אני מעוניין לתרום  |  כך התחלנו את המדרש התימני  |  וידאו - יום בחצריך  |  חומר מארכיון המדינה  |  תורמים בשקלים או בדולרים  |  קריאה בתורה לכל השנה  |  ת"ת מבשר טוב  |  ילדי תימן  |  פרשת השבוע  |  מדור פרשת השבוע  |  ס ר ט י - ו י ד א ו  |  

אתרים תימנים נוסח תימן תימני נט יד מהריץ מבשר טוב
 

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



 


יפוצו מעינותך חוצה
FacebookTwitter

      פרשת קדושים ובחרת בחיים
דף הבית >> פרשת השבוע >> מעיינה של תורה ספר ויקרא >> פרשת קדושים ובחרת בחיים
אם אתה אוסף פחיות שתייה, למה אינך אוסף שטרות כסף?

דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם
פירש רש"י, קדושים תהיו, הוו פרושים מן העריות ומן העבירה שבכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה. ע"כ.
וידוע שיש מצוות עשה להיות קדוש, כמו שכתוב "והייתם קדושים לאלוקיכם". ומה שמקדש את האדם הוא קיום המצוות, כמו שמברכים "אשר קדשנו במצוותיו". ואם כן, לכאורה מה רש"י רוצה לומר - כל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה? הרי כל מצווה מקדשת את האדם.
מסביר רבינו יוסף חיים זצוק"ל, שאם למשל אדם אוסף בקבוקי שתייה ופחיות כי הוא יודע שעל כל 100 בקבוקים למשל הוא יקבל 25 שקלים, ועל כל 800 יקבל 200 שקל, אם כן פשוט שאם יאמרו לו שיש במקום מסוים הרבה שטרות של 200 שקל - ודאי שהוא ירוץ לשם לקחת את הכסף.
והוא הדין לכאן, שכל מצווה שאנו עושים מקדמת אותנו לעבר הקדושה, וצריך המון מצוות כדי לקבל את השטר של הקדושה. ואילו כשהאדם מתאווה לדבר ערווה ורוצה לפגום בעיניו וכדומה, אך מתגבר, זה השטר של הקדושה בעצמו. וזה פשוט שאם האדם אוסף מצוות ומקלקל את קדושתו מעיניו וכיו"ב, הוא דומה לאדם שאוסף בקבוקים, אך כשיש לידו ממש שטרות - אינו מרים אותם.



וכי רצחתי או גנבתי?
שאלו פעם את הבבא סאלי זיע"א איך זה שברכותיו תמיד מתקיימות. תירץ הרב שני תירוצים. ראשית, כתוב במשנה במסכת ברכות 'השותה מים לצמאו אומר שהכל נהיה בדברו, רבי טרפון אומר בורא נפשות רבות'. ואין מים אלא תורה, ומי שלומד תורה מתוך צמאון ומברך שהכל נהיה בדברו, רבי טרפון אומר עוד יותר מזה - שהוא יכול להחיות מתים, וזה בורא נפשות רבות.
תירוץ שני, זה ס.ע.פ.צ. דהיינו האות ס' תמיד סגורה. ולמה הקב"ה עשה אותה סגורה? כי אחריה באה האות ע', לרמוז לנו שאת העין צריך לסגור ולא לראות דברים אסורים. וכן האות פ', שבאה לאחר האות ע', מלמדת שגם את הפה צריך לסגור. ואז נעשה האדם לצדיק (צ'), שזו האות הבאה בתור. וצדיק גוזר והקב"ה מקיים. ע"כ.
ונראה ששני התירוצים שלו הם אחד, שאחד ללא השני לא שייך. כעין מה שהקשה הגר"א על הפסוק "הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו", שרבותינו דרשו שכל זמן שהקול קול יעקב - אין הידיים ידי עשיו, ומהפסוק משמע הקול קול יעקב ואף על פי כן הידיים ידי עשיו. מהיכן רבותינו הוסיפו את המילה אין? עיין בספר בראשית מה שתירץ הגר"א, ואפשר לתרץ גם על פי דבריו, שכתוב 'הקל קול יעקב', שהקל הראשון בלי האות ו' (ו' זה רומז ליסוד, שזה הקדושה של האדם), ואם יש רק תורה בלי קדושה - אזי הידיים ידי עשיו. אבל רבותינו דרשו הקול עם ו', דהיינו שיש קדושה. וכך דוד המלך ע"ה כתב את מזמור קי"ט, שכולו רומז על התורה הקדושה, וכתב כל אות שמונה פעמים, לרמוז על הקדושה שכתוב "וביום השמיני ימול בשר ערלתו". ודי למבין.
ומעשה באדם מסוים שהרבה שנים לא זכה לבנים. אמרה לו אשתו 'תיסע לבבא סאלי ותבקש ברכה. הרבה אנשים נושעו בברכתו'. ולאחר הפצרות קם האיש, ורצה לנסוע במכוניתו, אבל האוטו פתאום לא נוסע. בלית ברירה נסע באוטובוס, הגיע לבית הרב והמתין בתור כמו כולם. והנה הגיע התור שלו והוא בא להיכנס אל הקודש פנימה. לפתע הוא שומע את הרב צועק 'אל תיכנס לכאן, רשע! תבוא בעוד שבועיים'. חזר האיש לביתו, סיפר לאשתו את כל אשר קרהו, ואמר לה 'אל תעזי אפילו להגיד לי לנסוע שוב'.
האשה, שידעה את מאמר רבותינו 'אל תרצה אדם בשעת כעסו', שתקה בימים הראשונים. אבל לאחר שנרגעו הרוחות החלה לדבר על לבו שאולי קרתה פה טעות, והרב גם ביקש בעצמו שיבוא אליו שוב. ובאמת השתכנע האיש, ונסע הפעם באוטו ולא הייתה תקלה. נכנס אל הרב פנימה, והרב קיבל אותו בחביבות ובירך אותו בבנים. אבל האיש שאל את הרב 'למה לפני שבועיים הרב צעק עלי רשע? וכי רצחתי או גנבתי?'.
אמר לו הרב 'לא צעקתי עליך רשע. צעקתי על מישהו אחר. ואם אתה רוצה לדעת על מי, אזי תקשיב טוב: לפני שבועיים הרי נסעת באוטובוס, נכון? וכיוון שהסתכלת על אשה שלא התלבשה בצניעות, בראת מלאך חבלה שליווה אותך ורצה להעניש אותך קשות על כל ראיה וראיה. עליו צעקתי רשע, ולך אמרתי לבוא עוד שבועיים. והתפללתי לקב"ה שהאוטו שלך יעבוד כדי שלא תצטרך לנסוע באוטובוס ותראה דברים אסורים, וברוך ה' היום באת אלי טהור, ויכולתי לברך אותך".



איך מצליחים
(פי"ט פ"ג)
איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו אני ה' אלקיכם.
כתב רבינו האר"י זצ"ל, שכל ההצלחה של האדם תלויה בכיבוד הוריו. וככל שמכבדים ויראים מאבא ואמא, כך מצליחים יותר.
ומעשה ברבי ישמעאל כהן גדול שבאה אמו לבית המדרש, ואמרה לנוכחים שהבן שלה לא מכבד אותה. נתכרכמו פניהם ושאלו אותה 'במה בדיוק הוא לא מכבד אותך?'. ענתה 'כשהוא מגיע מבית המדרש אני רוחצת לו את הרגלים, לאחר מכן רוצה לשתות את המים, והוא לא מסכים. תגידו לי שיתן לי לשתות'. מיד אמרו לו 'רצונה זה כבודה, אתה חייב ליתן לה לשתות'.



ישב עד עשר בלילה וחזר לביתו
(פי"ט פ"ג)
איש אימו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו וגו'.
פירש רש"י, ואת שבתותי תשמורו - סמך שמירת שבת למורא אב, לומר אע"פ שהזהרתיך על מורא אב ואם, אם יאמר לך חלל את השבת - אל תשמע לו, וכן בשאר כל המצוות. עד כאן.
ומעשה באדם מאזור הצפון שחשקה נפשו לילך לישיבה. באו הרבנים מהישיבה לרשום אותו כשהיה בערך בכיתה ח', אבל ההורים שלו סירבו ולא הסכימו. בסופו של דבר נשאר עם הארץ, והיום הוא מספר את זה כשדמעות בעיניו, ואומר שהוא היה צריך לצאת תלמיד חכם (היום הוא מעל גיל חמישים). ומה יצא ממנו, לדבריו? "עוד אחד".
ולעומתו מעשה שאירע בעירק, בהורים אמידים ועשירים ביותר שהיה להם בן יחיד. לימדוהו כל מיני חכמות, ורשמו אותו לאונברסיטה במטרה שילמד כלכלה, כך שיוכל לנהל את כל עסקיהם. בגיל 17 לערך עבר אותו בן ליד בית המדרש הנקרא 'בית זליכא', וראה בחורים וזקנים יחדיו, יושבים, לומדים ומתנדנדים. נכנס פנימה ושאל לפשר המקום והלימוד. הסבירו לו על התורה ועל הקב"ה, וקירבוהו מאוד. בלא שימת לב ישב שם עד עשר בלילה בערך וחזר לביתו. למחרת לקח איתו הרבה עוגות ומיני מאכל, הביא לבית המדרש ושוב למד עד מאוחד בלילה. וכך היה כמה שבועות.
בינתיים הזכירו לו הוריו שבעוד כמה ימים הוא צריך לחזור לאוניברסיטה, אבל הבן אמר להם שהוא החליט ללמוד תורה ולא כלכלה. ההורים כעסו מאוד ואמרו לו 'תלמד כלכלה ואחר כך תלמד תורה', אבל הוא התעקש וניצח. בסופו של דבר הבן הצדיק עלה לארץ, ויצא תלמיד חכם עצום בתורה הקבלה והנגלה, ושמו רבי סלמן אליהו זי"ע - אביו של הראשון לציון, הרב מרדכי אליהו, וסבו של הרב שמואל אליהו שליט"א.



רק טיפה מסובב את ההגה
(פי"ט פ"ד)
אל תפנו אל האלילים וגו'.
פירש רש"י 'לעבדם' - דהיינו אל תפנה לאלילים לעבדם. ולכאורה למה התורה השמיטה את הדבר העיקרי, שזה לעבדם? אלא ללמדינו שבתחילה האדם רק פונה טיפה לכיוון השלילי ואינו מתכוון להיות כופר גמור ח"ו. אבל זה דומה לנהג שרק טיפה מסובב את ההגה - וכבר הוא בתהום. ולכן התורה אמרה 'אל תפנו אל האלילים'.



שאגה של נמר בעין גדי
(פי"ט פ"ד)
אל תפנו וגו' ואלהי מסכה לא תעשו לכם וגו'.
אם אנחנו חושבים שמדובר רק על מי שלוקח מסכה ועובד אותה, הבה ונראה מה כתב רשב"י זיע"א בזוהר הקדוש: וכל מאן דיסתכל בשפירו דאנתתא ביממא אתי להרהורי בליליא ואי סליק ההוא הרהורא בישא עלויה אעבר משום ואלהי מסכה לא תעשו לכם (תרגום: וכל מי שיסתכל ביופי של אשה ביום יבוא להרהר בלילה, ואם עולה אותו הרהור רע עליו - עובר על 'ואלהי מסכה לא תעשו לכם'). עד כאן.
ואם כן, יוצא לנו שמסכה זה לא רחוק מהמסך של הטלוויזיה, ששם רואים דברים אסורים ועוברים על 'ואלהי מסכה' וגו'. וכן ניתן להסביר שמסכה פירושו מסך בינינו לבין בורא עולם, וכל עבירה ועבירה שהאדם עושה - הוא יוצר מחיצה נוספת בינו לבין בורא עולם. ויבואר על פי משל לאדם שעבר בשעת לילה בעין גדי, והנה הוא שומע מרחוק שאגה של נמר. החל לרעוד בכל גופו מפחד, ושיניו נקשו זו לזו. בסופו של דבר עבר את המאורע בשלום, וסיפר לחברו את אשר קרה לו.
אמר לו חברו 'אני מתפלא עליך, שהרי כשהיינו בגן החיות היית קרוב מאוד לנמרים, ובכלל לא רעדת. ואילו בעין גדי רק שמעת שאגה מרחוק, וכבר אתה רועד?'. אמר לו 'בעין גדי אומנם שומעים למרחוק, אבל אין מחיצות ביני לבין הנמר, מה שאין כך בגן החיות. שם אין לי מה לפחד, כי יש מחיצה ביני לנמרים'. והנמשל ברור: מי שאין לו עבירות אזי גם אין מחיצות בינו לבין הקב"ה. וכשהוא שומע את שאגת השבת או שאגת התפילין וכדומה, כולו מפחד שחס ושלום לא יעבור על דבר ה'. אבל מי שמלא עבירות, שומע מלא שאגות של שבת וכו', וזה לא מפחיד אותו כי יש לו המון מחיצות.



מהו הקרבן הכי חשוב בעולם
(פי"ט פ"ה)
וכי תזבחו זבח שלמים לה' לרצונכם תזבחהו.
פירשו רבותינו לפי הדרש, שהזבח הכי גדול שהאדם נותן לבורא עולם הוא כאשר האדם זובח את רצונותיו. וכעין המשנה באבות, "בטל רצונך מפני רצונו". ככל שהרצון של האדם הוא יותר חזק והוא מבטלו - כך שכרו יותר גדול.
ומעשה ברב גדול, חתנו של הנודע ביהודה, שכשהנודע ביהודה (רבי יחזקאל לנדא) היה כותב לו אגרת של דברי תורה, היה אומר 'יַדָי רועדות מעצם קדושתך ותורתך'. והפלא הגדול היה שבזמן שרבי יוסף, החתן, היה נותן שיעורי תורה בביתו - הייתה באה אשתו, פוגעת בו לעיני כל תלמידיו, ואומרת לו 'מי אתה בכלל שאתה יושב פה ונותן שיעורים?'. וכמובן שהרב שתק, וגם לא הרשה לשום תלמיד שיגיב על הדברים.
והנה הגיע זמנו של הרב להיפטר מן העולם, וכל גדולי הדור הגיעו להלוויה. גם אשתו הגיעה, ואמרה שהיא רוצה להגיד עליו כמה מילים. בלית ברירה הרשו לה לדבר, ואזי פתחה פיה בחכמה, ותורת חסד על לשונה, ואמרה לכל הקהל 'לפני שהתחתנתי עם הצדיק הקדוש הזה הוא עשה איתי תנאי, שאני אצטרך לבזות אותו ולפגוע בו כל פעם לעיני תלמידיו, שחס ושלום לא יבוא למידת הגאווה. וכל מה שדיברתי ופגעתי בו בחייו - זה היה רצונו ולא רצוני'. ואז היא פנתה לבעלה ואמרה לו 'אנא ממך, תעשה סימן שזה נכון'. וכולם הסתכלו וראו את ראשו זז כאומר כן.



המשפט המסובך
(פי"ט פט"ו)
לא תעשו עוול במשפט וגו'.
מעשה שהיה ברבי לוי יצחק מברדיטשוב, שביום שנתמנה להיות אב בית הדין הגיע אליו דין מסובך מאוד. ומעשה שהיה כך היה: ראובן הלך לחברו שמעון, וביקש ממנו שישמור לו על הסחורה שלו מכיוון שהוא יוצא ליריד למשך כמה ימים. שמעון הסכים, ואת הסחורה - חמישים חביות של סוגי מאכל וסחורות למיניהן - הניחו במחסן של שמעון. אחרי שחזר ראובן מהיריד, ניגש לבית של שמעון, והנה הוא שומע ששמעון נפטר מן העולם, ומינו אפוטרופוס שיהא ממונה על נכסי היתומים.
ניגש ראובן לאפוטרופוס ואמר לו 'יש לי במחסן חמישים חביות, אני רוצה לקחת אותן'. אמר לו האפוטרופוס 'יש לך עדים שהחביות שלך? הרי יש כלל: המוציא מחבירו - עליו הראיה'. 'אין לי עדים. היינו חברים כאחים, לא ידעתי שהוא ימות פתאום'. אבל האפוטרופוס אמר לו חד משמעית 'בלי עדים אתה לא לוקח אפילו חבית אחת'. בסופו של דבר הלכו לדין תורה אצל רבי לוי יצחק מברדיטשוב, וכשהרב רואה איך בעל החביות בוכה, וניכר שזה באמת שלו, מצד אחד רצה הרב לזכותו, אבל מצד שני כתוב בהלכה 'המוציא מחבירו - עליו הראיה'. אם כך, מה עושים?
אמר להם הרב 'תבואו מחר, אני מקווה שעד אז יתלבנו הדברים'. בלילה בכה הרב והתפלל לה' שלא יעשה עוול במשפט, ותצא האמת לאור. בתוך כך הוא נרדם, והנה רואה זקן בחלומו. אומר לו הזקן 'יש שולחן ערוך - תלך לפיו'. 'אבל איך?', שאל הרב, 'רואים מבכיו שזה שלו'. אמר לו הזקן 'ראובן ושמעון היו כבר בעולם בגלגול הקודם. שמעון הפקיד אצל ראובן חמישים חביות, ובחזרתו ראובן הכחיש ואמר שלא היו דברים מעולם. ואחרי ששניהם נפטרו ירדו בגלגול שוב כדי שראובן יחזיר את החוב לשמעון, ולכן קרה מה שקרה'.
למחרת הרב פסק 'המוציא מחבירו - עליו הראיה'. הסוחר בכה מאוד עם הישמע פסק הדין, אך הרב קרא לו וסיפר לו את כל העניין, והסביר שעכשיו הוא גמר את תיקונו.



