חושב שהם לא, שצריך לומר גם הם? ותירץ הרב ש'בני גרשון' בא לרמוז על בעלי התשובה שהיו מגורשים מה' יתברך וחזרו אליו, וממילא הם נכנעים וכפופים, כפי שאומר הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ז ה"ח) שדרכם של בעלי תשובה להשפיל את עצמם ולהיות נכנעים מאוד לפניו יתברך.
על זה בא הפסוק ואומר, שלא יחשבו בעלי התשובה שהם במדרגה פחותה מהצדיקים, אלא 'נשא את ראש בני גרשון' - תגביה להם את הראש, כיוון שמעלתם גבוהה גם משל הצדיקים הגמורים, שהרי היו מתגברים על יצרם מאוד, כיוון שטעמו את טעם העבירה, וקשה לפרוש באמצע. וכפי שאומר הראב"ד, שאדם שבאמצע הסעודה נהנה מאוד, ואז עוצר ומפסיק - נחשב לו כתענית.
ומשל למלך שהיו לו שלושה בנים, והביא לכל בן בקבוק יין נושן שטעמו כעין גן עדן. ציווה את בניו לא לשתות מהיין עד שהוא יחזור ממסעו שיארך כשנה. הבן הראשון, ראובן, הניח את היין בסלון בתוך הוויטרינה, וכן עשה אחיו שמעון. אבל לוי הניח את היין בארון וסגר עם מפתח, שבל יראה לעיניו ולא יבוא להתפתות.
והנה ראובן מגיע בערב לבית, פותח את הוויטרינה, מוציא את היין, מתבונן בבקבוק היפה ואומר לעצמו 'אבא אמר לא לשתות, אבל להריח מותר. ואם כן, אריח מהיין'. פתח את הבקבוק, ורק מהריח הוא כמעט והשתכר. אמר ראובן 'אשתה טיפה אחת. הרי אבא שלי לא ירגיש'. אבל טיפה גוררת טיפה, עד שמרוב שזה היה כל כך טעים - הוא סיים את כל הבקבוק, והצטער בליבו. שמעון גם פתח את הבקבוק והריח את היין, לגם טיפה ועוד טיפה ועוד טיפה, ושתה חצי בקבוק. היה כמעט בלתי אפשרי לעצור כיוון שהיין מאוד ערב לחיכו. אבל שמעון נזכר בדברי אביו, שהדהדו באזניו. מיד עצר מלשתות את החצי השני, בכה מאוד על ששתה את החצי הראשון, ונתחרט על כך בכל לבו. ואילו לוי לא הריח את היין וגם לא פתח אותו כלל.
כעבור שנה האבא חזר וביקש לראות את שלושת בניו. בפגישתם שאל האם קיימו את מה שביקש בקשר לבקבוק היין הנפלא. והנה עומדים מולו שלושת בניו. שניים מהם - ראובן ושמעון, עומדים עם ראש מורכן ומושפל כלפי מטה כשהבקבוקים בידיהם, ואילו השלישי עומד בראש מורם עם הבקבוק המלא בידו. המלך ניגש לבנו ראובן שהחזיק את הבקבוק הריק, סטר לו על לחיו והורה לעבדיו שיקחו אותו לחודש ימים למעצר.
אחר כך עבר מראובן ללוי, נישקו על לחיו ונתן לו סכום של מאה אלף דולר. אחרי ששמעון ראה מה קרה עם ראובן - החל כולו לרעוד כשהמלך ניגש אליו. אחזו פיק ברכיים והחל לבכות, וראה זה פלא, המלך לא רק שלא נתן לו סטירה - אלא נישקו בלחיו, ואחר כך נתן לו מאתיים אלף דולר ואמר לו 'אשריך בני שהתגברת על התאווה שלך'.
קפץ לוי ואמר 'אבא, איפה הצדק? הרי אני לא שתיתי בכלל, ושמעון שתה חצי בקבוק. למה הוא מקבל כפול ממני?'. אמר לו אביו 'אתה לא התחלת לטעום מהיין. בגלל זה אינך יודע כמה קשה לא לשתות. אבל שמעון, ששתה מהיין הכי טעים בעולם, ויודע בעצמו כמה הוא טעים - לא שתה רק בגלל שאני צוויתי, ופרש ממנו. ולכן שכרו גדול ממך'. עד כאן.



אין כמו להודות על האמת
(פ"ה פ"ו)
דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו', ואשמה הנפש ההיא.
אחד הדברים החשובים כשאדם רוצה להתקרב לאביו שבשמים, לשוב מעוונותיו ולהטהר מפשעיו, הוא לומר בפה מלא אשמתי. דהיינו, אף אחד לא אשם בעבירות שלי - לא ההורים שלי, לא החברים שלי ולא אשתי. אז מי אשם? אני ורק אני. וראו את קרח, שנאמר על אשתו "ואולת בידיה תהרסנו" (משלי י"ד א'), שגרמה לו לחלוק על משה רבינו ע"ה - נבלע בעצמו באדמה.
וכן הקב"ה, שאמר לאנשי ירושלים "הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי" - זאת אומרת, לא על החטאים שלכם אני דן ושופט אתכם, אלא על זה שאתם אומרים 'לא חטאנו'. וזה מה שעשה יוסף הצדיק לאחיו, עד שהם אמרו בפה מלא 'אבל אשמים אנחנו על אחינו' וגו'.
לכן גם אם קשה לנו להודות בחטא, וגם אם אנו בטוחים שלא מגיע לנו לקבל צרות כי אנו אנשים טובים - אף על פי כן תמיד טוב לומר 'חטאנו עווינו פשענו'. וכשבא שמואל הנביא להוכיח את שאול, בתחילה אמר שאול שהוא לא אשם, והעם הוא שחמל על הצאן. רק לבסוף אמר 'חטאתי לה'', ולכן נלקחה ממנו המלוכה. ואילו דוד המלך ע"ה, אחרי המשל עם כבשת הרש, שאמר לו נתן הנביא 'אתה האיש' - מיד אמר דוד 'חטאתי לה'', ונשארה מלכותו לנצח.
ומעשה ברמב"ם שראה אדם יוצא מבית הכנסת ולא אמר וידוי. ניגש אליו הרמב"ם ושאל אותו: "למה כבודו לא אומר וידוי?". ענה לו האיש "אני לא רוצה לעבור על 'מדבר שקר תרחק', שהרי בווידוי אומרים 'עבדנו עבודה זרה, ניאפנו, גזלנו'. מה לי ולעבירות האלה? זה לא שייך אליי, לכן אני לא מציין אותן".
שאל אותו הרמב"ם "האם לא קורה לך שאתה כועס לפעמים?". "קורה לי שאני כועס, לצערי", ענה האיש. אמר לו הרמב"ם "אם כן, אתה עובד עבודה זרה. שהרי אמרו רבותינו 'כל הכועס יהא בעיניך כעובד עבודה זרה' (שבת ק"ה). והאם כשאתה קם מוקדם בבוקר לתפילה, לא קרה שהערת מישהו מבני הבית? אם כן, אתה גזלן, שזה גזל שינה. ואם התגאת גם, הגמרא אומרת 'כל המתגאה - כאילו בא על העריות כולם' (סוטה ד'). ואם כן, אתה יכול להגיד וידוי". וכמובן שהאדם הזה הבין שהווידוי שייך אליו, והחל באמירתו מדי יום.



