|
פרשת השבוע פרשת וישלח. יעקב אבינו התפארת שבאבות שב מהתמודדותו עם השקר של לבן חותנו במשך 22 שנה ויותר. ומיד הוא נופל לזרועות השקר של עֵשָׂו אחיו, מן הפחת אל הפחת. האמת של יעקב צריכה להתמודד עם השקר של לבן הרמאי ועם השקר של עֵשָׂו אחיו. אין הוא יודע מנוחה מהי, השלווה ממנו והלאה. זה גורלו של התפארת שבאבות, של אביהם של עם ישראל.
עם השקר של לבן היה עליו להתמודד בגלות, הרחק מארץ מולדתו.
עם השקר של לבן היה צריך להתמודד בעת הקמת ביתו, בית ישראל.
עם השקר והאימה של עֵשָׂו אחיו, היה עליו להתמודד בשובו חזרה אל ארץ נחלת אבותיו. גם בארץ נחלת אבות לא מצא את המנוחה ואת הרגיעה.
אומרים חז"ל: "מעשה אבות סימן לבנים". חייו של יעקב אבינו הם בבואה לחיי העם היהודי, העם הנבחר עד בוא יבוא שילה, עד ביאת המשיח. בבואה נאמנה. מה שקרה ליעקב אבינו צריך לקרות גם לילדים. התמודדותו של יעקב אבינו עם הרע, אינה רק התמודדות פיזית, אלא גם התמודדות מטה פיזית, על טבעית. יעקב אבינו צריך להתמודד גם עם שרו של עֵשָׂו, עם מלאך, עם מלאכים, עם כוחות על טבעיים, זה גם בגורלו של יעקב אבינו, כפי שנאמר בתורה, אומר המלאך שרו של עֵשָׂו, הס"מ: "לֹא יַעֲקב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל" (בראשית לב, כט).
מהו מקור השם "ישראל" שאנחנו מתעטרים בו: "בני ישראל"? "כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" – השם ישראל הוא ביטוי לעם הנאבק עם אנשים, עם בני אדם וגם עם שרי מעלה, אבל "ויכול להם", הוא גומר על כולם, וכפי שאומרים: בסוף הוא צוחק על כולם – צוחק מי שצוחק אחרון. הוא נותר, הם אובדים. עם ישראל, כאמור, יש לו שונאים למטה, ויש לו גם שונאים למעלה המבקשים למחוק אותו מהמפה.
מפרשת השבוע, לומדים חז"ל, "מעשה אבות סימן לבנים".
עם ישראל יש לו גם מאבקים נוראיים לא רק עם השקר היסודי, עם השקר הלבני, עם שרי מעלה, עם ישראל יש לו גם מאבקים נוראיים עם השקר והרע שבתוכו. "שבתוכו" - עִם אלו המבקשים לילך בדרכו של עֵשָׂו, לאמר: ככל הגוים בית ישראל. עם השקר היהודי נלחם גם העם היהודי, עם המהרסים והמחריבים היוצאים ממנו, גם זה חלק מהמאבק, מאבק האמת ליעקב עם השקר העֵשַׂוִי על כל אופניו, גם מאבקים פנימיים. העם היהודי, צריך להיאבק, התורה הקדושה צריכה להיאבק גם מאבקים פנימיים עם ה"עמי הארצות" שבינינו.
אומרים חז"ל: "שנאתם של עמי הארצות שבתוכנו" - אלה שאינם יודעים מאומה והם נלחמים בכל היקר והקדוש לנו – "שנאתם אף גדולה יותר משנאתו של עֵשַׁו ליעקב. כמו שאמר ר' עקיבא בהיותו עדיין עם הארץ טרם רכש את התואר רבי, הוא היה עקיבא.
אומר ר' עקיבא: "מי יתן לי תלמיד חכם" – איש חרדי, תורני – "ואנשכנו כחמור". שואלים המפרשים: דייק, לא כתוב ואנשכנו ככלב, כי כלב נושך, אלא "ואנשכנו כחמור", וכי חמור נושך?! חמור אוכל בשר?! הרי חמור הוא לא כלב, הוא בהמה. ועונים המפרשים: ר' עקיבא מתבטא כאן מהי השנאה הגדולה של עמי הארץ בתוכנו וכל שכן מי שרחוקים מהדת שבתוכנו אל שומרי התורה והמצוות, אל התלמידי חכמים – מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור, חמור לא אוכל בשר, אז אם הוא תופס קריזה, אז הוא נושך את העצם על מנת לשוברה, כלב שובר עצמות, כלב לא צריך את העצמות, יש לו את הבשר. אומרים חכמים: השנאה של עמי הארץ ,של הרחוקים מהתורה לתלמידי חכמים, לשומרי תורה ומצוות היא גדולה יותר משנאת עֵשַׁו ליעקב, ועל כך נאמר: "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ" (ישעיה מט, יז) - אלה הורסים ומחריבים, הם מסוכנים מאוד.
ר' ישראל מסלנט שהיה חי בזמן ההתדרדרות הגדולה בישראל, עם תנועת ההשכלה, החילוניות שהחלה לאחוז בעם ישראל לפני קרוב ל-200 שנה, התבטא פעם כך: "מה שאין אנו שומרי התורה והמצוות, החרדים לדבר ה', שונאים את המינים והאפיקורסים כל כך כמו שהם שונאים אותנו, הם שונאים אותנו "מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור", כזאת שנאה של השקר לאמת" - ואנחנו, אומר ר' ישראל מסלנט – "לא שונאים אותם ח"ו, לא! מדוע? "מפני שאין אנחנו כל כך צדיקים כמו שהם רשעים". הם רשעים הרבה יותר גדולים ממה שאנחנו צדיקים. מה פשר הדברים?
מסביר ראש ישיבת קמניץ ר' ברוך בר: "השנאה לרע היא פונקציה של דרגת היראת שמים ואהבת ה' שלנו" - ככל שיהודי אוהב יותר את ה', אוהב יותר את התורה, אוהב יותר את עם ישראל, כך הוא מתעב יותר את הרע. כפי שאומר נעים זמירות ישראל: "אהֲבֵי ה' שִׂנְאוּ רָע" (תהילים צז, י) – מי שאוהב את ה' מוכרח לשנוא את הרע, כי זה לצד זה. יותר אני לא מוסיף כאן.
"וַיִּשְׁלַח יַעֲקב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל-עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם. כּה תֹאמְרוּן לַאדנִי לְעֵשָׂו כּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקב...וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדנִי לִמְצא-חֵן בְּעֵינֶיךָ" (בראשית לב, ד).
דברי פיוסים: "עַבְדְּךָ יַעֲקב", "לַאדנִי לְעֵשָׂו", "לַאדנִי לִמְצא-חֵן בְּעֵינֶיךָ", האמת נותנת כבוד לשקר. מדוע? אומרים חז"ל אין להתגרות עם עֵשַׁו השקרי כשהוא מושל בכיפה. התורה בפרשת השבוע מלמדת אותנו: השקר כ"כ רחוק מהאמת שלנו, ואף על פי כן מצווים אנו לא להתגרות בשקר, הוא חזק, הוא השריף של העולם, הוא המושל, מצווים אנו לא להרגיז את השקר, לא להפגין שרירים כלפיו, נגדו, כי היום הוא מושל בכיפה, עד שנזכה ל"וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפּט אֶת הַר עֵשָׂו".