לבי יוצא שאיני יודע על מה אני נהרג
(פי"ט פט"ו)
לא תעשו עול במשפט.
מובא במדרש, בעניין עשרת הרוגי מלכות, שכאשר עמדו להוציא להורג את רבן גמליאל ורבי ישמעאל הכהן הגדול, שאל רבן גמליאל את רבי ישמעאל האם הוא יודע בו איזו עבירה הוא עשה שעליו למות בסייף כמחללי שבתות, כעובדי כוכבים, כמגלי עריות וכשופכי דמים.
אמר לו רבי ישמעאל בן אלישע 'רצונך שאומר לפניך דבר אחד?'. אמר לו 'אמור'. אמר לו 'שמא כשהיית מסב בסעודה באו עניים ועמדו על פתחך, ולא הנחתם שיכנסו ויאכלו?'. אמר לו 'השמים (לשון שבועה) אם עשיתי כן, אלא שומרים היו לי יושבין על הפתח. כשהיו עניים באים היו מכניסין אותן אצלי, ואוכלין ושותין אצלי ומברכין לשם שמים'. אמר לו 'כשהיית יושב ודורש בהר הבית, והיו כל אוכלוסי ישראל יושבין לפניך, זחה דעתך עליך?'. אמר 'ישמעאל אחי, לא, אלא מוכן אדם שיקבל את פגעו'.
באותה שעה זלגו עיניו של רבן שמעון דמעות. אמר לו רבי ישמעאל 'אברך! בשתי פסיעות (הכוונה - עוד זמן קצר מאוד) אתה נתון בחיקם של צדיקים, ואתה בוכה? (אולי רבי ישמעאל חשב שרבן גמליאל בוכה על צער המיתה המשונה) אמר לו 'לבי יוצא שאיני יודע על מה אני נהרג' (ודאי שהסיבה העיקרית היא העניין של עשרת הרוגי מלכות, אלא שרבן גמליאל חשש שאולי יש עוד חטא, שאם הוא לא יעשה פה תשובה עכשיו - זה לא יתוקן גם במיתה. כפי שהרמב"ם אומר, שאפילו אדם נסקל על שחילל שבת - אם הוא לא עשה תשובה, לא מתכפר לו).
אמר לו רבי ישמעאל 'מימיך בא אדם אצלך לדין או לשאלה ועכבתו עד שתהא שותה כוסך ונועל סנדלך או עוטף טליתך? והתורה אמרה אם ענה תענה, בין עינוי מרובה בין עינוי מועט'. אמר לו 'נחמתני, רבי'. ע"כ עיי"ש. ונראה שרק לפי דרגתו הנוראה של רבן גמליאל זה נחשב לחטא.



מלך זקן וכסיל
(פי"ט פט"ו)
לא תעשו עול וגו' לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול.
נראה לומר שהתורה רמזה כאן ליצר הטוב וליצר הרע, שנמצאים כל הזמן במשפט. ואתה השופט, שלא תשא פני דל - זה היצר הטוב, כמו שכתוב עליו 'ילד מסכן וחכם'. ולא תהדר פני גדול, שזה היצר הרע, שעליו נאמר 'מלך זקן וכסיל'. דהיינו שהוא יותר גדול, והיינו חושבים שמצווה להדר אותו, כדכתיב 'והדרת פני זקן'. ולכן אמרה התורה 'אל תהדר אותו'.
ולכאורה מה פירוש 'לא תשא פני דל', שזה היצר הטוב? הרי זה טוב לשמוע לו. אלא הכוונה שלפעמים האדם מוסיף יותר מדי במקום שלא צריך. גם הגמרא במסכת חגיגה (ה') אומרת שיש שלושה אנשים שהקב"ה בוכה עליהם - מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, ומי שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק, ופרנס המתגאה על הציבור שלא לשם שמים. ולכאורה זה שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק, למה הקב"ה בוכה עליו? הרי צריך דווקא לשמוח.
מסביר הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל, שמדובר כאן באדם ששומע יותר מדי ולומד דברים גבוהים שאינו מבינם כלל. ועליו נאמר 'אל תהיו כסוס כפרד אין הבין', דהיינו אל תלמד סוס (שזה ראשי תיבות סודי סודות, דהיינו קבלה. כפרד - ראשי תיבות פשט רמז דרש - אין הבין). ועל זה באה התורה ואמרה שיש לבדוק היטב ולעומק כל דבר, בשכל ישר ובצדק, ואל תהיה נחפז. כמו שאומרים בהלל "כי אמרתי בחפזי כל האדם כוזב".



יצא הרב עם עציץ גדול, והלך במהירות
(פי"ט פט"ו)
לא תעשו עול וגו' בצדק תשפוט עמיתך.
לומדים מכאן שיש מצווה וחובה לדון כל אדם לכף זכות. ובמידה והוא תלמיד חכם, אומר החפץ חיים שאפילו אם הדבר שהוא עושה נוטה יותר לחובה - עדיין אנו צריכים לדון אותו לכף זכות.
ומעשה ידוע ברבי אריה לוין זצ"ל, שהיה בלוויה של תלמיד חכם גדול בעיר הקודש ירושלים. והנה באמצע ההלוויה פרש רבי אריה לוין מהקהל ונכנס לחנות פרחים בזמן שההלוויה ממשיכה בדרכה לבית העלמין. הרב יצא עם עציץ גדול והלך לו משם במהירות. איש אחד מאנשי ההלויה ראה את זה, ותמיהה גדולה נראתה על פניו.
אך כיוון שצריך לדון לכף זכות, למחרת הלך האיש הנ"ל לרב ושאל אותו לפשר הדבר. אמר לו הרב 'אני אסביר לך את העניין. לבית החולים הגיע חולה במחלה מידבקת, ודאגתי לו לתפילין שיניחם. בהנהלת בבית החולים אמרו לי שאחרי שהחולה הזה ימות - שורפים או קוברים את התפילין, כי אסור שאדם אחר יניחם, שמא ידבק. ביום הלוויה של התלמיד החכם קיבלתי ידיעה שהמצורע נפטר, ואם אני לא אגיע עד לשעה 12:00 לקבור את התפילין - הם ישרפו את התפילין ח"ו. ועוד אמרו שאני גם צריך להביא אדמה לקבורה. לכן נכנסתי לחנות הפרחים וקניתי עציץ גדול. זרקתי את הפרחים, מיהרתי לבית החולים, וברוך השם קברתי את התפילין בעציץ'.
ומעשה נוסף במרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א, שבא אדם מסוים לבקרו בשעה שבע וחצי בבוקר, והרבנית אמרה למבקר שהרב ישן. תמה האיש 'מה, הרב ישן עד שבע וחצי בבוקר?'. הרב, ששמע את הדברים, קרא לו אל הקודש פנימה ואמר לו 'אל תמהר לדון אותי לכף חובה, כיוון שאתמול חזרתי בשעה 12 בלילה מארבעה שיעורים בארבעה מקומות. ושלחו לי פקס מארגנטינה לגבי אשה עגונה, וכתבתי תשובה ארוכה עד לשעה חמש בבוקר, והתרתי אותה. והלכתי להתפלל בנץ וחזרתי לנוח קצת, ולכן הוי דן את כל האדם לכף זכות'.



חצים של אש מלמעלה
(פי"ט פט"ז)
לא תלך רכיל בעמך.
רבינו האר"י אומר שאדם שלא ידבר לשון הרע - מובטח לו שלא ידברו עליו לשון הרע ולא ירכלו עליו. ולכן אם הוא רואה שדיברו עליו לשון הרע, במקום שיכעס על אחרים - כדאי שיכעס על עצמו קודם.
אומרת הגיהנם להקב"ה כשמגיע לשם בעל לשון הרע, שכל עונשי הגיהנם ביחד לא יספיקו לטהר ולכבס אותו מחטאיו. ועונה הקב"ה לגיהנם ואמר לו 'אתה מלמטה, ואני משליך עליו חצים של אש מלמעלה', שנאמר 'מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה, חיצי גיבור (שזה הקב"ה) שנונים עם גחלי רתמים'. ולכן כל בר דעת ינצור לשונו ואזניו - ויזכה לטהרה.



שרה'לה
(פי"ט פט"ז)
לא תלך וגו' לא תעמוד על דם רעך אני ה'.
פירש אורה"ח, מתי אתה כן מצווה להיות רכיל? כשאתה רואה שרוצים לרצוח את חברך, אתה מצווה לספר לו. ואם לא תספר, אתה עומד על דם רעך. וכעין גדליה בן אחיקם, שלא קיבל לשון הרע, והיה מה שהיה ע"ש. וכן אם פלוני עומד להתחתן עם פלונית ואתה יודע בבירור שיש לאחד משניהם דבר רע או מחלה מסוכנת - אתה חייב להודיע. ומרן הרב עובדיה פסק שאם לאדם יש רשיון ונוהג בכביש, ואתה יודע שהוא חולה למשל במחלת הנפילה, והוא העלים זאת ממשרד הרישוי - אתה חייב להודיע למשרד הרישוי, כדכתיב לא תעמוד על דם רעך.
ומעשה במושל גוי של איזה כפר, שישב עם חבר מרעיו ושתו לשכרה. והנה המושל אומר לחבירו 'היום אני מתכנן לחטוף את שרהל'ה היהודיה ולהתחתן איתה. מי יכול להגיד לי מה לעשות?'. בדיוק עבר שם יהודי מבוגר ואלמן ששמע את דבריו. רץ מיד לאביה של שרהל'ה, סיפר את ששמע והעלה רעיון למנוע את מזימת המושל: הוא עצמו מוכן להתחתן עם שרהל'ה, ואחרי שהמושל יבוא ויראה שהיא כבר נשואה - הוא ילך והיהודי יכתוב לה מיד גט.
וכך היה: העמידו חופה במהירות, והחלו לפזם ולשיר, והנה מגיע המושל הגוי ואחוזת מרעיו, וכולם רואים ששרהל'ה כבר התחתנה. הלכו כלעומת שבאו. בא המבוגר, שמח שהצליח לעזור להזים את המזימה, ואמר 'עכשיו אני רוצה לכתוב גט, לקיים את הבטחתי'. אבל שרל'ה אמרה שהיא לא מוכנה בשום פנים לקבל ממנו גט, ושהיא אשתו לכל דבר. אמר לה אביה 'אבל אי אפשר, הוא בן 63 ואת בת 18. את צריכה להקים משפחה לתפארת'. אבל היא לא זזה מדבריה, ענתה ואמרה 'האיש הזה הצילני משמד וממוות רוחני. אם הייתי הולכת עם הגוי, אולי הייתה לי וילה יוקרתית. אבל דברים שבקדושה היו חסרים לי, וזה שווה שאתחתן עמו'.
ואע"פ שהוא היה מבוגר נולד להם בן באותה שנה. קראו לו ר' לייב שרה'ס, והיה מגדולי הדור. ושרה'ס זה על שם אמו. כשאדם נמצא בצרה יש סגולה רק לומר את שמו, ומכאן לומדים גם כן שכל דבר שנעשה לשם שמים בלי שום נגיעות - מביא פירות טובים.



החפץ חיים סובב את גבו בפני ראש הישיבה
(פי"ט פט"ז)
לא תלך וגו', לא תעמוד על דם רעך אני ה'.
מעשה במגיד מדובנא שיום אחד ראה ילד צעיר שמוליך את אביו העיוור לבית התמחוי שבעיר, לאכול כדרך העניים. שאל אותו המגיד 'למה אתה לא הולך לתלמוד תורה?'. 'אני צריך לדאוג לאבי לקחתו לבית התמחוי ולהחזירו', ענה הילד. אמר לו המגיד 'ואם אני אדאג לכל מחסורכם ואביך יחיה על חשבוני - אתה מוכן ללמוד תורה?'. 'בוודאי', ענה הילד. שאל המגיד את האבא אם הוא מוכן לכך, והאב הסכים בחפץ לב.
מאותו יום החל הילד ללמוד בשקידה רבה ועצומה. ולימים נודע שמו בישראל - רבי שלמה קלוגר. ומי יודע מה היה קורה אם הרב ח"ו היה מתעלם מהעניין. שהרי בוודאי שזה לא הכי נוח להביא לביתך אדם זר ולדאוג לכל מחסורו. אלא שהמגיד פעל לפי 'לא תעמוד על דם רעך', שזה לא רק להציל את גופו אלא בעיקר להציל את נשמתו.
והבה ונראה מעשה נורא. בהיותו בישיבה נתן החפץ חיים שיעור לכל תלמידיו. נכנס לפתע אחד מראשי הישיבות הידועים, והחפץ חיים, לתדהמת כל תלמידיו, סובב לראש הישיבה הנ"ל את הגב, והמשיך בשיעור. לאחר בירור אמר החפץ חיים שלראש הישיבה הזה היה תלמיד יתום מאב שהיה שובב מאוד ולא כל כך למד, וראש הישיבה רצה לסלקו. והנה באה אמו האלמנה בוכיה והתחננה שישאיר את הילד בישיבה, כי אם הוא לא ישאר בישיבה - הוא עלול לצאת פושע ועבריין. אבל תחנוניה נפלו על אזנים ערלות, והבן גורש מהישיבה. ולימים נתחבר לסטאלין הנודע לשמצה, והרג רבבות רבבות מבני ישראל. ואמר החפץ חיים שמי שאשם בדבר הוא הראש הישיבה הנ"ל.



ישן בתחנת אוטובוס
(פי"ט פט"ז)
לא תלך וגו', לא תעמוד על דם רעך אני ה'.
הגמרא בסנהדרין (ע"ג) אומרת שאם אדם רואה את חבירו עומד לטבוע בנהר - חייב להצילו אם הוא יכול ויודע לשחות. ואם אינו יכול, צריך לבקש מאדם אחר שיעשה זאת, גם אם אותו אדם דורש את כל כספו תמורת זאת. שהרי אדם חייב ליתן אפילו את כל הונו למען הצלת יהודי אחד. כל זה להציל את גופו, וקל וחומר להציל את נשמתו, גם אם הדבר לא מצליח כל כך מהר.
וכעין מה שהגמ' בסנהדרין (ל"ז) סיפרה על רבי זירא שהיה הולך ללמד פושעים, ואף אחד מהם לא חזר בתשובה. אמרו לו חכמים 'בוא תלמד בישיבה, אתה רואה שאינם חוזרים בתשובה'. אבל הוא סירב והמשיך ללמדם במסירות נפש למרות שלא ראה אצלם שינוי בעבודת ה'. לאחר שנפטר רבי זירא הגיעו כולם להלוויה, והפושעים הללו אמרו 'עכשיו מי יבקש עלינו רחמים?', וחזרו בתשובה.
ובכן, האם כל אחד מאיתנו מוכן לתת את כל רכושו כדי שעוד יהודי יתקרב לאבינו שבשמים? ומספרים שראו את הרב ניסים יגן זצ"ל ישן בתחנת אוטובוס, ושאלו אותו למה ומדוע. אמר להם הרב 'הגיעה משפחה לסמינר ערכים והתכוננו לחזור לביתם כיוון שאין להם חדר והכל תפוס. אמרתי להם שהם יכולים לישון בחדר שלי, ולכן אני ישן בתחנת אוטובוס'. כזה ראה וקדש.



