פרשת צו

פרשת צו: א / ב / ג / ד / ה / ו / ז / הפטרה

ללא חטא
מעובד מספרו של הרב משה גרילק "פרשה ופישרה"

פרשתנו פותחת בקרבן עולה (ו', ב'-ו'). סופה של הפרשה הקודמת מתאר את מעשה הקרבת "אשם גזלות", הוא הקרבן הבא על חטא הגזל. חכמינו במדרש מצאו קשר בין שתי הפרשיות הסמוכות הללו. קשר האומר, שקודם "והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזלה אשר גזל" (שם ה', כ"ג), ואחר כך: "זאת תורת העולה" (ו', ב'). אם ביקשת להקריב קרבן, לא תגזול מהאדם מאומה. מדוע? "כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה" (ישעיה ס"א, ח').

נקיון כפיים הוא תנאי בל יעבור לאפשרות של הקרבת קרבן במשכן ובמקדש. הוא המסד לעבודת ה' בכל דור, גם בלא מקדש וקרבן. אין קרבן ואין קרבת אלוקים, אלא כאשר חיי המעשה נקיים אף הם מכל רבב של פגיעה בזולת. אין להפריד בין השניים. העלאת קרבן בלא צמידות לחיי יושר, היא הפולחן שנגדו נאבקו נביאי ישראל במאבק נצחי, שעדיין לא תם.

סמיכות פרשיות זו מעניקה לנו גם את רוחב המושג "גזל" ואת היקפו המלא.

וכך נאמר בפסוקי קרבן "אשם גזלות":

"נפש כי תחטא ומעלה מעל בה', וכחש בעמיתו, בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו או מצא אבידה וכחש בה... והיה כי יחטא... והשיב את אשר גזל... ואת אשמו יביא לה' איל תמים" (ויקרא ה', כ"א-כ"ה).

בפסוק מנויות כל צורות הפגיעה ברכוש הזולת. העיון בו מורה כי לא רק שדידת בנקים או חטיפת ארנקים הינן גזילות. אנו שמים לב, כי גם כל סוגי ההתפתלויות "ההגונות" בחיי המסחר והמשא ומתן בשוק החיים, זוכים לתואר גזל. אפילו אבידה שנמצאה ברחוב ולא הושבה לבעליה (במקרים שההלכה מחייבת זאת), חייב האדם, ביום שנוקפו לבו, להביא עליה קרבן.

הלכה אחת מן המכלול הבנוי על פסוק זה, תדגים לנו עד היכן חודרים הדברים: "איזהו עושק?" שואל התלמוד, "אמר רב חסדא: לך ושוב, לך ושוב, זה הוא עושק" (בבא מציעא דף קי"א).

לתשומת לב כל משרתי הקהל (למעשה, כמעט כולנו כלולים בקטגוריה זו, אם מעט אם הרבה): דחיית אדם ב"לך ושוב" הינה גזלת זמנו, אם לא יותר, והיא כלולה במילה "עושק", הכתובה בפסוק שצוטט.


השגחה פרטית ניסית

בית המקדש הוא מקום התרחשות ניסים. רוחות סערה נשבו - אך עמוד העשן התמר היישר, זקוף כמקל. גשמי זלעפות ירדו - אך הם לא כיבו את אש המערכה, כמובא במסכת אבות (פרק ה'). הנר המערבי במנורה לא כבה (מסכת שבת כ"ב, ב'). לחם הפנים היה חם ולוהט כעבור שבוע כבשעת הנחתו (מסכת יומא כ"א, ב'). מאות אלפי אנשים הצטופפו בעת הקרבת קרבן פסח בעזרה, ששטחה לא היה גדול במיוחד (מסכת מידות פרק ה' משנה ה'). גם בשאר ימות השנה עמדו הם שם צפופים והשתחוו בהרווחה, בפישוט ידיים ורגליים, כשרווח ארבע אמות מפריד בין איש לרעהו (מסכת יומא כ"א, א') – עולם של ניסים.

בלב כל הניסים הללו נצטווינו בפרשתנו בציווי מיוחד: "אש תמיד תוקד על המזבח" (ויקרא ו', ו'). עלינו להעלות שני גזרי עצים מידי בוקר וערב על גבי המזבח. זאת, למרות שירדה על המזבח אש מן השמים. מדוע? בספר "החינוך" ביאר זאת: נצטווינו בכך כדי להסתיר את הנס!

אולם עדיין נשאלת השאלה: הן כה רבים היו הניסים במקום הקודש, מדוע אם כן, נצטווינו להביא אש משלנו כדי להסתיר את אחד הניסים במעוז הניסים? וכי ניתן להסתיר נס זה של ירידת אש מן השמים, והלא הנס נראה בבירור לכל? כמו כן, יש להבין, וכי יעלה על הדעת שיספיקו שני גזרי עצים לקרבנות הרבים המוקרבים על גבי המזבח? והרי גם לאחר העלאת גזרי העצים, ניכר הנס הגדול של האש הדולקת תדיר?

התשובה לכך היא, אכן, המצוה באה ללמדנו, שיש בעולמנו ניסים גלויים ויש ניסים נסתרים. אולם, עלינו לדעת שגם הניסים הנסתרים מוסווים במעטה כה קלוש, עד שמבט בוחן יוכל לחשוף מיד את הנס, להסיר את הלוט ולגלות את ההשגחה העליונה המופלאה המכוונת את כל המתרחש בעולמנו.

מצוה זו משמשת לנו כבנין-אב, היא מורה לנו כיצד להתבונן במתרחש בבריאה. האש על המזבח הינה משל לחיים כולם. אמנם, אנו מפטמים את האש בחומר דליק, וכלפי חוץ נראה שאדם הוא זה הדואג שהאש לא תכבה, אולם ההתבוננות מסירה את המסך, ומול עינינו ניצבת ההנהגה העליונה במלוא תפארתה.

כל אחד יתבונן במאורעות חייו, בבריאותו ובפרנסתו ובכל מהלך חייו. לבטח הוא יבחין ביד ה' המנחה והמכוונת, המדריכה והמלווה.

גם כאשר נתבונן במהלך חיי האומה, השורדת בתנאי גלות ורדיפות זה שנות אלפיים, ניווכח שניסים מכוונים את דרכה של האומה כולה.

אחד מגדולי ישראל בדורות העבר כתב, שנס זה של נצחיות העם היהודי, גדול הוא בעיניו יותר מניסי יציאת מצרים!

גם עתה, אם נתבונן במבט מפוכח בנס של קיום העם בארצו, כבשה אחת בין זאבי טרף, נודה כי נס גלוי הוא, מהלך המורכב משרשרת ניסים אין סופית.

לנוכח התבוננות זו בניסים, נדע להעריכם ולהודות עליהם מעומק לב לשוכן מרומים.