חז"ל אומרים שגדולי ישראל היו יוצאים לייצג את עם ישראל כלפי השלטונות ברומי, הם למדו את פרשת השבוע, להיזהר לא להתגרות בגוי, הוא היום החזק, תתגרה בו, אתה מסכן את חיי היהודים, הוא ינקום בך, תן תודה לה' שהוא מציל אותנו מידם. אבל הקב"ה אוסר עלינו להתגרות בשקר החוגג והשולט בעולם, אין להתגרות עם עֵשָׂו המושל בכיפה, או להפגין שרירים כלפיו. אם כן יעקב אבינו בדחילו ורחימו שולח מלאכים אל עֵשָׂו אחיו עם הרבה דברי חנופה: "עַבְדְּךָ יַעֲקב", "לַאדנִי לְעֵשָׂו", "לַאדנִי לִמְצא-חֵן בְּעֵינֶיךָ".
"וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל-יַעֲקב לֵאמר בָּאנוּ אֶל-אָחִיךָ אֶל-עֵשָׂו וְגַם הלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע-מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ" (שם לב, ז).
אומר רש"י, מדרש רבה בראשית רבה עא: "בָּאנוּ אֶל-אָחִיךָ אֶל-עֵשָׂו" – מה זה "אֶל-אָחִיךָ אֶל-עֵשָׂו"? באנו אל אחיך, אל עֵשָׂו שהיית אומר אחי הוא, בכל זאת, באנו מרחם אחד, יש לנו דם אחד, ואבא ואמא אחת, כפי שאמרת "בָּאנוּ אֶל-אָחִיךָ אֶל-עֵשָׂו", אבל הוא נוהג עמך כעֵשָׂו הרשע, שום דבר לא עזר, הוא בשנאתו! לא עוזר שום דבר, שנאת תהומית, כדברי ר' שמעון בר יוחאי, הלכה היא: עֵשָׂו שונא ליעקב. המלאכים שבים עם בשורה רעה: הוא שונא! כל דברי הפיוסים לא עזרו, כי השנאה שלו תהומית ועוד: "אַרְבַּע-מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ" - הוא יורד לקראתך עם ארבע מאות איש.
אומר ה"כלי יקר": מה ההדגש ב"אַרְבַּע-מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ"? הוא שונא, הוא רע עין, אדם טוב אומרים עליו: טוב עין, עֵשָׂו הוא רע עין, הוא בשנאתו התהומית נגדך, ולכן תתכונן, אומרים המלאכים ליעקב, והראיה: שארבע מאות איש עמו.
"רע עין" – אותיות רי"ש, עי"ן, עי"ן, יו"ד, נו"ן, זה בגימטריא 400. אומר ה"כלי יקר" מצינו בכמה מקומות את המספר ארבע מאות אצל רעי עין. "רע עין" תמיד מתחבר אליו המספר 400, כי זה הגימטריא של "רע עין".
ודוגמא נוספת: בתורה כתוב עפרון, ובמקום אחד כתוב "עפרן" (ללא וא"ו) – עי"ן, פ"א, רי"ש, נו"ן, בכל המקומות כתוב עם וא"ו, אבל פה כשאברהם אבינו בא לקנות את מערת המכפלה כתוב עפרון ללא וא"ו. מדוע? שהיה רע עין, לכן לקח מאברהם 400 שקל טבין ותקילין עבור מערת המכפלה. "רע עין" גימטריא 400, ועפרן חסר וא"ו זה גם 400. כי כל המהות שלו היתה רוע עין.
עֵשָׂו שהיתה רעה עינו ליעקב אחיו, בא אליך עם ארבע מאות איש להכחיד אותך. ובכן, אמר ר' שמעון בר יוחאי הלכה: עֵשָׂו, שונא ליעקב. מיד כשיעקב שומע את דברי המלאכים: "וַיִּירָא יַעֲקב מְאד וַיֵּצֶר לוֹ" (בראשית לב, ח) – יעקב אבינו תופס פחד נוראי, כתוב: "וַיִּירָא יַעֲקב מְאד וַיֵּצֶר לוֹ". מה הוא עושה דבר ראשון? ומכאן נתחיל את השיחה.
מה הדבר הראשון שהוא עושה? ודאי שהוא מכין דורון, במקום לפתוח במלחמה, אבל הדבר הראשון שהוא עושה זה: תפילה, הוא נושא תפילה, שנאמר: "וַיּאמֶר יַעֲקב אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק ה' הָאמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ". הבטחת לי שאתה תטיב עימי, עכשיו אני רואה שאני נפלתי מן הפחת אל הפחת - מהפחת של לבן אל הפחת של עֵשָׂו, אומר יעקב אבינו: אני מקבל עלי את הדין – "קָטנְתִּי מִכּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל-הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-עַבְדֶּךָ" – יעקב הבחיר שבאבות אומר: התרוששתי מזכויות - "קָטנְתִּי" – נהייתי קטן - "מִכּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל-הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-עַבְדֶּךָ" אומר רש"י: נמעטו זכויותי ע"י החסדים והאמת שעשית עימי.
ומה נאמר אנחנו? ותשמעו את הענווה והצניעות של יעקב: אני ירא שמא מה שהבטחתני נתלכלכתי בחטא ויגרם לי להימסר ביד עֵשָׂו.
אז מה? אבל רבש"ע, יהודי בכל מצב אסור לו להתייאש, אמנם "קָטנְתִּי", אז אני מבקש ממך מתנת חינם, אני מתפלל אליך שתחנני – "חָנֵּנוּ וַעֲנֵנוּ כִּי אֵין בָּנוּ מַעֲשִׂים" – יהודי מבקש: רבש"ע קטנתי! הרי גם יעקב אבינו אמר כך, כי אין בנו מעשים, יהודי מבקש רשב"ע קטנתי, הרי גם יעקב אבינו אמר כך וביקש חן, זה מתנת חינם, תחון אותי, לא מגיע לי. ומה הוא מבקש? "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו" (בראשית לב, יב).
אומר רש"י: "מִיַּד אָחִי" - שאינו נוהג עימי כאח, אלא כעֵשָׂו הרשע, ואת זה הוא שמע מהמלאכים. "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי" - סברתי שהוא יהיה אחי, אחרי עשרות שנים שלא התראנו שמא שככה חמתו, חשבתי שהוא אחי, ומתברר שהוא "מִיַּד עֵשָׂו", הוא יורד אלי וארבע מאות איש עמו.
יעקב נמצא בסכנה, הוא יודע שלא מגיע לי, "חָנֵּנוּ וַעֲנֵנוּ כִּי אֵין בָּנוּ מַעֲשִׂים עֲשֵׂה עִמָּנוּ צְדָקָה וָחֶסֶד וְהוֹשִׁיעֵנוּ" – לא מגיע, הוא מבקש – "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו".
בא בעל "בית הלוי" מבריסק אבא של רב חיים מבריסק, קדושי ישראל, ומברר כאן מאבק מאוד אקטואלי לימינו בכל המובנים, ושואל:
מה זה "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו"? מאחר והיה ליעקב רק אח אחד והוא עֵשָׂו, אז למה הוצרך לומר "מִיַּד אָחִי" וגם "מִיַּד עֵשָׂו"? ברגע שהוא אמר "מִיַּד אָחִי", אז כל אחד יודע שהכוונה לעֵשָׂו, כי אין לו אח אחר, אין לו אחות! אז די היה במה שאמר "מִיַּד אָחִי". ועונה בעל "בית הלוי" שיעקב אבינו ראה שעֵשָׂו יורד לקראתו עם ארבע מאות איש, כרגע הוא עֵשָׂו, הוא רע, הוא רשע, הוא לא נענה לקריאות הפיוס, וכמעט אמרתי "החנופה", "למחמאות", "לכמיהה של יעקב אבינו", הוא לא נענה. נו, אז מה הלאה?
