אני מעוניין לתרום  |  כך התחלנו את המדרש התימני  |  וידאו - יום בחצריך  |  חומר מארכיון המדינה  |  תורמים בשקלים או בדולרים  |  קריאה בתורה לכל השנה  |  ת"ת מבשר טוב  |  ילדי תימן  |  פרשת השבוע  |  מדור פרשת השבוע  |  ס ר ט י - ו י ד א ו  |  

אתרים תימנים נוסח תימן תימני נט יד מהריץ מבשר טוב
 

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



 


יפוצו מעינותך חוצה
FacebookTwitter

      קידוש ה' בתימן
דף הבית >> יהדות תימן >> קידוש ה' בתימן
 
 
יהודה רצהבי
מחניים, גיליון מ"א, תש"ך

ראשי הפרקים:
יחסי המוסלמים והיהודים

בני שבט קוריט'ה

בני משפחת משתא

גלות כמראן

הנגיד שלמה גמל

גלות מוזע

שר שלום שרעבי

פרעות פסח התקע"ח

גזירות היתומים

שלום אלשיך הלוי



תמצית:  המאמר סוקר באופן כרונולוגי את סיפורי קידוש השם המפורסמים בתימן.
לא קמו לה ליהדות-תימן היסטוריונים וכותבי רשומות, שיעלו על ספר את דברי ימיה לדורות. כל תולדותיה של גולה זו מצטמצמות ברשימות מקוטעות, ברמזי שירה ופיוט ובציוני-אגב בקולופונים שנכתבו באקראי אך לא לתכלית היסטורית. גם בקונטרסים הבודדים בתולדות יהודי-תימן ששרדו לנו הם מעיקרם תוכחות-מוסר לבני הדור - שעוונותיהם גרמו לתלאותיהם - ואין הפרקים ההיסטוריים אלא יסוד טפל בהם. כל הסוקר היסטוריה זו יווכח שכולה עשויה מקשה אחת של: גזירות ורדיפות, שוד ופרעות, גרושים והגליות. גלגל חוזר של אירועים דומים, דור אחר דור, שמגמתם אחת: דיכוי פיזי ורוחני של עם משועבד בידי שליטיו. כיון שהשנאה הדתית היתה המניע העיקרי לכל שרשרת הגזירות, טבעי הדבר שהן יהיו מלוות תכופות בתופעות של קידוש השם.

יחסי המוסלמים והיהודים
קודם שנדגים פרשיות מספר של קידוש השם בתימן, מוטב לבחון תחילה את יחסי שני העמים - המוסלמים והיהודים - לשם הבנת רקע הדברים: המוסלמים הם אדוני הארץ ושליטי המדינה. הם עובדי האדמה, ולהם כל אוצרותיה וטובה. היהודים הם מיעוט מושפל ומדוכא, אנשי חסות הנתונים לחסדם ולרחמיהם של השליטים, ומעלים מס-גולגולת תמורת "החסות וההגנה" שהשלטון מעניק להם. מעמד תלוש של בעלי מלאכה שקיומם תלוי בגוי. המוסלמים הם אנשי השעה וההווה, ואילו היהודים אנשי העבר והעתיד: ניזונים מזכרונות הפאר של העבר ומתנחמים בגאולת העתיד. אם כלפי חוץ ולמראית העין נראו היהודים נדכים ושפלים, הרי בנפשם פנימה היו זקופי-קומה ובני-חורין: הם עם סגולה ובני שרה הגבירה - לעומת הישמעאלים בני הגר השפחה. דתם - דת האמת, ותורתם - תורה מן השמים. כולם בני תורה ולימודי-ה', יודעי ספר ונוחלי עולם הבא. ואילו המוסלמים - רובם ככולם נבערים, עמי הארץ ואנאלפאביתים. מבחינה תרבותית היו אלה שני עולמות רחוקים. תרבות חילונית משותפת, שתקרב את שני העמים זה לזה לא היתה קיימת. כל תרבות המדינה היא תרבות שבדת: התורה והקוראן. היהודי ראה בתורה את יסוד קיומו, ומשום כך הפריש את עצמו מתרבות עם הארץ מחשש שתדיחנו מדרך היהדות. (כדוגמה יכולה לשמש שפת המדינה. יהודים דיברו ערבית והגו בספרות היהודית-ערבית שנתחברה בימי הביניים, אך רק מעטים התירו לעצמם ללמוד את האותיות הערביות והכתב הערבי). הרגשת העליונות, שקיננה בלב היהודי, בצד דביקותו העזה ביהדותו, עמדו לו בעת רעה נגד פיתויי האויב ומדוחיו. השמד שימש בידי המוסלמים פתיון והם ניצלוהו בכל שעת כושר: ליהודים רעבים בימי בצורת ורעב - תמורת לחם להחיות נפשם; לחייבי מיתות בית דין - כאלטרנטיבה לגזר דין המות שהוטל עליהם, ולפושעים - חלף קנסות ומאסרים שנגזרו עליהם. אין לכחד כי נמצאו יהודים, שלא עמד בם רוחם, ונפתו אחרי טובת השעה החולפת, אך אלה היו קומץ קטן. קהל תימן ככלל, עמד בכל מבחני השמד, ויצא מהם מחוסן ומחושל באמונתו.
* * *
להלן מספר פרשיות של קידוש השם בתולדות יהודי תימן וערב - סדורות בסדר כרונולוגי - שיש בהן כדי להדגים את עמידתם האיתנה של בני שבט זה בגלי הרדיפות שעברו עליהם.
בני שבט קוריט'ה