חשבתי שתקשור אותי לכסא, תביא חומש וסידור, ותגיד לי לקרוא מבלי לזוז
(פ"ה פ"ז)
והתודו את חטאתם אשר עשו וגו'.
אחד מעיקרי התשובה הוא הווידוי. וכמו שנאמר, 'ומודה ועוזב - ירוחם'. שאם האדם רק מודה שחטא אבל ממשיך בחטא, אומר רבינו יונה 'הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו', שאפילו טבל בכל מימות שבעולם - כל עוד לא השליך את השרץ מידו, לא עולה לו הטבילה. ואם זרק את השרץ וטבל בנהר אחד בלבד, הרי זה נטהר.
ומביא רבינו יונה (בתחילת ספר שערי תשובה), למה דומה האדם שמהלך בעולם בלי תשובה? משל (שהובא במדרש קהלת) לחבורה של שודדים שישבו בבית הכלא ותיכננו איך לברוח. והנה ביום מן הימים הצליחו לחפור בקיר, וברחו כולם חוץ מאחד שעם כל האפשרות שהיה לו לברוח - לא ברח. הגיע הסוהר למחרת וראה את האסיר שלא ברח, והתחיל לנזוף בו קשות: הלא המחתרת חתורה לפניך, איך לא מיהרת להמלט על נפשך? והכהו במטהו על זה שלא ברח.
והנמשל ברור, שכאשר יש לאדם מחתרת לצאת ממנה ולהמלט מעונותיו ומפשעיו המרובים על ידי התשובה, והוא לא עושה כך - הוא דומה לאסיר שהמחתרת חתורה לפניו ואינו בורח. עד כאן.
אלא שכל בר דעת מקשה: למה לאסיר מגיעים מכות ועונשים שהוא לא ברח? הלא צל"ש מגיע לו. ואיך דימו גם את בעל התשובה לאסיר שבורח מבית הסוהר? הרי זה לא לכבוד יחשב לו. אלא נרד לסוף דעתו של האסיר ונשאל אותו 'למה לא ברחת? הרי היית יכול לצאת לחירות'. והתשובה פשוטה, שהוא אומר בליבו 'מה רע בבית הסוהר? הרי יש אכילה, שתייה ושינה. הכל מצוין, ומה רע בזה אם אשאר כאן?'. וכשבא הסוהר ורואה שלבן אדם טוב בכלא, ואינו מבין שלקחו לו את הדבר היקר ביותר, שזה החירות, מבין שממילא כשאותו אסיר ייצא מכאן בעוד כמה שנים - הוא יחזור להיות פושע, כי טוב לו להיות בכלא. ואם כן, אומר הסוהר, אתחיל להכות אותו כל יום כדי שיבין שכאן זה לא בית מלון.
וממילא מובן למה המשילו את האדם שלא חוזר בתשובה לאסיר שלא מוכן לברוח מהכלא, כי הוא אומר בלבו 'מה רע לי לא לחזור בתשובה? הרי אני אוכל, שותה, ישן ועובד. מי צריך לחזור בתשובה? טוב לי כך', ואינו מבין שדרך זו שהוא נמצא בה היא בית הסוהר - שהרי הוא אסיר של היצר הרע שלו. ומה שהיצר אומר לו לעשות - הוא עושה. ואינו מבין שמחוץ ליצר הרע יש דברים טובים הרבה יותר מעצותיו הנלוזות של היצר.
ומעשה ברב יוסף ביטון (בעבר העביר דרשות בערוץ 2000), שסיפר שפעם אחת אמרו לו שיש איזה אדם שאינו שומר תורה ומצוות, וכדאי שהרב ידבר איתו, ואולי יוכל להשפיע עליו שילך לסמינר ערכים. הרב דיבר עם אותו אדם והזמין אותו לעשות איתו שבת, וכן היה.
במשך השבת סיפר לו הרב על הסמינר, שזה כיף וכדאי, והסביר שזה גם עולם הזה, שזה בית מלון ואוכל טוב, וגם עולם הבא, שמלמדים שם יהדות ומספרים מי היו אבות אבותיך. אלא שהבחור לא עונה ושומר על זכות השתיקה. במוצאי שבת קודש, כשהבחור עמד לצאת מהבית, פנה אליו הרב ואמר לו 'תגיד לי בבקשה אם בכוונתך ללכת לסמינר או לא. אל תשאיר אותי בסימן שאלה'.
ענה הבחור ואמר שהוא לא מתכונן ללכת לסמינר, כיוון שהוא כבר היה בסמינר. 'באיזה סמינר היית, ובאיזה בית מלון הוא נערך?', שאל הרב, 'ולמה לא סיפרת לי שהיית כבר?'. 'כבוד הרב', ענה הבחור, 'הסמינר שהייתי בו נמצא בבית המלון שלך, בשבת הזו. זה הסמינר הכי טוב שיכולתי לבקש. כשהזמנת אותי אליך כדי לעשות שבת חשבתי שכל השבת תקשור אותי לאיזה כסא, תביא לי סידור וחומש, ותגיד לי לקרוא ולא לזוז, ושאסור לדבר כך וכך, אסור לגעת בזה, אסור לראות את זה וכן הלאה, ובלבי חשבתי שזו השבת הכי עצובה שתהיה לי בחיים. אבל אני חייב לומר שלא הייתה לי שבת בכל ימי חיי שבה נהניתי כמו בשבת הזו.
"לקחת אותי לבית הכנסת, ראיתי איזו תפילה כולם שרים - לכה דודי בניגון ערב - מברכים איש את רעהו בשבת שלום, וכשחזרנו לביתך כל הילדים עמדו בתור להגיד לך שבת שלום ביראת כבוד, וביקשו ברכה, ואחר כך ניגשו לאמא וביקשו גם ממנה ברכה. וחוץ מהמלאכים שבאו אליכם, בעיניי גם בניך ובנותיך היו גם מעין מלאכים. אף אחד לא פגע בי, אלא כולם דיברו אלי בכבוד, וכשהילדים שלך החלו באמירת דברי תורה על פרשת השבוע, נתביישתי בלבי מאוד שאני אפילו לא יודע מהי פרשת השבוע, ובניך, בגיל שמונה ועשר, אומרים חידושים נפלאים. והבנות הצנועות שלך התחילו להתווכח אחרי האוכל מי יזכה לסדר את שולחן השבת למחר.
"ואילו בבתים שאינם שומרים תורה ומצוות אני יודע איזו שבת יש להם - יושבים בסלון ורואים סרט ערבי. ואם אתה שואל את אבי המשפחה איפה הבן שלך, הוא עונה שהוא הלך לדיסקו. ואיפה הבת שלך? הלכה למועדון. ואיפה השבת שלך? תשעה באב כל שבת. כבוד הרב, שבת כמו שראיתי אצלכם, כשאתה והאשה כמו מלך ומלכה, ובניך נראים כנסיכים מסביב לשולחן, אני רוצה שתהיה גם לי. אני רוצה להקים בית כזה, ואם בגלל זה גם יהיה לי חלק לעולם הבא - מה טוב ומה נעים".



