אני מעוניין לתרום  |  כך התחלנו את המדרש התימני  |  וידאו - יום בחצריך  |  חומר מארכיון המדינה  |  תורמים בשקלים או בדולרים  |  קריאה בתורה לכל השנה  |  ת"ת מבשר טוב  |  ילדי תימן  |  פרשת השבוע  |  מדור פרשת השבוע  |  ס ר ט י - ו י ד א ו  |  

אתרים תימנים נוסח תימן תימני נט יד מהריץ מבשר טוב
 

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



 


יפוצו מעינותך חוצה
FacebookTwitter

      פרשת חוקת
דף הבית >> פרשת השבוע >> מעיינה של תורה ספר במדבר >> פרשת חוקת
פרשת זאת חוקת
מעינה של תורה

''זאת חקת התורה'' (י''ט, ב)
אלמלא מצוות תוכחה היה כל צדיק יושב בשלווה בביתו, עוסק בעבודת-השם, והוא לא היה נענש בעוון הדור.
ובני הדור גם הם יכולים היו להצטדק וללמד זכות על עצמם, כי לא היה להם ממי ללמוד את הטוב ואיש לא הזהירם ולא הוכיחם על מעשיהם, כי אז היה עונשם קל בהרבה. עכשיו משנתנה מצוות ''הוכח תוכיח את עמיתך'', הוטלה אחריות כבדה על הצדיק ואין עוד שום תירוץ בפי הבריות.
זהו שמרמז כאן התרגום: ''זאת חוקת התורה אשר צוה לאמור'' - חוקה זו אשר ציווה ה לאמר לאחרים, להזהירם, להוכיחם וללמדם תורה ומצוות, היא היא ''גזירת אוריתא'' - הגזירה העיקרית של התורה. גזירה היא לדור שאינו שומע את התוכחה, ולצדיקים שלעולם אינם יוצאים כראוי ידי חובתם באמירת תוכחה.
לפי שהשטן ואומות-העולם מונין את ישראל, מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חוקה. גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה (רש''י).

מדוע שואלות אומות-העולם שאלה זו דוקא על מצוה זו, והלא ישנן עוד כמה וכמה מצוות שאין להם טעם? ברם, להלן מביא רש''י בשם ר משה הדרשן טעם על פרה אדומה, שבאה כדי לכפר על חטא העגל. לפיכך שואלות אומות-העולם דוקא על טעמה של מצוה זו, כדי להזכיר את חטא העגל ולעורר קיטרוג על ישראל. משום-כך אמר כאן השם-יתברך בלשון ''חוקה'' - שלא לגלות להם את הטעם.
בשעה שאדם מישראל בא לקיים מצוה, אומר לו היצר-הרע (הוא שטן הוא יצר-הרע): ''מה המצוה הזאת?'' וכי מה משמעות יש למצוה כי תקיימנה? הלא אין זו מצוה כלל ועיקר! ואילו לאחר שכבר קיים את המצוה, שוב אומר לו היצר-הרע: ''מה טעם יש בה'' - מה רב ועמוק הוא טעמה של מצוה זו אשר קיימת - כדי להביאו לכלל גאווה ויוהרה.
כן יתן האדם-מישראל אל לבו תמיד ויזכור: ''גזירה היא מלפני'' - לפני המצוה יאמר לנפשו: גזירה היא! מצוה היא מהשם-יתברך וחייב אני לקיימנה - ''ואין לך רשות להרהר אחריה'' - אחרי המצוה עליו להסיח דעתו ממנה ולא יהרהר בה, כאילו לא עשה מאומה.

''ויקחו אליך'' (י''ט, ב)
לעולם היא נקראת על שמך, פרה שעשה משה במדבר (רש''י).
כתב האר''י הקדוש ז''ל, כי אדם שאינו יודע לכוון את כל כוונות התפילה, יכוון בדעתו שהוא מכוון את כל הכוונות אשר כיוונו אנשי-כנסת-הגדולה.
והרי אמרו חכמינו, שאמר השם-יתברך למשה: ''לך אני מגלה טעמי פרה ולאחרים חוקה'' - יוצא איפוא שרק משה רבנו ידע את טעמי פרה אדומה, וכאשר באו בני ישראל אחר-כך לעשות פרה-אדומה לא יכלו אלא לומר כי הם מכוונים את הכוונות אשר כיוון משה רבנו.
היינו: ''לעולם היא נקראת על שמך'' - לעולם יהא הכרח להסתמך עליך ולכוון את הכוונות אשר כיוונת אתה בעשותך את הפרה הראשונה במדבר.
אליך - אמר לו הקדוש-ברוך-הוא למשה, לך אני מגלה טעמי פרה ולאחרים חוקה (מדרש).
העבירות והחטאים שבידי אדם הם הם הגורמים לכך שלא יוכל להשיג כראוי את התורה והמצוות, והם הם המחיצות המאפילות על העינים שלא לראות את האור האלוקי, הטומאה היא המהווה את המסך המבדיל, השולל מן האדם את הכושר להשיג עניני-רוח נעלים ונשגבים. ''ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ - אשפוך רוחי על כל בשר''.