ההתנצחות בין היהדות לאסלאם וקידוש השם על אדמת חצי האי הערבי החלו עם צמיחת האסלאם. בשבטי היהודים בחג'אז ראה מוחמד בתחילה בני ברית נאמנים, מאחר שהם הכשירו לפניו את הקרקע לאמונה באל אחד. אך משנתעצם כוחו, ביקש להשליט את מרותו על היהודים, ואז נפל מאבק מר בין שני הצדדים. השבטים היהודים שרמתם הדתית והתרבותית עלתה לאין שיעור על זו של בני הדת החדשה, סירבו לוותר על קוממיותם הרוחנית ולהיספח על מאמיניו של מוחמד. במלחמת האיתנים בין היהדות לאסלאם לא היה מקום לפשרות, ולא היה מנוס מהכרעת החרב. מוחמד נחלץ למלחמה בשבטים היהודיים, שסירבו להכיר בו, והכריעם בזה אחר זה. שרידי השבטים שניצלו מן החרב, לא נפתו להציל את עורם על ידי התאסלמות ועזבו את אדמת חצי האי הערבי. בני שבט קוריט'ה, כ- 750 במספר, שנכנעו לאחר מלחמה נואשת והפקידו גורלם בידי מוחמד, נגזרה עליהם מיתה וכולם מתו מות גיבורים, לבד משנים-שלושה בוגדים, שהמירו דתם כדי להציל את חייהם. לפי סיפורו של ההיסטוריון הערבי ואקדי, בילו הגיבורים-הקדושים את הלילה שלפני ביצוע פסק הדין בלימוד התורה (ח"ז הירשברג, "ישראל בערב", עמ' 146). לאחד מבני קוריט'ה, שהציל מוסלמי במלחמת בועאת', העניק מוחמד חנינה לו ולבני משפחתו, לפי בקשת המוסלמי הניצול. ברם, כששמע היהודי שכל נשיאי קוריט'ה נהרגו, הכריז שהוא מעדיף למות מאשר לחיות בלי אחיו. הוא מת עמהם, ועליו שר שאול טשרניחובסקי את שירו "האחרון לבני קוריט'ה".

בני משפחת משתא
ר' שלם בן יוסף, מחבר מדרש "חמדת ימים", מספר כי בשנת השע"ט גזרה מלכות תורכיה שמד על ישראל. יש שיצאו מדת קודש לדת חול, ויש שנהרגו על קידוש השם. ר' יוסף משתא, אביו של המחבר ואנשים עמו נתפשו ע"י פצ'לי המלך, "והילקום וציערום עד שנגאלו בגדיהם בדם, וישבו י"ב חדש בבית-האסורים קשורים בשלשלאות של ברזל וסובלים טיט ואבנים ולבנים. והנוגשים אצים לאמר: כלו מעשיכם דבר יום ביומו. ובנו עליהם בירה גדולה באלצעיד וכו' וזה שלא רצו לצאת מדת הקדש לדת החזיר המנוול. ואחר כך יצאו בכופר הרבה והיו משוטטין בעיירות ובמדינות מזלעפות רעב". (חמדת ימים, ירושלים, תרמה, חב, קג, עב).