אמנם אין לי משפחה שתעזור לי, אבל יש לי את ה' יתברך שיעזור
(פ"ה פ"ח)
ואם אין לאיש גואל וגו'.
והנה מעשה באדם שהיה עשיר מאוד, ורצה לתת מכספו סכום גדול מאוד לצדקה. אלא שהחליט ליתן רק לאיש שאין לו גואלים, כלומר שאין כלל וכלל מי שיעזור לו - לא הורים, לא אחים, לא דודים ולא בני דודים, ואזי המצווה תהיה מושלמת. כל עני שהוא ראה - שאל אותו מה המצב המשפחתי, ולא נמצא כזה עני כמבוקשו. לכן לא נתן לאף אחד את הסכום הגדול, וגם לא סכום קטן.
והנה ביום מן הימים הוא רואה אדם עם בגדים קרועים, שניכר עליו כי לא בא אוכל אל פיו כבר כמה ימים, ונראה שהכסף הרב יעזור לו, אבל לא לפני ששאל אותו עשיר אם אין מישהו קרוב שיעזור לו. 'סלח לי, האם יש לך אב ואם?'. 'לא, אין לי אב ואם'. 'האם יש לך אחים?'. 'לא, גם אחים אין לי'. 'האם יש לך דודים או בני דודים?'. 'לא, אין לי אף אחד. נותרתי בודד ממשפחתי'. 'אם כך', אמר העשיר, 'תקח את הסכום הזה, הרבה זמן חיפשתי אדם כמוך'.
נתן לו את הסכום הגדול, וכראות העני את הסכום הענק שאל את העשיר 'למה אתה נותן לי כל כך הרבה? יש עוד עניים, תתן גם להם'. אמר לו העשיר 'חיפשתי אדם שאין מי שיעזור לו, ולכן אתה הוא אותו אדם, ולכן נתתי לך את הכל'. 'אם כך, טעית', אמר העני, 'אמנם אין לי בני משפחה שיעזרו לי, אבל יש לי את ה' יתברך, והוא יעזור לי', ונתן לו את כל כספו בחזרה.
הבין העשיר שהוא לעולם לא ימצא את האיש המתאים, וטמן את כל הסכום באדמה לעיניי האיש הישר. והנה האיש העשיר התהפך עליו מזלו, ומיום ליום ירד מנכסיו עד שממש נשאר בחוסר כל. כעבור שנים נזכר באותו סכום כסף גדול שהטמין באדמה. הלך וחפר שם, והוציא את כספו. אלא שלרוע מזלו ראו אותו שני שוטרים שעברו שם, ואמרו לו 'אתה כנראה גנבת את זה והטמנת באדמה, ועכשיו באת לקחת. בוא איתנו לבית המשפט'. הוא צעק וצווח 'מה פתאום? זה כספי שלי', אבל לא עזרו לו צעקותיו.
הביאוהו למשפט וסיפר את סיפורו שלפני כך וכך חודשים רצה ליתן את כספו לעני וכו', ובסופו של דבר הטמין את כספו באדמה. אמר לו השופט 'זה בסדר, אני יודע שאתה זכאי, והכסף הוא שלך'. 'איך אתה יודע?', השתומם האיש, שעד כה אף אחד לא האמין לו. 'אני הוא אותו אדם עני', אמר השופט. 'בזמנו אמרתי לך שה' יתברך יעזור לי, והנה תראה איך הוא עזר לי'.



הדברים חלחלו ללבו, וקיבל על עצמו שמהיום לא יפגע באשתו כלל
(פ"ה פ"י)
ואיש את קדשיו לו יהיו איש אשר יתן לכהן לו יהיה.
אומרת הגמרא (ברכות ס"ג), האיש שלא נותן מעשרות לכהן, הוא זה שלבסוף ישארו לו רק המעשרות. כך למשל, אם יש לו אלף שקל וצריך ליתן מאה מתוכם ואינו עושה כן - לבסוף נשארים לו רק מאה. ולעומתו איש אשר יתן לכהן את מה שצריך לתת, לו יהיה ממון הרבה, ולא יחסרו לו מזונותיו.
ידוע שזה אחד הנסיונות הקשים של האדם. שאם הרוויח אלפיים שקל למשל, והוא צריך ליתן מזה מאתיים שקל לאדם שכלל לא התאמץ בשבילם (ולא סתם הכסף נקרא דמים, כי האדם נתן את דמו כדי להשיג את כספו), הדבר לא פשוט. לכן ה' התיר כאן דבר שלא התיר בשום מצווה: "בחנוני בזאת והריקותי לכם ברכה עד בלי די" וגו'.
ומעשה באדם בשם יצחק, שהיה קמצן ולא היה נותן צדקה כמעט בכלל. וממילא לא ראה ברכה במעשה ידיו. עד שבשבת אחת הגיע לשיעור תורה שלפני מנחה של שבת, והרב, שידע מי עומד לפניו, החל לדבר על מעלת הצדקה, ואמר 'מי שרוצה לזכות לעושר צריך לעשר מכספו, שנאמר עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר'. (ואם ניקח את המילה תעשר ונעשר אותה, דהיינו ת' שווה 400, המעשר שווה 40 שזה האות מ', האות ע' שווה 70, המעשר שווה 7 שזו האות ז', האות ש' שווה 300, המעשר שווה 30, שזו האות ל', האות ר' שווה 200, והמעשר הוא 20 שזו האות כ'. אם נעשר את אותיות 'תעשר' ייצא לנו 'מזלך', שהצדקה והמעשרות שהאדם נותן הם-הם מזלו. ואדם שלא יתן לאחרים - ישאר עני ואביון, וכל מה שירויח ילך לטמיון).
כשמוע יצחק את דברי הרב, מיד הבין למה אין לו מזל ולמה אינו מצליח. ניגש לרב אחר התפילה, הבטיח שמהיום כל חודש הוא יביא את מעשרותיו לרב, ואמר שהוא רוצה לראות אם דברי הרב אכן יתקיימו. ובאמת, מדי חודש התגבר יצחק על קמצנותו והביא לרב את המעשרות.
והנה ביום מן הימים הוא מקבל הזמנה לבוא לבית המשפט. הלך יצחק, ואינו יודע על מה ולמה קראו לו. כשהגיע לשם ניגש לפקיד וביקש לברר מה רוצים ממנו. ולאחר בירור נודע לו שנפטר אחד מחבריו הוותיקים בלא יורשים, ואת כל כספו - הון עתק - השאיר לו כירושה. שמח מאוד, והבין שבזכות שהוא נתן מלחמו לדל, כך הקב"ה השיב לו פי כמה וכמה. ואין צורך לומר שהוא לא שכח לתת מעשרות מהירושה הגדולה שקיבל.
ימים חלפו, ובכל העיר התפרסם שיצחק התעשר מאוד. ניגש אליו אחד השכנים, דוד, שהיה גם עני שרצה להתעשר, וביקש מיצחק 'תגלה לי איך התעשרת פתאום, גם אני רוצה להיות עשיר'. אמר לו יצחק 'אם אתה רוצה להיות עשיר - תלך לשיעור תורה ביום שבת לפני מנחה, שם הרב מסביר איך אפשר להתעשר'. האיש קיים את הפזמון 'מיום ראשון עד יום ששי לקראת שבת נכספה נפשי, כי בשבת אצא חפשי מכל העוני שלי', הגיע לשיעור וישב קרוב לרב כדי לא להפסיד שום מילה.