אני לא רוצה שיהודי ישנא אותי
(פי"ט פי"ז)
לא תשנא את אחיך בלבבך וגו'.
נתבונן מבריאת העולם בשנאה שהייתה ולמה זה גרם: א. קין והבל - מה שנגרם מזה הוא רצח של הבל, שזה בעצם רבע עולם. ב. ישמעאל ויצחק - ישמעאל מגורש עקב זה שהוא עלול לקלקל את יצחק, ועד היום רואים את הסכסוך עם הערבים. ג. יעקב ועשיו - רואים איך שעשו רוצה להרוג את יעקב עד שיעקב צועק לה' 'הצילני נא מיד אחי מיד עשיו'. ד. יוסף ואחיו - רואים איך האחים מפשיטים את הכותנת של יוסף מעליו וזורקים אותו לבור מלא נחשים ועקרבים, ואחר כך מוכרים אותו לישמעאלים. הדבר הקשה ביותר הוא שהאחים באים בגלגול ומתים על קידוש ה' כעשרת הרוגי מלכות.
רק אחרי כך באים אפרים ומנשה - אחים שאין ביניהם שנאה אלא להיפך. לכן יעקב אמר להם 'בך יברך ישראל לאמר ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה', כי סוף סוף רואים אהבה.
וכן אח"כ רואים את משה ואהרן, שהקב"ה אומר למשה 'כשיראה אותך אהרן - הוא ישמח בלבו'. ועל זה אמר הקב"ה 'מי יתנך כאח לי' וגו'. ואם האדם חושב שאם הוא ישנא יהודי הוא ירגיש יותר טוב, נתבונן במה שהגמרא בגיטין (נ"ו) מספרת על אספסיינוס קיסר, שקיבל בשורה שהוא הפך להיות המלך. נתרחבה רגלו, שנאמר 'ובשורה טובה תדשן עצם'. ובדיוק לפני כן הוא נעל נעל אחת, והשנייה לא נכנסה כי רגלו התרחבה, והראשונה גם לא יוצאת מהרגל. אמר לו רבי יוחנן 'תבקש מאדם שאתה לא אוהב שיעבור לידך'. כך היה, והעצם חזרה למקומה. זאת אומרת, הבשורה הטובה על כך שהוא מלך עד כדי כך שהתרחבו עצמותיו נעלמה כאילו לא הייתה, והכל בגלל שונא אחד.
ולעומתו נראה מעשה בזמנינו, באדם מסוים מבני ברק שהיה לו חנות לספרי קודש ותשמישי קדושה. והנה כמה שבועות לפני תחילת הלימודים שאלו אותו הילדים וההורים אם הוא מוכר ספרי לימוד לבית הספר, ילקוטים ומחברות וכל שאר הפריטים, והוא ענה בשלילה. אבל כיוון שהוא ראה שהשאלות בעניין גוברות מיום ליום, חשב שאולי כדאי לו למכור את הציוד הנ"ל. אלא שנזכר שיש עוד אדם שמוכר ציוד לבית הספר, והלך לשאול אותו אם הוא מסכים. אותו האיש אמר לו 'תמכור, אין שום בעיה. הנה הטל' של הסוכן הראשי'. האיש החל למכור בכמויות אדירות, ואילו השני כמעט ולא מצליח למכור. ויהי ביום השלישי, בהיות האיש השני כואב ועצוב, סגר את חנותו והלך אל המוכר הראשון. והנה הוא רואה המון קונים עומדים שם. מיד לקחו בידו לרב גדול ואמר לו 'אני רוצה שתבוא לדין תורה'.
הלכו לרב, ואותו מוכר שפעילותו הצטמצמה התחיל לצעוק עליו שהוא גנב לו את הפרנסה. 'הוא שאל אותי ליד הקונים האם אכפת לי שיביא ציוד דומה', אמר לרב, 'ומהבושה הייתי חייב להגיד שאין לי בעיה עם זה'. הרב שאל את המוכר הראשון אם זה נכון, ענה 'כן זה נכון. ואם עשיתי לא בסדר - אני מוכן ברגע זה לפרק את הכל'. אמר לו הרב 'פסק הדין הוא שמותר לך למכור גם בלי אישור שלו, ועשית לו טובה ששאלת אותו'. אבל אותו מוכר אמר לרב שאינו מוכן להמשיך למכור, אלא נותן הכל למוכר השני, כולל את הרווחים שצבר עד כה. 'אני לא רוצה שיהודי ישנא אותי', הסביר.
וכך היה. הלך ונתן לו את כל הסחורות, ואחר כך נשאר קצת בחנותו בשעת הלילה. והנה דפיקות בדלת. בפתח עמד חסיד שביקש לקנות ספרים. בעודו מדבר הוציא מחברת ארבעים דף, שרשומים עליה שמות ספרי קודש, ואמר לו שאת כל זה הוא רוצה לקנות. בינתיים הוציא דולרים, שם על השולחן ואמר 'תדע לך שהרב שלי הוא אחד מהאדמורים הגדולים, והלילה הוא חוזר לארצות הברית. הוא רוצה לפתוח ספריה ענקית שמכילה 15 אלף ספרים. האדמו"ר התייעץ בנושא עם אחד הרבנים שבא להיפרד ממנו, ואותו רב אמר לו שהוא מכיר אדם שוויתר היום על הרבה מאוד כסף למען השלום. והאדמו"ר החליט שאת כל הספרים הוא יקנה מאותו אדם, כלומר ממך'.
(פי"ט פי"ז)
לא תשנא את אחיך בלבבך וגו'.
הרש"ש הקדוש כותב שאדם שניגש ליום הדין בימים הנוראים יעשה חשבון כמה לאוין של 'לא תשנא' הוא עבר, שהרי זה יכול להיות המון. אם אדם יושב כמה דקות ליד שונאו וחושב בלבו על השנאה - כל רגע ורגע הוא עובר על לאו. ואם כן, כמה צריך להיזהר לא לשנוא שום יהודי גם אם הוא לא מהעדה שלך וכדומה. ואדרבה, מי שלא שונא ולא מקפיד על שום יהודי - גם עליו לא יקפידו בשמים.



אני רוצה שתבוא ותשב לידי
(פי"ט פי"ז)
לא תשנא וגו' הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא.
כאן התורה שואלת: מה הסימן שאתה אוהב את חבירך ולא שונאו? התשובה: 'הוכח תוכיח'. לדוגמה, אם אדם בא להיכנס לראיון עבודה של משרה עם משכורת מכובדת, אבל לפני שנכנס התלכלך בחולצתו ממשקה מסוים ששתה, ואתה רואה שהוא לא שם לב ועומד להיכנס כך אל הראיון - עליך להפנות את תשומת לבו לכתם בחולצה. ואם אינך אוהבו - אינך מגלה לו.
והנמשל ברור, שהרי יבוא יום וכל אחד מאיתנו יצטרך לעמוד לפני מלך מלכי המלכים ללא כתמים. אם אתה אוהב את היהודי - תלמד אותו איך להסיר את הכתמים הרוחניים. וכמו המשנה באבות (פ"א י"ב) שאומרת 'הלל אומר, הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה', שאם אתה אוהב יהודי - אתה מקרבו לתורה.
ומעשה ברב בן ציון אבא שאול זצ"ל שהיה רגיל לתת שיעור בבית הכנסת 'אוהל רחל' בירושלים מדי שבת קודש. והנה שבת אחת אמר אחד התלמידים לרב כי יש אדם מסוים שמגיע לשיעור עם הרכב שלו ומחנה אותו רחוק. אמר לו הרב 'בשבת הבאה תעשה לי סימן מי זה, ונראה מה לעשות'. ואכן, בשבת הבאה, כשנודע לרב מיהו אותו אדם, החל הרב להראות לו אהבה יתירה, שיתף אותו יותר בשיעור והזמין אותו לבוא לישב בשורה הראשונה.
כך היה, עד שהרב אמר לו 'תשמע, אני מאוד שמח שאתה בא לשיעור, ואני רוצה שתבוא ותשב לידי ממש'. האיש ניסה לסרב, אך הרב ביקש שוב ושוב, והאיש קם וישב ממש קרוב לרב. והנה באמצע השבוע בא האיש הנ"ל לרב בן ציון לביתו ואמר לו 'כבוד הרב, אני בכלל לא ראוי לכבוד הגדול שאתה עושה לי. ואת חטאי אני מזכיר היום, שלשיעור שלך הייתי מגיע ברכב בשבת. ומעכשיו, כבוד הרב, אני מבטיח להגיע רק ברגל'.



האופנוע אשם
ומעשה נוסף ברבי מרדכי שרעבי זצ"ל, שבשבת אחת לאחר שיצא עם תלמידיו מבית הכנסת עבר אופנוע לידם ממש, בצמוד לרב. ניגשו התלמידים לבחור האופנוען ואמרו לו 'איך אתה מעז ככה לחלל שבת ליד הרב?'. אמר להם הרב 'תעזבו אותו, הוא לא אשם. זה האופנוע שלו אשם'. מיד כשהרב אומר זאת, האופנוע הפסיק לפעול. האופנוען ניסה להתניע, אבל לא הצליח. אמר לו הרב 'חבל, אל תנסה. עד מוצאי השבת האופנוע שלך מושבת. מהיום האופנוע שלך שומר שבת. בוא לביתי ותאכל קצת חמין'. הבחור הלך לבית הרב, ובמוצ"ש בדק את האופנוע, והנה פלא - האופנוע עובד. בשבת הבאה הבחור ניסה להפעיל את האופנוע, ושוב הוא שובת. וכך היה כל שבת, עד שיום אחד הבחור חזר בתשובה ונהפך לאחד מתלמידיו של הרב שרעבי זצ"ל.
ומעשה נוסף שאירע בזמננו. בחור אחד הגיע ביום הכיפורים לכותל המערבי עם סיגריה דלוקה בפיו. והנה ניגש אליו אחד הרבנים שהיו שם (כמדומני ר' אריה לוין זצ"ל) ואמר לו 'אקנא בך אם עכשיו תחזור בתשובה ותקבל עליך לא לעשן יותר ביום הכיפורים'. הבחור הופתע ושאל 'על מה כבוד הרב מקנא בי? הלא אני נחשב כרשע'. אמר לו הרב 'אם אדם עושה תשובה מאהבה - העבירה הופכת למצווה. אז תחשוב שביום הקדוש ביותר, ובמקום הקדוש ביותר לבני ישראל, איזו עבירה זאת. ואם כן, איזה זכות תעמוד לך אם תעשה תשובה'.
ומכל המעשים הנ"ל נלמד אנו שגם כשצריך להוכיח - צריך לעשות זאת בשיא העדינות.



ליצן החצר
(פי"ט פי"ז)
לא תשנא וגו', הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא.
שלמה המלך ע"ה אומר 'אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך'. דהיינו, אדם חכם שאוהב לשמוע אמת, גם אם היא תוכחה - אותו תוכיח. אבל לץ שעושה מכל דבר צחוק - אותו אל תוכיח, כי יבוז לכל תוכחותיך. והשל"ה הקדוש הסביר, 'אל תוכח לץ' דהיינו כשאתה רוצה להוכיח אדם על דבר מסוים שעשה, אל תגיד לו 'אתה ליצן, אתה רשע' וכדומה, פן ישנאך ולא ירצה לשמוע אותך. אלא 'הוכח לחכם ויאהבך', דהיינו תגיד לו 'אתה חכם, אתה נבון, אתה צדיק', ורק אח"כ תגיד לו בעדינות 'לא מתאים לאדם חשוב כמוך לעשות מעשה כזה'.
על פי זה הסבירו את הפסוק 'אומר לרשע צדיק אתה, יקבוהו עמים יזעמוהו לאומים, ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב'. דהיינו אדם חנפן שאומר לרשע שהוא צדיק - אזי רובצת עליו קללה, והוא מהכתות שלא מקבלות פני שכינה. ולעומת זאת, אם כוונתו להחזירו למוטב ואומר לרשע 'צדיק אתה' כדי להוכיחו, תבוא עליו ברכת טוב.
והמגיד מדובנא מביא משל בעניין זה. מחלה נוראית תקפה את בן המלך, וכל הרופאים הידועים באו לבדוק אותו כדי להכין לו תרופה מתאימה. לאחר בירור מקיף מצאו את המחלה ורשמו לו מרשם לתרופה. אלא שהתרופה הייתה מרה מאוד, וכשרצו הרופאים לתת לבן המלך את התרופה - חסם את פיו בכוח גדול ומנע זאת מהם. בינתיים המחלה הלכה והחמירה מיום ליום.
והנה ביום מן הימים הגיע למלך ליצן החצר ואמר למלך 'תן לי את התרופה, אולי אני אצליח להשקות את בנך'. המלך, מרוב יאוש, אמר לליצן 'בבקשה, תיקח את התרופה'. נכנס הליצן אל הילד, החל להצחיק אותו ולדגדג אותו, ולספר לו בדיחות, עד שבן המלך החל לצחוק כשפיו פתוח. מיד הוציא הליצן את התרופה, עירה את תכולתה לתוך פיו, והילד הבריא לחלוטין. ע"כ המשל. והנמשל הוא שהתרופה המרה זו התוכחה, ואם אנו רוצים להשקות את חברנו - צריך קודם כל לפתוח את אוזניו ע"י שנשמיע לו מילים יפות, ורק לאחר מכן נשקה אותו בתרופה המרה כביכול.
ומה שכתוב 'הוכח תוכיח' וגו', רמזו בזה שקודם כל הוכח את עצמך ורק אח"כ תוכיח אחרים. שאם האדם בעצמו מדבר בבית הכנסת ואמר לבנו שלא ידבר - ודאי שלא ישמע לו הבן. וכן אם הוא קורא עיתון ואומר לבנו 'תלמד תורה, איזה בטלן אתה', ודאי ללעג וקלס יחשב לו.



לחצה בפעמון כאילו היא רוצה לרדת
(פי"ז פי"ז)
לא תשנא הוכח תוכיח וגו', ולא תשא עליו חטא.
בחטא העגל כתוב לגבי אהרן הכהן, שביקשו ממנו שיעשה להם מזבח. אומרת התורה 'ויבן מזבח לפניו', והגמרא בסנהדרין (ז') אומרת 'ויבן מזבוח לפניו'. דהיינו חור (בעלה של מרים הנביאה) הוכיח אותם שלא יעשו את העגל, והרגו אותו. ואהרן הבין מזה שזבוח לפניו, שזה חור שהיה זבוח, שאם יוכיחם - יהרגו גם אותו (ולא תהיה להם כפרה לעולם, שזה כהן ונביא). ולא הוכיחם.
ואם נתבונן, לכאורה חור קיים מצוה של תוכחה - ומת. זו תורה וזו שכרה? אלא כשבאים למשכן העדות אומר הקב"ה למשה שיאמר לבני ישראל 'ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה'. שבצלאל, שיצא מחור, למרות שהיה רק בגיל שלש עשרה - הוא יבנה את המשכן שנקרא עדות, שזו עדות לכל באי עולם שהקב"ה סלח לבני ישראל על חטא העגל. וזה בזכות הסבא שלו, חור, שניסה למנוע את העבירה. לכן יבוא נכדו ויכפר. ומה שלומדים מכאן זה שממצוות לעולם לא מפסידים.
ומעשה בילדה צדיקה שעלתה לאוטובוס, והנה עולה אדם נוסף ומתיישב לידה. היא כמובן לא הרגישה בנוח, שהרי זה לא כל כך צנוע. ואמרה בלבה 'אם אגיד לו לקום למקום אחר - זו לא דרך ארץ. ואם אני אקום - זו גם לא דרך ארץ'. מה עשתה? הבזיק במוחה רעיון, ולחצה על הפעמון כאילו היא רוצה לרדת. ועברה וישבה בסוף האוטובוס. לאחר כמה שניות נשמע פיצוץ אדיר באוטובוס, והתברר שמי שישב לידה היה המחבל המתאבד בעצמו, וזה היה קו מספר 2 בירושלים. הילדה יצאה בלי שריטה, כי כאמור, ממצוות רק מרוויחים.
שאלו את החפץ חיים זצ"ל מי אשם בכל הצרות הנוראות שבאות על בני ישראל. ענה להם שהדרשנים אשמים (וזה היה ממש קרוב לשואה הנוראה), כיוון שאינם מוכיחים כראוי, ובמקום לדבר עם הציבור כמה חשוב לשמור שבת וטהרת המשפחה וצניעות וכדומה, הם משבחים את הקהל ומראים כמה הם יודעים לדרוש.
כעין זה מובא בגמרא מסכת שבת (נ"ה), שהקב"ה אמר למלאך המוות שיהרוג את הרשעים. אמר המלאך להקב"ה 'ומה עם הצדיקים? גם אותם צריך להרוג'. אמר לו הקב"ה 'צדיקים הם'. אמר לו המלאך 'נכון שהם עצמם צדיקים, אבל למה הם לא הוכיחו את הרשעים? אולי היו מחזירים אותם בתשובה'. אמר לו הקב"ה 'גלוי וידוע לפני שגם אם הם היו מוכיחים אותם - הם לא היו חוזרים בתשובה'. אמר לו המלאך 'זה לפניך גלוי, אבל לפניהם זה לא גלוי. הם היו צריכים להוכיח'. ענה הקב"ה 'תהרוג את הצדיקים, ולא עוד אלא שתתחיל מהצדיקים ורק אחר כך תגיע לרשעים'. והגמרא אומרת שאלה היו צדיקים גמורים שקיימו את התורה מאל"ף ועד ת"ו, וכשהיו רואים עבירה היו נאנקים ומצטערים מאוד - וזה לא עזר להם.
ואחר הדברים הנוראים האלו נבין עד היכן הדברים מגיעים, וממילא נבין מה זכותו הגדולה של המוכיח גם אם לא החזיר אף אחד בתשובה. כי גדולה מידה טובה פי 500 ממידת פורענות. ואם במידת פורענות ראינו עונש מוות לצדיקים, אזי במידה טובה כמה שכר מחכה לכל המוכיחים.