גלות כמראן
המאה הי"ז, שעמדה בסימן ציפיה לגאולה במחנה ישראל ובמזל תנועתו המשיחית של שבתי צבי, גררה על גולת תימן גזירות קשות וכבדות. התסיסה המשיחית שהציפה את משכנות יהודי-תימן העלתה את חמתו של אלמהדי אסמעיל (1676-1644). הוא שילח את חילותיו לכל ישובי ישראל ברחבי ממלכתו וציוה להביא לפניו את ראשי העם כבולים בשלשלאות. בתוכחת נמלצת יסר אותם על שהם נושאים ראש והאשימם במרידה במלכות. כדי לכפר על "בגידתם", הציע להם לבוא בברית האסלאם. משסירבו ציוה "להוקיע אותם ערומים נגד השמש שלושה ימים, אולי יפחדו ויתפתו. ויוקיעום שלושה ימים בחום השמש בלי לבוש שלשה ימים בבית המטבחיים בעינוים קשים ומשונים זה מזה, והיו מבהלים אותם בחרבות להסיר את ראשם מעליהם, ולא רצו להתפתות להמיר דתם. ויאסרום בכבלי ברזל ויכלאום תחת הארץ במקום אפל חשך וצלמות מקום סרוח מקום צחנה ובאשה, והיו שם שלשה חדשים". ("קורות ישראל בתימן" לר' חיים חבשוש. ספונות. ב, עמ' רנד). בזאת לא אמר אלמהדי די. בשנת 1669 הגלה את ראשי העם לכמראן (אי בים סוף) ואת יתר העם כלא במבצרים. רק כעבור שנה הוחזרו הגולים מגלותם והאסורים שולחו מכלאם.

הנגיד שלמה גמל
שמעו של שבתי צבי הגיע לתימן וירד כטל תחיה על לבותיהם של יהודי תימן הנדכאים. בלב תמים האמינו שהגאולה קרובה והכינו עצמם לקראתה. הם שבתו ממלאכתם, פיזרו כספם ורכושם וחיכו בקוצר רוח ל"משיח", שיחלצם מידי משעבדיהם ויסיעם לא"י. בשכרונם המשיחי הסיחו דעתם מאש השנאה הלוהטת סביבם. והנה יצא הקול ברחבי-תימן שהיהודים המליכו עליהם מלך (הכוונה לשבתי צבי) והם מבקשים להשתחרר מעול הערבים וליטול לידם את השלטון. התסיסה המשיחית העלתה את חמתו של אלמהדי אסמעיל והוא ציוה לאסור את נגיד היהודים ר' שלמה גמל. באחד מימות ששי, שהוא יום הקהל ותפילה למוסלמים, הזעיקו משרתי האמאם את ההמון אל רחבת העיר צנעא לבוא ולראות בהוצאתו להורג של נגיד היהודים. ר' שלמה גמל הובא מבית כלאו כבול בשלשלאות של ברזל והמלך הציע לו להציל נפשו ולקבל עליו את דת המדינה. בשאט נפש דחה הנגיד את הצעתו של האמאם והכריז קבל עם כי לא יטוש דת אבותיו. משנה המלך והשרים שנלוו לאמאם דיברו על לבו לחוס על נפשו ועל צאן מרעיתו, והוא בשלו: "דת ישראל לא אמיר!". "ויגש שר אחד מזרע המלוכה ויכהו מכת אגרוף על ערפו עד אשר לארץ הפילו, ושלף את שלחו מעל חגורתו ויכרות בה את ראשו... וימהרו ויחלצו ממנו המשרתים את לבושו מעליו ולא הניחו אף חתיכת בגד על בשרו, כי חק הוא למשרתים לקחת את כל בגדי מחוייבי מלכות. את הראש אחר ששחקו בו ככדור, תלו אותו על שער המדינה הדרומי הנקרא באב אלימן, ואת גוית הנהרג למען אמונתו בחבל ארוך מתחת זרועותיו קשרוהו והעבירוהו סחוב והשלך ערום בלי מכסה אף על שתותיו בכל שוקי העיר, ואחר תלו אותה ברחוב עד לערב למען הכאיב והדאיב נפש יעקב. ואז צוה המשנה לאשר הם בתוך צרה זרה להם לקבור את הגויה לבד, ואת הראש נשאר תלוי שלשה ימים, עד אשר הוכרחו היהודים לשקול כסף רב לשומר אחד משומרי העיר בהחבא לתת להם לקברו". ("קורות ישראל בתימן" לר' חיים חבשוש, ספונות, ב, רסא-רס,ב).