הרב, שידע למה דוד הגיע, כי יצחק כבר סיפר לו, וגם ידע במה דוד צריך לעשות תשובה, החל להסביר איך האדם יכול לזכות לעושר, והביא את דברי הגמרא (בבא מציעא נ"ט), "אמר רבא אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו": רבא אמר לבני המחוז 'תייקרו ותכבדו את נשותיכם כדי שתהיו עשירים גדולים, שאין הברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו. ואם האדם מזלזל את פוגע באשתו - אזי יוצא ההיפך'. הרב הרחיב בעניין שידע שדוד לקוי בו מאוד, כיוון שתמיד צועק ומזלזל באשתו, ולא קונה לה שום דבר.
הדברים חלחלו היישר ללבו של דוד, וקיבל על עצמו שמהיום הוא לא פוגע באשתו כלל, ויקנה לה את כל מה שהיא צריכה. לאחר התפילה הוא ניגש לרב לקבל ממנו עצות איך להתנהג, והרב שוחח עמו. ובאמת, דוד החל לשבח את אשתו מאוד על האוכל הטעים ועל כל השאר, דיבר עמה רק בעדינות, והציע לה לצאת לקניות על מנת שתוכל לרכוש בגדים חדשים עבורה. כשמוע האשה את דברי בעלה כמעט ולא האמינה, שהרי כבר עשרים שנה הוא בקושי הרשה לה לקנות בגדים, ופתאום הוא מתנהג בנדיבות יתירה.
אבל בעלה עמד בדבריו, לקח אותה לקנות בגדים ואמר לה 'תקחי בשפע כמה שאת רוצה'. והיא, שאמרה בלבה 'אולי הפעם הבאה שהוא ייצא איתי לקנות בגדים תהיה רק בעוד עשרים שנה, אזי צריך לקנות לעשרים שנה', קנתה המון בגדים, ואחר כך הלכו לחנות נעלים, וגם שם רכשה כמה זוגות. וכן בחנות תכשיטים קנתה כמה סוגים של זהב וכסף, והבעל הצדיק עומד בשקט ומקיים את דברי הרב בדומיה. בחזרתו קנה כרטיס הגרלה, ואמר בלבו 'אולי בזכות זה שכיבדתי את אשתי - אזכה באיזה פרס'. למזלו הטוב הוא לא טעה, והוא זכה בפרס הגדול, וגם נתעשר עושר רב, וכמובן שהמשיך לכבד את אשתו מאוד, שהרי הבין שכל עושרו והצלחתו הגיע לו בזכותה.
לימים נפגשו שני העשירים, דוד ויצחק. שאל יצחק את דוד, 'אולי תספר לי איך זכית לעושר?'. אמר דוד 'אני אגלה לך, וגם אתה תגלה לי'. הסכימו שניהם. סיפר יצחק לדוד שהסוד הגדול שהביא לו את העושר הוא המעשר שהוא נותן לרב מדי חודש, ובזכות זה הוא התעשר. 'ואני', אמר דוד, 'התעשרתי בזכות שהתחלתי לכבד את אשתי. אני קונה לה כל מיני דברים, ולא צועק עליה לעולם גם אם היא צועקת עלי ומבזה אותי. מזה בא לי כל העושר הגדול'.
לחצו שניהם יד ונפרדו, אלא שבלבו של יצחק היתה קצת הקפדה על הרב למה הוא לא גילה לו את הסוד השני, והלך לרב לשאול אותו על זאת. אמר לו הרב 'מי אמר לך שהסגולה של דוד יותר טובה?'. 'מה פירוש', אמר יצחק, 'בוודאי שהיא יותר טובה, שהרי הוא לא מוציא סכומים כמוני - כל חודש עשרה אחוזים - אלא רק קונה לאשתו איזו שמלה וזהו'. אמר לו הרב 'בוא נראה מה שאומר דוד המלך ע"ה (במזמור מ"ט), "אל תירא כי יעשיר איש כי ירבה כבוד ביתו". ומי זאת ביתו של האדם? זו אשתו (כמו שאמרו בגמרא על אחד התנאים שמעולם לא קרא לאשתו 'אשתי' אלא 'בתי'), כי לא במותו יקח הכל. וכל עושרו נשאר כאן בעולם הזה.
'ומה איתי?', שאל יצחק, 'וכי אני לוקח את עושרי לעולם הבא?'. ענה לו הרב 'בוודאי, מה שקיבלת כאן הם רק הפירות של המצווה שלך, והקרן קיימת לך לעולם הבא'. כמו שאמר הכתוב, "שלח לחמך על פני המים". המים הם התורה, "כי ברוב הימים תמצאנו". וכן הפסוק "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר".



מה פירוש אף אחד לא בא? מה, אני לא בן אדם?
(פ"ה פכ"ח)
ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע, זאת תורת הקנאות.
אומר בעל הטורים, 'למה נסמך ונזרעה זרע לזאת תורת הקנאות? לומר לך שאם טהורה היא, יהיו לה בנים צדיקים בעלי תורה'. זאת אומרת, או שהאשה הזו תהפוך לאַלָה ולקללה בקרב עמה ולא תהיה גרועה ממנה - או שהיא תזכה להיות אמא לתלמידי חכמים גדולים בתורה. וכן ראינו אצל רות וערפה, ששתיהן היו עם נעמי לאחר שנפטרו בעלה ובניה, בכו ואמרו לה "כי אתך נשוב לעמך". אחר כך רואים שערפה בכתה עוד, נישקה לחמותה והלכה לה, ואילו רות דבקה בנעמי ואמרה לה 'באשר תלכי אלך ובאשר תמותי אמות, עַמֵך זה עמי, ואלוקיך זה אלוקי'.
מאז אירעו דברים נוראים עם ערפה, שנעשתה אבי אבות הטומאה, וגליית הרשע יצא ממנה. ואילו רות, שדבקה בה', יצאו ממנה דוד המלך, חנניה, מישאל, עזריה, דניאל ומלך המשיח. וזה הקו הדק שמבדיל בן אבי אבות הטומאה לאבי אבות הקדושה. כמו שאומרים חז"ל, שהקיר של גיהנם הוא בעובי מטבע, לרמוז לנו שבשביל להגיע מגן עדן לגיהנם - הדרך קצרה.
וכך גם לגבי חמץ ומצה, שבשניהם יש את האותיות מ' וצ', אלא שבחמץ יש את האות ח', שהיא סגורה לגמרי, ובמצה יש את האות ה', שהיא פתוחה יותר. וגם ההיפך הוא, שאפשר לאדם להתעלות משיא הטומאה לשיא הקדושה ברגע אחד, ובהרהור תשובה אחד. שהרי אם רשע גמור אומר לאשה 'הרי את מקודשת לי' על מנת שיחשב צדיק גמור, ואחרי הקידושין רואים שהוא נשאר ברשעו - אף על פי כן האשה הזו ספק מקודשת, וצריכה ממנו גט, ואסור לה להתחתן עם כהן כי חוששים שאולי הוא הרהר תשובה ברגע הקידושין. ואם כן, הוא נעשה צדיק גמור.