והנה פתאום הושמע שיר מסוים, והאישה החלה לצעוק בבהלה
(פי"ט פי"ז)
לא תשנא וגו' הוכח תוכיח וגו' ולא תשא עליו חטא.
ירבעם בן נבט הוכיח את שלמה המלך על זה שהוא סגר את כל הפרצות בחומת ירושלים והניח שומרים בכניסה לבית המילוא, שיגבו כסף מכל מי שנכנס. אמר לו ירבעם 'אביך פרץ פרצות בחומה כדי שיבואו לבית המילוא מכל הכיוונים, ואתה שם שומרים לגבות כסף כדי שתוכל לתת לבת פרעה?'. אומרים חז"ל שכיוון שירבעם הוכיח את המלך, זכה ונעשה מלך ישראל. אבל בגלל שהוכיח אותו ברבים והלבין פניו, אין לו חלק לעולם הבא (סנהדרין ק"א).
רואים מכאן שגם אם אתה יודע שאתה צודק ורוצה להעיר לחברך או לאשתך - תהיה זהיר על העולם הבא שלך. וזה מה שהפסוק אומר, 'הוכח תוכיח את עמיתך', אבל 'ולא תשא עליו חטא'. דהיינו אל תגיע לכך שבגלל שהוכחת אותו בדרך לא נכונה, תספוג עליך חטא של הלבנת פנים.
וכדי שנבין טיפה מה הצער שנגרם לאדם שמתבייש, נביא מעשה קצר באשה מסוימת (בריאה לחלוטין בגופה ובנפשה) שישבה בביתה והתעסקה בענייני הבית. הרדיו היה דלוק, וממנו בקעו כל מיני שירים. והנה פתאום הושמע שיר מסוים, והאשה החלה לצעוק לבעלה שיכבה מהר את המכשיר, והחלה לבכות בבהלה נוראה. בעלה לא הבין מה קרה לה פתאום, וכי מה רע בשיר הזה? הרי זה שיר יפה.
לאחר שהוא כיבה את הרדיו והאשה נרגעה, נתברר העניין: כשהאשה הזו הייתה ילדה בבית הספר, היו כמה ילדות שביישו אותה ולעגו לה מאוד. ובו בזמן שהם לעגו לה באחת הפעמים הזכורות לה היטב - היה הרדיו דלוק והשיר הזה התנגן. וכל פעם שהאשה שומעת את השיר הזה - היא נזכרת איך הן פגעו בה ונכנסת לצער עמוק. ומזה נלמד שכשאתה פוגע באדם מסוים, זה לא נגמר אחרי דקה, אלא עלול להימשך לנצח.



יצר הנקמה
(פי"ט פי"ח)
לא תקום ולא תטור וגו'.
פירוש הדברים שאם אתה הולך לשכנך ומבקש פטיש על מנת לתלות תמונה חדשה על הקיר, והשכן מסרב לתת לך למרות תחנוניך - הרי תחזור לביתך בפחי נפש. כעבור חמש דקות אתה שומע דפיקות בדלת, ניגש לפתוח, ואת מי אתה רואה? לא פחות ולא יותר את אותו שכן, בא לבקש סוכר כדי להכין כוס קפה. מיד יצר הנקמה בוער בך, ואתה רוצה להגיד לו 'תסתלק מכאן'. אבל התורה אמרה 'לא תִקוֹם!'. אזי אתה חושב בלבך 'טוב, אביא לו סוכר, אבל אומר לו שאני לא כמותו'. אומרת התורה: גם זה אסור. אלא תתן לו סוכר בלב שלם, ולא תזכיר לו מאומה. ואם אתה נוקם או נוטר - ק"ו אם אתה נוקם ונוטר - אתה עובר איסור חמור מדאורייתא.
לכאורה זו מצווה קשה מאוד הנוגדת את השכל ואת הטבע שלנו. והרי התורה ניתנה לבני אדם ולא למלאכי השרת. איך אני יכול לתת לו סוכר כאילו כלום לא קרה? ומסבירים כך על פי מה שאמרה חנה הנביאה בתפילתה, 'אין צור כאלוקינו'. שהגמרא בברכות (סנהדרין נ"ו ס"ד פ"ה ד') הסבירה 'אין צייר כאלוקינו'. דהיינו שהציור הכי יפה הוא ציור שדומה למציאות, ויש ציור שממש נראה אמיתי ואילו רק כשאתה נוגע בו אתה מגלה שזה רק ציור. אבל הקב"ה מצייר ציור אחר, שאם למשל עשית עבירה מסוימת ונגזר עליך שאשתך תצעק עליך - אתה רואה את אשתך עצבנית וזורקת חפצים, אתה כבר חושב לענות לה וכו', אבל אל תאמין: מדובר בציור, וזה בגלל שהקב"ה רוצה לנקות אותך מהעבירות שלך.
וזה מה שאמר דוד המלך ע"ה בתהלים (ל"ח ג'), 'אין שלום בַעֲצָמַי מפני חטאתי'. עצמי זו האשה שנבראה מהעצם של הגבר. וכמו שאמר אדם הראשון, 'זאת הפעם עצם מעצמי'. והוא הדין כשאתה רואה שהשכן שלך לא רוצה להביא לך פטיש. אל תאשים אותו אלא את עצמך, ולכן כשהוא יבוא לבקש סוכר - אתה חייב לתת לו בלב חפץ.



לנקום ולנטור כנחש
(פי"ט פי"ח)
לא תקום ולא תטור את בני עמך וגו'.
אומרים חז"ל, 'כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש - אינו תלמיד חכם'. ולכאורה הדברים תמוהים: וכי בגלל שאתה תלמיד חכם מותר לך לעבור על שתי עבירות חמורות? ולא זו בלבד, אלא שאם אתה לא נוקם ונוטר אתה לא נקרא בכלל תלמיד חכם? וכן למה דווקא אמרו כנחש?
אלא יש נקמה ויש נקמה. אם הנקמה שלך היא כדי לספק את עצמך ולהרגיש טוב ע"י שתנקום בו - זה גרוע מאוד. אבל אם אתה נוקם כנחש, דהיינו כמו שהנחש לא נהנה כשהוא מטיל ארס (שהרי אינו אוכל בכך את בשר האדם אלא מכישו והולך לו) - כך גם התלמיד, שנוקם ונוטר בשביל כבוד התורה ולא למען הכבוד העצמי. ואיך אדם יכול לבחון זאת? אם אתה רואה שפוגעים בתלמיד חכם אחר, ואתה מוחה על כבוד התורה כמו שמחית על כבוד התורה שלך - זו הראיה.



כולנו באותה ספינה
(פי"ט פי"ח)
לא תקום ולא תטור וגו', ואהבת לרעך כמוך אני ה'.
מובא במסכת שבת (ל"א) מעשה בגוי שבא לשמאי הזקן ואמר לו 'אני רוצה להתגייר, אבל בתנאי שתלמד אותי את כל התורה כולה על רגל אחת' (הכוונה בזמן קצר מאוד). שמאי סילק אותו, שהרי על התורה נאמר 'ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים', ואיך אפשר ללמדה על רגל אחת?
הגוי הנ"ל הלך להלל הזקן ואמר לו 'תגייר אותי, בתנאי שתלמד אותי את כל התורה על רגל אחת'. אמר לו הלל הזקן 'ואהבת לרעך כמוך, דהיינו מה ששנאוי עליך על תעשה לחבריך. זו כל התורה כולה, ואת השאר תלמד לבד'. והגוי התגייר והתקרב לה' יתברך.
והשאלה הנשאלת: איך זה שכל התורה נכללת ב"ואהבת לרעך כמוך"? וכי מה זה קשור לשבת, לתפילין ולשאר מצוות שבין אדם למקום? ותירץ מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א ש'ואהבת לרעך' - הכוונה היא שרעך זה הקב"ה, שנאמר 'רעך ורע אביך אל תעזוב' (וזה סוף הפסוק "ואהבת לרעך כמוך אני ה''. דהיינו מי זה רעך? 'אני ה'').
ועוד אפשר לומר על פי המשל הידוע באותם אנשים שנכנסו לספינה להפליג בים, ואחד מהם לקח פטיש והחל לדפוק חזק בקרקעית הספינה. ניגשו אליו אנשי הספינה ואמרו לו 'מה אתה עושה?'. אמר להם 'אני רוצה לעשות חור כדי לראות מה יש למטה. מה אכפת לכם? זה החדר שלי!'. אמרו לו 'כשהמים יכנסו לספינה הם לא יבדילו בין החדר שלנו לחדר שלך, וכל הספינה בסוף תטבע'. עד כאן.
וכן כאן, מה שאמר הלל הזקן לאותו גר היה 'ואהבת לרעך כמוך'. ואם אתה מחלל שבת - גם יהודי אחר סובל, כי כולנו באותה ספינה, ולכולנו יש אבא אחד שזה ה' יתברך. וזה מה שמסיים הפסוק, 'אני ה''.



אל הנער הזה התפללתי
(פי"ט פי"ח)
לא תקום וגו', ואהבת לרעך כמוך אני ה'.
מובא בגמרא תענית (כ' ע"ב) מעשה ברבי אלעזר שהלך לעיר לוד, ולבו היה קצת גס עליו מפני שלמד הרבה תורה. והנה הוא רואה אדם מכוער עובר לידו. אמר לו רבי אלעזר 'תגיד לי, האם רק אתה כזה מכוער או שמא כל בני עירך מכוערים כמוך?'. אמר לו האיש 'אם יש לך בעיות לגבי איך שאני נראה - אל תפנה אלי אלא תפנה לאומן שעשה אותי'.
הבין רבי אלעזר שטעה, ירד מעל החמור וביקש מחילה. אבל אמר לו האיש 'אני לא מוחל לך עד שתדבר עם האומן שעשאני'.
בינתיים הם מתקדמים ומגיעים לעיר לוד, וכל בני העיר יוצאים לכבוד רבי אלעזר. אמר להם האיש 'לכבוד זה האיש אתם יוצאים? כך וכך היה מעשה'. אמרו לו 'תמחול לו'. אמר להם 'לכבודכם אני מוחל לו, ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כך'. ע"כ.
הסביר הרב מכתב מאליהו על פי רש"י, שהאיש הנ"ל היה אליהו הנביא, והוא ראה שרבי אלעזר יש בו קצת גאווה לאחר שלמד הרבה תורה. ואם עכשיו הוא יגיע ככה לעירו וכולם ייצאו לכבודו - הגאווה תהפוך להר געש, ואחר כך יהיה מאוד קשה להחזיר את הגלגל אחורה. ולכן עשה מה שעשה כדי שטיפת הגאווה תרד ממנו מיד. וזה מה שאומר הפסוק "ואהבת לרעך כמוך", גם אם הוא נראה מכוער בעיניך בחיצוניותו או בפנימיותו. ומה הסיבה? 'אני ה'', אני בראתי אותו.
וכעין זה מובא בגמרא ברכות (ל"א ע"ב) שחיפשו כהן לשחוט, ואמר להם שמואל הנביא כשהיה עדיין ילד קטן 'אין צריך בכהן, אפשר לשחוט גם באיש זר שהוא ישראלי, שנאמר והקריבו הכהנים ולא ושחט הכהן, וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי'. אמר לו עלי הכהן 'אתה צודק, אבל כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה'. אזי באה חנה אמו ואמרה 'אני האשה הנצבת עמך בזה, ובירכת אותי לבן'. אמר לה 'אני אתפלל וה' יתברך יתן לך בן יותר טוב ממנו'. אמרה לו 'אל הנער הזה התפללתי', והניחו ולא פגע בו. עד כאן.
וחוץ מהפשט אפשר להסביר בדרך דרש, שעלי הכהן ראה ששמואל הראה לכולם את חכמתו הרבה, ואיך הוא ניצח את גדול הדור. ומסתמא באו כולם לראות מי זה החכם הגדול הזה. ובינתיים שמואל עלול להתגאות, וכיוון שהוא עדיין ילד, זה עלול להידבק בו, ואחר כך כל החיים הוא יחפש כבוד. ואם כן, איך מונעים זאת? אמר לו עלי הכהן 'תתכונן, אתה הולך למות, כי כל המורה הלכה בפני רבו - חייב מיתה'. וממילא אם הייתה לו קצת גאווה - מיד היא ירדה, שהרי הוא עומד למות, ושום כבוד כבר לא חשוב. ואז באה אמו ואומר לה עלי 'אני אתפלל שיהיה לך בן עדיף ממנו', שבינתיים הוא רומז לשמואל שלא יתגאה, שהרי יש טובים ממנו. ורק אחר כך השאירו בחיים.



מי שמתנדנד הוא שיכור
(פי"ט פי"ט)
את חקתי תשמורו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך.
ידוע שענייני הכלאים הם בבחינת חוק, כמו שהפסוק אומר 'את חוקתי תשמורו'. ופירש רש"י, חוקים אלו גזרות מלך שאין טעם לדבר. אבל בכל זאת נאמר רמז ששמעתי, מה שאמר אליהו הנביא בהר הכרמל לבני ישראל אחרי הניסים הנוראים שנעשו שם. אם ה' הוא האלוקים - לכו אחריו, ואם הבעל - לכו אחריו.
הדבר מתמיה, שהרי הם היו גם עובדי ה', דהיינו שומרי שבת ומניחים תפלין ועושים מצוות, אבל מצד שני גם עובדים עבודה זרה. מגיע אליהו הנביא ואומר בנבואה על פי ה' 'אם ה' הוא האלוקים - לכו אחריו, ואם הבעל - לכו אחריו'. דהיינו, תפסיקו לעשות מצוות. תהיו 100% רשעים בלי לדבוק בה' בכלל. ובפסוק הזה אפשר למצוא את התשובה: 'בהמתך לא תרביע כלאים', שזה שור וחמור בדרך כלל, וכמו שהתורה אמרה 'לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו', ששור זה דבר טהור ואילו החמור טמא. וכן שדרך לא תזרע כלאים, שזה חטה וגפן, שחטה זה לשון חטא. וכן הגמ' בברכות (ס"א ע"א) אמרה שיצר הרע דומה לחטה, ואילו גפן הוא דבר טוב שהולך ומשתבח. ובני ישראל נמשלו לגפן, שכמו שגפן אין לה הרכבה משאר עצים - כך בני ישראל אין להם חיבור עם שום אומה ולשון.
וכן ובגד כלאים שעטנז, שזה צמר ופשתים - צמר זה דבר טהור שנגזז מכבש שאותו מעלים לקרבן, ואילו פשתן בא מהאדמה, וזה דבר חומרי. שהרי הבל הביא כבשים והקב"ה קיבלם, וקין הביא פשתן והקב"ה לא קיבלו. ועל זה בא הפסוק ואומר לאדם: אל תהיה גם שור, שזה טהור, וגם חמור, שזה טמא. ואל תהיה גם גפן, שזה טהור, וגם חטה, שזה חטאים. ואל תהיה גם כבש, שזה תמים וטהור, וגם פשתן, שזה גשמי. אלא תחליט מי אתה.
וכמו שהולכים ברחוב ורואים מישהו מתנדנד, יודעים שזה שיכור - כך בעבודת ה', אי אפשר להיות גם צדיק וגם רשע. וכמובן שאין אנחנו מדברים על בעל תשובה שרק התחיל, והולך צעד אחר צעד בזהירות, שהוא ודאי בסדר, כיוון שהוא מבין שאי אפשר לעשות את כל המצוות בפעם אחת. אבל תוך כמה זמן הוא יגיע לזה, כי הוא שואף לכך ומבין שזו הדרך. אלא כל דיבורינו לגבי מי שחושב שזו דרך חיים.
וכעין זה ראינו לגבי אלישע בן אבויה, שאע"פ שהיה רבו של רבי מאיר בעל הנס והיה עצום בתורה - זה לא עזר לו. והגמרא מביאה כמה סיבות שגרמו לו להיות בעל עבירות. אחת הסיבות שהיה שר שירי עגבים, שזה שירים של גוים. וכן שהיו נושרים ממנו ספרים חיצוניים, ללמדך שקדושה וטומאה אינם הולכים ביחד, ודברי תורה אינם מקבלים טומאה. והסביר החפץ חיים שהתורה היא מקווה. וכמו שהמקווה מטהר את האדם גם אם הטומאה התפשטה עליו מכף רגלו ועד ראשו - כך התורה הקדושה מטהרת את האדם גם אם הטומאה התפשטה עליו מכף רגלו ועד ראשו.
אבל בדומה למקווה, שאם האדם טובל ומשאיר אצבע או אוזן בחוץ אזי הטבילה לא שווה, כך כשאדם נכנס לתורה - הוא צריך לשעבד את כל אבריו וגידיו באמת לתורה. ואם האוזן שומעת עדיין שירים לא יפים, או שהעין רואה דברים אסורים, או שהפה עדיין מדבר לשון הרע - התורה לא טיהרה אותו כלל. ולכן כתיב 'הוי כל צמא לכו למים'. ושלא נשאיר שום שערה בחוץ.



