[א] ערב יום הכפורים, מנהגינו לומר באשמורת כל הסליחות והוידויים כשאר הימים, חוץ מנפילת פנים{א} [ויש מדלגים מן למתודה חטאתיו וכו' מפני שזה כהקדמה לנפילת פנים, שאומרים בו נִפְּלה נא ביד י"י{ב}], ובתפילה אומרים מזמור לתודה{ג} וכן אבינו מלכנו (כדלעיל סימן קי"א סעיף ג') אבל לא נפילת פנים ולא למנצח{ד}:
[ב] מה שנוהגים בשאר קהילות לעשות כפרות בערב יום הכפורים בתורנגולים או בכסף ואומרים עליהם תחינות ופסוקים, אינו נהוג אצלינו{ה}:
[ג] מצוה לאכול ולשתות בערב יום הכפורים, ולהרבות בסעודה, שהוא נחשב כמו יום־טוב. וכל האוכל והשותה אז לשם מצוה, נחשב לו כאילו התענה תשיעי ועשירי{ו}:
[ד] עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שיְּרַצֶּה את חבירו. שנאמר{ז} מכֹּל חטאתיכם לפני י"י תטהרו. כלומר חטאתיכם שהם לפני ה' בלבד, יום הכפורים מכפר. אבל מה שבין אדם לחבירו, אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו{ח}. לכן צריך כל אדם לדקדק שאם יש בידו ממון של אחרים שלא כדין, יחזיר לו ויפייס אותו. ואם יש בידו ממון שהוא מסופק בו אם הוא שלו על־פי הדין או לא, יודיע לחבירו שהוא רוצה לעמוד עמו מיד לאחר יום הכפורים לדין תורתינו הקדושה, ויקבל על עצמו לקיים כאשר יצא מפי הבית־דין{ט}. וגם אם לא חטא נגד חבירו אלא בדברים, צריך לפייסו, ומחוייב ללכת בעצמו לפייסו. אך אם קשה עליו, או שהוא מבין כי יותר קרוב שיתפייס על־ידי אמצעי, יעשה על־ידי אמצעי. והאיש אשר מבקשים ממנו מחילה, ימחול בלב שלם ולא יהא אכזרי, כי אין זה ממדת ישראל אלא ממדת עשו, שעליו נאמר{י} ועֶברָתו שְׁמָרָה נֶצח. וכן הוא אומר על הגבעונים לפי שלא מחלו ולא נתפייסו, והגבעונים לא מבני ישראל המה{יא}. אבל דרכם של זרע ישראל הוא להיות קשה לכעוס ונוח לִרְצות, וכשהחוטא מבקש ממנו למחול ימחול בלב שלם ובנפש חפצה, ואפילו הצר לו הרבה לא יקום ולא יטור. ואדרבא אם החוטא אינו מתעורר לבא אליו לבקש מחילה, יש לו להאיש הנעלב להמציא את עצמו לאותו שחטא, כדי שיבקש ממנו מחילה{יב}. ומי שאינו מעביר שנאה ביום הכפורים, אין תפילתו נשמעת חס ושלום{יג}. וכל המעביר על מדותיו, מעבירין לו על כל פשעיו{יד}:
[ה] אם מת האיש אשר חטא לו, מביא עשרה אנשים (כדי לצרף שכינה אתם, שבזה יש יכולת שתימצא שם נפש המת בשעת הכנעת החי ווידויו לה, ובזה תתרצה נפש המת למחול{טו}) ומעמידם על קברו ואומר, חטאתי לאלהי ישראל ולפלוני זה שחטאתי לו. והם ישיבו לו מחול לך, מחול לך, מחול לך{טו*}. ויש לו לילך יחף, גם יש לו לפרט את החטא אם אינו בזיון למת. אם קבר המת הוא חוץ לשלש פרסאות ממקום שדר בו החוטא, אינו צריך לילך בעצמו לשם, אלא ישלח שלוחו לבקש מחילה, והשליח יקח שם עשרה אנשים, וילך על קברו ויאמר, הנני שליח של פלוני מודה ברבים ששלחני פלוני לומר שחטא לאלהי ישראל וכו'. אם חרף אדם לאחר מותו, אינו צריך לילך על קברו, אלא יבקש ממנו מחילה במקום שחרפו. ואם הוציא עליו שם רע, צריך לקבל על עצמו תשובה, לפי שעבר על איסור חמור של הוצאת שם רע על המתים{טז}:
[ו] מצוה על כל אדם לטבול במקוה כשרה בערב יום הכפורים. וראוי לדקדק שלא תהא עליו שום חציצה{יז}. ועדיף שתהיה הטבילה לאחר חצות היום. ואין מברכין על טבילה זו, וגם אין לומר אז וידוי. ודי בטבילה אחת, ואם טובל ג' פעמים או יותר הרי זה משובח. ואין אצלינו מנהג ללקות{יח}:
[ז] מי שהוא אבל רחמנא ליצלן, אפילו באמצע השבעה, יכול לרחוץ ולטבול אפילו בחמים, כמו שעה או שתי שעות קודם הלילה, כי יוהכ"פ מבטל השבעה. אך שאר כל דיני אבִילות, כגון ישיבה על גבי קרקע ובלא מנעלים, נוהג עד הלילה{יט}, ויש מי שמיקל{כ}:
[ח] קצת נוהגים להדליק נר אחד לכל אדם. מפני שביום הכפורים ירד משה עם הלוחות השניות, והתורה נקראת נר. ועוד נר אחד בשביל נשמות אביו ואמו שמתו, לכפר עליהם{כא}. וטוב שנר אחד יהיה בביתו שידלוק עד שעת ההבדלה ויבדיל עליו (עיין לקמן סימן קי"ד סעיף י"ז), ואחד בבית־הכנסת{כב}:
[ט] מקדימים ללכת לבית־הכנסת להתפלל מנחה (ואין נוהגין ללבוש אז בגדי שבת{כג}) וכשמסיים כל אחד תפילת הלחש, מתודה כל הוידוי (עיין לקמן סימן קי"ד סעיף ו' פרטי דיני הוידוי) וחוזר ש"צ התפילה ואינו אומר הוידוי{כד}. ובבלדי נוהגים להתפלל תפילה אחת, הש"צ בקול רם והקהל עמו בלחש, ובסיום התפילה אומר הוידוי בקול רם והם אומרים עמו. והטעם כדי לצאת ממחלוקת, מפני שיש פוסקים שסוברים שגם הש"צ צריך לומר הוידוי בחזרת התפילה{כה}. ולאחר תפילת המנחה, אומרים אבינו מלכנו אם יש פנאי, בין כשחל יום כפור בחול בין כשחל בשבת{כו}, ואומר הש"צ קדיש תתקבל, וחוזרים לבתיהם:
[י] לפנות ערב אוכלים סעודה המפסקת, (ולא נוהגים לטבל פרוסת המוציא בדבש{כז}). ואין לאכול בסעודה זו אלא דברים שהם קלים להתעכל, כגון בשר עוף. וכן לא יאכל ולא ישתה דברים המחממים, כגון מאכלים המתובלים בבשמים וכרכום, וכן ביצים וחלב חם ודגים ויין, ושום צלוי או מבושל{כח}. וצריך ליזהר מאד להוסיף מחול על הקודש, דהיינו שיפסיק לאכול מבעוד יום קצת קודם בין־השמשות (ויתר האיסורים, כדלקמן סימן קי"ג סעיף א'). וטוב להקדים להפסיק כחצי שעה קודם. ואם הפסיק מלאכול בעוד היום גדול, מותר לו לאכול או לשתות אחר־כך, כל זמן שלא קיבל עליו את התענית. ועדיף שיתנה קודם ברכת־המזון ויאמר בפירוש, או לכל הפחות יהרהר בלבו, שאינו מקבל עליו עדיין את התענית{כט}:
[יא] מותר להטמין בערב יום הכפורים לצורך מוצאי יום הכפורים כדרך שמטמינין מערב שבת לשבת, כדי שימצא סעודתו מוכנת מיד{ל}:
[יב] ראוי לשלם נדריו לבית־הכנסת (וכן לישיבות וליתר מוסדות התורה), עד ערב יום הכפורים, כדי שתושלם הֲוִייתן שלַּ־מַּלאכים שנוצרו מנדריו ויעמדו לו למליצי יושר{לא}:
[יג] כתוב{לב} לִקְדוֹש י"י מכובד, ודרשינן{לג} זה יום הכפורים שאין בו אכילה ושתייה, מצוה לכבדו בכסות נקייה וכל מיני כיבודים. לכן מציעין בבית־הכנסת מצעות נאות, ומרבין באור משום שנאמר{לד} בָּאוּרִים כַּבְּדוּ י"י, ומתרגמינן בפנסיא יַקַּרו י"י{לה}:
[יד] יש אומרים שצריך לפרוס בבית מפה יפה על השולחן כמו בשבת{לו}, ואין מנהגינו כן{לז}:
[טו] יש נוהגים להדליק נרות בבית כמו בערב שבת, וטוב לעשות כן, אא"כ המנהג באותו מקום שלא להדליק. ואין לברך על הדלקה זו [ויש שנהגו לברך], וכל שכן שאין לברך אז שהחיינו{לח}. ואם חל יוהכ"פ בשבת חייבים הכל להדליק, ומברכין "להדליק נר שלַּ־שבת" ואין מוסיפין "ושלְּ־יום הכפורים" [והנוהגים לברך כדלעיל, מוסיפים זאת]{טל}:
[טז] נוהגין ללבוש הבגדים היקרים, ויש לובשים לבן דוגמת מלאכי השרת. ויש לובשים בגדי פשתן לבנים תכריכי יום האחרון, שעל־ידי־זה לב האדם נכנע ונשבר. גם הנשים לובשות בגדיהן היקרים לכבוד היום{מ}:
[יז] טוב שהאב והאם יברכו את הבנים ואת הבנות, קודם שהולכים לבית־הכנסת, שאז כבר חלה קדושת היום ושערי רחמים נפתחו. ויתפללו בברכה זו שיכתבו לחיים טובים, ושיהא ליבם נכון ביראת ה'. ויתחננו בבכי ובדמעות שתקובל תפילתם, וגם הבנים והבנות יתעוררו ללכת בדרך טובים וארחות צדיקים ישמרו. ויקדימו לעשות כן בעוד היום גדול, כי לעת־ערב ראוי שיהיו נכונים לקבל קדושת היום בהשקט וישוב הדעת{מא}:
[יח] כשלובש הטלית מבעוד יום, מברך עליו. ואם נתאחר עד בין־השמשות, לא יברך עליו{מב}:
.jpg?id=3239309)
בטעינה...