ומעשה בדרשן מצפת שמעביר הרצאות מטעם ערכים על ידי שקופיות המציגות הוכחות ברורות שהתורה מן השמים. פעם אחת הוזמן אותו דרשן על ידי אדם מחיפה, שהבטיח לו שיבואו 50 זוגות לפחות להרצאה, וביקש שיביא איתו את כל החומר הדרוש - שקופיות, סרטים על התורה וכל ההוכחות האפשריות. כמובן שהדרשן הסכים לכך, והגיע לאותו בית של אותו אדם ביום המיועד ובמקום המיועד. נקש בדלת, ובעל הבית קם לפתוח לו.
לתדהמתו ראה הדרשן שאף אחד לא בא "עדיין" חוץ מבעל הבית. שאל אותו הדרשן 'היכן כל החמישים זוגות שאמרת שיגיעו? או שמא הקדמתי לבוא לפני הזמן?'. ענה בעל הבית 'לא הקדמת, הגעת בזמן. אלא שכל אחד פתאום התקשר והודיע שיש לו חתונה או בר מצווה או משהו אחר, ולכן אינם יכולים להגיע'. 'אם כך, אחזור הביתה, גם כך לא בא אף אחד', אמר הדרשן בצער. 'מה פירוש לא בא אף אחד?', אמר לו בעל הבית, 'מה, אני לא בן אדם? אני רוצה לשמוע את הדרשה עם כל ההוכחות'.
הדרשן כמובן לא התעצל, מיהר לפרוק את כל הציוד, והחל בהרצאה כאילו יושבים 200 איש בקהל. אחר הדרשה הפרטית אותו אדם, שהיה חילוני גמור, הבין בדעתו שזהו זה, יש אלוקים ויש גן עדן ויש גיהנם, והקב"ה משלם שכר טוב לצדיקים ומעניש לרשעים. אלא שהוא צריך להחליט - האם אני נשאר כמו שהייתי וחי חיי שקר, בעודי יודע את האמת ומתכחש לה, או שמהיום אני שומר שבת ומניח תפילין וחובש כיפה וציצית.
כיוון שהאיש הזה היה איש אמת הוא בחר בדרך האמת, ומיד אחרי הדרשה הנפלאה חזר בתשובה גמורה. אשתו הניחה
לראשה כיסוי ראש, ואת כל בניו העביר מבית הספר החילוני לתלמוד תורה. וכל זה נעשה מהרהור של תשובה.



אם הקב"ה מחל על כבודו כדי לעשות שלום בין בני זוג, מי אני שלא אמחל?
(פ"ה פי"ז)
ולקח הכהן מים קדושים וגו', והשקה את האשה וגו'.
כותבים את כל פרשת סוטה, בה מובא שם כמה פעמים שם הוי"ה ברוך הוא, ונותנים את זה בתוך המים כדי להשקות את האשה. אם היא טמאה - היא מתה מיתה משונה, ואם היא טהורה - ונקתה ונזרעה זרע.
הגמרא (ירושלמי, סוטה פ"א ה"ד) מביאה מעשה ברבי מאיר בעל הנס שהיה רגיל ליתן שיעור בליל שבת, והאריך בדרשתו. אחר הדרשה חזרה אחת הנשים לביתה, והיא רואה שהדלת נעולה ובעלה לא רוצה לפתוח. אמר לה 'אם את רוצה להיכנס הביתה - את צריכה לירוק בפנים של רבי מאיר. ואם לא תירקי בפניו - אני לא מכניסך הביתה, ולא איכפת לי שתשארי בחוץ'.
האשה ידעה שבעלה לא נמנה עם כת הצדיקים, ואם היא לא תשמע לו היא עלולה לאבד את שלום ביתה, אבל מאידך גם ללכת לירוק בפניו של רבי מאיר בעל הנס זה לא יתכן, וכמובן שאינה מסוגלת לכך. בינתיים היא חזרה לעזרת נשים וסיפרה לחברותיה שעדיין היו שם את המקרה.
את כל זה ראה רבי מאיר בעל הנס ברוח קדשו, ואמר 'יש לי כאבי עיניים, האם יש אשה שיודעת ללחוש (לירוק בתוך העין במומחיות ולהוציא ממנה את הדבר שגורם לכאבים)?'. מיד אמרו הנשים לאשה ההיא 'תלכי תלחשי לו בעין'. 'אבל אני לא יודעת ללחוש', אמרה להן. אבל רבי מאיר קרא לה ואמר 'תירקי לי בעין שבע פעמים', וכך עשתה האשה בחיל ורעדה. ואחר כך אמר רבי מאיר בעל הנס לאשה 'תגידי לבעלך - אתה אמרת פעם אחת, ואני ירקתי שבע פעמים'.
שאלו התלמידים את רבם 'רבינו, כך אתה מזלזל בעצמך, שאתה נותן לה שתירק עליך שבע פעמים בגלל שבעלה אמר לה?'. אמר להם רבי מאיר 'וכי כבודו של מי יותר גדול - כבוד ה' יתברך או כבודי? בוודאי שכבוד ה' יתברך, שהרי הקב"ה כתב בתורה שאם הבעל חושב שאשתו לא בסדר ורוצה לגרשה ולעקור את שלום הבית - אומר לו בורא עולם, חס ושלום, אל תעשה זאת, אלא תעלה אותה לבית המקדש, תיקח את השם שלי ותשים במים אע"פ שאתה מוחק את השם שלי, ותתן לה לשתות כדי שתחזיר את השלום אל ביתך. אזי אם הקב"ה מחל על כבודו כדי לעשות שלום בין בני הזוג, מי אני שלא אמחל על כבודי?'. עד כאן.
הדברים מזעזעים עד מאוד, כי מחיקת שם השם היא עבירה נוראה, ובכל זאת הקב"ה מתיר לעשות זאת למען שלום בית. אזי אם האדם צועק על אשתו, לא מוכן לוותר על כבודו ומפר את שלום הבית - זה בוודאי יותר גרוע מלמחוק את השם.



מדוע לרוצח בשוגג יש שילוט ולהולכים לבית המקדש אין?
(פ"ו פ"ב)
דבר אל בני ישראל וגו', נדור נדר נזיר וגו'.
אומרים חז"ל בגמ' והובא ברש"י, למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה - יזיר עצמו מן היין, שהוא מביא לידי ניאוף עיי"ש. וסוטה בקילקולה, פירושו כשרואה איך היא מתה במיתה משונה וכל אבריה נופלים.
אפשר לומר שהאדם שהכי קרוב לעבירה הוא זה שאינו נזהר ואינו נשמר, וזה הכי מסוכן גם אם הוא יודע שמדובר בעבירה חמורה. אם לא ישמור את עצמו מהעבירה - הוא קרוב מאוד להיכשל בה. ואם כן, האיש שראה סוטה בניוולה ובקילקולה אומר לעצמו 'בטוח שלעולם לא אעשה עבירות מהסוג הזה, כי ראיתי בעצמי מה קרה לבעל עבירה'. וממילא הוא מפסיק להשמר כי הוא 'בטוח' שלא יעשה עבירה.
