מעיינה של תורה
פרשת פקודי
 

''אלה פקודי המשכן'' (לח - כא)
אליבא דאמת לא היה כל צורך בעריכת דין וחשבון זה, אלא ''אשר פקד על פי משה'' – משה רבנו דרש זאת, כדי לקיים ''והייתם נקיים מה' ומישראל'' – שמא יעלה ברצונו של מישהו לדעת, מה נעשה בכל הכסף שנתרם למשכן...
(אור החיים)
לפיכך מסר משה דין וחשבון רק על הכסף ולא על הזהב (גם האבן-עזרא מתעכב על כך בתור קושיא), משום שהכסף בא ממחצית-השקל שנתנו כל ישראל כמס חובה, והבין משה שבין כל ישראל יימצאו אי אלה אשר ידרשו חשבונות ויטילו חשדות; אבל הזהב הרי ניתן בתור נדבה רק על ידי נדיבי-הלב, ובניהם לא היה מקום לחשוש לחשדנים ולדורשי חשבונות...
(אבן יהונתן)
נשאלת איפוא השאלה, מדוע מסר משה דין וחשבון על הנחושת, שגם הוא ניתן בתור נדבה?
משיב על כך העולם: משום שדוקא הממעיטים לתת – נחושת – דורשים חשבונות יותר מן המרבים לתת...
הנותנים צרי-העין מבקשים תמיד טענות וחשדות, כדי למצוא אמתלא שלא לתת יותר...
הזוהר הקדוש מקשה, לשם מה בכלל מנו את הכסף, והלא אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין? ומשיב על כך, מכיון שהכסף נמנה על ידי משה רבנו יכולה היתה הברכה לשרות עליו גם כשהוא מנוי.
זהו איפוא פשוטו של פסוק'': ''אלה פקודי המשכן'' – מנו את נדבות המשכן, אף על פי שבדרך כלל אין הברכה שורה בדבר מנוי, משום ''אשר פקד על פי משה'' – שהמנין נעשה בידי משה ולכן היתה הברכה יכולה לשרות גם בדבר מנוי.
לפיכך אומר המדרש: ''איש אמונים רב ברכות – זה משה'' – מכיון שמשה רבנו, איש האמונים, הוא היה המונה, לכן ''רב ברכות'' – אף כי היה זה דבר מנוי...
(ספרים)
מה טעם ''אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין''? משום שהברכה היא כוח פנימי של קדושה, והקדושה מחבבת רק צניעות וסתר. דבר גלוי ומנוי כבר שולטים בו כוחות חיצוניים רעים ואין הברכה יכולה להגיע אליו.
ברם, כאשר המנין נעשה בכוחו של משה רבנו, שעליו מעידה התורה: ''בכל ביתי נאמן הוא'', הרי מצוי כאן כוח האמת ובמקום שיש אמת שם אין שליטה לשום כוחות חיצוניים ורעים. לחיצוניות יש שליטה רק במקום בו השקר מצוי...
(הגה''ק מסוכטשוב ז''ל)
''אלה פקודי משכן העדת אשר פקד על פי משה'' (לח - כא)
רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עונותיהם של ישראל. (רש''י)
כידוע, שאילו היה משה רבנו נכנס לארץ ישראל, לא היו ישראל חוטאים ולא היה בית המקדש נחרב. אך מכיון שנסתלק משה במדבר, בעטיו של חטא מי מריבה (שאמר לבני ישראל: ''שמעו נא המורים''), ולא נכנס לארץ ישראל, לא זכתה זו לקיום נצחי.
זוהי כוונתו של הפסוק: ''אלה פקודי המשכן...אשר פקד'' – לפיכך נתמשכן בית המקדש (שאף הוא קרוי משכן) ונפקד אחר כך (מלשון חסרון, כמו ''ולא נפקד ממנו איש'') – משום ''על פי משה'' – מפני שלא נכנס משה לארץ ישראל בגלל החטא שנכשל בפיו...
(תורת משה)
איך מותר היה ליטול את המשכן בתור משכון, והלא אמרה התורה: ''לא יחבל רחיים ורכב כי נפש הוא חובל'' (דברים כד-ו) – וכלום יש לך דבר שנפש ישראל תלויה בו יותר מן המקדש?