אומר בעל "בית הלוי": יעקב אבינו התכונן לשתי מצבים: אפשרות אחת: עֵשָׂו בא להלחם בו. אפשרות שניה, רחוקה: אבל אין לאדם להתייאש, אולי אולי עכשיו הוא עֵשָׂו מבקש להורגי, אולי יראה אותי ויראה את המשפחה, אחרי הכל אנחנו אחים, אולי הוא יתרצה וישוב מחרון אפו וישב עימי בשלווה ואחווה כשני אחים.
הוא מתכונן לשתי המצבים. באופן טבעי הוא יורד עלי והורגני, מלחמה. ויכול להיות שבחסדי שמים שברגע האחרון הוא יהפוך עורו והוא לא יהיה עֵשָׂו, הוא ירחם עלי, זה חסדי שמים, שאמצא חן בעיניו.
יעקב אבינו משני האופנים האלו היה ירא – "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי" – תציל אותי מיד האופן השני שהוא יפעל עלי ברחמים, הוא יתקרב אלי והוא יאמר לי: אחי, בוא הנה, - הצילני נא מיד עֵשָׂו – תציל אותי מהתרחשות השניה, שהוא יבוא אלי כעֵשָׂו המבקש להורגי, שונא ליעקב. ומשני האופנים האלו נתיירא יעקב וגם טובתו של עֵשָׂו ואהבתו אליו, רעה היא אצל יעקב, הוא פחד מהנשיקות, ומהחיבוקים ומהחיוכים שלו, הוא פחד מהקירבה היתרה אליו.
ועל אלו שני האופנים אמר הכתוב: "וַיִּירָא יַעֲקב מְאד וַיֵּצֶר לוֹ". "וַיִּירָא" על שמא יהרגני, "וַיֵּצֶר לוֹ" – על הספק, אולי תהיה ההתרחשות השניה שמא יתקרב אליו.
אומר בעל "בית הלוי": ועל שני האופנים האלו נשא יעקב אבינו תפילה – "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי", פסיק, "מִיַּד עֵשָׂו". זה לא כפל דברים, כולנו יודעים שהאח זה עֵשָׂו, אלא "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי" אינני רוצה לא את בחינת "אָחִי" ולא את בחינת "עֵשָׂו", על שניהם אמר "הַצִּילֵנִי נָא". הוא רצה להינצל, אבל הוא ביקש מרבש"ע: אל תעמיד אותי לא בידי נסיון של עֵשָׂו – מלחמה, ולא בידי נסיון של אחי – של נשיקות וחיבוקים, של שלום. "עֵשָׂו" זה גימטריא שלום. (הוא גם יודע לעֵשָׂות שלום).
"ויתרה מזו", אומר בעל "בית הלוי", "ממה חשש יעקב אבינו יותר מהעֵשָׂוִיוּת או מאחיו? הפסוק אומר: "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי", מה הדבר הראשון שהוא ביקש? הרי היה צריך לומר: הצילני נא מיד עֵשָׂו, מיד אחי. כי הדבר הטבעי, ההגיוני שהוא יהיה "עֵשָׂו", שהרי וארבע מאות איש עמו, אבל לא! מעניין לא! יעקב אבינו מבקש קודם "הַצִּילֵנִי נָא" – בקשה, חנינה, "מִיַּד אָחִי" – הוא חושש יותר מהאפשרות השניה שפתאום הוא יהיה אחי. חשש יותר מהבחינה של "אָחִי" והקב"ה שמע את תפילתו, כי באמת בתחילה היה בדעת עֵשָׂו להורגו, שהוא בא עם ארבע מאות איש, וחז"ל אומרים שכשהם נפגשו הוא חיבק אותו חיבוק של דוב. כתוב: "וַיִּשָּׁקֵהוּ" (בראשית לג, ד) נקוד בנקודות, הוא התכוון לנשוך אותו בצואר ולמלוק אותו, להרוג אותו בנשיכת צואר. עד השניה האחרונה הוא היה "עֵשָׂו", ובכל זאת יעקב אבינו, מבקש על האולי, אולי, אולי, ברגע האחרון הוא ינשק אותו - "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי" - גוואלט! ובאמת התקבלה תפילתו.
מגלה לנו התורה בחז"ל שכשעֵשָׂו נישק אותו הקב"ה הכניס לו נשיקה בפה, הקב"ה "רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמר" (שמואל א ב, ט), אמר ה' ליעקב: "אַל-תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקב" (ישעיה מד, ט) – שמר עליו. אחרי הנשיקה ביקש באמת עֵשָׂו הרשע לפתוח דף חדש, לבנות מערכת יחסים של "אָחִי", מה שנקרא אצלנו של אחוה. מה הראיה? כתוב מפורש בתורה. מיד אחרי הנשיקה אומר עשו ליעקב: "נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ" (בראשית לג, יב). מה זה "נִסְעָה וְנֵלֵכָה"? אומר רש"י, חז"ל: "וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ" בשווה לך - בוא ניצור שיוויוניות בינינו, אחוה, אני יורד אליך, אתה עולה אלי. נתרגם את זה לשפת היום יום שלנו, נרבה במפגשים, ככתוב: "נִסְעָה וְנֵלֵכָה" - נרבה להתרועע יחד, נצא ונבלה יחד לטיולים, נצא יחד לאירופה, נקיים דו שיח משותף, מפגשים בין דתות, נערוך שבת משותפת בבית מלון מפואר, ילדנו יכירו זה את זה, נפתח קירבה משפחתית, שהרי כולנו בני אב אחד אנחנו...
אומר בעל "בית הלוי": מזה פחד יעקב אבינו מאוד, כי זהו אחד משיטותיו של עֵשָׂו. בכל הזמנים לעֵשָׂו יש שתי פרצופים. בכל הזמנים, בכל ההיסטוריה שלנו עם עֵשָׂו הרשע, ביקשו העֵשָׂוויים להעביר אותנו על דתנו בכוח הכפייה, באיומי האינקיוויזיציה. אומר בעל "בית הלוי", אבל בעיקבתא דמשיחא, בסוף הגלות, (עוד מעט אנחנו נרגיש שייכות), הם ישנו את עורם, עֵשָׂו יחליף את המסכה והוא ישנה את עצמו מ"עֵשָׂו" הרשע ל"אָחִי". הוא יתחיל להתנהג כלפינו כ"אָחִי". מה פשר הדברים? בעקבתא דמשיחא, העֵשָׂוויים יתחילו לדבר אלינו בפרחים כדברי המשורר: דבר אלי בפרחים... בנשיקות... בצילומים משותפים מפוייחים על מדרגות הבית הלבן... והיהודי נמשך בקסמי השווא של "עֵשָׂו", מאוד נמשך אחרי הפאן החדש של עֵשָׂו, והסוף רחמנא ליצלן.