אבל רבותינו כבר לימדונו שאין אפוטרופוס לעריות, ושדווקא הוא קרוב ליפול. וכעין זה היה במכירת יוסף, ששואלים 'איך ראובן הבין שיש פה חטא, ושאר השבטים לא הבינו?'. הרי כל שאר האחים היו קדושים עצומים, ובוודאי שאם הם היו רק רואים שיש כאן אבק של חטא - לא היו מוכרים אותו וכו'. ומתרצים שכיוון שראובן היה עסוק בתשובה, שהחליף יצועי אביו והוא מפחד מכל נדנוד עבירה ונשמר מאוד, לכן גם הבין שמדובר בחטא.
ואפשר לתרץ עוד למה הזהירו את האיש שראה סוטה בקילקולה להיות נזיר, על פי מה שהתורה אמרה לגבי רוצח בשוגג לגלות לעיר מקלט. שהרי התורה חייבה לעשות לו תמרורים ושלטים בכל צומת דרכים איך להגיע לעיר מקלט, ואילו איך להגיע לבית המקדש התורה לא ציוותה להניח שלטים. ולכאורה זה לא מובן, שהרי כמה רוצחים בשוגג כבר יש? ובכל זאת צריך שלטים. ואם כך, גם לבית המקדש, שכל ישראל עולים אליו, קל וחומר שצריך שלטים.
שמעתי תשובה מהרב עמנואל תהילה שליט"א, שאם לרוצח בשוגג לא יהיה שלטים - הוא ישאל איך מגיעים לעיר מקלט ויסבירו לו, אבל בינתיים הרוצח כבר קרוב לאנשים והופך לדבר מוחשי, מה שאין כן בבית המקדש. לשם בכוונה אין שלטים, כדי שישאל אותך זה שהולך לבית המקדש 'איך מגיעים?', ואזי לבך יתעורר ותגיד לעצמך 'אולי גם אני אלך לביתו של ה''. ועל פי זה יובן היטב למה אמרו "הרואה סוטה בקילקולה יזיר עצמו מן היין", שהרי הוא ראה את המציאות בעקבות העבירה, שהרי האשה מתה. ואם כן, הוא יותר קרוב לעבירה, ולכן אמרו לו 'אל תשתה יין'.



מעבירות מתרחקים מאוד
(פ"ג פ"ג-ד)
מיין ושכר יזיר וגו', וכל משרת ענבים לא ישתה וענבים לחים ויבשים לא יאכל וגו', מחרצנים ועד זג לא יאכל.
תלמידו של הגאון מוילנא הקשה לרבו, כתוב בנביא ששמשון הלך עם אביו ואמו, "ויבואו עד כרמי תמנתה, והנה כפיר אריות לקראתו. וישסעהו כשסע את הגדי, ולאביו ולאמא לא הגיד". ולכאורה מה פירוש 'לקראתו'? היה צריך לומר 'לקראתם', שהרי הם עמו. וכן מה שכתוב 'ולאביו ולאמו לא הגיד' - הרי הם רואים.
אמר לו הגאון, שרבי יונתן בן עוזיאל תרגם שכאשר נזיר רואה כרם ענבים 'אומרים לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב' (אומרים לנזיר סביב סביב לא להתקרב לכרם). ואם כן, לגבי שמשון והוריו כתוב "ויבואו עד כרמי תמנתה", ולכן הוריו המשיכו כרגיל. אבל שמשון, שהיה נזיר, הלך מסביב כדי לא לעבור דרך הכרם, ושם ראה את האריות.



אתה תלמיד חכם והושפעת, ואילו אני אדם פשוט, והתמונה כלל לא עשתה עליי רושם
(פ"ו פכ"ד)
יברכך ה' וישמרך יאר ה' וגו', ישא וגו'.
ברכת הכהנים היא אחת הברכות החשובות שיש, ואת זה כבר ראינו לפני כמה שנים בכותל המערבי, שערבים זרקו אבנים גדולות ובלוקים מגובה עצום, ותהילות לאל יתברך, אף על פי שבכותל היו אלפי אנשים - לא נהרג ולא נפגע אפילו אחד, כי בדיוק הדהדו המילים מפיהם של הכהנים הקדושים, "יברכך ה' וישמרך".
לפעמים אדם נוסע רחוק מאוד כדי להתברך מגדולי הדור. ודאי שזה טוב, אבל גם אסור לזלזל בברכת הכהנים, שבשביל להתברך צריכים רק לילך לבית הכנסת שליד הבית. ואם נתבונן בברכת כהנים נראה שהיא בנויה כך: ג' מילים, אחר כך חמש מילים, ולבסוף שבע מילים, ללמדנו את הדרך שנלך בה בעבודת ה': קודם כל קצת, ואחר כך יותר, ואחר כך להתקדם שוב. וכעין זה מופיע במדרש, שבתחילה האדם לומד, והקב"ה מקדם אותו לפי התקדמותו.
כמו סדר האותיות - א', ב', ג' וכו', כל פעם האדם מתקדם שלב נוסף בעבודת ה', וכשמגיע לאות י' ומתמיד בעקשות בעבודת ה' עם כל הקשיים, והוא גם עניו כמו האות י' שהיא הקטנה מכל האותיות - הקב"ה מקפיץ אותו עשר מדרגות בפעם אחת, והוא עובר לאות כ'. ואם הוא עוד ממשיך לדבוק בה' - הוא מקבל שוב עשרה מדרגות כמו האות ל'. וכן עד האות ק'. ואם הוא מתמיד בדבקות בה' עם כל הקשיים, שידוע ש"כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו" אזי מהאות ק' הקב"ה מקפיץ אותו מאה מדרגות בפעם אחת לאות ר' וכן הלאה. אלא שצריך לזכור שהדרך היא עיקשת ומלאה מכשולים, וככל שיש לאדם יותר נסיונות והוא מתגבר - כך יידע את גדולתו.
ומעשה ברב גדול שעלה לאוטובוס וחיפש מקום לשבת. בינתיים צדו עיניו תמונת פרסומת לא צנועה כלל באוטובוס. מיד ניגש לנהג וביקש ממנו להוריד את התמונה, שהרי לא יתכן שהוא משלם על הנסיעה ולא זוכה למענה ראוי לצרכיו. אבל הנהג סירב ואמר 'מה פתאום? זו פרסומת. אין מה לעשות. תצטרך לסבול את התמונה'. כשהרב ניסה שוב לדבר עם הנהג והלה סירב, ניגש הרב בעצמו, קרע את התמונה הפרובוקטיבית והתיישב במקומו.
הנהג התרגז ואמר שהוא נוסע מיד למשטרה לקחת את הרב לתלונה. הרב לא התרגש, שהרי ידע שמנע חילול ה', ומנע מרבים מלעשות עבירה. ולא עוד אלא שכל נוסעי האוטובוס היו לטובת הרב, ואמרו לנהג 'מה אתה רוצה ממנו? הוא צודק. זה לא יפה שחברת אגד, שמשרתת את הציבור הדתי, תכשיל את הציבור בדברים מכוערים כאלה'. כשהנהג ראה שהוא נשאר בודד במערכה, ויתר על הנסיעה למשטרה והמשיך בדרכו.