''פרה אדומה'' (י''ט, ב)
כשעלה משה למרום שמע שהקדוש-ברוך-הוא אומר, אליעזר בני אומר פרה בת שנים, אמר יהי רצון שיצא זה מחלצי (מדרש).
למה נתפעל משה כל-כך מן ההלכה של ''פרה בת שתים''?
ברם, באמת הלא מצינו טעם על פרה אדומה, שבאה לכפר על חטא העגל, כפי שאומר רש''י להלן: ''תבוא האם ותקנה צואת בנה''. הרי אם ננקוט בסברה שמצינו במדרש, כי בני-ישראל לא חטאו בעגל-הזהב, כי אם רק אנשי הערב-רב, לא יהא יסוד לטעם זה.
זאת ועוד, לפי הטעם הנזכר מן ההכרח הוא שתהא הפרה בגיל הראוי להולדה, כדי שיתאים לה הביטוי: ''תבוא האם ותקנח צואת בנה'', והלא כלל הוא בידינו שאין פרה מולידה אלא אחרי מלאת לה שלוש שנים (תוספות בכורות י''ט).
לפיכך, מששמע משה את ההלכה של ''פרה בת שתים'', היינו בגיל שבו אינה מסוגלת להוליד, ולא יתכן איפוא שהפרה באה לכפר על חטא העגל, ואם-כן יש להגיע למסקנה שבני-ישראל לא חטאו בעגל, כי אם רק אנשי הערב-רב - וזהו שעורר כל-כך את התפעלותו של משה, לפי שזכות היא זו לישראל, וביקש: ''יהי רצון שיצא זה מחלצי''.

''אדמה תמימה'' (י''ט, ב)
שתהא תמימה באדמימות. הא אם יש בה שתי שערות שחורות פסולה (רש''י).
תמימות זו נפסלת רק בשתי שערות, ואילו התמימות של ''תמים תהיה עם ה אלהיך'' נפסלת אפילו בחוט-שערה אחד.
חכמינו מספרים על נכרי בשם דמא בן נתינא, שהפסיד פעם ממון רב בשביל מצוות כבוד אב, ולשנה האחרת נתן לו השם-יתברך שכרו, שנולדה לו פרה אדומה בעדרו ושילמו לו ישראל בעדה כאותו סכום כסף שהפסיד בשעתו (עיין קידושין ל''א).
ויש להבין, מה טעם קיבל את שכרו דוקא על-ידי פרה אדומה?
ברם - אומר החדושי-הרי''ם ז''ל - התנהגותו של הנכרי, שהפסיד ממון כה רב בשביל כיבוד אב, עוררה בשמים קטרוג גדול נגד ישראל; הוכיח איפוא השם-יתברך, כי בעוד שנכרי מסוגל לפזר ממון רב על מצוה אשר השכל מחייב אותה, הרי ישראל גדולים ממנו בהרבה, שהם מסוגלים לפזר את הסכומים הגדולים ביותר אפילו על מצוה כפרה אדומה, שאינה אל חוקה ואינה כלל הגיונית.

''אשר אין בה מום אשר לע עלה עליה על'' (י''ט, ב)
מי שרואה את עצמו כאילו כבר הגיע לתכלית השלמו וכבר אין בו שום פגם ומגרעת, הרי זה סימן מובהק שעדיין אין עליו בכלל עול-מלכות-שמים. אלמלי היה עליו מקצת של עול-מלכות-שמים, היה מבין יפה כי עדיין איננו אלא מומים בלבד.