האמנציפציה (=תנועת השחרור) בעקבתא דמשיחא, לפני 200 שנה ויותר, ביטול ה"נומרוס קלאוזוס". מה זה? מספר מוגבל של יהודים אשר יתקבלו לאונברסיטאות, האמנציפציה ביטלה את זה, וקראה: "בואו אלינו", הם פתחו את שערי האוניברסיטאות, אין מגבלות ליהודי, היהודי התחיל להרגיש: אוהו, הגוי מחייך, הגוי מדבר אלי בפרחים, האמנציפציה הפילה חברים ברוח יותר מאשר הפוגרומים והאינקוויזיציה בפרשת השבוע והמציאות הוכיחה. הבחינה של "אָחִי" המסמלת את העיקבתא דמשיחא, הפילה חללים במאות השנים האחרונות יותר מאשר האינקוויזיציה והפוגרומים. חללי נפש, חללי נשמה. הפנים הזועפות של עֵשָׂו הרשע, לא הפילו חללים, כמו החיוכים שלו. כשהאומות שנאו אותנו, כשמערכת היחסים היתה בבחינת "עֵשָׂו" הרשע, השנאה הזו איחדה אותנו, כולם שונאים אותנו, בוא נאהב את עצמנו, בוא נהיה אחד לשני, אתם זוכרים ערב מלחמת ששת הימים איזה אהבה ואחוה היתה בין יהודים פה בארץ? השנאה ליכדה ואיחדה אותנו, אף אחד לא העז לדרוך על "היבלת" של השני. כשהיינו בבחינת "עֵשָׂו שונא ליעקב", זכינו כי יהיה בנו את המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי מהמעשה - זה ששונא אותנו הוא עֵשַׂוִי, הוא גוי, הוא פולני, אבל אנחנו יהודים, זה קירב אותנו – "הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כג, ט) זה קיים אותנו, אך בעקיבתא דמשיחא שעֵשָׂו הרשע שינה את פרצופו, החליף פנים, הוא התחיל להתנהג אלינו כ"אָחִי", זה כמעט מוטט את כרם בית ישראל, טישטש את המבדיל. וכאן התחילה ההתבוללות הגדולה בעקבות האמנציפציה.
מלמדת אותנו הפרשה שיעקב אבינו הבין שעד בוא שילה, עד ביאת משיח, אנחנו נצטרך להתמודד עם עֵשָׂו, ולכן הוא ביקש מהרבש"ע: הצילני נא משני המצבים - גם מהמצב של "עֵשָׂו הרשע" – פוגרומים, אינקוויזיציות, שואה וכו', אבל ביותר הוא ביקש על העיקבתא דמשיחא – על זמננו – רבש"ע - "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי", לפני "מִיַּד עֵשָׂו". אני מאוד חושש מה יהיה עם בני ישראל בעיקבתא דמשיחא. האמנציפציה הולידה את תנועת ההשכלה שחרטה על דגלה "תהיה יהודי בביתך ואדם בצאתך", כאילו היהודי הוא אינו אדם. זה לא החזיק מעמד הרבה זמן, כל בעלי התפיסה הזאת, איבדו עד מהרה את היהודי בביתם, היהודי אבד וכל צאצאיהם נבלעו בין אדום ובין עֵשָׂו, הפכו למומרים.
לא רוצה להזכיר אחד המשוררים הגדולים פה בארץ, חגגו את יום הולדתו ה-207 – איינריך (לא אומר את שם המשפחה) - ורבים באו בטרוניה: מדוע אין שמות רחובות על שמו? לאחרונה יש כבר סימטאות על שמו, גדול המשוררים הם קוראים לו....
אצלי גדול המשוררים זה אבן גבירול, זה יהודה הלוי! מי הוא היה אנריך? גדול המשוררים?! הוא היה יהודי מומר, הוא המיר את דתו, מה הם מבקשים שאנחנו נזכור אותו לטובה ונעניק לו רחובות על שמו, שם רשעים ירקב!!! עם ישראל לא מנציח שמות של מומרים, לאיזה התדרדרות הגענו...
יעקב אבינו כשמתפלל "הַצִּילֵנִי נָא", הוא התפלל תחילה על "מִיַּד אָחִי" על התקופה שהיא עקבתא דמשיחא שהניסיונות של עם ישראל עם עֵשָׂו לא יהיו פוגרומים, לא יהיו __, אלא פרחים, חיוכים, תמונות, חיבוקים - זה מסוכן!!! וב"ה, סייעתא דשמיא, יעקב אבינו ניצל גם מה"עֵשָׂו" – מהנשיכה וגם מהנשיקה. הוא נשק לו, אבל גם מזה הוא ניצל. מה הראיה? אומרת התורה שמיד אחרי הנשיקה עֵשָׂו מנסה להתרועע איתו, להתחבר איתו, לפתח את ה"אָחִי", ויעקב אבינו דוחה אותו באלגנטיות ומה הסוף: "וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה. וְיַעֲקב נָסַע סֻכּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכּת" (בראשית לג, טז-יז). שואל בעל "בית הלוי": מה זה "וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה"? מהו ההדגש "בַּיּוֹם הַהוּא"? אלא התורה מדגישה לנו שתפילת יעקב התקבלה. איזו תפילה? "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי", כי כתוב "וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא", ז"א הוא לא מתעכב אפילו יום אחד, האחווה נשארה בנשיקה ומעבר לזה עֵשָׂו חוזר לביתו בהר שעיר, כי בחינת ה"אָחִי" אם היא היתה אורכת עוד ועוד, סכנה היתה לעם ישראל.
אומר בעל "בית הלוי": ראיתי במפרשים שנתקשו על דברי הכתוב: "וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ". מה הוא משמיע לנו שהוא חזר "בַּיּוֹם הַהוּא"? ועונה: לפי דברי כשיעקב אמר: "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי" הוא חשב שזה יותר מאשר "מִיַּד עֵשָׂו" וכשהתחילה להתפתח כאן בחינת "אָחִי", אז יעקב אבינו התחנן והתחנן: רבש"ע, שיעזוב אותי, לא רוצה נשיקות שלו, די! וה' שמע את תפילתו ולכן כתוב: "וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה".
אומר בעל "בית הלוי": "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו" – מעשה אבות סימן לבנים. כאמור מה שגרם ליעקב אבינו בקטן, צריך לקרות לנו בגדול, כל התהליכים אנחנו צריכים לעבור - ה"הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי", ו"מִיַּד עֵשָׂו".
אומר בעל "בית הלוי": כי כך תאופיין גם גלותינו אצל עֵשָׂו. גם הגלות של בני ישראל תהיה בדומה למערכת היחסים של יעקב עם עֵשָׂו. בהתחלת הגלות יגזור עלינו גזירות שמד וייסורים - פוגרומים, מסעי הצלב, הפוגרומים של הקוזקים ת"ח ת"ט, של חמלינסקי ימח שמו, ולבסוף בעיקבתא דמשיחא השלטון העֵשַׂוִי יתחיל לחבק את עם ישראל בבחינת "נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ".
דרך אחרת והפוגרומים, עֵשָׂו ישאיר לצאצאי פראי האדם ואת זה ימלאו בני ישמעאל, בני הפרא אדם, אבל עֵשָׂו - אירופה, ארה"ב ואפילו רוסיה התחילו לחייך אלינו וזוהי הגלות השניה שתהיה בסוף גלות אדום, והיא נקראת בספרים הקדושים: "גלות הפרך". מה זה פרך? פה רך. אותם עֵשַׂוִים כולם שונאים אותנו כי זו הלכה שעֵשָׂו שונא ליעקב, אבל שיטות חדשות. גלות הפרך - הם ידברו אלינו בפרחים – בפה רך. וכאמור מהגלות הזו התיירא יעקב מאוד.