גלות מוזע
גלות מוזע היא המאורע המכריע לא רק בתולדות יהודי-תימן אלא אף בתולדות קידוש השם בתימן. בעל גזירה זו הוא האמאם אחמד בן חסן (1681-1676), לוחם הרפתקן ושונא ישראל מושבע. אמאם זה ביקש להגשים בתימן את סיסמתו הנודעת של הכליף עומר "לא תהיינה שתי דתות בחג'אז". עם עלותו לשלטון ציוה להרוס את כל בתי הכנסיות ואסר על תפילה בציבור. אח"כ ביקש לטהר את הארץ מיהודים וגזר על יהודי-המדינה להמיר דתם או לעזוב את הארץ. כל מאמצי היהודים להעביר את רוע הגזירה בטענה שמימי מוחמד הם יושבים בתימן ושום שליט לא ניסה לשמדם או לגרשם - היו לשוא. אחרי הפצרות ותחנונים, הסכים האמאם להצעת פשרה שהיהודים יגלו לשפלת תהאמה ומוזע שבחוף ים סוף - ארץ מליחה ומשכלת הידועה באקלימה החם והקשה. כל קהילות תימן יצאו אז בגולה ושום יהודי לא עלה בדעתו לקנות זכות ישיבה במחיר דת אבותיו. בין הגולים היה משורר תימן הנודע ר' שלום שבזי, והוא קונן על הגלות בקינות מרטיטות-לב. אחרי צאת יהודי צנעא בגולה הרס האמאם את בית-הכנסת הנודע "כניסת אלעלמא" (בית מדרש החכמים) ועל הריסותיו בנה את "מסגד אלג'לא" (מסגד הגלות) הקיים עד היום. רבים מן הגולים מתו ביסורי הדרך והבאים לארץ הגזירה לא יכלו לשאת את אויר המקום ואת תחלואיו: כשני שלישים מהגולים ניספו בגלותם ברעב ובצמא, בחליים ובמגפות. בשנה השנייה לגלות מזוע (התמ"א - 1681) מת האמאם ובמותו בטלה גזירתו. משוררי תימן המוסלמים פיארו בשירי תהילה את האמאם אחמד, שהשפיל את קרן ישראל ורומם את האסלאם. כנגדם העלו משוררי ישראל בדור ההוא את זכר הגלות בקינותיהם. ר' שלם שבזי שהקדיש לגזירה זו כמה משיריו מתנה באחד השירים את חסדי הבורא שהציל את שארית עמו:

"לולי ה' עזרנו
ומפרא הצילנו אזי בעצתו כילנו
כי בא להמיר דתנו בחרות אפם בנו
פורה דרכתי לבדי"

אגדת עם מספרת שיהודי העיר חפאש, בהגיע אליהם מצוות המלך לגלות למוזע, עמדו כולם, אנשים ונשים וטף, תפשו ספרי-תורה בידם והפילו עצמם, כאיש אחד, לתוך הנהר הסמוך לעירם. אמרו: "מי שיתבע עלבונה של תורה יתבע עלבוננו", ומתו כולם במימי הנהר. האגדה מוסיפה כי מאז נתקדשה העיר ורגל זר לא תעבור בה. בלילי שבועות, כיפור, הושענה-רבה, ושמחת תורה עולים קולות רינה ותפילה מתוך חורבותיהם ונרות ועששיות מאירות את חשכתה. גם חורבות העיר ובית-הקברות שלה נתקדשו, והצאן והבקר לא ירעו בהריסותיה ובין קבורת קדושיה. וכשהיתה פוקדת צרה או עצירת גשמים את יהודי-תימן היו הולכים להתפלל שם ומיד נענים (עפ"י כ"י "קורא הדורות" לר' אברהם ערוסי ז"ל).