הנהג הביט לעבר הגלגלים ונגח את ראשו באוטובוס
(פי"ט פל"ב)
מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלקיך אני ה'.
אומר הזוהר הקדוש: תקום ותעשה תשובה לפני השיבה, וכמה שיותר מהר - יותר טוב. ולא צריך לחכות. כמו שמובא בתנא דבי אליהו, שיותר ממה שאמא מחכה לבנה ומאשה שמחכה לבעלה - כך יושב הקב"ה ומצפה לאדם שיעשה תשובה.
נתאר לעצמנו אדם חשוב מאוד ורעב מאוד נכנס למסעדה, ומזמין מהמלצר מנה בשרית ופיתות. בינתיים המלצר משרת את כולם חוץ ממנו במשך שש שעות, וכל פעם כשהמלצר עובר לידו אומר לו 'תמתין עוד מעט, תכף זה מוכן'. עד שסוגרים את המסעדה. ואם האיש החשוב הזה מתגלה פתאום לבעל המסעדה, אין צורך לומר איזו בושה נוראה זו למלצר. ואם כן, הקב"ה, שהוא הבעלים שלנו, והוא ברא את ידינו ורגלינו וכל אברינו, מה שהוא מבקש זה שנמלא את תפקידנו בעולם הזה. ואיך אנו יכולים לומר לקב"ה לחכות עוד שנה ועוד שנה?
ומעשה ביהודי באמריקה שההורים שלו התחננו אליו שיחזור בתשובה, אבל הוא בשלו ואינו מוכן. היה לו חלום שרצה לממשו, שזה להיות נהג אוטובוס. וכבר אמרו רבותינו "בדרך שאדם רוצה לילך - מוליכין אותו". ובסופו של דבר מימש את חלומו הנכסף ו'זכה' להיות נהג אוטובוס. והנה יום אחד הוא הגיע קצת מאוחר לעבודה, והתחיל להלחיץ את הנוסעים שיעלו מהר. באחת התחנות כשעלו הנוסעים התחיל לנסוע, והנה הוא מרגיש שהוא עלה על משהו.
בדיוק אחת הנשים צעקה 'רגע נהג, הילדה שלי עוד לא עלתה'. הנהג ירד מהר מהאוטובוס, הביט לעבר הגלגלים, ראה שהילדה עלתה לעולם שכולו טוב והחל לנגוח את ראשו באוטובוס, לתלוש את שערות ראשו ולבכות כמו תינוק. ניגשה אליו האמא, שהייתה חרדית, וכבר הבינה מה קרה לבתה, ואמרה לו 'זה בסדר, אתה לא אשם. זה נכתב בראש השנה ונחתם ביום הכיפורים. ואם לא אתה היית עושה - מישהו אחר היה עושה זאת. ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך'.
הנהג, שחשב איך להרגיע את האמא, ראה שהיא זו שמרגיעה אותו. ובזמן שהמשפחה ישבו שבעה הלך לנחם אותם ואמר להם 'החלטתי שבגלל מה שעשיתי - מהיום אני אהיה העבד שלכם לכל מה שתצטרכו 24 שעות ביום. האם אתם מסכימים?'. אמר לו האבא 'חס ושלום שתהיה עבד שלנו. אבל אם אתה רוצה לתקן את מה שקרה ולשמח גם את בתנו הקטנה וגם את הקב"ה, תהיה עבד. אבל לא שלנו אלא עבד ה', ותחזור בתשובה שלימה'. אמר הנהג 'אין בעיה, אני מקבל עלי עול מלכות שמים', וחזר בתשובה שלימה. ומה שלמדנו ממעשה נורא זה שלא להתעכב מלעשות תשובה.



שלושת הידידים
(פי"ט פל"ב)
מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלקיך אני ה'.
רבותינו אמרו 'אין זקן אלא זה שקנה חכמה'. ולכאורה נראה מהמילה זקן שאם נחלק אותה יצא לנו 'זה קנה'. ואם כן, חסרה המילה חכמה. ומנין לנו להוסיף ולומר 'זה קנה חכמה?'. והתשובה פשוטה מאוד, שהרי מה אדם לוקח וקונה מהעולם הזה? רק את התורה והמצוות שלו. כל שאר הדברים שאספת לא הולכים איתך, שנאמר 'והלך לפניך צדקך'.
ומובא במדרש משל לאדם שהיו לו שלושה ידידים - ראובן שמעון ולוי. את ראובן הוא אהב מאוד ועזר לו, והיה רץ בשבילו באש ובמים. את שמעון הוא אהב, אבל פחות מראובן, ואילו ללוי הוא בקושי אמר שלום. ויהי היום והנה הוא מקבל צו מהמלך לבוא ביום פלוני למשפט על כך וכך. מיד הוא רץ לראובן שיבוא להעיד עליו כמה שהוא איש טוב ונאמן ונהנה מיגיעו, אבל לתדהמתו הרבה ראובן בכלל לא הסתכל עליו ואף אמר לו 'תסתלק לי מהעיניים, אני לא בא איתך'.
בלית ברירה הלך לשמעון וביקש ממנו עזרה. אמר לו שמעון 'אני מוכן לבוא איתך עד פתח הארמון, שהרי לא הוזמנתי למלך'. משם הלך בבושת פנים ללוי וביקש ממנו אולי הוא יכול לבוא איתו למלך. אמר לו לוי 'בוודאי שאבוא איתך, ואף אגיד למלך כמה אתה איש טוב'. אמר האיש ללוי 'אם הייתי יודע כמה אתה טוב - הייתי עוזב את ראובן ושמעון, ונדבק רק בך'.
והנמשל הוא שראובן זה הכסף. האדם רץ אחרי הכסף ביום ובלילה, בקור ובחום, וכשמגיע יומו למשפט, אומר לו הכסף 'תסתלק מכאן', כיוון שהוא לא יכול להיות מליץ יושר עבור האדם בעולם הבא. שמעון זה המשפחה הקרובה והחברים הטובים שהלכת לכל אירוע שלהם, והיית שם מעשרה ראשונים, ונתת מתנה מאוד מכובדת. אך כשאתה צריך אותם ביום הדין, אומרים לך 'נבוא איתך עד הקבר, כל אחד והתור שלו'. ואזי אתה רוצה לבקש מלוי. ולוי הוא התורה, המצוות, השבת, התפילין והצניעות שלא כל כך הקדשנו להם תשומת לב מיוחדת.
הרי לא תמיד למדנו תורה, ואם למדנו - כמה פעמים נמנמנו באמצע הלימוד ודיברנו דברים בטלים באמצע. ולגבי השבת, כמה פעמים לא עשינו סעודה שלישית על הלחם, וכן סעודה רביעית, ואחרי החמין הלכנו לישון לכמה שעות, ושאלנו את השבת מתי היא יוצאת כבר כדי שנוכל לשמוע מוזיקה ולהדליק סיגריה. וכן לגבי התפילין, כשהנחנו אותם מיהרנו להוריד אותם עוד לפני "עלינו לשבח", ואולי גם דיברנו דברים בטלים ולא נזהרנו כשהכתר על ראשנו.
וכן לגבי צניעות, האם נזהרנו במה שאומר מרן השו"ע בסימן ב' "אל יאמר אדם הנני בחדרי חדרים מי רואני, כי מלא כל הארץ כבודו"? וכן לגבי ברכות, האם בירכנו מילה במילה, וקל וחומר ברכת המזון ו"אשר יצר"? וכל שאמרנו הוא רק בין אדם למקום. ומה עם בין אדם לחברו, האם המלכנו את חברנו עלינו? ואיך התייחסנו לאשה? (ועיין בספר ברכת חיים להרב יוסף חיים על ההפטרות בהפטרת חיי שרה, שהסביר שלפעמים אדם קם, מתפלל, לומד תורה ורוכש הרבה מצוות, והיצר רוצה לקחת לו הכל. ואם האדם בא הביתה וכועס על אשתו ח"ו - הפסיד הכל) ומה שאמרנו זה מעט מן המעט.
ונחזור לענייננו, שלוי, שזה התורה והמצוות, אומר לאדם 'אבוא איתך עד המלך ונמליץ עליך לטובה', ואזי האדם אוחז בשערות ראשו וצועק 'אם הייתי יודע שכך שוות התורה והמצוות - הייתי עוזב הכל ונדבק רק בהן'.



הרים את המזלג בפעם השלישית - ושוב נפל מידו
(פי"ט פל"ג)
וכי יגור אתך גר לא תונו אותו.
כשהקב"ה סיבב בכל אומה ואומה לשאול האם הם רוצים את התורה, היו בחלק מהאומות אחדים שכן רצו. אלא שהם היו בטלים ברוב. אבל הקב"ה ראה את רצונם הטוב והורידם שוב לעולם, ואלו הם הגרים. ויש מצווה גדולה לאהוב את הגר. כידוע, יש לנו גדולי עולם שהיו גרים או בני גרים, כמו רבי עקיבא, רבי מאיר בעל הנס ואונקלוס.
ומעשה בגוי שאהב מאוד ללמוד שפות. עושר לא חסר לו, וגם לא כבוד, כיוון שהיה בן מלך באפריקה. הלך לאוניברסיטה בארצות הברית ללמוד שפות חדשות ושאר דברים. והנה ביום מן הימים ראה את אחד הסטודנטים כותב מימין לשמאל. התפלא מאוד, שהרי הוא ידע עד עכשיו שאת כל השפות כותבים משמאל לימין. שאל את הסטודנט 'איזו שפה זו?'. 'זו העברית של היהודים, ואני יהודי', ענה לו. 'איפה אפשר ללמוד את השפה הזו?', שאל הסטודנט, אמר לו היהודי 'יש כאן ספר של הרמב"ם עם כל האותיות, אם אתה רוצה'. הגוי לא היה עצלן, ועם עזרת היהודי החל ללמוד את לשון הקודש דרך הרמב"ם. כעבור זמן כבר ידע לחבר אותיות למילים ומילים למשפטים, והבין את אשר קרא ברמב"ם.
ניגש הגוי ליהודי ושאל 'למה אתה מדליק אש בשבת, לא מתפלל ולא מברך? הרי כתוב ברמב"ם שצריך כך וכך לעשות'. היהודי לא ידע את נפשו מהתוכחה, חזר בתשובה, חזר לארץ ישראל ונכנס לישיבת "אור שמח", ובנוסף הוכיח עוד כמה יהודים שלמדו שם באוניברסיטה, וגם הם חזרו בתשובה ועלו לארץ ללמוד בישיבת "אור שמח" (זו ישיבה לאמריקאים).
יום אחד החליט אותו גוי לבוא לביקור בארץ ישראל ולפגוש את החברים שלו בישיבה. הם שמחו מאוד לקראתו והודו לו מקרב לב, שכן הוא זה שגרם להם לבחור בעץ החיים, שזו התורה. הרב מסר שיעור בהשקפה ובאמונה, וגם הבחור ישב והקשיב. לאחר מכן הרב היה צריך להעביר שיעור בגמרא וביקש מהבחור הגוי בעדינות שייצא, כי אסור ללמד גוי גמרא. הוא יצא משם קצת פגוע, נסע לרומא ושהה שם באיזה מלון. הגיע זמן ארוחת צהרים, והוא הלך לאכול. כשהחזיק את המזלג ובא לאכול - נפל המזלג מידו. הרים את המזלג על מנת לאכול - ושוב נפל מידו, וכן בפעם השלישית.
ישב הבחור וחשב 'שלוש פעמים נפל לי המזלג מהיד. זה לא טבעי, יש פה משהו'. הלך לחדרו והסתכל בלוח השנה היהודי שהיה לו, והנה הוא רואה שהיום יום הכיפורים. הבין שהקב"ה רומז לו 'אתה שייך אלי'. הלך לבית הכנסת, לאחר מכן נתגייר, וכיום הוא מרצה בכיר בארגון "ערכים".



מאור פנים
(פי"ט פל"ד)
כאזרח מכם יהיה לכם הגר וגו'.
כתב החפץ חיים זצ"ל שגם אדם שמגיע לגור בסביבה חדשה ואינו מכיר את אנשי המקום - יש מצווה גדולה לעזור לו, לעודד אותו ולתמוך בו, שהרי הוא בבחינת גר באותו מקום. וכן אדם שמגיע לראשונה לבית הכנסת, כגון שהוא חוזר בתשובה בתחילתו - יש מצווה גדולה להראות לו בסידור היכן מתפללים וכדומה.
וכן מי שמגיע לשיעור תורה, מאוד חשוב לעזור לו. כי קורה לפעמים שאדם מגיע לשיעור תורה ואף אחד לא מתייחס אליו, והוא לא חוזר לשם שוב. חס ושלום, יכול להיות שמי שיענשו על זה בשמים יהיו אנשי השיעור. ולפעמים הפוך - אדם בא לשיעור ודיברו איתו יפה, ומזגו לו מיץ וכדומה, והביאו לו ספר מוכן, ומאותו יום הוא נעשה קבוע - מי שיקבל שכר על כל שיעור שהוא ימשיך להשתתף בו זה אותו אחד שקירבו ו"בסך הכל" מזג לו מיץ.
ומעשה באדם שבא לאחד הכוללים בעיר צפת, כיוון שהיה לו גבס בשתי ידיו ולא יכל לעבוד. קיבלו אותו מאוד יפה והאירו לו פנים, והצטרף ללומדי השיעור. גם אחרי שהגבס ירד לא חזר לעבוד אלא נשאר בישיבה, והיום הוא לומד תורה מידי יום ביומו. וכל זה בזכות החיוך והארת הפנים שהפגינו כלפיו מתחילה.



איך אדע מי יהודי ומי לא?
(פ"כ פ"ז)
והתקדשתם והייתם קדושים כי אני ה' אלקיכם.
רבותינו אמרו בגמרא ברכות (נ"ג) "והתקדשתם - אלו מים ראשונים. והייתם קדושים - אלו מים אחרונים". וידוע מה שאמר רב חסדא בגמרא, "אני ממלא חפני במים והקב"ה ישפיע לי שפע גדול". והמילה מים זה ראשי תיבות מלא ידינו מברכותיך. וכן מים זה מעושר מתנות ידיך. והמילה עני זה ראשי תיבות על נטילת ידיים, שהגמרא אומרת במסכת סוטה (ד') "כל המזלזל בנטילת ידיים נעקר מן העולם", וכן ההיפך: "מי שנזהר ליטול ידיו זוכה לעושר".
ומעשה ביהודי בעל מסעדה שמפאת הסכנה שאסרו למכור אוכל כשר - מכר לא כשר, אבל כשראה יהודי - היה מביא לו רק כשר. ויהי היום והנה נכנס למסעדה איזה יהודי, ואכל ושבע ודשן. פנה לבעל הבית כדי לשלם לו, וראה שהמחיר גבוה מאוד. שאל את בעל הבית 'למה המחיר הגבוה הזה? רק לפני כמה ימים הייתי פה ושילמתי הרבה פחות'. אמר לו בעל הבית 'לפני כמה ימים אולי אכלת בשר זול. היום אכלת בשר חזיר, שמחירו יקר'. וכשמוע האיש שהוא אכל בשר חזיר ולא בשר כשר, נחרד חרדה גדולה ושאל את בעל הבית 'הרי אתה מוכר ליהודים אוכל כשר, למה הבאת לי בשר פגולים?'.
אמר לו בעל הבית 'וכי אתה חושב שאני נביא? איך אני יודע מי יהודי ומי לא? הנחתי קערה עם מים, ומי שאני רואה שנוטל ידיו לפני האוכל - אני מביא לו אוכל כשר. אבל אתה ניגשת ישר לשולחן בלא נטילה, ואכלת כמו חזיר. לכן הבאתי לך חזיר'. ע"כ המעשה. וכאן רואים כמה צריך להיזהר בנטילת ידיים, וכך תהיה עלינו שמירה שלא נכשל במאכלות אסורות.
ומעשה נוסף שאירע במלחמת ויאטנם, ביהודי מאמריקה שקיבל צו מילואים לבוא למלחמה. האיש, שראה כל יום ארונות מתים הולכים ונערמים כתוצאה מהמלחמה, פחד להיות כאחד מהם. ניגש לרבי מליובאוויטש זיע"א וביקש ממנו ברכה. אמר לו הרב 'אם תקפיד לעשות נטילת ידיים בכל פעם שאתה אוכל לחם - תחזור בעזרת ה' בריא ושלם'. הרב הביא ספל ולימד אותו איך עושים נטילת ידיים, והאיש הנ"ל קיבל עליו את זה ולקח עימו את הספל לצבא. וזה היה חלק מכלי המלחמה שלו. וכל פעם שהיו אוכלים לחם - היה מבקש שימלאו לו את הספל במים, ונטל את ידיו.
והנה ביום מן הימים הגיעו למקום מסוים ועצרו לאכול, ולא היה מספיק מים. לא הסכימו לתת לו מים לספל הגדול, ואמרו לו 'תאכל בלי נטילה, אין מה לעשות'. והאיש הנ"ל, אע"פ שהיה רעב מאוד, אמר 'אני לא אוכל בלא נטילת ידיים', והלך לחפש מים בשטח. אחרי חיפוש של שלוש שעות לא מצא כלום, חזר למקום, והוא רואה לתדהמתו איך כולם פגרים מתים, כיוון שבאו הלוחמים שכנגד בהפתעה והרגום. והוא ניצל ממות בטוח בזכות נטילת ידיים. וכן לגבי מים אחרונים, כותב מרן השולחן ערוך (סימן קפ"א ס"א) "מים אחרונים חובה". והחיוב הוא בין לגברים ובין לנשים.
ומעשה ברבי חיים ויטל זצ"ל, שכאבה לו הכתף. אמר לו רבינו האר"י זצ"ל 'זה בגלל שהתעכבת בין המים האחרונים לברכת המזון, וההלכה אומרת תיכף לנטילה (שזה מים אחרונים) - ברכה, שזו ברכת המזון. ותכף זה אותיות כתף, והדברים ק"ו. ואם הוא רק נתעכב בין מים האחרונים לברכת המזון וכבר כאבה לו הכתף, מה יענו אלה שבכלל לא עושים מים אחרונים? ורבינו יעקב אבוחצירא זיע"א כתב שמה שאמרו רבותינו ז"ל 'והתקדשתם' אלו מים ראשונים. 'והייתם קדושים' אלו מים אחרונים. זה חוזר גם במצוות עונה, שצריך ליטול ידיים לפני ואחרי, וע"י זה זוכים ל'והתקדשתם והייתם קדושים', אמן כן יהי רצון.



