אני מעוניין לתרום  |  כך התחלנו את המדרש התימני  |  וידאו - יום בחצריך  |  חומר מארכיון המדינה  |  תורמים בשקלים או בדולרים  |  קריאה בתורה לכל השנה  |  ת"ת מבשר טוב  |  ילדי תימן  |  פרשת השבוע  |  מדור פרשת השבוע  |  ס ר ט י - ו י ד א ו  |  

אתרים תימנים נוסח תימן תימני נט יד מהריץ מבשר טוב
 

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



 


יפוצו מעינותך חוצה
FacebookTwitter

      פרשת שופטים ושוטרים
דף הבית >> 10דף הבית ראשי >> פרשת השבוע חידושים >> פרשת שופטים ושוטרים
ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה'' 
מהספר מעינה של תורה

ראה שלא תנהג בדרכי-ביניים ובפשרות, כי אנכי נותן לפניכם ברכה וקללה, שהם שני ניגודים קיצוניים ביותר. אם לא בדרך הברכה, הרי זו כבר מילא דרך הקללה, דרך-ביניים אין בנמצא כלל.
פתח הכתוב בלשון יחיד: ''ראה'' ועבר מיד ללשון רבים: ''לפניכם''? שכן ליתן נותנים להכל במידה שווה, אבל לראות רואה כל אחד באופן אחר. אדם כמות שהוא, כך רואה הוא.

דרכו של עולם, כשרוצים לקרב לבו של ילד קטן ללימוד התורה, מראים לו אגורה ושוט ואומרים לו: ''אם תלמד תקבל את האגורה, ואם לא תלמד תספוג מלקות בשוט''.

וכל זה משום שעדיין שכלו של הילד פעוט מכדי להבין, שעצם לימוד-התורה ברכה הוא, ועצם אי-לימוד התורה קללה הוא, אבל משהוא מתבגר וקנה דעת, שוב אין צורך להראות לו את האגורה ואת השוט, כי מבין הוא מעצמו שעליו לחפוץ בלימוד התורה, לפי שיגיעת התורה ברכה היא לאדם ואי-ידיעתה קללה היא לאדם.

לפיכך אומר משה רבנו לבני-ישראל: ראו והיכלמו, עד היכת הגעתם בעולמכם, שעכשיו לאחרי אברעים שנות עמל ונסיונות – ''אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה'' – עדיין צריך אני להציע לפניכם ''אגורה'' ו''שוט''. ''את הברכה אשר תשמעו'' – הן כבר הגיעה העת שתבינו מעצמכם כי הברכה היא עצם העובדה שאתם שומעים, ''והקללה אם לא תשמעון'' – זה שאינכם שומעים היא היא הקללה. והנה לבסוף עדיין הנכם כילד מתחיל שיש לעורר את חשקו על-ידי ברכה ולאיים עליו בקללה.

''את הברכה אשר תשמעון'' (י''א, כ''ז)

על מנת אשר תשמעון (רש''י). מה כוונתו של רש''י בזה?

ברם, הדין הוא שכל תנאי צריך להיות קודם למעשה, ואם אין תנאי קודם למעשה – התנאי בטל.

וכאן הלא פשוטם של דברים הוא, שהשם-יתברך נותן את הברכה בתנאי שבני-ישראל ישמעו, אם-כן הרי ''אשר תשמעו'' זה התנאי ו''את הברכה'' זה המעשה, והיה צריך לומר להיפך: ''אם תשמעו – ברכה'' (כשם שנאמר: ''אם תאבו ושמעתם – טוב הארץ תאכלו'', וכן: ''אם בחוקותי תלכו – ונתתי גשמיכם בעתם''.

על-כן אומר רש''י: ''על מנת אשר תשמעון'' – היינו שהמלה ''אשר'' משמעותו כמי שאומר: ''על מנת'', והלא הדין הוא ש''כל האומר על-מנת כאומר מעכשיו דמי'', וב''מעכשי'' אין צורך עוד בדיני התנאים ואפילו המעשה קודם לתנאי גם-כן התנאי קיים.

''והקללה אם לא תשמעו וסרתם מן הדרך'' (י''א, כ''ח)

אצל ברכה נאמר רק: ''אשר תשמעו'', ואילו אצל קללה נאמר נוסף על ''לא תשמעו'' גם ''וסרתם מן הדרך''?


לפי שמחשבה טובה הקדוש-ברוך-הוא מצרפה למעשה, הרי ממילא בשמיעה גרידא, עוד לפני העשיה, כבר באה הברכה. אבל מחשבה רעה הלא אינה מצטרפת למעשה, לכן אין הקללה באה מיד אחרי אי-השמיעה, אלא מן ההכרח שיהיה גם מעשה – ''וסרתם מן הדרך''.



