אני מעוניין לתרום  |  כך התחלנו את המדרש התימני  |  וידאו - יום בחצריך  |  חומר מארכיון המדינה  |  תורמים בשקלים או בדולרים  |  קריאה בתורה לכל השנה  |  ת"ת מבשר טוב  |  ילדי תימן  |  פרשת השבוע  |  מדור פרשת השבוע  |  ס ר ט י - ו י ד א ו  |  

אתרים תימנים נוסח תימן תימני נט יד מהריץ מבשר טוב
 

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



 


יפוצו מעינותך חוצה
FacebookTwitter

      הספר באר יעקב על התורה
דף הבית >> פרשת השבוע >> איגרת לשבת >> מאמרים >> מאמרים על הפרשה >> הספר באר יעקב על התורה
 
בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל הרב יעקב יעקב שליט''א
באר יעקב על התורה
הרב יעקב יעקב שליט"א
לע"נ יצחק בן לולו
ניתן להשיג את הספר "באר יעקב" על התורה והמועדים ושאר ספרי המחבר בטל. 03-6190018
עקב בעיה טכנית נשמטו הערות השוליים וחלק ממראה המקומות שמופיעים בספר המקורי.
--------------------------------------------------------------------------------
  הקדמה
  בראשית   בראשית   נח   לך לך   וירא   חיי שרה   תולדות   ויצא   וישלח   וישב   מקץ   ויגש   ויחי
  שמות   שמות   וארא   בֹּא   בשלח   יתרו   משפטים   תרומה   תצוה   כי תשא   ויקהל   פקודי
  ויקרא   ויקרא   צו   שמיני   תזריע   מצורע   אחרי מות   קדושים   אמור   בהר   בחוקותי
  במדבר   במדבר   נשא   בהעלותך   שלח   קורח   חוקת   בלק   פנחס   מטות   מסעי
  דברים   דברים   ואתחנן   עקב   ראה   שופטים   כי תצא   כי תבוא   נצבים   וילך   האזינו   וזאת הברכה
 
