''וידבר אלהים אל משה, ויאמר אליו אני ה'' (ו, ב)
· על פסוק זה שבפתח הפרשה מעיר רבי משה בן חיים, בעל ה''אלשיך'': שנינו במסכת סוטה (י''ד, ע''א): ''תפילתם של צדיקים מהפכת דעתו של הקב''ה ממידת אכזריות למידת רחמנות'' (ממידת הדין למידת רחמים). אולם לגבי המצרים היה תהליך הפוך, ככתוב בסוף פרשת ''שמות'': ''ויאמר ה אל משה: עתה תראה אשר אעשה לפרעה...'' (ו, א); וכוונת הכתוב היא, שמידת הרחמים תיהפך לגבי פרעה למידת הדין, עד שישלח את בני ישראל מארצו. משום כך מדגישה התורה בתחילת פרשתנו: ''וידבר אלהים (כינוי למידת הדין) אל משה, ויאמר אליו אני ה'' (כינוי למידת הרחמים). בכך בא הכתוב לומר, שכלפי ישראל - העשוקים והנרדפים במצרים - ינקוט ה בדרך הפוכה מזו הנקוטה כלפי פרעה והמצרים: לגביהם תיהפך מידת הדין למידת הרחמים, וכך יושיעם ה במהרה מצרתם ויגאלם משעבוד מצרים המפרך.
· הצדיק רבי ברוכל ממזבוז, נכדו של הבעל-שם-טוב, דרש פעם על הכתוב בתהילים ע''ג, א: ''אך טוב לישראל, אלהים לברי לבב'' את הדרשה באה: ''אך טוב לישראל - כלפי כלל ישראל מתנהג ה במידת הטוב והחסד; ''אלהים לברי לבב'' - במידת הדין הוא מתנהג עם ''ברי לבב'', אלה מנהיגי העם. העיר על כך האדמו''ר רבי ישראל מרוזין: אמת הדבר, שמנהיג בישראל אינו רשאי לשים על ראשו כתב של מנהיגות, אלא אם קיבל עליו לשאת באהבה וברצון את משא הסבל והייסורים, שכלל ישראל צריך לסבול. וזו בעצם היתה טענת משה לה, בשובו מארמון מלך מצרים: ''למה הרעותה לעם הזה, למה זה שלחתני?'' (ה, כ''ב) - כוון ששלחת אותי אל פרעה ועשית אותי מנהיגם של ישראל, הרי אני - ולא עמך ישראל - צריך לסבול! ומה השיב הקב''ה למשה על דברים אלה? את זאת אנו קוראים בתחילת פרשת ''וארא'': ''וידבר אלהים אל משה'' - למשה דיבר ה במידת הדין, כפי שיאה וראוי למנהיג העם; ''ויאמר אליו אני ה'' - והבטיח לו להתנהג עם ישראל במידת הרחמים, ולגאול במהרה משעבוד מצרים.
''וארא אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב'' (ו, ג)
רש''י מפרש פסוק זה: ''וארא'' - אל האבות. נשאלת השאלה: כלום לא ידענו, שאברהם יצחק ויעקב קרויים ''אבות''; מה אפוא מוסיף לנו רש''י בדבריו כאן? הסביר עניין זה הצדיק העממי, רבי מאירל מפרימישלן: רש''י הקדוש מתכוון להדגיש בפנינו, שהקב''ה לא נראה ליצחק משום שהוא בנו של אברהם, והתגלותו ליעקב לא באה משום שהוא נכדו של אברהם; אלא ''וארא אל האבות'' - כל אחד מהם הוא ''אב'' לעצמו ומכוח זכותו ומעמדו שלו זכה לדבר עם השכינה.
''והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים'' (ו, ו)
האדמו''ר רבי יצחק מאיר מגור, בעל ''חידושי הרי''ם'', היה אומר על פסוק זה: הקב''ה חש, שכל עוד מסוגלים בני ישראל לסבול את חיי הגלות, אין הגאולה יכולה לבוא. לכן הוא מבטיח לבני ישראל: אוציא אתכם מן הסבלנות שיש בכם כלפי המצרים ואמאיס בעיניכם את הגלות, על כל תועבותיה, עד שלא תוכלו עוד לשאתה - ובדרך זו ייפתחו שערי הגאולה לפניכם.