''ונתת את הברכה על הר גרזים ואת הקללה על הר עיבל'' (י''א, כ''ט)


להקיש קללות לברכות, מה ברכות בקול רם אף קללות בקול רם (מדרש תנחומא).
דרכו של עולם, כשבאים לשבח אדם בעד מעשה טוב שעש, משבחים אותו בקול רם בפני הציבור כולו. אבל אדם שעשה מעשה רע ויש להוכיחו על פניו, עושים זאת בצינעה לבל ישמע אדם, כי חוששים פן יבוא הלה לכלל כעס.


ברם, רצונו של השם-יתברך הוא, שכשם שמשבחים לאדם בעד מעשיו הטובים בקול רם, כך יש להוכיחו בעד מעשיו הרעים גם-כן בקול רם, למען ישמעו הכל וייראו לבלי ללמוד ממעשיו הרעים, ולא להחניף לו ולטשטש את מעשהו בשתיקה.



''אבד תאבדון את כל המקומות...אשר אתם ירשים אתם'' (י''ב, ב')


הדין הוא שיכול נכרי לבטל עבודה-זרה, אבל אם זוהי עבודה-זרה של ישראל אין תועלת בביטול אלא חייבים להשמידה כליל. לפיכך מן החובה היה להשמיד את העבודה-הזרה מארץ-ישראל, שכן ארץ-ישראל, ירושה היא לבני-ישראל והרי זו איפוא עבודה-זרה של ישראל.


ברם, יש להקשות, אם ארץ-ישראל של ישראל היא, היאך יכולים היו הגויים לאסור שם דבר בתור עבודה-זרה, והלא דין הוא שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו?


ומתרצת על כך הגמרא, שהואיל ובני-ישראל שבאותו הדור עבדו לעגל, הרי הוכיחו בזה כי ניחא להם בעבודה-זרה וממילא כבר יכלו הגויים לאסור את שלהם בארץ-ישראל, לפי שבכך רק עשו את שליחותם ורצונם של בני-ישראל (עיין סוף עבודה-זרה).


לפיכך אמרה תורה: ''אבד תאבדון'' – חייבים אתם להשמיד את העבודה-הזרה שתמצאו בארץ-ישראל ולא יועיל לכם ביטול, משום ''אשר אתם'' – הלא אתם הנכם אשר עבדתם לעגל, והרי אתם ''יורשים אותם'', וזוהי איפוא עבודה-זרה של ישראל ואינו חל עליה הכלל: ''אין אדם אוסר דבר שאינו שלו'', לפיכך הריהי טעונה איבוד.



''לא תעשון כן לה' אלהיכם'' (י''ב, ד')


אף כי נאמר לעיל: ''את אלהיהם על ההרים'' ודרשו חכמינו: ''ולא ההרים אלהיהם'' היינו שמחובר אינו נאסר בתור עבודה-זרה – הרי זה רק לגביכם, להדיוט, אבל לגבי השם-יתברך, לגבוה, אפילו מחובר גם-כן אסור, כפי ההלכה שמחובר שעבדו לו אסור להקריבו בבית-המקדש (עבודה זרה מ''ה).



''לשכנו תדרשו ובאת שמה'' (י''ב, ח')


''תדרשו'' - אם תדרשו ותשאפו להתקרב למשכן ה' – ודאי יעלה הדבר בידך – ''ובאת שמה,. שכן ''הבא לטהר מסייעין אותו''.


פתח בלשון רבים: ''תדרשו'' וסיים בלשון יחיד: ''ובאת''?


ברם, חכמינו אמרו: ''ציון היא ודרש אין לה – מכלל דבעי דרישה'' (ראש השנה ל').
מה טיבה של ''דרישה'' זו? – שצריך אדם לחקור ולדרוש אחרי הסיבות שגרמו לחורבן ולתקנן, כדי לאפשר את הבנין מחדש.


והנה, הסיבה לחורבן הבית האחרון הלא היתה שנאת-החנם ששררה בין בני-ישראל, והתיקון לכך הוא: אהבה ואחדות.


זהו איפוא שמרמז כאן הכתוב: ''לשכנו תדרשו'' – דרוש תדרשו לברר, למה המשכן איננו, כי אז יתברר לכם שהסיבה לכך היא, משום שהייתם ''רבים'' – מפולגים לפלגים רבים מחמת שנאת-חינם; לכן תתקנו זאת ותהיו כולכם כאיש אחד, כך שיהיה ''ובאת שמה'' בלשון יחיד. בכוח האחדות ייהפך מלשון רבים ללשון יחיד.