מובא בספרים בזמן המלחמה הגדולה בין נפוליאון הצרפתי עם הצאר הרוסי ניקולאי לפני 200 שנה, היתה מחלוקת גדולה בין גדולי ישראל, בעיקר בין גדולי החסידות: במי יש לתמוך? על מי יש להתפלל שינצח - על נפוליאון או על ניקולאי? היו שסברו שיש להתפלל שנפוליאון ינצח ולמה? כי הוא הצטייר בעיני העולם כ"ליבראל", כשוחר חופש, כמטיף לאחוות עמים ולשיוויון – אמנציפציה. (הולנד, צרפת), לעומת הצאר הניקולאי הרוסי שהיה ידוע שהיה רומס ודורס במגפי שלטונו כל ניסיון של חירות, כל ניסיון של שמירת מצוות הדת, ואולם רובם של מנהיגי ישראל ומנהיגי החסידות וביניהם בעל התניא, דווקא התפללו להצלחתו של הצאר הרוסי, של ניקולאי שחטף ילדים יהודים בגיל רך לצבא הרוסי, 25 שנה. מדוע הם התפללו להצלחתו של הצאר ניקולאי? בחושבם כי נצחונו של נפוליאון הצרפתי, אמנם ישחרר את הגוף היהודי מסבל, אבל ירחיק את עם ישראל מיסודות האמונה ויגרום להתבוללות. הם חששו מה"אָחִי" של נפוליאון. דווקא רוח הקידמה והאחווה הצרפתיים, יפיצו רוח של כפירה, ליברליות, רפורמה, והם ימוטטו את יסוד קיומו של העם היהודי.
אמרו גדולי ישראל: עדיף עוּלוֹ של הצאר הרוסי אשר יכבידו על הגוף היהודי, אבל לא יכחידו את רוח ישראל סבא. ואכן דומה ששניהם גם הצאר ניקולאי שהוא בבחינת "עֵשָׂו", וגם נפוליאון שהוא בבחינת "אָחִי" השמידו את רוח ישראל סבא. ודאי ודאי, מיליונים נפלו, ובכל זאת הרוח המערבית נשבה קרירה... הרוח המערבית שנשבה מאירופה - צרפת, הולנד, גרמניה הפילה יותר חללים, מאשר המגף הדורס של ניקולאי הרוסי. הליברליות והדמוקרטיה הפילה יותר חללים, מאשר הדיקטטורה הקומניסטית, הקואליסטית.
תנועת ההשכלה, אביה ואמה של החילוניות אשר הרסה והורסת כל חלקה טובה בעם ישראל היום, צמחה ופרחה על ברכי הרוח המערבית החדשה, על ברכי ה"אָחִי" ולא על ברכי ה"עֵשָׂו". וזה לימד את רוב גדולי ישראל להתפלל על הצלחתו של הצאר ניקולאי, שנפוליאון יפסיד.
אביא בפניכם משל נפלא של מרן ה"חתם סופר" שחי לפני 200 שנה, הלוחם הגדול נגד הנירולוגיה (התורה החדשה), אשר באה לעולם בעקבות האמנציפציה. הלוחם הגדול נגד תנועת ההשכלה ונגד החורבן שהיא המיטה על עם ישראל, עד כדי כך שהוא עשה קהילות נפרדות וחצה את ישראל לשניים.
והמשל:
"הלך לו אדם ברחוב, מכורבל באדרת פרווה כבדה. מלמעלה הבחינו בו הרוח והשמש והחלו להתערב ביניהן מי יהיה בכוחו לפשוט ממנו את אדרתו" – מי יצליח להסיר ממנו את האדרת שלו – "ניסתה הרוח את כוחה והחלה להשתולל בסערה, לרגע קט היה נדמה שעוד רגע המעיל ישמט מעל גופו" – פשוט רוח נוראה, העיפה, ביקשה להסיר את המעיל מעל לגופו – "האיש נאבק ברוח ולא התייאש, התכרבל יותר ויותר באדרתו והידק אותה יותר ויותר בידיו, קשר טוב יותר את השרוכים של המעיל, כיפתר אותם, חיזק את השרוכים, עד שהתייאשה לה הרוח וחדלה להסתער על האדרת" – הרימה ידיים, נכנעת – "ופינתה מקומה לשמש" – הרוח לא הצליחה! – "שככה הסערה, והשמש היוקדת החלה לצאת על הארץ, פלגי זיעה ניגרו מפניו של האיש" - הוא הרי לבוש באדרת, בפרווה – "וכל גופו היה נוטף מים, לא עברו דקה או שתיים והאיש הסיר את אדרתו מעליו" – לא יכול, חם, מזיע, נוטף.
אומר ה"חתם סופר": "את אשר לא הצליחה לחולל הרוח העזה, הסוערת, המכה ללא רחם, המעיפה פנים על פניו של האדם, עשתה בן רגע השמש החמה היוקדת, כך גם טבעם של ישראל. סערות עזות פקדו אותם בגלותיהם השונות, צרות עזות, צרות עֵשָׂויות, מבקשות להכחיד את עם ישראל, מעשי הצלב, הפרעות של הקוזקים, אינקוויזיציות, עלילות דם ועם ישראל חי!!! לא הצליחו לפשוט מעם ישראל את אדרתו, מוכה סבל, מלומד בייסורים, מוכה ונרדף ע"י הרוח העֵשַׂוִית, ובכל זאת התכרבל העם היהודי, נצמד לתורתו וציפה עד יעבור זעם, נשאר איתן באמונתו. מה הוריד את האדרת מן היהודי בן רגע? השמש המלטפת, השמש המחממת, החלו לדבר אליו בחום, בפרחים, בחיוכים, שמש העמים ותראו מה שקרה...
אני תמיד מספר מה שעשתה השמש לעם ישראל, לא עשה הרוח, גם הרוח הנושבת קרירה.
אני תמיד מספר את הסיפור שהיה אחרי השואה:
יהודי ניגש לרבי מסאטמר זצוק"ל שאיבד את כל משפחתו בשואה. ניגש אל הרבי מסטאמר והגיש לו פיתקה שיתפלל עליו,
ענה לו הרבי: "מדוע אתה ניגש אלי? הרי הרבי מסאטמר איבד את כל משפחתו. בשל הכפותה שאני לבוש בה?! גש לאותו יהודי שעומד בירכתי בית הכנסת ותן לו את הפתק, מה אתה נותן לי?"
למי?" שואל אותו יהודי. "לזה שעומד שם ללא מעיל, ללא מגבעת, ללא אבנט, הוא לא רבי, הוא סתם יהודי פשוט, אני רוצה לתת לרבי".
"כן" השיב לו הרב מסאטמר, "אתה לא צריך לתת לי, תן לו, כי הוא יכול להתפלל עליך יותר ממני", מרוב עינוותנותו, "יהודי שעבר את כל מאורעות השואה, איבד את כל משפחתו והוא עדיין מסוגל לבוא לבית הכנסת להתפלל, קומתו, רוחו, לא נשברה, מוכה ע"י העֵשָׂויות שחוללה לנו את השואה האיומה והוא עדיין מסוגל לבוא לבית הכנסת להתפלל ולומר: "בָּרוּךְ ה' הַמְּבוֹרָךְ", ו"קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת", הוא בא לשיעורי תורה, כן, כן, כן, ראוי אותו יהודי שיתנו לו פתקה, הוא צדיק, הוא יכול להתפלל, ללמדך, יהודי שהרוח העֵשָׂוית לא שברה אותו, היכתה בו ללא רחם, אבל לא שברה אותו, תן לו את הפיתקה, הוא לא צריך מעיל, הוא יכול לבוא עם סנדלים תנכים בלי גרביים.