''ולקחתי אתכם לי לעם...והבאתי אתכם אל הארץ...ונתתי אתה לכם למורשה'' (ו, ח)
· מעירים על כך חכמי ישראל: שנינו במסכת ברכות (ה, ע''א): ''תורה וארץ ישראל (והעולם הבא) לא ניתנו לישראל אלא על-ידי ייסורים''. מאמר זה מבוסס על ההבטחה שנתן הקב''ה למשה בתחילת פרשת ''וארא'': ''ולקחתי אתכם לי לעם'' - זה מתן תורה; ''והבאתי אתכם אל הארץ'' - זו הכניסה לארץ ישראל. בפסוקים אלה ניתנת לישראל הבטחה ברורה ומפורשת, שהשעבוד הקשה במצרים עתיד לעשותם ראויים לקבלת שתי המתנות היקרות ביותר: התורה והארץ.
· מדייק כאן רבי נפתלי צבי יהודה ברלין (''הנצי''ב מוולוזין'') בפירושו לתורה: הבטחת הארץ ניתנה לא רק לדור יוצאי מצרים, אלא לכל הדורות העתידים לקום בישראל. משום כך נאמר בכתוב: ''ונתתי אותה לכם מורשה'' - ירושה היא לכם מאת ה, ואתם תורישו אותה לבניכם אחריכם. בדומה לכך כותב הרב יעקב צבי מקלנבורג בפירושו ''הכתב והקבלה'': כשם שהתורה ניתנה לא רק לבני הדור שזכו לעמוד בהר סיני, אלא לכל דור ודור בישראל; כך ניתנה גם ארץ ישראל כמורשה עולמית לכל הדורות העתידים לקום בישראל.
· מעיר כאן רבנו יעקב בן אשר, ''בעל הטורים'': בכך התורה כולה אנו מוצאים פעמיים בלבד את המלה ''מורשה''. בפרשת ''וארא'' נאמר על ארץ ישראל: ''ונתתי אותה לכם מורשה''; ובפרשת ''וזאת הברכה'' נאמר על התורה: ''תורה ציווה לנו משה מורשה'' (דברים ל''ג, ד). בכך באה התורה לקשור את ארץ ישראל ולומר, שבזכות התורה יירשו בני ישראל את הארץ, ככתוב בתהילים: ''ויתן להם ארצות גויים...בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו'' (ק''ה, מ''ד-מ''ה). וכן אמרו חז''ל: גדולה תורה, שבזכותה ישראל נגאלין מן האומות.
''ובני קהת: עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל'' (ו, י''ח)
מעיר כאן הרשב''ם בפירושו: ברשימה של ארבעת בני קהת מפרטת התורה בניהם של שלושה: עמרם, יצהר ועוזיאל. לעומת זאת אין התורה מזכירה כלל בניו של חברון, השלישי בבני קהת. ושמא נאמר, שלחברון בן קהת לא היו בנים? אין הדבר כך; בפרשת ''פינחס'' מוזכרת במפורש ''משפחת החברוני'' (במדבר כ''ו, נ''ח)!
אלא - אומר הרשב''ם - אין הכתוב בפרשתנו מונה את בני חברון, כוון שלא מסופר עליהם דבר בתורה. לעומת זאת מוזכרים בשמותיהם בני עמרם, בני יצהר ובני עוזיאל, שעליהם מסופר אחרי-כן בתורה. בני עמרם היו: משה, אהרן ומרים, המוזכרים בפרשיות רבות; קורח בן יצהר התפרסם לגנאי במחלוקת שעורר על מנהיגותם של משה ואהרן (במדבר ט''ז); ובני עוזיאל - מישאל ואלצפן - מוזכרים בסיפור מותם של נדב ואביהוא, בני אהרן (ויקרא י, א-ה).