פרשת אמור
 




צדיק ורע לו, רשע וטוב לו
(פכ"א פ"א)
ויאמר ה' אל משה, אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו.
פירש רש"י, למה כתוב גם 'אמור' וגם 'ואמרת'? להזהיר גדולים על הקטנים. דהיינו שכמו שהכהן נזהר לא להיטמא למתים בגיל בר מצווה, כך צריך להזהיר את הקטנים שלא יטמאו למתים. והדרש החינוכי הוא להזהיר את הגדולים על הקטנים, שאם האבות יהיו בסדר עם ה' ויעבדו את ה' כראוי - ממילא גם הילדים יהיו בסדר.
אך לפני שאנו מזהירים את הקטנים, צריך להזהיר את עצמנו. כי אם האבא מדבר דברי חול בבית הכנסת, איך הוא יכול להוכיח את בנו באותו נושא או אף בדברים אחרים? ואם ההורים מדברים לשון הרע, איך יוכיחו את בניהם לא לדבר לשון הרע? ואם ההורים כועסים אחד על השני, איך יוכיחו את בניהם לא לכעוס?
ומעשה באבא שרדף אחרי בנו ורצה להכותו במקל. בסופו של דבר תפס את ידו של הבן ונתן עליה מכה, אבל הבן היה זריז וסילק את ידו, והאבא קיבל את המכה. ראה זאת רבינו יוסף חיים זצ"ל ושאל את האבא 'מדוע אתה רוצה להכות את בנך?'. אמר לו האיש 'כיוון שאינו מברך ברכת המזון בקול רם אלא בשקט'. ליטף הרב את הבן ושאל 'למה אתה לא מברך בקול רם?'. אמר הבן לרב 'כי אבא שלי לא מברך בכלל'. ואז אמר הרב לאבא 'עכשיו אתה מבין למה אתה קיבלת את המכה ולא בנך?'. עד כאן המעשה.
וידוע שהדמויות הכי חשובות בעיני הבנים הם האבא והאמא שלהם, ואיך שהם יראו אותם מתפללים - כך הם יתפללו. איך שהם מברכים - כך הם יברכו. ואיך שהם שומרים את השבת - כך הם ישמרו. והאדם יחשוב - אם מישהו יפקיד אצלו מאה אלף דולר לשבוע, הוא הרי ישמור עליהם בשבע עיניים ואפילו יישן איתם, וודאי שלא יפקיר אותם לאחרים. ואם כן, קל וחומר שהאדם קיבל מבורא עולם פיקדון הרבה הרבה יותר יקר, שזה הבנים והבנות. ויבין כמה צריך לשמור עליהם בשבע עיניים, וק"ו שלא להפקיר אותם, ובפרט שאחרי שהאדם נפטר בניו ובנותיו שנשארו בחיים הם אלה שמכניסים אותו לגן עדן או לגיהנם על פי מעשיהם.
ומעשה בבחורה שנסעה באוטובוס ושאלה מישהו באמצע הנסיעה מה השעה. הוא ענה לה 'עשרים לחמש', וכך כל כמה דקות היא שאלה אותו, עד שהוא אמר לה 'מה קרה שאת כל רגע שואלת מה השעה?'. היא סיפרה לו שאמה, שנפטרה לא מזמן, נתגלתה לה בחלום כמה פעמים, וביקשה ממנה לחזור בתשובה, כי האמא תלויה בבתה. 'אבל אני סירבתי כי בא לי לעשות מה שבא לי', אמרה. 'ואתמול בלילה אמי נתגלתה לי ואמרה לי תבואי למקום זה וזה בשעה חמש, אני אבוא לשם לקחת אותך. ולכן אני רוצה להגיע בחמש'.
כשהגיעה לתחנה שלה היא ירדה. האיש הזה רצה לראות איך יפול הדבר, וגם ירד. הבחורה החלה לחצות את הכביש, והנה בא רכב במהירות ולקח אותה להיכן שאמא שלה נמצאת. עד כאן המעשה.
בזוהר הקדוש מובא שכיבוד אב ואם לאחר מיתה גדול מאוד, ויש בעניין הזה גם הסבר ל"צדיק ורע לו רשע וטוב לו". שאם האדם היה צדיק והשאיר בן רשע - אזי ח"ו יהיה לו רע בשמים. לעומתו אם האדם היה רשע אבל השאיר בן צדיק - יהיה לו טוב בשמים.



אין הנחש ממית אלא החטא ממית
(פכ"א פ"א)
אמר ואמרת - להזהיר גדולים על הקטנים.
מובא בזוהר הקדוש "כד איתקן רישא דעמא איתקן כל עמא". פירוש: כאשר נתקנים ראשי העם - מתוקנים (ממילא) כל העם. דהיינו, כמו שאם המחשבה שלך עכשיו היא לאכול - כל האברים נגררים לאותו כיוון כי זה מה שהראש אמר לעשות. וכן אם הראש אמר לטייל - כל האברים נגררים אחריו.
ראשי העם הם כמובן לומדי התורה, כדאיתא בגמרא שחכמים אמרו לאנשי העיר להביא להם את ראש העיר, ואכן הביאו לפניהם את ראש העיר וסגנו. אך החכמים אמרו שהכוונה אינה אליהם אלא ללומדי התורה. ואם כן, אם אנו רואים שפלוני ופלוני עדיין לא חזרו בתשובה, יכול מאוד להיות שהאשמה לכך מוטלת גם עלינו, ושאנו צריכים ללמוד ולהתפלל עליהם יותר בדביקות.
וכן המעשה ברבי חנינא בן דוסא, שאמרו לו שיש בקרבת מקום ערוד (נחש) ממית. אמר להם 'תראו לי את חורו'. כשהגיע למקום הכניס את רגלו לחור בו הערוד נמצא, והכישו הערוד. הקב"ה עשה נס ונברא מעיין מתחת רגליו של רבי חנינא בן דוסא, והערוד מת. נטלו רבי חנינא בן דוסא על כתיפו, הלך לבית המדרש ואמר להם 'אתם רואים? אין הנחש ממית אלא החטא ממית'. ואז כולם אמרו 'אוי למי שפגע בו הערוד, ואוי לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא'.
ולכאורה למה רבי חנינא לא הלך לשוק או לחוף הים או למדרחוב כדי להחזיר אותם בתשובה? שהרי בבית המדרש כולם צדיקים, ולא לשם דווקא צריך ללכת. אלא כמו שאמרנו, שרבי חנינא ידע שאם בני התורה נתקנים - ממילא אנשי הרחוב והקיבוץ נתקנים.



האם גם צדיק צריך לחזור בתשובה?
שמעתי מעשה שקרה לפני שש עשרה שנה בערך בשתי חברות בקיבוץ, שביום בהיר האחת אמרה לחברתה 'החלטתי לחזור בתשובה', עלתה לצפת וחזרה בתשובה גמורה. ומי שמתבונן בזה מבין שזה בזכות עוד בן תורה שנתחזק בלימוד. וכמובן שאנו, בני התורה, שואלים את עצמנו 'וכי במה אני יכול עוד להתחזק? הרי אני שומר שבת, מניח תפילין גם של רבינו תם, לומד כל היום תורה, ויש לי גם זקן ופיאות. מה לי ולחזרה בתשובה?'.
לכן אמרתי להעיר כמה דברים שאולי אנו נכשלים בהם. א. אין שום פוסק בעולם שמתיר לדבר דברי חולין בבית הכנסת, וק"ו בבית המדרש, גם בעניני פרנסה. וגם אם אלה מילים קצרות מאוד בטלפון הנייד. ב. כל הכועס - כאילו עובד עבודה זרה, בין כעס על האשה ובין כעס על הילדים. ג. ההולך בדרך ומפסיק ממשנתו ואומר 'מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה', הרי זה מתחייב בנפשו. וזה בהולך בדרך ומשבח את ה' שהחמירו כל כך, אז קל וחומר המדבר דברים בטלים בתוך בית המדרש. שכבר אמרה הגמרא בחגיגה (י"ב) "הפוסק מתלמודו לשיחה בטילה - מאכילין אותו גחלי רתמים". ולכן ראוי ללמוד שעה או שעתיים או יותר בתענית דיבור. ד. כשאנו הולכים ברחוב, עולים לאוטובוס או הולכים לחתונה, בר מצווה וכדומה, אפילו בהפרדה, כמה פעמים עברנו על לאו דאורייתא - "ולא תתורו אחרי ללבכם ואחרי עיניכם", שזה לא לאכול בלי נטילת ידיים, אלא הרבה יותר גרוע. ה. כשאנו מתפללים שמונה עשרה האם אנו נזהרים בדברי מר"ן (שו"ע סימן צ"ח ס"ג) שאסור שהתפילה תהיה כמשאוי ושצריך לאמרה בלשון תחנונים, וכן שצריך לחדש בה דבר? וכן מה שאמר הרמב"ן באיגרתו "והסר כל דברי העולם מלבך בעת התפילה"? ו. כשאנו מברכים ומזכירים שם השם או אלוקינו, האם אנו מכוונים את מה שאמר מרן (בסימן ה') "כשאומר שם השם באדנות יכווין שהקב"ה אדון הכל, וכשמזכירו בשם הוי"ה יכווין שהקב"ה אדון הכל היה הוה ויהיה. וכשאומר אלוקים יכוין שה' יתברך הוא תקיף ובעל הכוחות כולם"? ושמעתי מעשה באדם שמת מוות קליני, ושאלו אותו אם הוא כיוון הויה אדנות בהזכירו שם השם. ז. כתב הרמב"ם שאסור שיהיה שום כתם ולכלוך על הבגד, שזה בכלל חילול השם, ועליו נאמר כל "משנאי אהבו מות", שזה משנאי ה'. ולהיפך - כשמתלבשים בנקיות גורמים לקידוש ה'. ח. אסור לדבר ולשמוע לשון הרע ורכילות. מי יכול לומר 'זכיתי לבי וטהרתי מחטאתי'? ט. כיבוד אב ואם - האם אנו קמים מלא קומתנו כפי שההלכה מחייבת, וכן לאחים ולאחיות גדולים בהידור לפחות, וכן לזקנים? י. ברכת המזון ו'אשר יצר' בכוונה, עד כאן.
ומסתמא רוב רובם ככולם של בני התורה לא עוברים על זה, אלא אנוכי נזכרתי מעצמי וכתבתי זאת.



חמש שנים עברתי על איסור חמור מהתורה. מה אענה ביום הדין?
(פכ"א פ"א)
אמר ואמרת - להזהיר גדולים על הקטנים.
אפשר לפרש שהקב"ה מצווה אותנו להיות זהירים בעבירות הקטנות כמו שאנו נזהרים מהעבירות הגדולות. וכמו בחטא עץ הדעת, שלכאורה מה קרה אם אכלו אדם וחוה מפרי עץ הדעת, וכי חסר לקב"ה פירות? אלא העניין הוא שעברו על דבר ה'. ואם כן, מה לי אם זו עבירה גדולה ומה לי אם זו עבירה קטנה. וככל שהאדם יותר צדיק - כך הוא נזהר יותר מאבק של חטא. ומהמעשה הבא נראה מה זה אצל קדמונינו מושג של חטא.
מעשה באוניה מלאה באנשים, גם יהודים וגם גויים, שבהיותם בלב הים נעשה הים סוער ורוחות עזות השתוללו. האוניה חשבה להישבר, ונתקיים בהם הפסוק "יעלו שמים ירדו תהומות". רב החובל ניגש לקבוצה של היהודים, שהיו בעצם ראש ישיבה עם התלמידים שלו, ואמר לרב 'לפי מה שאני רואה פה לא נותר לנו הרבה זמן לחיות. אנא ממך, קום קרא אל אלוקיך'. מיד אמר הרב לכל תלמידיו לעלות לסיפון של האוניה, למרות הסכנה הנוראה, וכך עשו.
אמר הרב 'נעשה מעגל, וכל אחד מאיתנו יכנס לאמצע המעגל ויספר את כל העבירות שהוא עשה בחייו, בחדרי חדרים וברשות הרבים. כי אם נעשה כאן דין - יקלו עלינו בדין למעלה'. ובחרו בבחור הכי צעיר שהיה שם, ואמרו לו 'אתה הראשון'. הבחור רצה להתחיל לדבר אבל נחנק מבכי, וכך כמה פעמים, עד שאמרו לו 'זה לא זמן לבכות. תתחיל לספר, כולם מחכים בתור'. הבחור התגבר על הבכי, החל בדבריו ואמר בקול חנוק מבכי "במשך חמש שנים עברתי עבירה חמורה מדאורייתא. עברתי על מה שכתוב בתורה לא תשקרו, ושיקרתי חמש שנים רצופות, יום אחרי יום. וכך היה: ההורים שלי לא הסתדרו בענייני פרנסה בארץ, ועברנו לגור בעיר וילנא. אבא שלי שכר שני צריפים - באחד היינו גרים ובשני אבא שלי פתח חנות, והכל הלך למישרין. החדר שבו אבי ישן היה צמוד לקיר של הגאון מוילנא, ואבא שלי היה נרדם מתוך דברי תורתו של הגאון זצ"ל.
"והנה ביום מן הימים אבא שלי הגיע מהעבודה, אכל משהו, קרא קריאת שמע על המיטה ועמד להירדם, והנה הוא שומע את קולו של הגאון מוילנא זצ"ל לומד מוסר ולא גמרא וקבלה, וחוזר על המשפט 'עוזב חיי עולם ועוסק בחיי שעה' (שחיי עולם זה התורה וחיי שעה זה פרנסה). והרב חזר על אותו משפט חצי שעה, ושעה ועוד שעה, ובמשך כל הלילה. וכמובן שאבא שלי לא הצליח לישון, ובסוף הלילה הלך להתפלל תפילת שחרית בבית הכנסת. חזר לביתו, והנה אמי רואה שעיניו נפוחות ואדומות וניכר שמשהו מעיק עליו. שאלה אותו 'למה נפלו פניך?', והוא סיפר לה מה אמר הגאון. 'ואם כך הוא חושב על עצמו, שיום ולילה הוא לומד תורה, מה יש לי לומר?', שאל. אמרה לו אמי הצדקנית 'לך תלמד תורה, ואני אנהל גם את החנות'.
"וכן עשה אבא שלי. הפרנסה התמעטה מאוד, עד שביום מן הימים האמא אספה את אחיי הקטנים, ואני הבכור בראש, ואמרה לנו 'יש שתי אפשרויות - או שאבא יחזור לעבוד ויהיה לכם הכל בשפע, או שאבא ימשיך ללמוד ואתם תאכלו רק ארוחה אחת ביום'. ואז ראיתי מבין עיניה שגם ארוחה אחת ביום יהיה קשה לה להביא. לכן קפצתי ואמרתי 'אמא, גם ארוחה אחת אני לא צריך, כיוון שאתמול המנהל אמר שממחר יש ארוחת צהרים בתלמוד תורה'. כך במשך חמש שנים שיקרתי על אמא שלי ואמרתי לה שיש אוכל. ובאמת הייתי אוכל שאריות מפחי הזבל ושל חבריי. וזה היה השקר".
באומרו זאת פרץ בבכי נוראי. אזי ניגש אליו הרב ואמר לו 'חזור למקומך, עכשיו התור שלי'. ואז פנה הרב לבורא עולם ואמר לו 'ריבונו של עולם, אנו תמיד אומרים אל תזכור לנו עוונות ראשונים, אלא תסתכל רק במצוות שלנו. ואילו היום תסתכל בחטאים שלנו ובפרט ב'חטא' של הבחור הזה, שלא רק שהוא סבל חרפת רעב חמש שנים רק בשביל שאביו ילמד תורה ושאמו לא תצטער, והוא עוד בוכה כתינוק. אנא ה', קח את חטאו ובזכותו תחיה אותנו'. ופתאום נעשה נס גדול, הרוחות פסקו, והכל בא על מקומו בשלום.