''ואת תרומת ידכם'' (י''ב, ו')


אלו הבכורים (רש''י).


יש להריםאת כל הפעולות הנעשות בידים ולקדשם לשמים (כפי שאמרו חכמינו: ''יקדשו ידי לעושיהם''). וזהו ענין הבכורים, שמקריבים את בכוריהם של הפירות הצומחים בעזרת עבודת-כפים בשדה ובגן, לפני השם-יתברך על המזבח.


לפיכך נקרא חג מתן-תורה בשם ''יום הבכורים'', לפי שרק על-ידי התורה אפשר להגיע לידי כך, להרים ולקדש את כל פעולות האדם לשמים.



''כי ירחיב...ואמרת אכלה בשר...בכל אות נפשך תאכל בשר. כי ירחק ממך המקום...וזבחת מבקרך ומצאנך'' (י''ב, כ'-כ''א)


אדם הראשון אסור היה עליו לאכול בשר, כי אם רק צמחים, ואילו לנח הותר לאכול בשר.
לכאורה מקום היה לחשוב, כי נח עלה בדצקותו על האדם הראשון, שכן הותר לו לאכול מה שנאסר על אדם הראשון


אולם באמת אין הדבר כך, אלא אדם הראשון בתור יציר כפיו של הקדוש-ברוך-הוא היה במדרגה כה גבוהה עד שברצותו לאכול בשר היה טועם את טעמו של הבשר גם בירקות שהיה אוכל כדרך שהיו בני-ישראל טועמים במן את כל הטעמים שאיוותה נפשם – ממילא לא היה צורך להמית בעל-חי כדי לטעום טעם בשר. אבל נח אל היה בעל מדרגה כה גבוהה ולכן ברצותו לאכול בשר נאלץ היה להמית חילה בעל-חי.


זהו שאמר הכתוב: ''כי ירחיב ה' את גבולך'' – כי תהיה מבחינה רוחנית גדול במידה מספקת, במדרגה של צדיק גמור, אזי ''ואמרת אוכלה בשר'' – יספיק אם רק תאמר שרצונך בבשר – ''בכל אות נפשך תאכל בשר'' – וכבר תשיג את מבוקשך ותאכל בשר, גם אם לא תשחט מאומה, לפי שתטעם את טעמו של הבשר בכל מאכל שתאכל; אבל אם ''כי ירחק ממך המקום'' – השם-יתברך, שהוא מקומו של עולם, ירחק ממך, לא תהיה במדרגה של צדיק גמור אזי לא יועיל לך הרצון בלבד, אלא ''וזבחת מבקרך ומצאנך'' – יהא עליך לטרוח ולשחוט בעל-חי כדי שיהיה לך בשר ממש.



''כי יקום בקרבך נביא'' (י''ג, ב')


שלושת הפרשיות שבתורה המדברות בהסתת והדחת האדם לרעה, הן כנגד שלושת אופני ההדחה הקיימים בעולם.


יש הדחה מצד אישיות מזוייפת. פלוני מוחזק בעיני הבריות למשורר, מדינאי, מרחיק-ראות, ובכוח אישיותו המעושה הוא מכניע אנשים תחת השפעתו והם מודחים על-ידו מדרך היהדות. כנגד מדיח כזה נאמרה הפרשה הראשונה של נביא-השקר, שעליו אמרה תורה: ''לא תשמע אל דברי הנביא ההוא''.


יש הדחה מצד קרובים וידידים, אחים, אחיות ושארי-בשר, שמשפיעים לפעמים על אדם להדיחו מדרך הישר. כנגד מדיח זה נאמרה הפרשה השנייה: ''כי יסיתך אחיך בן אמך או בנך או בתך או רעך אשר כנפשך'' והתורה מצווה ואומרת: ''לא תאבה לו ולא תשמע לו''.


ויש גם שאדם נסחף אחרי מצב-רוח המוני ונופל תחת השפעת הרחוב, האופנה, דעת הקהל. כיון שהכל אומרים כך ועושים כך, הריהו אומר ועשה גם הוא כך. כנגד הדחה כזו נאמרה הפרשה השלישית של עיר-הנידחת: ''יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את יושבי עירם''. כאן מן הצורך לנהל מלחמה: ''הכה תכה את יושבי העיר היא''.


בזמננו מצויים, לגודל דאבון-הלב, שלושת גורמי-ההדחה גם יחד ויש להיזהר יפה מפניהם.