סערות הזמן לא זו בלבד שלא הועילו להסרת האדרת שקיבל העם היהודי בהר סיני, האדרת שהלביש אותנו הקב"ה בהר סיני, אלא אפילו חיזקו וחישלו וקירבו יותר ויותר אל הבורא יתברך.
אני תמיד אומר: חמותי עברה את אושוויץ, את מייפל, היתה ילדה, נערה בת 16, 17, היא נשבעה שעם כל הייסורים שלה, היא תצא מכאן, היא תקדיש את החיים שלה לה', לתורה, לחסד, להקמת בית בישראל, להקמת דורות ישרים יבורכו וזכתה!!! רוחות הבר, סערות עֵשָׂו לא שברו את קומתה.
שואל ה"חתם סופר": אימתי הופשטה האדרת שקיבלנו בהר סיני? בשעה ששמש העמים, שִמשו של עֵשָׂו החלה ללטף את העם היהודי, החלה לחמם אותו, פתחה לו את שערי הסורבון, אוקספורד, קמבריץ', הסטודנטים הגרמנים הזמינו אותו למנזה, לבית הקפה, לכוס תה מהביל... (כוס תה מהביל = מעלה הבל הבלים הרסני) הפאן השני של עֵשָׂו, ה"אָחִי" שלו בעיקבתא דמשיחא.
סכנתה של ההתבוללות טמונה בין כנפי האחווה העֵשַׂוִית, תחת מעטה החיוך ואילו השנאה של עֵשָׂו, הפאן של עֵשָׂו השונא ליעקב, תמיד שימשה תריס מפני הפורענות, זה הכל בהתמודדות של האמת ליעקב עם השקר העֵשַׂוִי.
בא הגאון מוילנא (ובעצם זה כל הספרים) והוא מדבר על תקופתנו, על ההתמודדות של האמת היהודית האמיתית, עם השקר, אבל לא השקר העֵשַׂוִי, אלא עם השקר שאחזו בו יהודים חניכי האמנציפציה, תלמידי ההשכלה בדורותיה, אחינו היהודים שקוראים לעצמם: חילונים, אשר פרקו מעל עצמם עול תורה ומצוות ורוצים להידמות לצרפתי המחייך, לטכססי המחייך ועזבו את תורת האבות, את התורה שאנו לומדים בפרשת השבוע.
וזה ציטוט מהספר של ידידי הרב ירחימיאל "תלמודו בידו", אבל זה כתוב אצלי בשיחות קודמות, לפני שנים רבות, מהזוהר ומכל הספרים: "בעקבתא דמשיחא תפתח חזית נוספת נגד רוח ישראל סבא, חזית רעה מבית. לא חזית עֵשַׂוִית, אלא חזית יהודית המאמצת לעצמה את רוחה העֵשַׂוִיות ועל זה נאמר בעיקבתא דמשיחא: "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ" (ישעיה מט, יז), מהעם היהודי".
וכדברי השר שלום מבלז, האדמו"ר הראשון לבלז: "שלוש גלויות על עם ישראל לעבור עד הגאולה:
1. גלות ישראל בין הגויים, בין עֵשָׂו וישמעאל,
2. גלות שניה: גלות ישראל אצל ישראל, קשה יותר. הוי אומר גלות של יהודים עם יהודים שהמלחמה שלנו לא תהיה לשמור על הדת או עם השריף, או האפנדי הגוי, אלא המלחמה שלנו תהיה בין אחים, בין יהודי ליהודי.
3. והגלות השלישית שתהיה באותו זמן של הגלות השניה: הגלות של יהודים בין יהודים תגרום לגלות השלישית והיא הקשה מכולם, גלות של יהודי נגד עצמו. אדם בגלות אצל עצמו – הבלבול. הטשטוש, שיעשו ביהודי בתוך עצמו, אין שמחה כהתרת הספיקות, המאפיין בגלות זו שזה גלות של יהודים בין יהודים ויהודי בתוך עצמו, הוא לא ימצא מנוח בתוך נפשו, הוא יפסח על שני סעיפים.
אומר הגאון מוילנא: "כמו שבתבואה יש ג' מיני פסולת: מוץ, תבן, וסובין, כך ישראל שהנביא ירמיה ממשיל אותם לתבואה: "רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה", קודש ישראל לה', כך גם ישראל, הם יצטרכו לעבור שלושה שלבים של "מוץ, תבן וסובין" - שלושה מיני פסולת נדבקו בהם בעם ישראל, עד ביאת גואל צדק: ישמעאל, עֵשָׂו והערב רב. (הערב רב זה לא נקרא שהוא לא יהודי, אלא נשמות של ערב רב שידבקו בישראל) הוא יהודי, אבא שלו היה גאון וצדיק, אז אי אפשר להגיד שהוא לא יהודי, אבל הנשמה שלו עוברת תיקון של הערב רב...
אומר הגאון "אבן שלימה" פרק י"ד אות ו': ג' פסולות ידבקו בעם ישראל: ישמעאל, עֵשָׂו והערב רב.
הערב רב הם הבחינה של הסובין. מה הבדל בין המוץ, התבן והסובין? הסובין הם דבקים בחיטה מאוד, הם הכי דבוקים, קשה לקלף אותם, תבן ומוץ לעומת זאת זה דבר נפרד, מעיפים את זה וזה מתפזר והגרעין נופל, אבל הסובין דבוקים בגרעין של החיטה, דבק חזק. הסובין הדבוקים ביהודים, הם לא ישמעאלים, הם לא עֵשַׂוִיים, הם יהודים, רק הם יהודים שעזבו את דרך התורה והם נקראים בזוהר הקדוש ואצל הגאון מוילנא: נשמות של הערב רב.
אומר הגאון: מאברהם יצא ישמעאל. מיצחק יצא עֵשָׂו. ומיעקב לא יצאו גויים, יצאו רק יהודים, אבל מיעקב יצאו הסובין, אלה שהם דבקים מאוד בישראל, קשה מאוד להיפרד מהם, הם בנו.
הפירוד מהרע הקרוי סובין הוא קשה יותר, מאשר התנתקות מעזה, מישמעאל או מעֵשָׂו. מדוע? אומר הגאון: כי הסובין הם דבוקים בנו חזק, הם יהודים, הם אחים שלנו, הם קרובי משפחתנו, הם בני ישראל, גם הם נכדים של הצדיק, של הגאון, של האדמו"ר, אז קשה להיפרד מהם. וזהו המאפיין את העקבתא דמשיחא שגם בבחינת הגלות של יהודים בין יהודים, יהיו שני אופנים של גלות: כמו בפרשת השבוע יש בחינת "עֵשָׂו", ויש בחינת "אָחִי", אלה ששונאים אותנו, רוצים לחסל אותנו, לחסל את הדת בישראל, איך הם אומרים: אנחנו בממשלה אחת עם החרדים לא יוצאים. הם זקוקים לשינוי, אלה שונאים אותנו עד הסוף! אבל יש עוד סוג ששונאים אותנו שלא משלימים איתנו, הם בבחינת "אָחִי", יש המתנהגים איתנו בעיקבתא דמשיחא כ"עֵשָׂו", עם התיאוריות של עֵשָׂו, ויש שמתנהגים איתנו כ"אָחִי" - אדרבא קוראים אלינו להצטרף לקואליציה שלהם, הם צריכים אותנו.