שר שלום שרעבי
מסורת העם קשרה כתרים של קידוש השם לכמה מחכמי תימן. על ר' שלם מזרחי המכונה שרעבי (השמ"ש), מקובל גדול שעלה לא"י במחצית השניה של המאה הי"ח ועמד בראש ישיבת המקובלים בירושלים, מספרת האגדה שבימי ילדותו רכל בתבלינים והיה נודד ברכולתו בישובי הגוים מעיר לעיר ומכפר לכפר. פעם אחת עבר באחד ממבואות הגויים ותרמיל הסחורה על שכמו. ראתה אותו ישמעאלית בעד החלון וחשקה נפשה בו כי היה יפה תואר ויפה מראה. קראה לו לעלות לעליה באמתלה שהיא מבקשת לקנות מסחורתו. עלה ר' שלם לתומו לעליה והניח תרמילו על הקרקע כדי שתבחר מן הסחורה את מבוקשה. והנה סגרה הישמעאלית את החדר בעדה ובעדו ותבעה אותו לדבר עבירה. בראותו כי אין מנוס אמר לה בערמה: "כמצותך כן אעשה גברתי! אך תחילה צריך אני לנקבי. בבקשה ממך, הראי לי מקום בית הכבוד". היא פתחה לו הדלת והראתה לו באצבעה על בית הכבוד, וזה נכנס וסגר הדלת אחריו. הסתכל בקירות החדר לראות אם יש בהם חלון או אשנב, ובלבו גמר אומר שאם יינצל מידה יסע מיד לארץ הקודש. ראה והנה חלון קטן בקיר. דחק עצמו בעד החלון וצנח לארץ. נעשה לו נס ולא אירעו נזק. עמד על רגליו ונס כל עוד נפשו בו. נסע מעיר לעיר וממדינה למדינה עד שהגיע לא"י וקיים את נדרו (עפ"י "שרידי-תימן" להר"ר אברהם אלנדאף, ב, ע"א).

פרעות פסח התקע"ח
בשנה זו מרד שבט בכיל במלך אלמהדי. שבט גבורים זה נהג לקבל משליטי תימן קיצבה שנתית, בשכר העזרה הצבאית שהושיט להם במלחמתם בתורכים בימי מרד אלקאסם (7261-9261). משלחת השבט שבאה אותה שנה לקבל את הקיצבה כמנהגה נכלאה בידי השלטון המרכזי וראש המשלחת הוצא להורג. כשנודע הדבר לבני השבט עלו חמושים בהמוניהם על הבירה וצרו עליה.

בליל חג הפסח כשיהודי הבירה ערכו את הסדר, שמחים וטובי לב, פרצו חילי השבט לרובע היהודי. הם ידעו כי לכבוד לילה זה מוציאים היהודים מבית גנזיהם מבחר בגדיהם ותכשיטיהם, וכל בתיהם מלאים טוב. בפשיטתם בזזו כל אשר ליהודים, הריקו את בתיהם ואוצרותיהם ולא הניחו דבר. נוסף לשוד הרכוש חיללו הפורעים את בתי הכנסיות ואת קדושת ספרי התורה. בהתנפלות זו נפלו עשרה יהודי שעמדו בפני הפורעים והגנו על נפשם. בני הקהילה נטשו את העיר ונסו על נפשם. אלה שנתפשו בידי חילות בכיל נכבלו בשלשלאות והובלו בשבי, ועל כמה מהם ניסו החשובים לכפות שמד. בפרעות אלה עמד האמאם מנגד ולא נחלץ להגנת היהודים. הוא חשש להתנגש עם חילות בכיל שמא יפרעו פרעות דומות גם בעיר הערבית.