על כל פנים אל יהא זה גרוע ממלבוש העשוי להתכסות, שיש להשיבו עד בוא השמש, כפי שנאמר: ''אם חבל תחבל שמלת רעך עד בוא השמש תשיבנו לו'' (שמות כב-כה) – וכלום יש לך דבר שישראל זקוקים לו כל כך יותר מבית המקדש?
ברם, הרי אמרה שם התורה: ''במה ישכב והיה כי יצעק אלי ושמעתי'' – כיון שבעל החוב מרגיש כל כך בחסרון שלמותו והוא צועק מעומק לבו, יש להחזירה לו. ובכן, יושב הקדוש ברוך הוא ומצפה, שירגישו בני ישראל כל כך בחסרונו של בית המקדש, עד שיצעקו מעומק נשמתם, ומיד ישיבהו להם... אפילו יחיד בישראל, שזוכה להרגיש באמת בחסרונו של בית המקדש והוא צועק על כך מעומק נפשו, מחזירים לו את חלקו בבית המקדש – השראת השכינה...
(תולדות אדם)
הוא אשר אמר הפסוק: ''מאת כל איש אשר ידבנו לבו'' – רק מזה שנותן מתוך רצון טוב ונדיבות הלב – ''תקחו את תרומתי'' – ממנו אתם לוקחים משהו, ואילו מאלה שאין לבם נודבם אינכם לוקחים מאומה...
(תורת משה)
כאשר שאל הנביא: ''על מה אבדה הארץ?'' השיב לו הקב''ה: ''על עוזבם את תורתי'' – כלומר, חורבן בית המקדש נגרם בעיקר בגלל עזיבת התורה. לפיכך אומר הנביא מלאכי: ''זכרו תורת משה עבדי... הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא'' (מלאכי ג-כב, כג) – אם תשובו לזכור את תורת משה תזכו מיד לגאולה.
הוא אשר אמרה כאן התורה: ''אלא פקודי המשכן'' – בזאת יוכל בית המקדש שנתמשכן להפקד (מלשון ''פקד יפקד'') ולהגאל – ''על פי משה'' – אם ישובו בני ישראל לזכור את תורת משה.
בגלל עזיבת התורה נחרב המקדש ועל ידי זכירת התורה ישוב וייבנה...
(תולדות יעקב יוסף)
חכמינו אמרו, כי המשכן נקרא גם מקדש, והמקדש נקרא גם משכן.
''מקדש'' היה שמו, על שום שקידשוהו בני ישראל ונתכנסו בו לדברים שבקדושה. ''משכן'' היה שמו, על שום שהשכין בו השם יתברך את שכינתו.
לפיכך נאמר: ''ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'' (שמות כה-ח) – את ה''מקדש'' עושים הם, בני ישראל, ואילו את ה''משכן'' עושה השם יתברך על ידי ''ושכנתי''...
חורבנם של המקדשים מרומז איפוא ב''משכן'' – אף כי המשכן רק נגנז ולא נחרב – כי כאשר השם יתברך מסלק את שכינתו ממילא חדל המקדש מלהיות ''משכן''...
(שם משמואל)
''משכן העדת'' (לח - כא)
המשכן עצמו העיד על כך שהדין וחשבון הינו נכון ולא היתה כאן חלילה שום מעילה. שכן אילו היה כאן אף צל ונדנוד של גניבה, כי אז ודאי לא היתה השכינה שורה ולא היה משכן כלל. ''אני ה' שונא גזל בעולה''...
(מלבים)
המשכן היה יונק את קדושתו רק מן הארון הנתון בו, כפי שאמרו חכמינו: ''אוהל מועד נטוי כדרכו ואין הארון נטוי שם, הרי זה במה גדולה'' (תוספתא סוף זבחים). והארון חייב היה להכיל תמיד את לוחות-העדות (''ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך'' – שמות כה – כא).
מכיון שנקרא משכן רק משום הארון שבו, לכן נקרא ''משכן העדות''.
(משך חכמה)