''ושחט אתה לפניו'' (י''ט, ג)
ויבדיקנה בתמני סרי טריפן (תרגום יונתן בן עוזיאל).
תרגום-יונתן זה פלא עצום הוא בעיני העולם, שהרי מצינו גמרא מפורשת (חולין י''א) כי אי-אפשר היה לבדוק את הפרה האדומה, מאחר שנשרפה כשהיא שלימה, ומכאן למדו חכמינו שהולכים אחר רוב בהמות שאינן טריפה ואין צורך כלל בבדיקה; ואיך איפוא אומר תרגום-יונתן כהיפוכה של גמרא מפורשת?
ברם, באמת מכוונים דברי התרגום לפרה-האדומה שנעשתה במדבר, שאז אפשר היה לבדוק בדיקת-טריפה על-ידי עמוד-הענן, שהיה משקף כל דבר ומאיר את המקומות האפלים ביותר (בדומה לקרני-רנטגן של ימינו), עד שאפשר היה לראות מבחוץ מה שבתוך חבית או קנקן (תוספות שבת, ד''ה וכי לאורה, בשם ברייתא דמלאכת המשכן), ובדרך זו אפשר היה לבדוק את מעי הפרה אפילו בעודנה שלימה. אבל בזמן שכבר לא היה עמוד-הענן, אכן אי-אפשר היה לבדוק את הפרות האדומות והכרח היה לסמוך על הרוב, כדברי הגמרא.

''ואזוב ושני תולעת'' (י''ט, ו)
מספרים על פילוסוף אחר שאמר, שלפיכך יכולים בני-אדם לשלוט על הבהמות, שכן אם יש לנו הזכות לאכול את בשרן הרי ודאי שזכאים אנו לשלוט עליהן בחייהן. אמר לו חכם אחר: אם-כן הרי צריכות התולעים לשלוט על האדם, שכן אחרי מותו הן אוכלות את בשרו.
לפיכך אומר הכתוב, שיקח הטמא איזוב המרמז על שפלות - ''ישפיל עצמו כאיזוב'' - כי עליו לזכור ש''ושני תולעת'' - שהוא השני לתולעת, כלומר שהתולעת קודמת לו, כיון שהיא אוכלת אותו, ובמה איפוא יוכל להתגאות.

''וכבס בגדיו'' (י''ט, ז)
אף-על-פי שהפרה היתה מטהרת את הטמאים, בכל-זאת היתה מטמאה את הטהורים אשר התעסקו בה.
משום שהפרה האדומה הרי באה לכפר על חטא העגל, ולפי מה שאמרו חכמינו כי באמת לא היו ראויים בני הדור ההוא לחטוא, ולא חטאו אלא כדי להורות דרך של תשובה לדורות הבאים (עבודה זרה ד), ונמצא שהדור עצמו נענש ועל-ידו יצאה תקנה לדורות אחרים. לכן גם בפרה אדומה, שמכפרת על חטא העגל, כך הדבר - שיש בה תקנה לאחרים הטעונים טהרה, וטומאה לאלה המתעסקים בה.

''הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי יטהר'' (י''ט, י''ב)
מה טעם מטהרת הפרה האדומה מטומאת-מת?
שהרי אמרו חכמינו, כי אלמלא חטאו ישראל בעגל היה מלאך-המות בטל לחלוטין ממתן-תורה ואילך (''אל תקרי חרות אלא חרות ממלאך המות''), וממילא לא היתה אז טומאת-מת בכלל - על-כן הפרה האדומה, שבאה לכפר על חטא העגל, גם היא מטהרת מטומאת-מת אשר נתחדשה שוב בעטיו של עגל.
כידוע באה מיתה לעולם, וממילא גם טומאה של מיתה, בעטיו של חטא אדם הראשון וחוה, שאכלו מעץ-הדעת. וחטא עץ-הדעת הרי נגרם על-ידי הנחש, שפיתה אותם: ''והייתם כאלהים יודעי טוב ורע'' - היינו, ששידל אותם להאלהת השכל העצמי של האדם, לבל יבטל את שכלו מפני מצוות השם-יתברך. הרי איפוא ביטול שכלו של אדם מפני זיעת התורה מהווה כפרה על אותו חטא ומטהר מן הטומאה שנגרמה על-ידי המיתה.
לפיכך, פרה אדומה זו, שהיא חוקה חסרת טעם הדורשת מן האדם שיבטל לחלוטין את שכלו מפני רצון השם, הינה כפרה על חטא עץ-הדעת וממילא היא מטהרת מטומאת-מת.

''ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ונתן עליו מים חיים'' (י''ט, י''ז)
האדם נקרא בשם ''אדם'' משום שהוא נברא עפר מן ה''אדמה''. נוסף על כך יש בזה גם רמז ל''אדמה לעליון'', שאף כי צריך אדם להיות שפל כעפר בעיני עצמו, הרי מאידך עליו לשאוף להידמות במעשיו ובמדותיו לעליון, כפי שאמרו חכמינו: ''הדבק במדותיו, מה הוא רחום אף אתה רחום''. עליו לזכור שיש בו נשמה שהיא חלק אלוה ממעל, ולומר תמיד לעצמו: ''בשבילי נברא העולם''.
לפיכך היה צורך לקחת בשביל טיהור הטמא ''מעפר שרפת החטאת'' ולתת עליו ''מים חיים''. לכשעצמו צריך אדם להיות שפל כעפר, אולם יחד עם זה עליו לדעת כי יש בו נשמת רוח חיים.
''ולקחו'' לטמא - בלשון רבים, משום ''הבא לטהר מסייעין אותו - הכל מסייעין אותו לבוא לידי הטהרה. אבל ''ונתן'' עליו מים חיים - בלשון יחיד, כי להשפיע עליו מים חיים מן הדעת העליונה יכול רק ''יחידו של עולם'', ככתוב: ''וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם''.

''ולקח אזוב'' (י''ט, י''ח)
שתי המילים הללו מנוגדות בטעמי ''קדמא ואזלא'', שכן ''אזוב'' מרמז על שפלות - ''ישפיל עצמו כאזוב'' - ולידי שפלות יכול אדם להגיע לכשיזכור את ''קדמא'', היינו: מה שהיה מקודם - ''מאין באת - מטיפה סרוחה'', ואת ה''אזלא'' - היינו: ''ולאן אתה הולך - למקום עפר רימה ותולעה''.

''ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההיא'' (י''ט, כ)
באמת אין כרת אלא כשהטמא נכנס למקדם או כשהוא אוכל קדשים, ולפלא הדבר למה אין זה מוזכר בפסוק, והלא זהו עיקר העבירה?
ברם, לפי דברי חכמינו נשרפה הפרה האדומה הראשונה באחד בניסן, למען יוכלו בני ישראל טהר עצמם ולהקריב את קרבן-הפסח בטהרה. ובכן, הטמא שלא רצה אז להיטהר לא היה יכול ממילא לעשות את הפסח וממה-נפשך יתחייב עונש כרת: אם יעשה את הפסח הרי יתחייב כרת על-שום שנכנס למקדש בטומאה, ואם לא יעשה את הפסח גם-כן יתחייב כרת על שום שביטל במזיד מצוות הפסח.

''ותמת שם מרים ותקבר שם'' (כ, א)
מלמד שכלו מתי מדבר (מדרש).
מה פשוטם של דברים אלה?
ברם, הרי אמרו חכמינו שבימי היות בני-ישראל במדבר היו חופרים להם קברים בכל תשעה-באב ולנים בתוכם, ולמחר היו מהם נשארים מתים ומהם קמים וחוזרים לבתיהם. כך היו נוהגים עד אשר מתו כל אנשי דור המרגלים, אשר נגזר עליהם למות במדבר. יוצא איפוא שבמדבר היתה תמיד הקבורה קודמת למיתה. וכיון שנאמר כאן תחילה ''ותמת'' ואחר-כך ''ותקבר'' - הרי מכאן ראיה שכבר כלו מתי מדבר ולא היו עוד מקדימים קבורה למיתה.

''לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות'' (כ, ה)
בעת שאין אפילו מעט מים לשתות כלום יש מקום להתאונן על מחסור בפירות משובחים ויקרים?
ברם, אחרי המלה ''לא'' יש בתורה פסיק, שכן כך הוא פשוטם של דברים: ''לא!'' - שוב אין בפינו כל טענו על ''תאנה גפן ורמון'' שחסרים לנו, כי אפילו ''ומים אין לנו לשתות'' - ולנוכח מחסור במים מי יתן דעתו על פירות?