גזירות היתומים
גזירת היתומים היתה אחד הנסיונות הקשים שנתנסתה בו יהדות תימן. ילדים יהודים שנתייתמו נחטפו על יד המלכות והוכנסו תחת כנפי האסלאם. פרופ' ש. ד. גויטיין משער (ספר מאגנס, עמ' 19, הערה 11) שמקורה של גזירה זו בחדית' (מסורת שבעל פה) המפורסם, שבכל אדם נולד בדת הטבעית (כלומר האסלאם) ורק אבותיו הם שעושים אותו יהודי או נוצרי. מכאן שאם מת האב לפני שהספיק "ליהד" את הבן הרי שזה צריך לחזור ולגדול בחיק הדת "הטבעית". ראשי הקהל, רבנים וסתם יהודים חירפו נפשם כדי להציל את היתומים: הסתירום וכלכלום עד שיגדלו, השיאום נשים בעודם צעירים או שהבריחו אותם לישובים הרחוקים ממרכז השלטון. בדור האחרון היו מניסים אותם לעדן, הנתונה תחת שלטון בריטי, ומשם היו עולים לא"י. הרבה סבל, עינויים ודמעות גרמה גזירה זו לקהילות-תימן. מבריחי יתומים שנתפשו נתייסרו ונתענו בבתי-הסוהר ויש שגזרו שמד גם עליהם.

גזירה זו נתחדשה מפעם לפעם והיתה מכניסה חרדה ומהומה במחנה ישראל. אחד מגוזרי גזירה זו היה האמאם אלמנצור עלי (1809-1776) שנודע כרודף תענוגות וכשטוף בזימה. הוא ציוה לתפוש את הילדים היתומים שבצנעא, להמיר דתם ולעשותם למשרתים בארמון המלך, בזאת נהג כמנהג תורכיה- העותומאנית שגייסה את משרתי המדינה מילדי העדות שאינן מוסלמיות. בני הקהילה החביאו חלק מהיתומים וחלק הבריחו למקומות מרוחקים. הסופר חיים חבשוש נפגש במסעותיו בנג'ראן באחד המוברחים האלה, שהזקין בינתיים, והתאכסן בביתו. (מסעות חבשוש, עמ'166-1659).

שלום אלשיך הלוי
מלאכת הצורפות, אומנותם של היהודים במשך מאות בשנים, כללה ענף אחד, שגילגל צרות צרורות על הצורפים היהודים בכל התקופות: טביעת מטבעות הממשלה. משפחת אלשיך היתה אחת המשפחות הנכבדות בצנעא, ובניה היו ממונים על בית המטבע של מלכי תימן. לפני למעלה ממאה שנה עבדו בבית המטבע בצנעא שלושת בניו של ר' סלימאן הלוי אלשיך - יוסף, שלום ויחיא - והיו מכינים מטבעות לכל אמאם שעמד בצנעא. תחילה הכינו מטבעות על שמו של אמאם אלהדי, אולם הוא לא האריך ימים על מלכותו, כי הודח מכסאו על ידי העריץ מוחסן אלשהארי, שהתנשא למלוך, אבל עדיין לא התחזקה המלוכה בידו. מוחסן קרא לשלושת האחים הצורפים וציום לעשות לו מטבעות חדשות על שמו. האחים שפחדו מן המלך המודח, שמא יהרגם, התנצלו לפניו לאמר: "עבדיך אנחנו! יתנך האלהים מלך יושב על הכסא ואז נעשה ככל אשר תצוה". דבריהם העלו את חמתו והוא אמר להם: ,עתה שובו לבתיכם ולעת מצוא אפקוד עליכם".

לא ארכו הימים והמלוכה צלחה בידו, ויבוא עליהם בעלילות שוא לאמר כי בחן את המטבעות שעשו לאמאם אלהאדי והינן סיגים, וכבר גזלו את כל בני המדינה. חישב את הגזילה שגזלו ומצא שהיא עולה על 18 אלף שקלי כסף ספרדיים. מכרו רכושם ובתיהם וספרי בית הכנסת שלהם ועדיין לא הגיעו לחמשת אלפים שקל. הושיב האמאם את האחים בכלא וציוה להלקותם ולענותם. אחר פנה בשאלה הלכתית לזקן השופטים: "מה יהיה משפטם לפי דת האסלאם?" וזה בשנאתו ענה: "אחת דתם למות בחרב בראש כל חוצות, או שיפדו נפשם ע"י שימירו דתם וייכנסו תחת כנפי האסלאם". המלך שלח את גזר דינם בידי אחד מגדולי השופטים לבית כלאם והם ענו פה אחד: "אנו מעדיפים מות הגוויה למען חיי הנצח של הנפש". דבריהם אך העלו את חמת המציק ויצו לייסרם על אחת שבע. רגליהם תפחו ממטר המלקות שהונחתו עליהן, קומתם שחה תחת נטל השלשלאות, שהושמו בצווארם, ואעפ"כ לא נתרופפה אמונתם באלהים. כל העינויים האכזרים שנצרפו בהם לא העבירו אותם על דתם ועל דעתם. בפיהם היתה תשובה אחת למעניהם: "הננו לטבח!"