אומר הגאון מוילנא: הצד השווה שבשניהם שדרכם של כולם להזיק, אלה וגם אלה ושמירתן עליך. כולם כבר הוכיחו שהם בגדו בנו. לא צריכים אותנו, נתנו לנו בעיטה, הרעו את המצב שלנו, מצב התורה, מצב הישיבות, מצב תלמודי התורה, מצב המקוואות, מצב המועצות הדתיות, הכל הורע והכל דווקא ע"י אלה שקראו לעצמם "אָחִי", כולם הרעו לנו. ושתי הבחינות האלו בעיקבתא דמשיחא, בגלות של יהודים מול יהודים, אומנם השלטון הוא יהודי, אבל יש בחינה של הנהגה יסודית כלפינו, ויש הנהגה של "אָחִי" כלפינו.
פעם התבטא ה"חזון איש" זצ"ל על מערכת היחסיים של היהדות החרדית עם היהדות החילונית במדינת ישראל תחת שלטון יהודי כך: "אין אני חושש מפני גזירות שתגזור עלינו הממשלה החילונית, אנו __ לכגון אלה ויכולנו להם" - יש לנו כבר 2000 שנה התמודדויות עם עֵשַׂוִיות, עם גזירות רבות, ויכולנו להם – "אבל חושש אני שמא תֵעֵרַב המדינה החילונית לחיכם של שומרי התורה, וכאן תהיה ההתדרדרות" - איני חושש מבחינת העֵשָׂו שבעמנו, שבתוכנו, אבל אני חושש מבחינת ה"אָחִי" שבקרבנו.
וכך היה אומר הרב שך: "אומרים כי אם יקשה לגנוב ממישהו, עושים איתו שותפות, ז"א אם קשה לגנוב את ארנקו של מישהו, כי הוא ער למכת הכייסות וידו תמיד מחזיקה בכיסו" - אי אפשר לכייס אותו – "עושים איתו שותפות, כי משותף הוא אינו חושש" - הוא בקואליציה אחת איתו – "והתוצאות: אין ארנק" - או יש ארנק מאחורי... הוא מרוקן אותו בשותפות, כי אז הוא אינו חושש ממנו.
אומר הרב שך: "מחברים אין נזהרים ואין עומדים על המשמר" - משונאים אני נזהר, אבל מחברי, "אָחִי" אינני חושש, כמה פעמים שמענו שאדם נכנס לשותפות והשותף רוקן ורושש אותו.
וכבר אמר חכם אחד בעולמנו, עולם השקר: "כאשר פסו אמונים מבני אדם, אינני חושש מפניו הזועמות של זולתי, אני חושש מפניו המחייכות ומלשונו הנוטפת נטפי אדיבות ומתיקות" - היום, מי שמדבר אלי יפה, מי יודע איזה מכמורת הוא טומן לי, אני לא יודע להיזהר ממנו.
ובכל זאת, פרשת השבוע מלמדת אותנו להיזהר מאוד מהגלות של "אָחִי", יותר מהגלות של "עֵשָׂו", והנה למרות כל האמור רואים אנו כי במערכת היחסים של היהדות החרדית עם אחינו החילונים במדינת ישראל בעיקבתא דמשיחא העדיפו גדולי ישראל לתמוך באלו שהפגינו כלפינו בחינת "אָחִי", ולא עם אלו שהיו מזוהים יותר עם בחינת "עֵשָׂו" ביחסיו לתורת ישראל. ולכאורה, זה לא מסתדר, כי הרי ה"אָחִי" יותר מסוכן, אע"פ שידענו גם ידענו, שאלו וגם אלו דרכם להזיק ואין דעת ישראל וצרכיה עומדים בראש מעייניהם, בראש דאגתם, ואין צורך להוכיח את זה, השנים האחרונות הוכיחו זאת. לא שבענו דבש, יותר שבענו מרעות, דווקא מכאלה שציפינו שיכירו לנו טובה. כי אלה וגם אלה לא רוכשים לנו אהבה עזה, אנו לא בראש מעייניהם, רק שהאינטרסים שלהם צורכים אותנו, ובכל זאת התקשרנו יותר אל הבחינת "אָחִי" עם זהירות, מאשר אל בחינת "עֵשָׂו".
על זה הסביר הרב מבריסק זצ"ל הסבר חריף בעל דימוי נוראי, אבל כמובן זה רק כדי להמחיש את הדברים, אבל חלילה שלא נחשוב שמערכת הדימויים שלנו זהו __ על אחינו היהודים, שהרי כולנו אחים. וכך היו דבריו:
"אמת, אלו ואלו אינם חפצים בנו בלשון המעטה, אלו בדמנו חשים אותנו כעצם בגרונם, ובכל זאת העדפנו את ה"אָחִי". משל למה הדבר דומה? חבורת רוצחים תפסו אדם אחד ביער והחליטו להרוג אותו. בינתיים עברה סיעת בני אדם והציעו להם כת הרוצחים לפדותו בסכום כסף גדול מאוד" – אם אתם רוצים להציל אותו אז תנו מליון דולר – "כמובן שלא היה סכום זה בידם, ביקשו האנשים שיתנו להם שהות של כמה שעות על מנת שיוכלו להשיג הכסף, ונענו להם" – הסכימו. סיעת האנשים המשיכה בדרכה אל תוך היער הקרוב, ופתאום הם הגיעו למחנה של אוכלי בשר אדם – קניבלים. מיד הציעו לראש הקניבלים עסק. – יש לנו איזה אדם למכור לכם שתאכלו אותו, אבל זה עולה מיליון דולר – "אחרי משא ומתן והתמקחות הסכים ראש הקניבלים לשלם הכסף ולקנותו, לקחו האנשים את הכסף מידי ראש הקניבלים, פדו אותו מכת המרצחים ומסרו את האדם הזה לקניבלים".
שאל הרב מבריסק: האם יפה עשו אותם האנשים שהם פדו אותו מכת המרצחים ומסרו אותו לכת הקניבלים? האם הם עשו בסדר? השיב הרב מבריסק: "כן הם עשו יפה, הם עשו בסדר".
מדוע?
"הם פדו אותו במיליון שקל"
יש מצבים בעם ישראל אוי לי מיצרי, אוי לי מיוצרי.
יש כת מרצחים, ובמקומם יש לי פה כת קניבלים – אלו ואלו נוראיים ובכל זאת הם עשו יפה, מדוע? כי הרוצחים אם לא היו מביאים להם את הכסף תוך כמה שעות, הם היו מוציאים אותו להורג מיד. אולם הקניבלים לא יאכלו אותו באותו יום, אלא יאכילו אותו ויפטמו אותו במשך חודש ימים, כדי שהכבד שלו יגדל, כדי שיאכלו לעשות אח"כ מעדני כבד, הם יודעים, (זה עוד לפני שהממשלה חוקקה חוק נגד פיטום אווזים – זה אכזרי...), אבל הקניבלים האלה ברגע שהם קיבלו את אותו אדם, הם לא ישחטו אותו ויאכלו אותו מיד, הם עכשיו חודש ימים יאכילו אותו, יפטמו אותו, יוסיפו לו עוד כמה עשרות קילו, ואז תהיה להם סעודה דשנה ביותר (סליחה, זה קצת נוראי, אבל זה מה שהוא אמר) ועד חודש ימים שהם יוציאו אותו להורג, אחרי שהוא ישמין, יכולים עדיין לחפש עצה איך לגאול אותו, אולי לשלוח סיירת מטכ"ל, אולי לשלוח איזה קומנדו ולהציל אותו. כי יש חודש ימים זמן, בערך, מה שאין כן אם היו משאירים אותו במחנה הרוצחים, כי שם היה מוצא להורג עוד באותו יום.