אמר להם כך וכך עשיתי למשכן וביתר עשיתי משכן לעדות (מדרש).
מה טיבו של ''משכן העדת'' שעשה משה, נוסף על המשכן?
אמרו על כך המפרשים, שבסמוך למשכן הקים משה בית מדרש, בו הרביץ תורה ברבים.
זה היה תיקון לחטא שחטאו בני ישראל בהסכמתם לעצת יתרו, למנות שרי אלפים ושרי מאות, בזמן שהיו צריכים לומר: מעדיפים אנו ללמוד מפני משה עצמו, (ראה רש''י דברים א-יד). הסכמתם זו נתפרשה, כאילו אין הלימוד מפי משה רבנו חביב עליהם. הרי בית מדרש זה, שבו לימד משה לכל ישראל היה בו משום כפרה על אותו חטא.
(חתם סופר)
''אלה'' בגימטריה שלושים ושש, כנגד ל''ו צדיקים שבכל דור ודור. גם הצדיקים נלקחים בתור משכון עקב עוון הדור, כדוגמת בית המקדש; כפי שאמרו חכמינו: ''צדיקים נתפסים בעוון הדור''.
(פרדס יוסף)
''משכן'' בגימטריה ארבע מאות ועשר, כנגד מספר שנות קיומו של בית המקדש הראשון. ''המשכן'' – בצירוף חמש האותיות – הגימטריה ארבע מאות ועשרים, כנגד מספר שנותיו של הבית השני. ''העדת'' בגימטריה ארבע מאות שבעים ותשע, כנגד מספר שנות קיומו של המשכן עד לבנין בית המקדש הראשון.
(רבנו בחיי)
מה טעם בגימטריה שכנגד בית שני חסרים חמישה ויש צורך לצרף את חמש האותיות? אמר על כך החתם סופר: זה בא לרמז על חמשה הדברים שחסרו בבית שני (ראה יומא כ''ב).
תחילה אומר רש''י, שמשכן מרמז על חורבן בית המקדש, ואחר כך אומר רש''י, כי משכן הוא עדות לכך שהשכינה שורה בישראל. את ההמשך של הדברים אפשר להבין על פי מה שסיפרו חכמינו על רבן גמליאל, רבי אליעזר בן עזריה, רבי יהושע ורבי עקיבא, שהגיעו להר הבית וראו שועל יוצא ממקום קדשי הקדשים, התחילו כולם בוכים ורבי עקיבא היה משחק. שאלו אותו: מפני מה אתה משחק? השיב להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: מקום שאמרה עליו תורה ''והזר הקרב יומת'' יוצאים ממנו שועלים ואנו לא נבכה? אמר להם: משום כך אני משח
ק, כי הואיל ונתקיימה נבואתו של אוריה הנביא: ''ציון לשדה תחרש'' – יש לצפות איפוא שתתקיים גם נבואתו של זכריה הנביא: ''עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים''. אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו! (עיין מכות כ''ד).
ובכן, עצם הדבר שבית המקדש יחרב ויתקיימו נבואותיהם הרעות של נביאי ישראל – מוכיחה, שהשכינה תוסיף סוף כל סוף לשרות על ישראל, כאשר תבוא הגאולה העתידה ויתקיימו גם נבואותיהם הטובות של אותם הנביאים.
(הדרש והעיון)
''כל זהב העשוי למלאכה בכל מלאכת הקדש'' (לח – כד)
כל עצם בריאתו של הזהב בעולם, הוא רק כדי שישתמשו בו לדברים מועילים שבקדושה.
''כל זהב העשוי'' הוא רק ''למלאכה בכל מלאכת הקודש''...
(תפארת יהונתן)
''מאת אדנים למאת הככר ככר לאדן'' (לח – כז)
מאת אדנים היו למשכן ומאה ברכות צריך אדם מישראל לברך בכל יום. כשם שהאדנים היו יסודות המשכן, כך גם הברכות הן יסודות הקדושה בכל אדם מישראל. ''אדן'' הוא מלשון אדנות – על ידי הברכה מעיד האדם שהשם יתברך הוא האדון על כל הבריאה.
מאה הברכות הינן ממילא מאה האדנים למשכן של כל אדם מישראל...
(חידושי הרי''ם)
''ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים'' (לח – כח)
אמרו חכמינו, כי בשעת עריכת החשבון שכח משה בתחילה מה עשה באלף ושבע מאות ושבעים וחמשה השקלים, עד שנזכר כי עשה בהם ווים לעמודים.
אפשר להבין את הכוונה שבדבר על פי מה שנאמר בספרים, כי עיקר שורש ישראל הוא שש מאות אלף נפש, שיש להן מקום באותיות התורה והיתה להן גם אחיזה במשכן. אשר ליתר בני ישראל שמחוץ למספר זה, שלא היה להם קשר אמיתי לתורה ולשורש ישראל, לא ידע משה בתחילה כיצד לצרפם אל הקדושה, עד שמצא להם עצה, שיתחברו אל הצדיקים – שהם עמודי העולם – ויתמכו בתלמידי חכמים. על ידי כך יהיו בבחינת ''ווים'' ל''עמודים, ויוכלו גם הם להשתייך אל הקדושה...
(תורת משה)
כיוצא בזה, אך באופן אחר, אומרים בשם הרבי מקוצק ז''ל:
משראה משה רבנו ששכח מה עשה באלף ושבע מאות ושבעים וחמשה השקלים, הבין מכך שכוונתם של הנותנים לא היתה טהורה ולשם שמים די הצורך, ותיקונם על ידי זה שחיברם לצדיקים, בבחינת ''ווים לעמודים''...