''קח את המטה...ודברתם אל הסלע'' (כ, ח)
אמר לו הקדוש-ברוך-הוא בני מתים בצמא ואתם יושבים ומתאבלים על הזקנה (מרים) - (ילקוט).
בילקוט נאמר: ''ודברתם אל הסלע - שנה עליו פרק אחד'', ובזכות לימוד התורה יתן מים, כי אז יווכחו בני-ישראל לראות כי כל שפע של טובה וברכה אינו אלא על-ידי התורה.
אבל משה רבנו הלא היה שרוי אז באבלות אחרי מרים אחותו ובימי-אבלות אסור ללמוד תורה, לפיכך נמנע מלדבר אל הסלע. אמר לו הקדוש-ברוך-הוא: ''בני מתים בצמא ואתה יושב ומתאבל?'' הלא צורך-הרבים הוא ויש בזהמשום סכנת-נפשות, מותר לך איפוא ללמוד תורה אפילו בימי-אבלות.
מכאן משמע שאף-על-פי שבאכילה צריך אדם להאכיל תחילה את הבהמה ואחר-כך יאכל בעצמו, כפי שאמרו חכמינו: ''ונתתי עשב בשדך לבהמתך'' ואחר-כך ''ואכלת ושבעת'' - הרי בשתיה אין הדבר כך, אלא תחילה ''והשקית את העדה'' ואחר-כך ''ואת בעירם''.

''שמעו נא המרים'' (כ, י)
לשון יוני שוטים, מורים את מוריהם (רש''י).
מה ראה רש''י לכלול שני פירושים אל המלה ''מורים'' - גם שוטים וגם מורים את מוריהם?
לפי שנאמר: ''ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו'' (משלי כ''ו, י''ב) ומי שמבקש להורות לרבו הרי חכם הוא בעיניו מכל האדם, וממילא גרוע הוא מכסיל, נמצא איפוא ששני הפירושים אינם אלא אחד - אין לך שוטים יותר גדולים מן המורים את מוריהם.

''ויך את הסלע במטהו פעמים ויצאו מים רבים'' (כ, י''א)
האותיות האמצעיות שבאותיות ''סלע'', היינו: סמך, למד, עין, הן ''מים'', לפיכך אמר הכתוב: ''ונתן מימיו'' - שיתן את מימיו שלו הנמצאים בתוכו.
על-כן הכה משה את הסלע פעמים, כדי להכות את האותיות הראשונות - סלע - ואת האחרונות - ךדן - של ''סמך, למד, עין'' - כי אז תישארנה ממילא האותיות האמצעיות ''מים'' - ''ויצאו מים''.

''יען לא האמנתם כי להקדישני'' (כ,י''ב)
ענין חטא מי-מריבה שנוי בחילוקי-דעות בין הרמב''ם והרשב''ן. הרמב''ם אומר, שעיקר החטא היה בזה שכעס משה על בני-ישראל והעליבם בדברים: ''שמעו נא המורים'', אילו הרמב''ן אומר שעיקר החטא היה בזה שהיכה את הסלע ולא דיבר אליו.
לאמיתו של דבר אין שני הטעמים הללו אלא אחד. שכן שני מיני צדיקים הם - יש צדיק שאינו פוסק מלהוכיח את ישראל עד שהם חוזרים בתשובה, ומאידך יש צדיק שנוהג להיפך - הוא מעלה ומרומם את ישראל כל-כך עד שבושים הם לחטוא. וההבדל בין שני הצדיקים הללו הוא בזה: זה שמביא את ישראל לידי תשובה מרצונם הטוב, הרי גם טבע הבריאה נכנע אליו ועושה ברצון את כל אשר יצווה לטובת ישראל, שהרי לא נברא העולם אלא בשביל ישראל. אבל זה שכופה את התשובה על ישראל על-ידי דברי-תוכחה קשים וחריפים, נאלץ לכפות גם על הבריאה כי תעשה את רצונו לטובת ישראל, אבל לא מרצונה הטוב תעשה זאת.
יוצא איפוא, כי הואיל ובא משה לכלל כעס והוכיח את בני-ישראל בדיבורים קשים: ''שמעו נא המורים'' - לא רצה גם הסלע לציית לדיבורו בלבד, אלא נאלץ מה להכותו ולהוציא ממנו את המים בכפיה.

אמרו חכמינו, כי המן ניתן לישראל על-ידי השם-יתברך בכבודו ובעצמו - ''הנני ממטיר לכם לחם מן השמים'' - לפי שאברהם אבינו גם הוא הגיש בעצמו לחם למלאכים - ''ואקחה פת לחם'' - אבל מים שנתן להם אברהם על-ידי שליח - ''יוקח נא מעט מים'' - נתן השם-יתברך גם הוא לבניו על-ידי שליח, לפיכך הכה משה רבנו את הסלע, שהרי השכינה היתה מדברת מתוך גרונו, ואילו היה מדבר אל הסלע היה זה כאילו השם-יתברך עצמו מדבר אל הסלע, ואם-כן לא היה זה ''על-ידי שליח'' - על-כן הכה את הסלע כדי שתהיה זו שליחות של משה.