''הוא אהרן ומשה, אשר אמר ה להם: הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים...''(ו, כ''ו)
מעיר על כך רש''י, על-פי המדרש: יש מקומות שמקדים אהרן למשה, ויש מקומות שמקדים משה לאהרן; לומר ששקולים כאחד.
שואל על כך האדמו''ר רבי יעקב יצחק הורוביץ, ה''חוזה'' מלובלין: היאך ייתכן, ששני אנשים יהיו שקולים כחוט השערה ויימצאו כל הימים באותה מדרגה? והרי כבר הורונו חכמינו הדגולים: כשם שאין פרצופיהם של בני-אדם שווים זה לזה, כך אין דעותיהם שוות!
אלא - משיב ה''חוזה'' - עניין זה אפשר ליישב על-פי המובא במסכת חולין (פ''ט, ע''א): גדול מה שנאמר במשה ואהרן ממה שנאמר באברהם. שכן אברהם קרא באזני ה: ''ואנוכי עפר ואפר'' ( בראשית י''ח, כ''ז); ואילו משה ואהרן אמרו על עצמם: ''ונחנו מה'' (ט''ז, ז). באמירה זו הציגו משה ואהרן מידה מופלגת של ענווה, בהצהירם שרואים עצמם כלא כלום - אפילו פחות מ''עפר ואפר'' - ובכך נתייחדו מכל שאר בני-אדם. שכן אנשים הרואים עצמם כ''משהו'', לעולם אינם שווים זה לזה. אבל כשהם מגיעים - כמשה ואהרן - לביטול עצמיותם באורח מוחלט, אפשר לומר עליהם בלא כל פקפוק, שהם ''שקולים כאחד''...
''ואני אקשה את לב פרעה, והרביתי את אתתי ואת מופתי בארץ מצרים'' (ז, ג)
· הפרשנים הקדמונים מציינים, שתשע המכות הראשונות שבאו על המצרים (עד למכת בכורות) מתחלקות לשלוש קבוצות, המקבילות זו לזה. בכל קבוצה של שלוש מכות היה קיים הסדר הבא: בשתי המכות הראשונות היה משה מתרה בפרעה, ובמכה השלישית לא היה מתרה כלל. כך, למשל, התרה משה על בואן של מכות הדם והצפרדע, ובמכת הכינים לא התרה. אחר-כך התרה משה על בואן של מכות הערוב והדבר, ולא התרה על מכת השחין (השישית בעשר המכות). ושוב התרה משה על בואן של מכות הברד והארבה, ולא התרה על מכת החושך (התשיעית בעשר המכות). רבנו משה בן נחמן (הרמב''ן) מציע לעניין זה הסבר הגיוני. לדעתו, אין הקב''ה מתרה לפרעה אלא במכות שבהן עלולה לבוא מיתה לאדם (מה שאין כן במכות הכינים, השחין והחושך).
· לדברי המדינאי והפרשן רבי יצחק אברבנאל, מצויה בפרשת מכות מצרים הקבלה מדויקת בסוגי ההתראות שניתנו למצרים. בכל שתי מכות ניתנה התראה אחת בפומבי, לכל בני מצרים; והתראה שנייה ניתנה לפרעה מלך מצרים לבדו. ועוד אומר בעניין זה אברבנאל: את עשר המכות ראוי לחלק לארבע קבוצות, מבחינת המבצעים: א) שלוש מכות רצופות - דם , צפרדע וכינים - הוטלו על-ידי אהרן; ב) שלוש מכות רצופות - ברד, ארבה וחושך - הוטלו על-ידי משה; ג) שלוש מכות - הערוב, הדבר ומכת בכורות - הוטלו על-ידי הקב''ה (שלוש מכות אלו גרמו למות אדם ובהמה. ד) מכה אחת - השחין - הוטלה על המצרים על-ידי משה ואהרן יחד.
.jpg?id=3239309)
בטעינה...