בחודש כסלו לשנת התרכ"ג (1863) הוצאו שלושתם מבית הסוהר אל רחבת העיר להריגה. ראש השופטים ואנשי הדת עמדו עליהם וניסו לפתותם ברגע האחרון בהבטחות ויעודים טובים אולי חזרו בהם. "אבל האחים הנעימים קדושי שבטי-יה זה את זה חזקו ואמצו לאמר: זה היום להעריץ ולהקדיש קדוש ישראל!". כל עמל היהודים ונכבדי המוסלמים מכריהם לא עמדו להם להציל ממות נפשם. כשראו המלך וראש השופטים שלא יכלו להדיחם מדתם, ציוו להתיז בחרב את ראש הגדול שבהם. כשראו השניים את אחיהם מתבוסס בדמו עוררו זעקה: "מהרו ועשו לנו כמוהו, גם במותנו אל ניפרד". אבל אימה גדולה נפלה על כל העומדים שם ולא מצאו עוז בנפשם לפגוע בשנים הנותרים ויחזירום לבית הכלא לענותם עד שירצו את עונם וימציאו כסף פדיונם אשר הוטל עליהם. עונש כסף גדול הוטל על יהודי העיר ורובם נמלטו לנפשם לכל רוח כיון שלא יכלו לשלמו.

לא במהרה נמחה מאורע-אימים זה מלבם של יהודי תימן. אבות סיפרו לבניהם את אגדת הגבורה של בני אלשיך ונשים שרו באזני בנותיהן שירי עלילה על מרי סאלם (שלום) שקידש שם שמים ברבים. בקינה שנתחברה לזכר המאורע ע"י הנשים נעלמו מסיבות המקרה והענינים הטפלים לו ונשאר רק הצד של קידוש השם. שחה לי סבתא ז"ל שהנשים היו מקוננות קינה זו במנגינה עצובה ובדמעות שליש. והרי תרגום כמה בתים של דו-שיח בין מרי סאלם והאמאם, שרשמתי מפיה על פי זכרונה:

סאלם אלשיך, ליש באריות! האמאם שינה טעמו, אסר את סוסו ואלף פרשים ואמר: לסאלם כל זה! לדת האיסלאם נכניסהו! [יהודי המתאסלם בתימן מגלחים לו את פיאותיו ומלבישים אותו בגדי פאר, מרכיבים אותו על סוס ומוליכים אותו בתהלוכה רבתי ברחובות העיר בתופים ובמחולות, ואף מעניקים לו מתנות].
אמרתי: אדוני האמאם, אל תרבה דברים, לא אתן את דתי ולו יגזרוני לגזרים.
אמר: אשפוך את יינך וארוה בו את האדמה. [היין, כידוע, אסור על המוסלמים כיון שהוא משמש אצל היהודים גם לצורכי-דת - לקידוש ולהבדלה - הרי שפיכתו משמשת פעולה סמלית לחילול דת ישראל].
עניתי: שפוך את ייני ורוה בו את האדמה.
אמר: את ביתך אהרוס ובחופן אעלה את עפרו.
עניתי: הרוס את ביתי והעלה בחופן את עפרו.

נכספה נפשי לבתי-הכנסיות, שקטורת מכל זך מקוטרת בהם.

+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...

Go Back  Print  Send Page
+ שלח משוב
 

תרומה ללימוד הילדים 
מתימן יבוא הישיבה המרכזית לבני עדת תימן. ירושלים רחוב תרמ"ב 6. טלפון: 02-5812531    דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com פקס: 077-4448207 חשבון בנק הדאר: 4874867
מבשר טוב - ת"ת לבני עדת תימן רחוב אבינדב 22 ירושלים. גני ילדים רחוב ארץ חפץ 116 כניסה ד ירושלים.  
 
 
דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com
לייבסיטי - בניית אתרים