בינתיים האיש שישב ליד הרב אמר לרב 'יש לי קושיא, כבוד הרב, אבל אל תיפגע. גם אני עליתי איתך לאוטובוס, והתמונה בכלל לא עשתה עליי שום רושם. ואתה, כבוד הרב, כזה צדיק, והתמונה עשתה עליך רושם?'. ענה הרב ואמר לו 'למה הדבר דומה? לדייג שדג דגים מהים ומניחם בצנצנת לידו. האם יעלה על הדעת שהוא ינסה לדוג אותם שוב מהצנצנת? ודאי שלא, שהרי הם ניצודים, ורק את אלה שבים הוא מנסה כעת לדוג. וממילא תבין את הרמז, שאותך כבר היצר הוציא מהמים - כלומר מהתורה הקדושה - והוא לא מנסה לדוג אותך שוב, מה שאין כן אותי. אני עדיין במים, והוא מנסה לשלוח עלי חכות מכל הכיוונים'.



שמעתי ניגון גמרא עצוב, והבנתי שהתורה בוכה עליי שעזבתיה
(פ"ו פכ"ה)
יאר ה' פניו אליך ויחנך.
אומרים חז"ל ששני דברים נותנים לאדם חן: תורה וענווה. תורה, שכתוב "אילת אהבים ויעלת חן" (משלי ה' י"ט), שהתורה מעלה חן על לומדיה. וכן כתוב "לענוים יתן חן" (משלי ג' ל"ד). וכמובן שזה שניים שהם אחד, כי אם יש לאדם רק תורה ואין לו ענווה - ודאי שזה לא הכי טוב, וכן הפוך - אדם שאין בו ריח של תורה אבל הוא שפל ועניו מטבעו, ודאי שזה לא מעלה כל כך.
רבותינו אמרו "סימן לגסות הרוח - עניות תורה", דהיינו אדם שאין בו תורה - בדרך כלל הוא גאוותן. קונה את הבגדים הכי מהודרים ונועל נעליים עם עקבים, ובשערו הוא מקיים את הפסוק "וקוץ ודרדר תצמיח לך". כמו ששאלו את עצי הסרק שאין בהם פירות 'למה ומדוע אתם עושים רעש? תהיו בשקט'. ענו העצים ואמרו 'אף אחד לא מתייחס אלינו, ואנו רוצים קצת שיסתכלו עלינו'. מה שאין כן עצי הפרי שאינם עושים רעש, כי אינם רוצים שיבואו לקטוף את פירותיהם. והוא הדבר גם אצלנו, שאם האדם הוא עץ סרק - כל היום עושה עם בגדי המותגים שלו, רכבו ושאר הסממנים החיצוניים הרבה רעש, מה שאין כן אצל מי שמלא פירות ואינו מראה זאת כי אם לשם שמים. ואם עדיפה תורה בלי ענווה או ענווה בלי תורה נראה מהמעשה הבא.
בזמן רבי חיים מוולוזין החלה רוח ההשכלה לשכל מבני ישראל את הרוחניות שבהם, ולקחת מכרם ה' את לומדי התורה ולהניחם בבורות שלא מכילים מים אלא רק נחשים ועקרבים. המשכילים הגויים הארורים הצליחו לקחת שלושה מתלמידיו של רבי חיים מוולוזין לאוניברסיטאות שלהם. אחד מהם היה בעל מצוות נפלאות ביותר, ושפל ועניו מאוד, אלא שלא היה למדן גדול. השני היה מיוחס דור אחר דור לשושלת של צדיקים ואדמו"רים גדולים, אלא שגם הוא לא היה למדן מי יודע מה. והשלישי, שמידות טובות לא היו לו כל כך, וגם אינו מיוחס, היה בתחילה למדן עצום ולא זז מספרי הקודש.
את השלושה הללו לקחו המשכילים, ורבי חיים מוולוזין לא הפסיק לבכות עליהם, שכך נלקחו ארזי הלבנון. בינתיים התקדמו השלושה בתארים השונים, עד שהבחור שהיה למדן גדול הפך להיות המובחר בכל האוניברסיטה ורצו למנותו ראש לכל האוניברסיטה. אלא שאמרו לו שזה לא כבוד עבורם אם הראש שלהם יהיה יהודי, לכן הוא צריך להמיר את דתו. אותו יהודי ביקש שלושה ימים לחשוב בעניין. הגאון מוילנא, רבו של רבי חיים מוולוזין, בא אליו בחלום ואמר לו 'אל תבכה יותר מדי. אתה לא צריך להצטער כל כך למרות שהוא עניו, כי מדות טובות בלי תורה כראוי - אין זה מציל. והבחור המיוחס - זה גם לא יעזור ויציל. אבל אותו אחד שהיה מתמיד גדול - אל תדאג, התורה תחזירהו בתשובה'.
ובינתיים התלמיד הלמדן מסתובב לו בלילה ומהרהר: 'האם אמיר את דתי כדי להיות ראש לשועלים או שכדאי לי לחזור בתשובה אפילו שאהיה זנב לאריות?'. בעודו מהרהר הוא שומע מאחד הבתים אדם שלומד גמרא בניגון, למרות שכבר אחר חצות הלילה. התקרב לחלון כדי לשמוע את הלימוד, והנה הוא שומע ניגון מאוד עצוב בוקע מהלומד. מיד חדרו ללבו הרהורי תשובה, ורץ אל רבו לשעבר, רבי חיים מוולוזין, בכה לפניו ואמר לו 'שמעתי ניגון גמרא מאוד עצוב, והבנתי שהניגון עצמו הוא שמח, כי אין ניגון עצוב בגמרא. אלא שהגמרא שהייתי דבוק בה עצובה בגללי. ולכן החלטתי לחזור אליה'. וכן היה: הבחור הנ"ל עזב את הכל, וחזר בתשובה שלימה.



היכן שיש שלום – שם יראת שמים מצויה. והיכן שאין שלום מצוי – שם אין יראת שמים מצויה
(פ"ו פכ"ו)
ישא ה' פניו אליך וגו'.
שאלו מלאכי השרת את הקב"ה, "כתבת בתורה 'אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד'. היאך אתה נושא פנים לישראל? שהרי כתוב 'ישא ה' פניו אליך'''. ענה הקב"ה "ואיך לא אשא פנים לישראל? והרי כתבתי להם בתורה 'ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך', והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה" (ברכות כ'). ע"כ.
מכאן למדנו שמי שרוצה שה' ישא אליו את פניו צריך לעשות דברים לפנים משורת הדין, וכך ינצל מיום הדין. שהרי ברכת המזון בכזית זה לא לפנים משורת הדין אלא זה מדרבנן, ובכל זאת הקב"ה נושא לנו פנים. ק"ו לאדם שעושה דברים שאינו חייב לעשות, הנה נחשוב כמה נשיאות פנים יקבל מבורא העולם. ומהפסוק משמע שנשיאות הפנים הכי גדולה היא 'וישם לך שלום', שאם אין לאדם שלום - אין כלום. כמו שאמר הקב"ה, "לא מצאתי כלי מחזיק ברכה אלא השלום". וכמובא בגמרא במסכת ברכות על הפסוק "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו", מסבירה הגמרא שזו אשתו, וכן אומר החפץ חיים "היכן שהשלום מצוי שם - יראת שמים מצויה. והיכן שאין שלום מצוי - בידוע ששם באותו בית אין יראת שמים מצויה".