ברם, כל זה היה טבו ויפה אילולא בא משה לכלל כעס, אבל עכשיו משבא לכלל כעס ואמר: ''שמעו נא המורים'', הרי כבר יכול היה לדבר אל הסלע, שכן ''כל הכועס שכינה מסתלקת ממנו'' וממילא בשעת כעסו לא היתה השכינה מדברת מתוך גרונו ואפילו דיבורו היה איפוא בגדר שליחות.

זהו פירושו של הפסוק: ''ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם כי המרו את רוחו ויבטא בשפתיו'' (תהילים ק''ו-ל''ג, ל''ד) - לפיכך נענש משה משום ''המרו את רוחו'', שהביאו לכלל כעס, וצריך היה להיות איפוא רק ''ויבטא בשפתיו'' - כי אפילו בדברו אז אל הסלע היה זה על-ידי שליח, ומכיון שהכה את סלע נענש - ''וירע למשה בעבורם''.

''לא תעבר בי פן בחרב אצא לקראתך'' (כ, י''ח)
• למה נאמר ''פן'', והלא מן הדין היה הכתוב צריך לומר: ''כי בחרב אצא לקראתך''? ברם, כך אמר מלך אדום:
אמנם נכון הדבר שלעת עתה לא אפסיד מאומה אם אתן לכם לעבור את ארצי, אולם ''פן בחרב אצא לקראתך'' - אולי יארע אי פעם ואצטרך לצאת נגדכם בחרב למלחמה, לכן איני רוצה שתעברו כעת את ארצי ותראו אגב-כך את כל מוציאה ומבואיה ותלמדו להכיר את מערכת ביצוריה.
אתם מתגאים בקול שהורישכם אביכם ואני אצא עליכם במה שהורישני אבי (רש''י). גדולה תפילתו של אדם-מישראל, אבל רק כשאין האדם בא לידי גאות מן התפילה. אם ישנה חלילה איזו פניה של גאווה בשעת תפילה, אין זו תפילה כלל. אם ''אתם מתגאים בקול'' - אם על-ידי התפילה אתם באים לידי גאות, הרי ''ואני אצא'' - אזי מתגבר עשו ויוצא נגדנו...ואילו כאשר התפילה כשרה וטהורה, אין כח לעשו להרע לישראל - ''הקול של יעקב - אין הידים ידי עשו''.

''ויאמר ה...על גבול ארץ אדם...יאסף אהרן'' (כ-כ''ג, כ''ד)
מגיד שמפני שנתחברו כאן להתקרב לעשו הרשע נפרצו מעשיהם וחסרו הצדיק הזה (רש''י).
הלא הפסוק מפרש טעמו של דבר: ''על אשר מריתם את פי למי מריבה'' - ולמה איפוא מוסיף רש''י טעם שני:
שנתחברו לעשו הרשע''.? ברם, הרבי ר בונם מפשיסחה היה אומר: ''משפטי ה אמת צדקו יחדיו'' - מלך בשר-ודם שמעניש אדם חוטא, אינו צודק בדינו אלא כלפי הנדון החוטא בלבד, אבל לא כלפי קרוביו וידידיו של הנדון, אשר פסק-הדין גורם להם צער-חינם בלתי-צודק, שכן במה אשמו הם! ואילו השם-יתברך בהענישו אדם חוטא, הרי גם צערם של הקרובים אינו לחינם, כי אם מגיע להם בעד חטאים אשר חטאו. הוא הדין גם כאן לגבי אהרן הכהן, מפרשת לנו התורה את הטעם:
''על אשר מריתם את פי'', ואילו רש''י בא לפרש הטעם על צערם של ישראל שנצטערו על חסרונו של צדיק זה שהיה כה חביב עליהם, משום ''שנתחברו כאן להתקרב לעשו הרשע''.
 

+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...

Go Back  Print  Send Page
+ שלח משוב
 

תרומה ללימוד הילדים 
מתימן יבוא הישיבה המרכזית לבני עדת תימן. ירושלים רחוב תרמ"ב 6. טלפון: 02-5812531    דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com פקס: 077-4448207 חשבון בנק הדאר: 4874867
מבשר טוב - ת"ת לבני עדת תימן רחוב אבינדב 22 ירושלים. גני ילדים רחוב ארץ חפץ 116 כניסה ד ירושלים.  
 
 
דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com
לייבסיטי - בניית אתרים