''וירקעו את פחי הזהב וקצץ פתילים'' (לט – ג)
מגושי הזהב עשו חוטים דקיקים וארגו אותם בתוך התכלת והארגמן.
יש בזה משום רמז לאנשים המשופעים בזהב, שלא יתגאו בכך כי אם ישפילו עצמם ויתבטלו בין אלה שהם פשוטים ועניים לעומתם...
(שפתי צדיק)
''אבני זכרן לבני ישראל'' (לט – ז)
חכמינו אמרו, כי בשעה שהיה יוסף נתון בנסיון בביתו של פוטיפר, נראתה לו דמות דיוקנו של אביו, שאמר לו: שמות אחיך יהיו חרותים על אבני האפוד, כלום רוצה אתה שיחסר שמך, אם חלילה תכשל בחטא?
יוצא איפוא, שאבני האפוד משמשות אות זכרון לכל בני ישראל. כאשר יעלה אדם מישראל בזכרונו, ששמות כל השבטים חרותים עליהן, יבוש ויכלם מלעבור עבירה...
(משך חכמה)
''ותכל כל עבודת משכן אהל מועד ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה'' (לט – לב)
כל זמן שעסקו ישראל בעבודת המשכן, לא נתעסקו במצוות אחרות, שכן ''העוסק במצוה פטור מן המצוה''; רק עכשיו משנגמרה עבודת המשכן כבר יכלו לעסוק בכל שאר המצוות.
אחרי ''ותכל כל עבודת משכן אהל מועד'' ניתנה אפשרות של ''ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה'' – לקיים את כל שאר המצוות.
(אמרי שפר)
''ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו בני ישראל את כל העבודה, וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' ויברך אותם משה'' (לט – מב, מג)
את כפל הלשונות בפסוקים הללו אפשר להסביר בדרך זו:
''מלאכה'' פירושה: העבודה המעשית של המשכן, לעומת זה ''עבודה'' פירושה: הכוונות הנדיבות והטובות של ישראל בעת שהביאו את נדבותיהם לעבודת המשכן (''עבודה'' יכולה להיות גם בלב בלבד – ''איזוהי עבודה שבלב, זו תפילה''.) בני ישראל עשו את העבודה שלהם – הבאת הנדבות – מתוך הכוונות הטובות והרציניות ביותר, כפי רצון הבורא – ''כאשר צוה ה' את משה''. אולם משה רבנו לא ידע מה היתה כוונתם הפנימית בשעת העבודה, עד אשר ראה את ה''מלאכה'' של המשכן והנה נשלם הכל בדייקנות מלאה, ללא כל מכשולים ומניעות, ממש ''כאשר צוה ה''' – הבין מזה כי ה''עבודה'' של ישראל היתה גם היא ''כאשר צוה ה'''... כפי שאמרו חכמינו על שליח צבור, שאם תפילתו היא כשורה ללא כל טעויות, הרי זה סימן טוב לשולחיו.
זהו שאמרה תורה: ''וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה''' – הבין מזה כי ''כאשר צוה ה' את משה כן עשו בני ישראל את העבודה'', והוא הביע את קורת רוחו בברכה - ''ויברך אותם משה''...
(תורת משה)
''וירא משה'' – מה ראה?
משה ראה את המלאכים שנבראו מן המצוה שקיימו ישראל בהביאם את נדבותיהם למשכן – (העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד), והנה הם בעלי שלימות ומדרגה גבוהה ביותר, והבין מזה שהמצוה נעשתה באמת ובתמים – ''כאשר צוה ה''' – מתוך מחשבה טהורה וקדושה ביותר, ולכן ברך אותם.
(ברכת שמים)
הרבי ר' זושא ז''ל היה אומר: מעולם לא ראיתי מלאך שלם שנברא מעבירה הנעשית, חלילה, על ידי יהודי מאמין. המלאכים הללו הינם תמיד חסרי אבר כלשהו. למי חסרה יד ולמי רגל. כי יהודי כזה, אף כשהוא נכשל חלילה בחטא, הריהו מצטער מיד על כך ונאנח מרות מחרטה ושברון לב. ומחמת האנחות ושברון הלב מתקצצים אבריו של מלאך המקטרג, שנברא מן העבירה...
הגמרא אומרת: ''ישראל קדושים הם, יש רוצה ואין לו ויש שיש לו ואינו רוצה'' (חולין ז'). נשאלת איפוא הקושיא, אם יש לו ואינו רוצה לתת, למה הוא נקרא קדוש? ומשיבים על כך בתוספות, שהוא עושה מפני הבושה. אך עדיין קשה, אם הוא עושה רק מחמת בושה, כלום אפשר לו להקרא קדוש?
ברם, - אמר הרבי ר' זושא ז''ל – אדם מישראל כשהוא עושה מצוה נברא מזה מלאך. מלאך זה יש לו גם הוא גוף ונפש, מלבוש חיצוני וכוח פנימי אלוהי. והנה זה שהוא ''רוצה ואין לו'', אין לו אלה מחשבה טובה בלבד ואילו לכלל מעשה איננו יכול להגיע, הרי מרצונו הפנימי הטוב נוצרת נפשו הפנימית של המלאך. מאידך, זה שהוא ''יש לו ואינו רוצה'' אלא שבכל זאת הוא נותן מחמת בושה, יש לו רק מעשה טוב ואילו המחשבה הטובה נעדרת, הרי ממעשהו נוצר גופו החיצוני של המלאך. בין כה וכה נוצר משניהם בשותפות מלאך שלם, ולפיכך נקראים הם ''קדושים''. משום שעל ידי שניהם נבראים מלאכים קדושים. אף כי כל אחד בפני עצמו אינו יכול להיות קדוש, משום שחסר לו חלק במחשבה או במעשה, הרי ''ישראל'' בכללם ''קדושים הם''.
מעתה שפיר מדוייקים דברי התוספות שם: ''ואפילו הכי אקרי קדושים שמזמין את חברו לאכול אצלו מפני הבושה'' – לא קדוש בלשון יחיד, ואף כי הדברים אמורים ביחיד, כי אם קדושים בלשון רבים, לפי שרק על ידי שותפות שניהם נעשים הם לקדושים...

''ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד'' (מ – ב)
לפי המובא בספרים, היה כל מעשה המשכן דומה בכל פרטיו למעשה בראשית, וכשם שעל בריאת העולם אמרו חכמינו: ''עלה במחשבה בתשרי ונברא בניסן'', כך גם במשכן הביאו את הנדבות בתשרי – ממחרת יום הכפורים – והמשכן היה אז אצלם רק במחשבה, ואילו בראש חדש ניסן הוקם למעשה.
(שיחות צדיקים)
לפי המדרש כבר היתה כל מלאכת המשכן גמורה בעשרים וחמשה לחדש כסלו, ואילו למעשה הקימו את המשכן רק בראש חדש ניסן, אם כן היכן החזיקו את הכלים במשך שלושת החדשים? ברם, כל זמן שהכלים לא נמשחו בשמן המשחה עדיין לא הייתה קדושה עליהם, וממילא לא היתה כל חשיבות למקום המצאם; ואילו בשעה שמשחו אותם כבר היה המשכן מוכן.
אף על פי כן הבין בצלאל, שיש לעשות תחילה את אוהל מועד ואחר כך את הכלים, בשאלו: ''כלים שאעשה להיכן אכניסם?'' (ראה רש''י בפסוק לח-כב) – משום שסבור היה שאם יעשה את הכלים תחילה יהיו גם נמשחים תחילה, ואחרי המשיחה הרי כבר היה צורך במקום להכניסם שמה.
(הגה''ק ר' נתן אדלר ז''ל)