כל האמהות הקדושות סובבו את ראשן כאחת ולא הסתכלו עליה
(פכ"א פי"ח)
כי כל איש אשר בו מום לא יקרב איש עור או פסח וגו'.
חוץ מהפשט אפשר לפרש גם שעור - פירושו אדם שלא שומר על העיניים, וממילא עיניו עיוורות מלראות את האור שבתורה. ופִסח זה אדם שאיננו יציב, ואע"פ שיש לו רגליים טובות והולך ישר - הוא פסח בעבודת ה'. הוא אמנם יכול להתפלל ולהניח תפילין מצד אחד, ומצד שני לעשות עבירות. ואין לך מום גדול מזה. על זה אפשר להוסיף ולומר שזה מום קבוע, כיוון שכך האדם עושה בקביעות.
ואם תבוא ותאמר לו 'תחזור בתשובה', הוא יגיד לך 'אני יותר דתי ממך'. וזה מה שהקב"ה אומר לבני ישראל שחטאו, "הנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי". מה שאין כן מום עובר, שזה אדם שיודע שהוא עובר על דברי ה', אלא שיצריו גוברים עליו. אבל יבוא יום והוא יחזור בתשובה כיוון שהוא יודע שהוא לא בסדר. ומה שאמרנו שאדם שפוגם בעיניו זה מום, יש לזה רמז בפרשת ציצית, בה נאמר "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". אם נקח את ראשי התיבות של 'ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם' וגו' ייצא לנו כמניין מום, וכמניין פאה נכרית שגורמת לאחרים להתעוור רוחנית ולהפוך לבעלי מומין.
ומעשה באשה חרדית מאיזור ירושלים שהייתה מקפידה על קלה כבחמורה, אלא שלבשה פאה נכרית וחשבה שאין בזה איסור. והנה באחד הלילות, כשנרדמה וישנה שנת ישרים, חלמה שהיא נפטרה ועולה לשמים, ומכניסים אותה לגן עדן. היא רואה שהכל יפה - מעיינות שאין כמותם בעולם, פרחים מכל הסוגים ודברים נפלאים שאי אפשר להעלותם על הכתב. היא רואה מלא נשים עומדות בתור. הצטרפה אליהן ועמדה בהמתנה.
פתאום ראתה שיושבות שם ארבע נשים שדומות למלאך ה', והשכינה עוטפת אותן, והן אלה שמקבלות את כולן. יש כאלה שהן מקבלות אותן בחיוך ובשמחה רבה, מחבקות ומנשקות, ויש כאלה שלא זוכות לזה, אלא אותן ארבע נשים אפילו מסובבות את הפנים למולן ולא מסתכלות עליהן, מחמת שהן לא הלכו בדרכי הצניעות והטהרה.
וכראות האשה הנ"ל את כל זה, שמחה מאוד בליבה. שהרי היא כן דקדקה על קלה כבחמורה, והבינה גם שארבעת הנשים שיושבות שם הן האמהות הקדושות שלנו שרה, רבקה, רחל ולאה, וממילא יקבלו אותה כראוי. לאט לאט התור נגמר, והיא כולה מתרגשת וליבה מחסיר פעימה, ועוד רגע והנה היא עומדת מול האמהות הקדושות.
כאן ציפתה לה אכזבה נוראה מאוד, כיוון שכל האמהות הקדושות סובבו את ראשן כאחת ולא הביטו בה כלל. היא פרצה בבכי, כיוון שלא הבינה למה, וניסתה לשאול את שאלת השאלות - 'למה? הרי הייתי צנועה'. פתאום היא מתעוררת כשכולה דמעות, ואיך שהיא פתחה את העיניים - היא רואה למולה את הפאה מונחת על הכסא בחדר. היא הבינה את העניין, קיבלה על עצמה תשובה, ומאותו יום כיסתה את ראשה כראוי.
(פכ"ב פ"כ)
כל אשר בו מום לא תקריבו כי לא לרצון יהיה לכם.
כמו שלא היית רוצה שיביאו לך דבר עם מום, כך אל תקריב לקב"ה קרבן עם מום. וכמו שאתה דואג לעצמך שהכל יהא על הצד הכי טוב - כך תדאג לעשות את המצוות על הצד הטוב ביותר.
כך לדוגמה, אם אתה עושה בר מצוה לבן שלך, הרי זו מצווה גדולה לערוך סעודה כראוי. אבל מצווה עוד יותר גדולה שהתפילין יהיו מבהמה גסה ומהודרות. שהרי ערב הבר מצווה נגמר אחרי שעתיים או שלוש, ואילו התפילין הן לכל החיים, או לפחות לשנים רבות מאוד. גם הכסף הזה חוזר, כמו שהגמרא (ביצה ט"ז) אומרת "מזונותיו של אדם קצובין לו מתשרי עד תשרי חוץ מתשרי". תשרי - ראשי תיבות תפילין (או תורה), שבת, ראש חודש, יום טוב. שכל מה שהאדם מוציא לקדושה - הכל חוזר.
ומעשה באדם מסוים מחצור הגלילית שביקש לקנות דירה מחברת עמידר, והציע סכום של 80,000 ש"ח. בחברה דחו את ההצעה באמרם שהמכירה רק לזכאים. בינתיים האיש קנה תפילין מהודרות של רבינו תם ב-500 דולר, וקיבל מכתב מהחברה שמודיע שנותר שבוע בלבד לרכישה, ושגם מי שלא זכאי יכול להשתתף במכרז של הדירות. אותו איש אמר לעצמו 'הרי קניתי תפילין והקב"ה מחזיר, אזי אם אציע סכום נמוך של 68,000 ש"ח - ה' יעזור'. וכך היה, האיש זכה במכרז וזכה בדירה. וחוץ מהכסף של התפילין הוא הרוויח עוד כעשרת אלפים שקל.
נחזור לעניין שאדם צריך לעשות את המצוות כמו שהוא עושה את מעשיו לעצמו. המשנה במסכת אבות (פ"ב מ"ד) אומרת "עשה רצונו כרצונך", ולכאורה זה לא מובן. וכי אדם יעשה את רצון ה' איך שהוא רוצה ואיך שבא לו? ויבואר על פי משל באדם שהשתתף במלחמה, והנה הקרב הולך וגובר. הוא חטף כדור והחל לפרפר, ובשניות האחרונות פנה לחבירו ואמר לו 'תיקח את 10,000 הדולרים הללו. 1,000 תיקח בשבילך ו-9,000 תתן לאשתי'. אבל האיש הנ"ל אמר 'מה פתאום תשעת אלפים בשבילי, ואלף לאשתך?'. אמר לו האיש 'תתן לאשתי כמה שאתה רוצה'.
לאחר המלחמה האיש הנ"ל הלך לאשת האיש ונתן לה אלף דולר. היא שאלה אותו 'כמה בעלי נתן לך?', והוא הודה שהוא קיבל 10,000, והסביר 'אבל הוא אמר לי לתת כמה שאני רוצה, לכן תגידי תודה שנתתי לך אלף', אבל האשה תבעה אותו לבין הדין, והדיין פסק ואמר לאיש 'תתן לאשה 9,000 ותיקח לעצמך אלף בלבד'. שאל האיש את הדיין 'מניין לך לשפוט כך? הרי בעלה אמר לי ליתן לה כמה שאני רוצה'. אמר לו הדיין 'בעלה אמר לך לתת לה כמה שאתה רוצה, ואתה רצית לקחת 9,000, אזי את זה תתן לאשה'. וזהו גם כאן - איך שאנו רצים אחרי כסף וזהב, כך צריך לרוץ אחרי תורה ומצוות. כמאמר שלמה המלך ע"ה "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה'".



עוד חמש דקות
(פכ"ב פ"ל)
ביום ההוא יאכל לא תותירו ממנו עד בוקר אני ה'.
באה לרמוז לנו התורה הקדושה שאם עלינו לעשות איזו מצווה - אל לנו לדחות אותה למחר, כפי הפתגם 'אל תאמר מחר, פן יהיה מאוחר'. וכפי שראינו במלחמת עמלק, שאמר משה רבינו ע"ה ליהושע בן נון 'בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק מחר' וגו'. אמר הקב"ה 'מעתה כל מה שילחמו עם עמלק - לא יגמר באותו יום'. וזה מה שהיה עם שאול, שהשאיר את אגג עד לבוקר, ובגלל זה נולד לבסוף המן האגגי. וזה מה שכתוב אצל דוד המלך ע"ה 'ויכם' (את עמלק) מהנשף ועד הערב למחרתם.
וכן מה שרואים אצל אסתר המלכה שאמרה לאחשורוש 'יבוא המלך והמן היום', ובמשתה היא אומרת לו 'אם על המלך טוב נעביר את זה למחר', שזה פלא. אלא הוא שאמרנו כאן, כשבא מעמלק הדבר - צריך להיגמר רק למחרת. וכן נלמד מכך - מה שאנו יכולים לעשות עכשיו, אסור לדחות, כיוון שאנו עלולים לדחות ולדחות. וכן ראינו אצל נעמי, שאמרה לרות המואביה 'אל תדאגי, כי בועז יסדר את כל העניין היום'. לכאורה מהיכן נעמי ידעה? אלא שבועז היה צדיק, ואחד הסימנים של הצדיקים הוא שהם עושים הכל בזריזות, וכן באמת התחתן עם רות באותו יום, ולמחרת מת. ואם היה מתמהמה ומכין הזמנות ותזמורת ואולם לחתונה, לא הייתה בסוף חתונה.
ושמעתי מעשה נורא בזמננו, בשוחט מפורסם שקבוצה מסוימת של אנשים לקחה אותו, ובחרו עגל מיוחד, רך וטוב, כדי שישחט להם אותו. השוחט כנראה קצת התרגש בזמן השחיטה, ועשה שהייה באופן שאף אחד לא הרגיש - רק הוא ובורא עולם. וע"י שהוא שיהה הוא גרם לעגל להיות נבילה. מהבושה הוא פחד לומר להם על כך, והלך לביתו שנמצא בקרבת מקום.
אחרי שנתיישב בדעתו חזר למקום במהירות כדי לומר להם לא לאכול מהבשר, אבל כבר לא נשאר שם בשר ולא אנשים. באותה שנה קבר שלושה בנים, רחמנא ליצלן, והוא הולך ומספר את המעשה הנ"ל לאנשים כדי לכפר על חטאו. ומה שטוב הוא לדחות דברים שהיצר מפתה אותנו לעשות, וקשה להתגבר. אזי אפשר לומר ליצר 'לא עכשיו אני אעשה זאת אלא מחר'. ובינתיים אתה פוקח עיניך ומבין את המלכודת שהיצה"ר טמן לך.
ומעשה בסטייפלער רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל, שהיה משרת בצבא הרוסי, ובליל שבת קודש הגיע לשמירה. השומר שלפניו, שהיה גוי, כשראה אותו מגיע הוריד מעליו את מעיל הפרווה, שהיה עבה מאוד, תלה אותו על הענף שבעץ, והלך לו. הרב, בראותו את המעיל בענף, נזכר בדברי מרן (שו"ע סימן של"ו ס"א) שאסור להשתמש באילן ואסור להוריד ממנו שום חפץ. אבל מצד שני, הקור חודר לעצמות. הרב אמר 'אפשר לחכות חמש דקות בלי המעיל'. ולאחר חמש דקות אמר 'אפשר עוד חמש דקות', וכך העביר את כל שש השעות של השמירה בלי לגעת במעיל. ומזה הרב נעשה קצת כבד שמיעה, אבל את הרב שמעו כולם.



מה שאתה עושה זה כמו לאכול חזיר ביום הכיפורים
(פכ"ב פל"ב)
ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל וגו'.
כתב הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"א), ארבעה חילוקי כפרה הן. א. אם האדם ביטל מצוות עשה ועשה תשובה - אינו זז משם עד שמוחלין לו. ב. עבר על לא תעשה שאין בהן כריתות ומיתות בית דין - תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר. ג. עבר עבירות שיש בהן כריתות או מיתות בית דין - תשובה ויום הכיפורים תולין, ויסורין מכפרים. ד. עבר על חילול ה' - תשובה ויום הכיפורים ויסורין תולין, ומיתה מכפרת. ע"כ.
מכאן למדנו שהעוון הגדול מכל העוונות, ואפילו מעוונות שיש בהם מיתת בית דין, הוא עוון חילול ה'. והגמרא אומרת על רבי יוחנן שאצלו חילול ה' היה אם רק היו רואים אותו הולך ארבע אמות (שני מטר) בלא תורה ובלא תפילין. וכן לגבי רב שהיה קונה דבר מסוים ומשלם בהקפה - זה דומה לחילול ה'. ואצלנו אולי דברים כאלה לא יחשבו לחילול ה', אבל ודאי שאם רואים מישהו שנראה כבן תורה מתבטל זמן רב מתורה - הדבר עלול להיות חילול ה'. וכן אם לוקח הלוואה ולא מחזיר, או שהולך בבגדים עם כתמים.
ובילקוט יוסף כתב (בהלכות כיבוד אב ואם) שבן תורה שנמצא בחתונה עם ריקודים מעורבים - זה יכול להיות בגדר חילול ה'. והדבר ברור, שהרי כמה פעמים אתה שואל מישהו איך הוא הולך לחתונה מעורבת והוא עונה לך "ראיתי שם אנשים 'חרדים'. אם כן, למה שלא אלך, וכי אני יותר טוב מהם?".
ומעשה ברב גדול שכינוהו הסנדלר, שהוזמן לברית מילה להיות הסנדק. וכיוון שידעו שהצדיק יגיע - הגיעו המון אנשים. בסופו של דבר הרב הצדיק הגיע, ומיד חזר על עקבותיו. ניגשו אליו בני המשפחה ושאלוהו לאן הוא הולך, הרי הוא אמור להיות הסנדק. אמר להם הצדיק 'החלטתי ללכת כיוון שלא ראיתי כאן את אליהו הנביא. ומסתמא שהוא גם לא יבוא, כי המקום כאן מעורב ואין צניעות'.
ומעשה נוסף בבחור צעיר שחזר בתשובה, עלה על דרך המלך והקפיד על קלה כבחמורה. ההורים שלו לא הפריעו לו בדרכו ואפילו עודדו אותו, על שמאס בתענוגי העולם הזה והחליט לבחור בתענוגי העולם הבא. והנה ביום בהיר נערכה חתונה של אחד מבני המשפחה, וההכנות בבית לקראת האירוע היו רבות. אבל הבן הצדיק ישב בחדרו, עסק בתורה ולא הראה סימנים שהוא מתכונן ללכת לאירוע.
ניגשה אליו אמו ושאלה אותו למה הוא לא מתכונן לאירוע, הרי זה מבני המשפחה. אמר הבן ביראת כבוד 'אמא, האירוע מעורב ואני לא יכול לבוא'. כשאביו הגיע לבית סיפרה האשה לבעלה את העניין, וביקשה שיגש לבן לנסות לשכנע אותו. האב, שהיה בעל מועדון מפורסם מאוד באיזור המרכז, ניגש לבן ואמר לו 'מה יש בזה שרוקדים מעורב?'. אמר הבן לאביו ביראת כבוד 'אבא, לפי התורה זה אסור, ואני החלטתי לילך בדרך התורה. אני לא יכול לעשות צחוק מעצמי'. אמר לו האב 'אם כך, אתה רוצה להגיד לי שאני עושה עבירה בכך שאני מרקיד אנשים כל ערב במועדון? הרי אני משמח את כולם. לדעתי אולי זאת בכלל מצווה'. אמר הבן לאביו 'אני לא פוסק, אלה עניני פרנסה. אבל תשאל את רב העיר'.
ניגש האב לרב העיר כדי לשאול אותו אם מותר לפתוח את המועדון ולהרקיד מעורב או "שמא" יש בזה איסור. אמר לו הרב 'תאמר לי, האם אתה צם בכיפור או לא?'. 'ודאי שאני צם, כבוד הרב'. 'עוד שאלה אחת אשאל אותך, ואל תכעס: האם אתה נזהר לא לאכול חזיר?'. 'בוודאי שאני נזהר, הרב. אני אוכל רק כשר'. וכאן אמר לו הרב 'תקשיב טוב, מה שאתה גורם לריקודים מעורבים, גברים ונשים, כל פעם מחדש זה כמו לאכול חזיר ביום הכיפורים'. וכשמוע האיש את הדברים יוצאים באופן מפורש מפי הרב הגדול, הלך לסמינר כדי להתחזק ביהדות וחזר בתשובה, וכיום הוא אחד המרצים בסמינר 'ערכים', והוא הרב רוני טל שיחיה. עד כאן.
ועוד כותב רבינו יונה חידוש, שאפשר לכפר על חילול ה' על ידי שעושים קידוש ה', כמו שעשה הבחור הנ"ל שלא הלך לאירוע. וכן מובא בתרגום ירושלמי על הפסוק בן פורת יוסף וגו', בנות צעדה עלי שור, הרי דרביתא יוסף וגו'. והוו בנתיהון דמלכיא ובנתיהון דשלטוניא מרקדן עלך על כוויא ומציתן עלך מן חרכיא, והוו מזרקן קדמך שירין עזקין קטילין מניכין, וכל מני דהב סבירין דאת תלי עינך ומסתכל בחדא מנהון חס לך יוסף ברי דלא תליתא עיניך בחדא מנהון, והוו בנתיהון דמלכא ובנתיהון דשלטוניא אמרן אלין לאלין דין הוא גברא חסידא יוסף (תרגום בקצרה: כשהיו בנות המלכים ובנות השרים מסתכלות עליך יוסף מהחלונות והחרכים, והיו זורקות עליך תכשיטים של זהב כדי שתסתכל באחת מהן, ואתה לא הסתכלת אפילו באחת מהן - אמרו אלו לאלו 'זהו איש חסיד').