--------------------------------------------------------------------------------
הקדמה
אודה ה' מאוד בפי ובתוך רבים אהללנו, על אשר לא עזב חסדו מעמדי והנחני בדרך אמת, לשבת באהלה של תורה, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות. שפתי רננות יהלל פי אל האלקים הרועה אותי מעודי ועד היום הזה, כי לו נאוה תהלה, ולו נאה שירה וזימרה, לאל נורא עלילה.
כאשר פרופסור לפילוסופיה כותב ספר ובו מאמרים פילוסופיים חכמים, איש כמעט אינו מבין, מלבד כמה חכמים בודדים, ורק הם יוכלו ליהנות באמת מהספר. כאשר סופר כותב ספר ילדים, אמנם כולם יכולים להבין, אך רק ילדים יפיקו מהספר הנאה, כי מה שמעניין ילדים אינו מעניין מבוגרים.
התורה הקדושה היא אלוקית, יש בה שבעים פנים ואופנים שונים להבין כל עניין ועניין בדרך פשט, דרש, רמז וסוד, וכולם אמת. עליה נאמר: "הפוך בה והפוך בה דכולה בה". ילדי הת"ת ימצאו בה עניין ויאמרו חידושי תורה על שולחן השבת, ואף גדולי הדור יתעמקו בה, יחדשו בה חידושים וימצאו בה סודות עמוקים.
אומרים על האר"י הקדוש שהיה לומד תורה כל השבת ורק בצהרים היה מנמנם מעט. פעם אחת תלמידו רבי חיים ויטל הבחין שבזמן שהרב מנמנם, שפתיו דובבות והוא ממלמל. הוא ניסה להתקרב ולהקשיב, אך לא הצליח להבין מה שהרב ממלמל. כאשר הרב התעורר, ר' חיים סיפר לרב שראה אותו ממלמל מתוך שינה ושאל מה הוא מלמל. האר"י השיב, שבאותן דקות שנמנם, גילו לו משמים שבעים סודות על אתונו של בלעם! ר' חיים ביקש מהרב שיגלה לו את החידושים והסודות. האר"י השיב, שגם אם יזכה ויחיה שבעים שנה, ויאמר ברצף את אותם החידושים והסודות בלי הפסקה, הוא לא יספיק לומר את כל מה שגילו לו משמים באותן הדקות שנמנם.
יש מדרשי חז"ל רבים אשר ממבט ראשון נראים קשים ותמוהים, אולם אם נתבונן ונתעמק בהם יכולים אנו למצוא אוצרות של חכמה, מוסר והנהגה לדורות.
בגמרא (ב"ב עג:) מובא שרבה בר בר חנה אמר לתלמידיו, שפעם אחת ראה צפרדע גדולה כמו הכרך הגרוניא שהיה בגודל ששים בתים. בא נחש בלע את הצפרדע, בא עורב, בלע את הנחש, עף וישב על אילן. "ראו כמה חזק הוא האילן"! ודבר זה לכאורה תמוה כיצד יתכן שיש צפרדע בגודל כזה, וא"כ מה גודלם של הנחש, העורב והאילן?
שמעתי בשם רבי אברהם, אחיו של הגר"א, שכל זה משל. צפרדע בחז"ל רומזת לקידוש ה', כמו שמצינו במכת צפרדע, שם הצפרדעים מסרו נפשם ונכנסו לתנורים ולמרק ועשו קידוש ה'. לפי זה, רבה ראה יהודי שרוצה לעשות מצוה (כאשר יהודי עושה מצוה, הוא עושה קידוש ה'). אבל אז בא הנחש, היצר הרע, ורצה למנוע זאת. הוא ניסה לשכנע את היהודי שלא לקיים את המצוה והוא אכן הצליח - הוא בלע את הצפרדע. אבל אז הגיע העורב, שהוא בחז"ל סמל למידת האכזריות, והצליח לבלוע את הנחש - היהודי התאכזר ליצר הרע, התגבר עליו ולבסוף קיים את המצוה. אבל מידת האכזריות היא מידה רעה, באיזה כח הצליח היהודי להשתמש במידת האכזריות הרעה כלפי היצר הרע?
בכח התורה!
אם העורב יושב על האילן, דהיינו, התורה הקדושה, עליה נאמר: "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר", אזי הוא יכול לעשות זאת. על זה אמר רבה: "ראו כמה חזק הוא האילן" - כמה חזקה היא התורה. התורה היא תבלין ליצר הרע, היא לא מבטלת אותו לגמרי, אלא ממתקת אותו ומאפשרת לאדם העוסק בתורה להשתמש ביצר הרע ובמידות הרעות לעבודת הבורא, כמו שדרשו חז"ל: "בכל לבבך - בשני יצריך", שיעבוד את ה' יתברך ביצר טוב וביצר הרע.