''אחרי ה' אליהיכם תלכו ואתו תיראו ואת מצותיו תשמרו ובקלו תשמעו ואתו תעבדו ובו תדבקון'' (י''ג, ה')


אותם הדברים נאמרו בעצם גם בפרשה הקודמת, בלשון יחיד: ''את ד' אלהיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק'' (י', כ') – ולמה איפוא חזרה תורה ואמרה זאת כאן בלשון רבים?
ברם, אם בימים כתיקונם מסוגל כל אחד להיות ירא-שמים ועובד-השם ביחידות, הרי בזמן שיש מסיתים ומדיחים בעולם, אין בכוחו של היחיד לפעול מאומה, אלא מן ההכרח שיווצר מכל היחידים כוח-רבים מלוכד כדי להתגונן מפני ההסתות והדחות.


לפיכך, כאן בפרשה המדברת בהדחתו של נביא שקר, חוזרת התורה ואומרת אותם הדברים בלשון רבים, לפי שאז חייבים היחידים להתלכד יחד, למען יוכלו לקיים: ''אותו תיראו ואת מצוותיו תשמרו ואותו תעבודו ובו תדבקון''.


''כי יסיתך'' (י''ג, ז')


מאמר מעניין מצינו בירושלמי (סנהדרין פ''ז) האומר: ''מסית אומר בלשון הקודש ומדיח אומר בלשון הדיוט''.


יש כאלה שמבקשים להדיח את בני-הנעורים שלנו מדרך-היהדות על-ידי לשון-הקודש. מקנאים הם לכבודה של לשון-הקודש ושואפים להפיצה בקרב הנוער, ודוקא בלשון זו לוכדים הם נפשות מישראל ומנתקים אותן מדרך התורה. מאידך יש כאלה המבקשים להדיח את בנינו לעבודה-זרה של כפירה ופריקת-עול על-ידי קנאה לכבודה של השפה היהודית. זו לשון-ההדיוט המדוברת בפי המוני יהודי הגולה.


מכל-מקום מסיתים ומדיחים הם, גם בעשותם זאת בלשון-הקודש וגם בעשותם זאת בלשון-הדיוט, ויש להיזהר יפה מפניהם. ברם, לפי הדין מסוכן המסית יותר מן הדיח, אמנם דוקא משום שהוא משתמש בקדושה ומטיף את כפירתו בלשון-הקודש.



''ואת כל שללה תקבץ אל תוך רחבה ושרפת באש'' (י''ג, י''ז)


אם יכולה היתה עיר שלמה להיכשל בעבודה-זרה, הרי סימן הוא זה כי אנשיה היו שטופים רק בעניני רווחי-ממון ולא נתנו דעתם על כל ענין נעלה מזה. על-כן ניטמטם לבם כל-כך עד כי נוח היה להדיחם. ממילא ראוי גם הונם ורכושם, אשר גרמו לידי כך, להישמד כולו באש.



''ונתן לך רחמים ורחמך'' (י''ג, י''ח)


אל לך לחשוש מכך, שלאחרי הריגת עיר שלמה של אנשים, נשים וטף, תסגל לעצמך טבע של אכזריות – שכן התורה מבטיחה לך: ''ונתן לך רחמים'' – מכיון שאתה עושה זאת למען רצון השם-יתברך וכבוד-שמים, לא ישחית המעשה הזה את מידותיך אלא אדרבה – עוד יחון אותך השם-יתברך במידה של רחמנות.



 

+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...

Go Back  Print  Send Page
+ שלח משוב
 

תרומה ללימוד הילדים 

אפשרויות לתרומה לבחירתך

 Donation form in English

להפקיד או להעביר תרומה לחשבון הת"ת:   מבשר טוב, בנק מרכנתיל, סניף גאולה 635 ירושלים. מספר חשבון 55631

להעברת תרומה מחו"ל לבנק הת"ת בארץ הקש         להעברת תרומה לחשבון בארה"ב בנק אוף אמריקה בניו גרסי  הקש.

לפרטים נוספים להתקשר לטלפון 050-4148077      תזכו למצוות עם שפע ברכה והצלחה.

אם יש בקשה מיוחדת לתפילת הילדים שלחו הודעה. אפשר בווטסאפ 054-2254768

מתימן יבוא הישיבה המרכזית לבני עדת תימן. ירושלים רחוב תרמ"ב 6. טלפון: 02-5812531    דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com פקס: 077-4448207 חשבון בנק הדאר: 4874867
מבשר טוב - ת"ת לבני עדת תימן רחוב אבינדב 22 ירושלים. גני ילדים רחוב ארץ חפץ 116 כניסה ד ירושלים.  
 
 
דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com
לייבסיטי - בניית אתרים