**********************************************************************************


''אלה פקודי המשכן, משכן העדת''

(1) מדוע כפל הלשון שבתחילה הפרשה: ''המשכן משכן''? למדים אנו מכאן שהכתוב רומז ''למקדש שנתמשכן בשני חורבנין
על עוונותיהם של ישראל'' (רש''י).
רבינו בחיי בן אשר מוצא בכתוב שלפנינו רמזים על שלוש תקופות בתולדותינו, שבהן זכו ישראל למשכן או למקדש:
א) ''משכן'' בגימטרייא 410, כנגד השנים שבהן עמד בית המקדש הראשון על מכונו.
ב) ''המשכן'' – בצירוף חמש האותיות של מלה זו (*) – בגימטריא 420, כנגד השנים שבהן עמד על מכונו בית המקדש השני.
ג) ''העדת'' – הגימטרייא 479, כנגד השנים שבהן היה קיים המשכן, עד להקמת בית המקדש הראשון על ידי המלך שלמה.
(*) למה בצירוף חמש האותיות הראשונות? בכדי לרמוז לנו שחמשה דברים היו המקדש הראשון והיו חסרים במקדש
השני, ואלו הם: (1) ארון וכפורת וכרובים (2) אש התמיד (3) ושכינה (4) ורוח הקודש (5) ושאילה באורים ותומים.
מעיר על כך הגאון רבי משה סופר (בעל ''חת''ם סופר''): מאמר חז''ל זה מרומז בלשון הכתוב בפתח פרשת ''פקודי'':
''אלה פקודי המשכן משכן'' – ''המשכן'' מרמז לבית המקדש הראשון, ו''משכן'' מרמז לבית המקדש השני. ונכתבה
המלה השנייה בלא ''הא'' כדי לציין, שבבית המקדש השני חסרו חמישה דברים חשובים, שהיו קיימים בבית המקדש
הראשון.


(2) רש''י קושר את הכינוי ''משכן העדות'' בעובדה שמעשה המשכן בא לכפר על חטא העגל: ''משכן העדות'' – עדות
לישראל, שוויתר להם הקב''ה על מעשה העגל, שהרי השרה שכינתו ביניהם.
לדברי הרמב''ן , אמר הכתוב ''המשכן משכן העדות'', בעבור כי יריעות שש משזר הן שייקראו ''משכן'' במצווה (בפרשת
''תרומה'') ובמעשה (בפרשת ''ויקהל''). אבל ''משכן העדות'' כולל הבית בכללו, שהוא המשכן הנעשה ללוחות העדות.
רעיון זה מרחיב הגאון רבי מאיר שמחה מדווינסק בספרו ''משך חכמה'': בפרשת תרומה נאמר: ''ואל הארון תתן את
העדות (=לוחות עשרת הדיברות), אשר אתן אליך''. וכבר הדגישו חז''ל שקדושת המשכן היתה קיימת רק בשעה שהארון
היה בתוכו, כפי ששנינו בתוספתא זבחים: ''אוהל מועד נטוי כדרכו ואין הארון נתון שם – הרי זה במה גדולה''. יוצא מכאן,
שכל עיקרו של השם ''משכן'', המורה על השראת השכינה, היה בגלל הארון והלוחות שבתוכו. משום כך נקרא המשכן
בפרשתנו: ''משכן העדות''.

המלבי''ם כותב בעניין זה: המשכן עצמו היה עד נאמן, שבמלאכת המשכן וכליו היה חשבון מדוקדק, ולא היה כל דופי
ושימוש לרעה בכספי התרומות למשכן. שאילו, חלילה, היה שמץ ואבק גניבה במלאכה קדושה זו – לא היתה באה
השראת השכינה במקום זה ולא היה נעשה למשכן ה', שהרי כבר נאמר: ''אני ה' … שונא גזל בעולה'' (ישעיה ס''א, ח').


''עבודת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן''

שואל כאן הפרשן אברבנאל: מה עניין ''עבודת הלוויים: לדין וחשבון שמסר משה לעם על מלאכת המשכן: והלא עבודת הלוויים היתה נשיאת כלי המשכן במסעות בני ישראל, ועדיין לא סיפר על כך הכתוב דבר?
משיב אברבנאל: אמר ''עבודת הלוויים ביד איתמר''-רוצה לומר: עשיית חשבונות הקודש ומניינם לכל הוצאותיהם, החשבון הזה נעשה ונמנה ביד איתמר בן אהרן הכוהן. כי הוא היה מומחה החכמת המניין והחשבון, ועל ידו עבדו הלוויים בבירור החשבונות; שאין לך משא כבד ועול גדול מלהיות מבקר אמת למעשים וחשבונות של אחרים. ולפיכך היתה זאת מעבודת הלוויים, כי להם – הנושאים התמידיים בעול – יאתה.

''ובצלאל בן אורי... עשה את כל אשר צוה ה' את משה ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן –
מעיר כאן רבי פינחס הורביץ, בעל ה''פלא''ה'', בספרו ''פנים יפות'': על בצלאל מספרת התורה במפורש מהו הדבר שעשה במלאכת המשכן, ככתוב: ''ויעש בצלאל את הארון'' וגו'. לעומת זאת לא מצינו במפורש את הדבר שעשה אהליאב, שעמד עם בצלאל בראש העושים במלאכה קדושה זה. מסתבר אפוא מכאן, שרק בצלאל עשה דברים של ממש במלאכת המשכן. ומדוע הושיבו לידו את אהליאב למטה דן? אין זאת אלא משום ההלכה שקבעו חכמים, ש''אין עושין שררות (=שלטון בענייני כספים) על הציבור פחות משניים'' (בבא בתרא ח', ע''ב).


''ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל''

כותב כאן הפרשן רבי עובדיה ספורנו: כל כך היתה שריית השכינה קבע במשכן, שלא היה מסתלק כלל משם עד שהיו ישראל צריכים לנסוע. וזה לא היה בשילה (=במשכן שהיה בעיר שילה, מימי יהושע עד סוף תקופת השופטים), ולא בבית ראשון ואל בבית שני. אבל יותר מזה יהיה בבית שלישי, ייבנה וייכונן במהרה בימינו; כמובא בדברי הנביא זכריה (ב', ט'): ''ואני אהיה לה חומת אש סביב, ולכבוד אהיה בתוכה.





מדרשים על פרשת השבוע: (מתוך פרפראות לתורה)


''בקע לגולגולת, מחצית השקל בשקל הקודש, לכל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה''

שאל קונטריקוס השר את רבן יונן בן זכאי: בגביית חצאי השקלים מהעם אתה מוצא מאתים ואחד כיכר ואחד עשר מנה (ערך הכיכר הוא 60 מנה, והמנה הוא 25 שקלים. במתן מחצית השקל תרמו אפוא בני ישראל 301,775 שקלים), שנאמר: ,בקע לגולגולת, מחצית השקל בשקל הקודש, לכל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה, לשש מאוד אלף ושלושת אלפים וחמש מאוד וחמישים''; ובנתינת הכסף כלומר בחשבון שעשה משה למעשה המשכן מחצאי השקלים שנגבו אתה מוצא מאת כיכר, שכתוב: ''ויהי מאת כיכר הכסף'' וגו'. משה רבכם גנב היה או קוביוסטוס היה (=משחק בקוביא, במשחקי מזל לא כשרים), או אינו בקי בחשבונות? נתן (למשכן) מחצה ונטל (=לקח לעצמו) מחצה, ומחצה שלם לא החזיר!
אמר לו רבן יוחנן בן שכאי לשר הנכרי: משה רבנו גזבר נאמן היה ובקי בחשבונות היה; ומנה של קודש כפול היה (=במנה של קודש היו 50 שקל, פי שניים ממספר השקלים שהיו במנה של חול).


''ויתן את השולחן באהל מועד על ירך המשכן צפונה.. וישם את המנורה.. על ירך המשכן נגבה''

אמר רבי יצחק: הרוצה שיחכים-ידרים (=יפנה בתפילתו לצד דרום); ושיעשיר-יצפין (=והרוצה להיות עשיר, יתפלל לצד צפון). וסימנך (=סימן למתפלל, שלא להחליף בין הצדדים): שולחן (המסמל עושר) בצפון, ומנורה (המסמלת תורה וחכמה) בדרום.
ורבי יהושע בן לוי אמר: לעולם ידרים (=תמיד יתפלל האדם לצד דרום), שמתוך שמתחכם-מתעשר, שנאמר: ''אורך ימים בימינה, בשמאלה עושר וכבוד'' (=התורה מעניקה ללומד אריכות ימים, וגם עשירות וכבוד).


''ויכס הענן את אהל מועד, וכבוד ה' מלא את המשכן''

אמר רבי לוי: למה היה אוהל מועד דומה? למערה שהיא סמוכה לים. געש הים והציף את המערה – המערה נתמלאה מים, והים לא חסר כלום. כך אוהל מועד נתמלא מזיו השכינה, והעולם לא חסר כלום מן השכינה.

''כי ענן ה' על המשכן… לעיני כל בית ישראל''

אמר הקב''ה: בעולם הזה היתה שכינתי ביניכם ולעיניכם (ולא בתוככם פנימה). ולעתיד לבוא (=באחרית הימים, כשתבוא גאולה שלמה לישראל) שכינה אינה זזה מכם לעולם, שנאמר: ''ושכנתי בתוך בני ישראל, ולא אעזוב את עמי ישראל'' (מלאכים א' ו', י''ג).