אם נתבונן בתפילה נראה שסיום ברכות השחר והתורה היא "וישם לך שלום"; תחילת ברכת יוצר אור היא "עושה שלום" ו"בורא את הכל", שעל ידי השלום יש הכל; ובסוף תפילת העמידה הברכה האחרונה שחותמת ומסיימת, שהיא העיקרית (שהרי הכול הולך אחר החיתום) היא ברכת "שים שלום", וחותמים "המברך את עמו ישראל בשלום". וכן לקראת הסיום, לפני "עלינו לשבח", מסיימים "ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום", שכך גם מסתיים הש"ס בסוף מסכת עוקצין: "ה' יברך את עמו בשלום". וכן בתפילת ערבית אומרים "השכיבנו אבינו לשלום והעמידנו וגו' לשלום, ופרוס עלינו סוכת שלומך". וכן בשבת קודש הברכה שכל יהודי מברך את משפחתו בהיכנסו לביתו היא "שבת שלום". מכל זה צריכים אנו ללמוד כמה צריכים להשקיע בשלום הבית, לא פחות מאשר אנו משקיעים בשבת ובתפילין.
שלום זה שמו של הקב"ה, ואם נעשה גימטריא שלום עם המספר ארבע (ששמו של הקב"ה מורכב מארבע אותיות) - ייצא לנו 380. ואם ניקח שם הויה ואדנות ונכפיל אות י' כפול אות א', ואות ה' כפול אות ד', ואות ו' כפול אות נ', ואות ה' כפול אות י' ייצא לנו 380, ללמדינו שהיכן שיש שלום - שם הויה ואדנות נמצא. והיכן שאין שלום, שם השטן נמצא.
הגמרא (גיטין נ"ב) מביאה מעשה בבני זוג שהיו מתווכחים וצועקים כל ערב שבת לפני הדלקת הנרות, עד שרבי מאיר הגיע אליהם וביקש לעשות אצלם שבת. הם כמובן קיבלוהו בכבוד גדול, שהרי רבי מאיר אחד מגדולי הדור היה. ושבת שלימה שהה איתם רבי מאיר, שוויתר על כל הנוחיות בביתו עם משפחתו ובא לזוג שאינו מכיר. במוצאי שבת קודש ביקש רשות לבוא גם בשבת הבאה, והם כמובן הסכימו. וכן ביקש שוב לבוא בשבת השלישית, ואין צורך לומר שהם לא העיזו להתווכח ולריב ליד רבי מאיר. במוצאי השבת השלישית שמעו רעש והתפלאו מאוד, וכי יש עוד אדם בבית? והנה הם שומעים את קולו של השטן שאמר 'אוי לי שרבי מאיר סילק אותי מהבית הזה'. עד כאן.
זו גמרא מפורשת, וזה נורא ואיום, שהרי אדם יכול לקנות מזוזות הכי מהודרות, וביתו יהיה עטור בתמונות של צדיקים קדושי עליון וכן הלאה, אבל אם הבעל או האשה כועסים ומתווכחים וצועקים אפילו פעם בשבוע - כמו שראינו בגמרא, הרי זה דבר שקשה אפילו לאומרו וק"ו לכותבו, אבל זו המציאות. שאם היו לנו עיניים לראות - היינו רואים שהשטן הוא-הוא בעל הבית. ולכן כמו שאמרנו בראשית דברינו הקודמים, שנשיאות הפנים של ה' יתברך מביאה שלום, ומזה שלפני המילים 'ישא ה' פניו אליך' וכו' כתוב 'ויחנך', שחנו של האדם בא על ידי לימוד התורה, ומזה בא 'ישא ה'', שזה שלום.
ולא סתם המשילו את האשה לתורה, כיוון שאיך שהאדם מתייחס ומכבד את התורה - כך האשה שלו תתייחס אליו.

המג"ד רועי קליין הי"ד
(פ"ז פ"א)
ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וגו'.
פירש רש"י, בצלאל ואהליאב וכל חכם לב עשו את המשכן, ותלאו הכתוב במשה לפי שמסר נפשו עליו לראות תבנית כל דבר ודבר וכו'.
למדנו מהרש"י הזה שהתורה שהאדם לומד, וכל שאר המצוות שהוא מקיים, נמדדות לפי מסירות הנפש שלנו למצווה - כמה טרחנו כדי להשיג אתרוג מהודר, או שמא הלכנו למוכר האתרוגים בשעה האחרונה לפני החג כדי להשיג את האתרוג הכי זול. וכן לגבי התפילה - כמה טרחנו להגיע בזמן ואפילו קצת לפני, כמה מסרנו נפש להתפלל דוקא במניין (כפי שאמר הרב אורי זוהר 'גם אם יתנו לי כל הון שבעולם - לא אתפלל תפילה שלא במניין'), כמה מסרנו נפש ללכת לשיעור תורה גם ברעב ובצמא ובעייפות, וכמה היינו מוכנים להקריב מעצמנו בשביל חברינו או בשביל בן או בת זוגתנו.
מעשה של מסירות נפש ראינו במלחמת לבנון האחרונה (תשס"ו), שבמהלכה המחבלים זרקו רימון לעבר חבורה של חיילים, והמג"ד רועי קליין הי"ד קפץ על הרימון לא לפני שצעק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", ועלתה נשמתו בסערה השמימה כשהוא מציל שמונה חיילים ממוות. ואולי על זה רמז דוד המלך בתהלים (כ"ג) "מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר", שבזכות רועי לא (א)חסר, שאפילו אחד מחייליו לא נחסר מהחיילים בזכות מסירות הנפש שלו.
וכן רואים בהמשך הפסוק, הם נשיאי המטות. אומר רש"י שהיו שוטרים במצרים והוכו במקום בני ישראל. הקב"ה ראה את מסירות הנפש שלהם, שהיו מוכנים להיות מוכים למען בניו, ועשה אותם לנשיאי ישראל.
מי הנחשון
(פ"ז פי"ב והלאה)
ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו נחשון בן עמינדב למטה יהודה.
מסביר מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שנשיא ראובן רצה להקריב ראשון, שהרי הוא הבכור. אמר לו משה 'אם אתה בכור, למה לא קפצת ראשון לים סוף? מי שקפץ ראשון למים יהיה ראשון גם בהקרבת הקרבנות'. ומזה אנו לומדים: אם אתה ראשון בבית הכנסת - תקבל אישור להיות ראשון אצל בורא עולם בשאר דברים שכולם ירצו להיות ראשונים, שעל זה רמזו 'זריזים מקדימים למצוות', שאם אתה זריז ומגיע ראשון לבית הכנסת ולבית המדרש - אתה מקדים לפני כולם בשאר הדברים.
ידוע שעד היום כשרוצים לבטא מי הראשון אומרים 'מי הנחשון', ללמדנו כמה פעולה של מסירות נפש שבוצעה לפני כ-3,300 שנה פועלת עד היום הזה. ואחרי נחשון בא נשיא ראובן. אמר לו הקב"ה 'תמתין, עכשיו יקריב נשיא שבט יששכר, כי יששכר לומד תורה כחמור גרם, ותורה היא מעל הכל וגם מעל הבכורה'. ואחרי יששכר אמר הקב"ה לנשיא ראובן 'תמתין, עכשיו יעלה זבולון, שתומך ביששכר שלומד תורה, ובצל החכמה בצל הכסף'. ורק אחרי נשיא זבולון הקריב נשיא ראובן.