תמימות אמיתית
(פכ"ד פ"ה)
ולקחת סולת ואפית אותה שתים עשרה חלות וגו'.
כתב רבינו האר"י זיע"א שבשבת קודש יש להשתדל להניח על השולחן 12 חלות (ולפי הפשט אין זו חובה אלא מנהג חסידות, ולכל הפחות שיהיה לחם משנה).
ומעשה ברב גדול שדרש בשבת קודש בעניין 12 הלחמים של לחם הפנים בזמן שהיה בית המקדש קיים, והיה בקהל אדם תמים שעלה מהאנוסים בספרד. הלך לאשתו וסיפר לה את העניין, ואמר לה שהוא רוצה להביא לקב"ה את הלחם, והיא תנפה את הקמח 13 פעמים, תאפה את החלות והוא יקח את זה. אשתו, בתמימותה, כן עשתה.
האיש הנ"ל לקח את החלות המשובחות, הניח אותן בתוך ארון הקודש, ביקש מהקב"ה שיקבל את מנחתו מידו - והלך. לאחר זמן בא השמש להכין את ספרי התורה, ראה את החלות ולקח אותן לביתו לשבת קודש. והאיש התמים חשב לתומו, כשראה למחרת את הארון בלי הלחם, שהקב"ה לקח את הלחם ושמח מאוד. וכך החל לעשות במשך כמה שבועות.
יום אחד הגיע עם החלות לבית הכנסת, והרב היה שם. גער בו הרב 'מה אתה חושב, שהקב"ה לוקח את הלחם? זה השמש'. האיש נצטער מאוד וחזר לביתו. ובינתיים בא שליח מטעם רבינו האר"י ז"ל ואמר לרב הנ"ל 'מיום חורבן בית המקדש לא הייתה נחת רוח לה' כמו התמימות של האיש הזה, ואתה גרמת שזה יפסק. לכן מחר, בשעה שאתה עתיד לדרוש בשבת, תשיב נשמתך ליוצרך'. וכן היה. עד כאן המעשה הנורא.
ומה שלומדים מכאן זה שכל דבר שאנו רואים, גם אם זה מנהג או דבר שנראה לא חשוב - אסור לנו להתערב, אלא אם כן זה מנהג נגד התורה ממש.



פה פתוח מביא צרות
(פכ"ד פי"א)
ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל וגו', ושם אמו שלומית בת דברי וגו'.
פירש רש"י, שלומית שהייתה אומרת שלום לכולם ומפטפטת בדברים. בת דברי, דברנית. הייתה מדברת עם כל אדם, לפיכך קלקלה.
ומהרש"י הנ"ל למדנו דבר נורא, שאשה יכולה להתלבש בשיא הצניעות, אבל אם הפה פתוח ומדברת עם כולם - זה מסוכן. ועל זה רמזו את הפסוק "וכל כלי פתוח (שזה הפה) אשר אין צמיד פתיל עליו - טמא הוא". שאם הפה פתוח יותר מדי - טמא הוא. ולעומת זאת, אם האשה נזהרת ולא מדברת אלא רק מה שצריך - אין לך צניעות גדולה מזו. ואם כאן ראינו איזה בן רשע יצא לאשה שאהבה לדבר ולהגיד שלום לכולם, ממילא נבין לאיזה בן צדיק תזכה האשה ששומרת על פיה ועל כבודה.



כדאי לך להישאר משותק
(פכ"ד פכ"א)
ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת.
בכל יהודי יש שני חלקים - הגוף והנשמה. הגוף הוא החלק הבהמי שבאדם, ואילו הנשמה היא החלק שנקרא אדם. וכל אחד צריך לשמוע לנשמה שלו ולתת לה את צרכיה - תורה, מצוות ומעשים טובים. גם הגוף ירוויח מזה, ועל זה אמרו במשנה (אבות פ"א מי"ז) "כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה". דהיינו שגם הגוף ירוויח אם הוא יתן לנשמה להוביל בראש.
על זה אומרים בראש השנה "שנהיה לראש ולא לזנב", שהמילה 'לראש' היא ראשי תיבות 'לעשות רצון אבינו שבשמים', ואילו 'זנב' זה ראשי תיבות 'זו נפש בהמית'. שלא נתפתה אחר נפש הבהמית. זה נרמז בפסוק 'ומכה בהמה', דהיינו מי שמכה את הבהמיות שבו ע"י תשובה ומעשים טובים - אזי ישלמנה, שהוא ישלימנה - הוא משלים בכך את עצמו. ולעומתו 'מכה אדם יומת': מי שמכה את הקדושה שבתוכו על ידי דברים אסורים וכדומה - יומת. לכן בכל מעשה, דיבור או מחשבה, נתבונן האם אנו מרחיקים את עצמנו מהקדושה או שמתקרבים לקדושה ולהשלמת נפשנו. וזה שאמר הפסוק (משלי י"א י"ז) 'גומל נפשו איש חסד', שעיקר החסד שהאדם צריך לעשות זה עם נפשו ולא רק עם גופו.
ומעשה באדם שנשתתק בידיו וברגליו, הלך לבבא סאלי זיע"א לבקש ברכה שיתרפא משיתוקו, והובא אל הרב בכסא גלגלים. שאל אותו הרב 'האם אתה מניח תפילין והולך לבית הכנסת?' ענה האיש בשלילה. אמר לו הרב 'אם כן, עדיף שתשאר כך. כיוון שאתה משותק - אתה פטור, ואם תהיה בריא - אתה חייב. הרי הקב"ה נותן לך ידיים כדי שתניח תפילין, ורגליים כדי שתלך לבית הכנסת'. ואז אמר האיש לרב 'אני מבטיח שאם ארפא - אניח תפילין ואלך לבית הכנסת'. הרב אמר לו 'אז קום על רגליך', ומיד הוא קם ונעשה בריא ויהי לנס. ע"כ.
וכן כל אדם יבדוק את עצמו: האם האזניים, העיניים, הפה, ידיי ורגליי שקיבלתי מבורא עולם - אני עושה בהם את רצונו? כפי הפיוט בערב היום הנורא יום הכיפורים, "לך אלי תשוקתי, לך ידי ורגלי עיני ולבי" וכו'. שלא נמצא דוברי שקרים אלא באמת נהיה מוכנים לתת את רמ"ח איברינו ושס"ה גידינו לבורא עולם, ולא לתאוות העולם הזה.



פרשת בהר
 




הגיעו מים עד נפש
(פכ"ה פ"א)
וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר.
הקשה רש"י, מה עניין שמיטה אצל הר סיני? ותירץ שכמו שבשמיטה נאמרו הכללים והפרטים והדקדוקים, כך לכל המצוות כולן. הקשה אור החיים, למה לא לקחו דוגמא מהמצווה הראשונה או מהמצווה האחרונה שבתורה? תירץ תירוץ נפלא, שכיוון שהוא מזכיר את מתנת ארץ ישראל, כמו שכתוב "אשר אני נותן", ממילא היה חובה להזכיר את הר סיני, ששם קיבלנו תורה, שבזכות התורה קיבלנו את ארץ ישראל. ע"כ.
ואפשר אולי להוסיף שהקב"ה רצה לרמוז לאדם שאם הוא יתעסק בתורה שניתנה מהר סיני, יתקיים בו הפסוק "ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם", דהיינו מלאכתו תיעשה בידי אחרים, כיוון שצדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים. וזה ענייני שמיטה. וכפי שהרמב"ם כותב (הלכות שמיטה ויובל פי"ד הי"ד) "והאיש אשר פרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים, והבינו מדעו להבדל ולעמוד לפני ה' ולעסוק בתורתו, הרי זה נתקדש קודש הקדשים, ויהיה ה' חלקו, ויתן לו דבר המספיק לו". וכמאמר דוד המלך ע"ה, "ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי".
ומעשה בזמנינו באברך מבני ברק, אבא לשמונה ילדים, שאשתו הגיעה לחודש התשיעי להריונה. המצב הכלכלי דחוק מאוד, ובבית שני חדרים וחצי. הוא הרגיש שהגיעו מים עד נפש, והחליט לשפוך את נפשו לפני ה' יתברך. הודיע לראש הכולל שהוא חייב לנסוע לירושלים עיר הקודש לפקוד את שריד בית מקדשנו, הכותל המערבי, שהשכינה לא זזה משם לעולם. כשהגיע לכותל המערבי לקח את ספר התהילים, התייפח בבכי והחל לקרוא מילה במילה.
והנה ניגש אליו אדם מסוים ושאל 'למה אתה בוכה? אולי אני יכול לעזור לך'. אבל האברך, שהעדיף לשקוע במזמורי התהילים ולדבר עם אלוקיו, אמר לאיש הנ"ל 'תעזוב אותי בבקשה, אתה לא יכול לעזור לי'. קם ממקומו, חיפש מקום יותר צדדי כדי לבכות לאלוקיו בלא הפרעות, והמשיך לקרוא ביתר שאת. אבל האיש הנ"ל שוב הופיע ואמר לו 'אני רוצה שתגיד לי על מה אתה בוכה כל כך. תגיד לי, אולי אוכל לעזור'.
אמר לו האברך 'יש לי שמונה ילדים, הבית צר מאוד, ואשתי בחודש תשיעי. ואני מבקש מאבא שבשמים שיעזור לי'. כשמוע האיש הנ"ל את הדברים יוצאים מלבו הטהור של אותו אברך, אמר לו 'שטוף את פניך מהדמעות, כי שמע ה' את תפלתך וראה את דמעותיך, ואני זכיתי להיות השליח'. קום ובוא עמי. האיש הנ"ל התקשר לאחד הקבלנים הגדולים בירושלים, רכש עבורו דירה של חמישה חדרים בקומה ראשונה, ונתן אותה לאברך במתנה.
האברך בא לכולל, ערך סעודת הודאה, וסיפר לכולם על השגחתו הפרטית של מי שאמר והיה העולם. כששמעו האברכים את הסיפור הנפלא שקרה, ביקשו מראש הכולל אחדים מהם לנסוע לכותל המערבי כדי להתפלל, וקיבלו אישור. נסעו לכותל, והחלו בקריאת התהילים, כשעין אחת מול הספר והעין השניה מחפשת את העשיר הנדבן. והנה ניגש אליהם מישהו, אלא שבמקום שהוא יתן להם צדקה - הוא ביקש צדקה, וכן היה במשך כל זמן שהותם. בחזרתם שאלו את ראש הכולל 'למה ומדוע קרה כך רק לו?'. אמר להם ראש הכולל 'האברך הראשון שקרא לה' האמין בה' ולא בבשר ודם. לכן ה' שלח לו את מבוקשו. אבל אתם, שחיפשתם בשר ודם, זו התוצאה'.



לא בשמים היא
(פכ"ה פ"א)
וידבר ה' את משה בהר סיני לאמר.
אמרו רבותינו שהתורה ניתנה בהר סיני ולא בהר תבור והר כרמל כי הם גבוהים, וה' אוהב את הנמוכים והשפלים. לכן זכה הר סיני, שהוא הר נמוך.
רצה הקב"ה ללמדינו שהאדם צריך מצד אחד להיות עניו גדול כסיני, אבל להיות דבק באמונתו ולפרסם את ה' כמו הר. שעל זה רמזו בבניית כלי המשכן לצפות את ארון ברית ה' בזהב כשאמצעו עץ. והרי היה שפע של זהב. מכאן לומדים שחיצונית אתה צריך להיראות זהב, אם אתה לומד את תורת ה', אבל בפנים צריך להישאר עץ ולא להתגאות (כי אם עץ מתנפח - הוא מתפוצץ).
וכן מובא בגמרא בבא מציעא (נט ע"ב) המעשה ברבי אליעזר שחלק על כל החכמים לגבי תנורו של עכנאי. הוא אמר שהתנור לא מקבל טומאה, וכל החכמים אמרו שהתנור כן מקבל טומאה. רבי אליעזר השיב לחכמים כל תשובות שבעולם, ולא קיבלו ממנו. אמר להם "אם הלכה כמותי - חרוב זה יוכיח". נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ויש אומרים ארבע מאות אמה (אמה = כחצי מטר). אמרו לו "אין מביאין ראיה מן החרוב". חזר ואמר להם "אם הלכה כמותי - אמת המים תוכיח", דהיינו שבמקום שהמים יירדו - הם יתחילו לעלות. וכן היה: המים חזרו לאחוריהם.
אמרו לו "אין מביאין ראיה מאמת המים". חזר ואמר להם "אם הלכה כמותי - כותלי בית המדרש יוכיחו". הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע, אמר להם "אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה - אתם מה טיבכם?". לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדיין מטין ועומדין. חזר ואמר להם "אם הלכה כמותי - מן השמים יוכיחו". יצאה בת קול ואמרה להם "מה לכם אצל רבי אליעזר, שהלכה כמותו בכל מקום". עמד רבי יהושע ואמר "לא בשמים היא", שכבר כתוב בתורה "אחרי רבים להטות".
הסביר הגר"א שרבי אליעזר הביא ראיה מחרוב, מאמת המים ומקירות בית המדרש, שאחד התנאים שהאדם יזכה לכתר התורה הוא מיעוט תענוג והסתפקות במועט. לכן רצה להראות לחכמים ראיה מהחרוב, המראה על הסתפקות במועט כרבי חנינא בן דוסא, שדי לו בקב חרובין מערב שבת עד ערב שבת, וכן רשב"י במערה שאכל חרובין. ואם כן, הוא יכול לחלוק עליהם.
אבל כשאמרו לו שאין מביאין ראיה מהחרוב, חשב רבי אליעזר שמא הם חושדים בו שהוא גאוותן ולכן מעז לחלוק על כל החכמים בבית מדרש. ואז הביא ראיה מן המים שנמשלו לתורה, שעוזבים מקום גבוה ויורדים למקום נמוך. אמר להם 'גם המים, שזו התורה, אם יש צורך - הם יעלו מלמטה למעלה', מה שלכאורה מראה על גאווה. דהיינו, מה שאני חולק עליכם - זה רק בגלל שזו האמת, ותו לא. וכשאמרו לו שאין ראיה גם מאמת המים, חשב 'כנראה הם חושדים שאני לא לומד מספיק תורה', ולכן אמר 'כותלי בית המדרש יוכיחו שאני לא זז מבית המדרש'. ע"כ.


+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...

Go Back  Print  Send Page
+ שלח משוב
 

תרומה ללימוד הילדים 

אפשרויות לתרומה לבחירתך

 Donation form in English

להפקיד או להעביר תרומה לחשבון הת"ת:   מבשר טוב, בנק מרכנתיל, סניף גאולה 635 ירושלים. מספר חשבון 55631

להעברת תרומה מחו"ל לבנק הת"ת בארץ הקש         להעברת תרומה לחשבון בארה"ב בנק אוף אמריקה בניו גרסי  הקש.

לפרטים נוספים להתקשר לטלפון 050-4148077      תזכו למצוות עם שפע ברכה והצלחה.

אם יש בקשה מיוחדת לתפילת הילדים שלחו הודעה. אפשר בווטסאפ 054-2254768

מתימן יבוא הישיבה המרכזית לבני עדת תימן. ירושלים רחוב תרמ"ב 6. טלפון: 02-5812531    דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com פקס: 077-4448207 חשבון בנק הדאר: 4874867
מבשר טוב - ת"ת לבני עדת תימן רחוב אבינדב 22 ירושלים. גני ילדים רחוב ארץ חפץ 116 כניסה ד ירושלים.  
 
 
דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com
לייבסיטי - בניית אתרים