סיפורי חז''ל על פרשת שבוע: (מתוך פרפראות לתורה)




מידת החסד של צדיק וחסיד


בשנת תרנ''ח (1898) הגיע הגאון והצדיק רבי ישראל מאיר מראדין (בעל ''חפץ חיים'') לגיל שישים. אותה שעה היה האיש מפורסם כגדול בתורה, אך לא נאות לקבל עליו משרת רבנות באחת הקהילות והתפרנס בדוחק מחנות מכולת קטנה.
בראשית השנה ההיא נעתר ה''חפץ חיים'' לשמש כראש ישיבה בעיירת ושילישיק שבפלך וילנא לתקופת ''זמן'' אחת (מחצית השנה). היתה זו ישיבה חדשה יחסית, שנוסדה על ידיד רבי יצחק הכוהן קפלן, תלמיד חכם מנכבדי המקום. הלה הבטיח לדאוג לכל צרכיו הגשמיים של ה''חפץ חיים'', ולהעניק לו בתום ה''זמן'' סך של חמישים רובאלים לצרכי בני ביתו.
עברו חדשי הסתיו והחורף, ובראשית חודש ניסן ארז ה''חפץ חיים'' את מעט המיטלטלין שהיו עימו והכין עצמו לשוב לביתו שבראדין. רבי יצחק קפלן נפרד בלבביות מאורחו הגדול, ששהה בביתו קרוב לחצי שנה, והעניק לו את מלוא השכר שהבטיח בתחילת ה''זמן'': חמישים רובאלים טבין ותקילין.
למחרת היום פנה ה''חפץ חיים'' לשוק העגלונים שבמרכז העיירה, כדי להסדיר בו ביום את נסיעתו לראדין. והנה נודע לו מפי אחד העגלונים, כי השידוך של יתומה ענייה מבנות המקום עומד להתבטל, משום שאין יד הכלה משגת לשאת בהוצאות החתונה. ה''חפץ חיים'' נסער מאוד מסיפור המעשה ששמע בשוק, ומיד פנה לבית הכלה הענייה והגיש לה במתנה את כל חמישים הרובאלים שקיבל מהרב קפלן, בלא שהשאיר בכיסו אפילו את הסכום הדרוש להוצאות הדרך.
למעני אין מה לדאוג קרא ה''חפץ חיים'' בתחושת סיפוק על המצווה הגדולה, שנפלה זה עתה בחלקו, הן אותי מכירים הבריות, ובוודאי יימצא מי שילווה לי להוצאות הדרך. אבל יתומה עלובה זו, שצריכה להיכנס לחופה, מי ירחם עליה אם לא אני?!



מדוע עין להכניס עוגב לבית כנסת?


רבי שמואל מוהליבר, מראשי תנועת חובבי ציון בסוף המאה הי''ט, נזדמן פעם לעיר המרחצאות קרלסבר שבמרכז אירופה. אותה שעה ניטשה בקרב יהודי המקום מחלוקת גדולה, האם ראוי להכניס לבית הכנסת הגדול עוגב, שילווה את התפילה בשבתול ובימים טובים, ראשי הרפורמיים שבעיר היו סבורים משום מה, שרבי שמואל יבין לרוחם ויצדד בדעה שמוטב להתפלל לצלילי עוגב, הערבים לאוזן, מאשר להאזין לאנחותיו של חזן בעל קול צרוד.
השיב רבי שמואל למשלחת הרפורמיים בסיפור מעשה: בעיר ביאליסטוק פרצה פעם שרפה גדולה, שכילתה את ביתו של גביר נודע, ומשפחתו הענפה נשארה כתוצאה מהשרפה בעירום ובחוסר כול. לאותו גביר היה אח מנגן, שלא היה שפוי כל צרכו. ניצב האיש נוכח בני משפחתו של הגביר, שהיו בוכים בקול גדול על האסון שפקד אותם, ואמר להם: יש לכם, בלי עין הרע, קולות נפלאים. ואילו הייתם מסדרים את היללות והבכיות שלכם בקצב אחיד, היתה מתקבלת כאן מנגינה נפלאה..
נדמה לי המשיך, רבי שמואל באזני אורחיו הרפורמיים, שאף אתם מגיבים כאן כדרכו של אחי הגביר בשעת השרפה. הנה מתכנסים יהודים לבית הכנסת ומבקשים לשפוך שיח תפילה לפני קונם ולתנות צערם וקשי רוחם לפני שוכן מרומים. באים אתם ורוצים להכניס קצב והרמוניה בתפילותיהם, שבכל מזמור ובכל תחינה יתאימו את צקון לחשם לנגינת העוגב!..