והנמשל, אומר הרב מבריסק: שתי המחנות הינן מחנות המבקשות לרצוח את נשמת עם ישראל בעקבתא דמשיחא, הם אינם זהירות באיסור נטילת נשמה, אלו רוצחים את נשמתם ישראל ואלה אוכלים את נשמתם ישראל, אלו ואלו מזיקים, ואם כן "אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי" – זה לא טוב וזה לא טוב.
שאלו פעם מישהו: זה טוב לעשות כך?
והוא ענה: אתה שואל אותי שאלה, מה יותר טוב דם או צפרדע? זה מכה וזו מכה. כת המרצחים הם מכה, וכת הקניבלים הם מכה, מה עושים?
אם כן, אומר הרב מבריסק: ההעברה מכת הרוצחים לכת הקניבלים אין בה הצלה בעצם, זה מרע לרע, ובכל זאת זה נותן אפשרות לנשום בינתיים, ולחפש עצות ודרכים איך להצילו מידם. הוי אומר, במצבים נוראיים אין לנו ברירה, אז עדיף לנו לעשות איזה הסכם עם ה"אָחִי", להיזהר מאוד לא להתחבר איתם, כדי לתת לנו קצת אויר, קצת לנשום, כדי לדעת איך לכלכל את צעדנו, אבל עם כת הנוקטים בשיטת העֵשַׂוִיות הם יחסלו אותנו בין רגע, הם סוגרים את הישיבות בן רגע, הם מגייסים בנות בן רגע, חלילה.
מסיים הרב מבריסק: "העצה היעוצה לנו כשאנחנו צריכים להתמודד בעקבתא דמשיחא בגלות של יהודים בין יהודים, בין התפיסה העֵשַׂוִיות לבין התפיסה של "אָחִי", העצה היחידה היא להתחזק ב"הַקּל קוֹל יַעֲקב" (בראשית כז, כב), ללמוד את התורה הקדושה וע"י זה יעזור ה' שנפרוק גם צרה זו מעלינו וירווח לנו, נשתחרר מעוּלם של אלה ומעוּלם של אלה, כי כולם הכזיבו, כי רק זכות התורה היא סם החיים לפרוק את עול הגלות מעלינו, ולקרב את גאולתנו.
זו תפילת יעקב אבינו על הדור שלנו. "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו" – זו תפילת יעקב בשעתה, זו תפילת בני ישראל לדורותיהם, והקב"ה יצילנו מידם.
אומר הגאון מוילנא, ב"אבן שלימה" – מעשה אבות סימן לבנים:
"וַיִּשָּׂא יַעֲקב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיַּחַץ אֶת-הַיְלָדִים עַל-לֵאָה וְעַל-רָחֵל וְעַל שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת. וַיָּשֶׂם אֶת-הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת-יַלְדֵיהֶן רִאשׁנָה וְאֶת-לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרנִים וְאֶת-רָחֵל וְאֶת-יוֹסֵף אַחֲרנִים. וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם" (בראשית לג, א-ג).
אומר רש"י: "וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם" – אמר יעקב אם יבוא אותו רשע להלחם, ילחם בי תחילה, והילדים ינצלו, אולי. קודם בי, כל החיצים.
אומר הגאון מוילנא: "בחציה הזו של עם ישראל לשלוש מחנות מרמזת פרשה זו על זמן הגאולה העתידה, על דורנו, עיקבתא דמשיחא, שבזמן זה יהיו מנהיגי עם ישראל בחינת נשמות הערב רב" - יהודים, אבא שלו צדיק, אבל ירדו לעולם נשמות שיתלבשו בעם ישראל, הם יהיו הסובין והם ינהיגו את עם ישראל בעוד שבדורות קודמים ההנהגה בעם ישראל היתה של התורה, בכל תפוצה ותפוצה, ינהיגו את עם ישראל נשמות הערב רב, אלה ואלה קרויים בתורה, בפרשת השבוע: "הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת-יַלְדֵיהֶן רִאשׁנָה" – מה זה? בחינת השפחות. שפחה שהיא לא נשואה ב"הרי את מקודשת", כי היא שפחה. בחינת השפחות וילדיהן שאינם חיים על פי "הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל"! אלו שעזבו את רוח ישראל סבא, אלה שעזבו את בחינת "אַתָּה קָדוֹשׁ וְשִׁמְךָ קָדוֹשׁ וּקְדוֹשִׁים בְּכָל יוֹם יְהַלְּלוּךָ סֶּלָה", ולמה נקראים ערב רב? אומר הגאון מוילנא: "מפני שאלו בני עירבוביא. העירבוביא מצויה בראשם ובליבם, אינם דבוקים בה' אמת, משה אמת ותורתו אמת ונקראו ערב רב, הערבוביה תצא לעצמה רב. כמו רב החובל...
הם יהיו מנהיגי ישראל המעורבבים שיעשו לעצמם רב, מנהיג. הרב של המעורבבים, המבולבלים מבחינה דתית, מבחינת רוחנית, הם יהיו ראשונה בראשות עם ישראל.
ואח"כ אומר הגאון: "וְאֶת-לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרנִים" – לאה מסמל את המון בני ישראל, כי השבטים יצאו ממנה, "וְאֶת-לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרנִים" - המון בית ישראל ילכו אחריהם, כולם ילכו קדימה, עדר, נוהים אחריהם, אחרי מי? אחרי בני השפחות.
ואח"כ "וְאֶת-רָחֵל וְאֶת-יוֹסֵף אַחֲרנִים" בדיוטא התחתונה יהיו התלמידי חכמים שבדור, אשר כרחל ויוסף ניצבים אחרונים. הצדיקים, החרדים, הם יהיו שפלים יותר מכל, אחרונים בחשיבותם, כולם ימאסו בהם" - כל אשר "קרניים בראשם" ינגחו את התלמידי חכמים ואת החרדים בעזות מצח, כל בעלי הרגליים והכנפיים ישלחו רגליהם בידיהם לרמוס את החרדים, כמו שנאמר: "מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל-הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר" (ישעיה לב, כ) (בבא קמא דף ג) כולם! ודתות __, כאילו שהדתיים הם הפקר, אפשר לנגוע בהם ובייחוד מושכים בעט סופרים, לא יחוסו על הדיו וישפכו אותו על ראשיהם של החרדים לדבר ה'.
זה מאפיין את תקופתנו, כל אחד שיש לו פה פותח את הפה שלו, את חרצובות פיו, מדבר נגד גדולי ישראל, הוא אפילו לא מכנה אותם בשם "רב", ולנו לא נותר אלא להישען על אבינו שבשמים ולהתפלל "הֲשִׁיבֵנוּ אָבִינוּ לְתוֹרָתֶךָ. וְקָרְבֵנוּ מַלְכֵּנוּ לַעֲבוֹדָתֶךָ. וְהַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ", "יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן-הָאָרֶץ" ולא חוטאים, כי הם כולם אחים שלנו, ונזכה ליחד שבטי ישראל, בני השפחות, בני לאה ובני רחל "וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל".
לסיום:
בקושי של הגלות, בעיקבתא דמשיחא, בא לידי ביטוי תפילתו של ר' בונים מפשיסחא זצ"ל וכך הוא היה מתפלל על תקופתנו: "רבש"ע גאל נא את היהודים בעודם יהודים, אחרת תצטרך אותם לגאול אותם כגויים, חלילה".
מובא בספרים הקדושים, ב"עם לועז", פרק ראשון בזמירות של ערב שבת, כתוב סגולה לומר את פרשת וישלח מתחילתה עד פרק ל"ג, פסוק כ' – 50 פסוקים להגיד כל מוצאי שבת.
|
בטעינה...