תורתנו הקדושה כתובה בדיו שחור על גבי קלף לבן. בספר זה השתדלתי להביא ממה שכתוב בלבן (המסתתר בין השורות) כדי להבין טוב יותר את מה שכתוב בגלוי בדיו השחור, והכל בשפה ברורה ובלשון קלה בצורת מאמרים ודרשות, חלקם נאמרו בדרשות בבתי כנסת ובשיעורים בישיבת 'שערי תשובה וחיים" ובמדרשית "אור לנוער" ברמלה.
יודע אני ערכי ומיעוטי בתורה, ושאיני ראוי וכדאי להיות חובר חבר, אולם בספר זה כמעט ולא הבאתי חידושים משלי, אלא התבססתי על דברי חז"ל, ומפרשי התורה ראשונים ואחרונים. לבם של הראשונים היה רחב כאולם והם כתבו דברים נפלאים בלשון עמוקה שלפעמים, לנו הקטנים, קשה להבין. לכן יגעתי והתעמקתי בדבריהם, ערכתי וכתבתי בצורה קצרה וברורה, בדרך כלל באופן של שאלות וביאור עפ"י מהלך הבנוי ומורכב כמו פאזל מכמה מפרשים שיוצרים תמונה מלאה. ראיתי בחוש איך מתקיימים דברי חז"ל: "יגעת ומצאת - תאמין", שמי שעמל ויגע לבסוף מוצא בתורת "מציאה" - מתנה משמים. לא פעם הרגשתי שאין לי על מה לכתוב, או ש"חסרים חלקים בפאזל" ולבסוף הזדמן לידי ספר ובו מצאתי את שאהבה נפשי.
הספר הזה מוקדש לזכרו ולעילוי נשמתו של אבי מורי, היקר באדם, הר' יצחק בן יעקב ולולו יעקב ז"ל, אשר כל ימיו זכה להרבות במעשי צדקה וחסד בגופו ובממונו. היה אוהב תורה ותומך תורה, קבע עתים לתורה וקיים מצוות במסירות. הוא זכה לחיות באמונה תמימה ונפטר מן העולם מתוך יסורים קשים במוצש"ק, כה' באייר ה'תש"ע. יה"ר שהקב"ה ירחם עליו, יזכור לו מעשיו הטובים ויגמול לו חסדים טובים, לפתוח לו שערי חסד ורחמים. שיזכה להתענג על ה', ליהנות מזיו שכינתו, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, וילוה אליו השלום ועל משכבו יבוא שלום ונשמתו תהיה צרורה בצרור החיים ויעמוד לגורלו לקץ הימין, נפשו בטוב תלין וזרעו יירש ארץ. אכי"ר.
חוב קדוש עלי, להודות ולהכיר טובה מרובה לבאר ששתיתי ממנה מים חיים, ישיבת "שערי תשובה וחיים" בראשות מורנו ראש הישיבה הרה"ג ר' משה יפרח שליט"א. וכן ראש הכולל הרה"ג ר' שלום יפרח שליט"א, מחבר הספרים "מנחת שלום" על הש"ס, שזכיתי ללמוד ולשמוע מהם רבות בתורה, מוסר ועיצה. יה"ר שהקב"ה יזכה אותם להמשיך להעמיד תלמידים ולהרביץ תורה, ללמוד וללמד מתוך בריאות איתנה ונהורא מעליא. אכי"ר.
כאן המקום להודות לכל מי שסייע, תמך ועזר ע"מ שספר זה יצא לאור עולם: לקב"ה בורא העולם על כל החסדים, הנסים והטובות שעשה ועושה עמדי, לרבנים הגאונים ר' יהודה מקסימוב ור' נסים דיין על העצות המועילות ולכל הידידים היקרים שעזרו בהגהת הספר: הרב יצחק זאבי, הרב אליהו כהן, הרב נפתלי ניסן, דודתי רחל קישקובר, בן דודי ר' אמיר בן אהרון שעבר והגיה את כל הספר, בת דודי עינת קורמן שעברה על הספר ועשתה הגהה לשונית. ובעיקר לידידי היקר הרב יעקב יהודה שליט"א על העידוד, ההארות, וההערות החשובות, ועל שטרח ועבר והגיה את כל הספר. יה"ר שיזכו לשפע של ברכה והצלחה ושהקב"ה ימלא כל משאלות לבם לטובה.
ברכות שמים מעל לאמי מורתי, שרה יעקב תחי', על כל העזרה, התמיכה והחסדים הרבים שעשתה ועושה עמדי, ה' ימלא כל משאלות לבה לטובה ושתזכה לאריכות ימים בטוב ובנעימים, שתרווה רוב נחת מילדיה ויוצאי חלציה ותחזה באור פני מלך המשיח שיבוא בקרוב, אמן.
ובזאת אבוא לברך בברכה מיוחדת ממקור הברכות את חמי היקר, איש החסד, ר' שאול רוקח הי"ו על כל העזרה והתמיכה, ועל התרומה הנכבדה להוצאת ספר זה. ה' ית' יברכהו וישמרהו מכל דבר רע, ויזכה לשפע של ברכה והצלחה ברוחניות ובגשמיות, וירווה נחת מכל יוצאי חלציו מתוך בריאות איתנה.
ולסיום, את ברכתי ותודתי אני חייב לנוות ביתי, אשת חיל עטרת בעלה, רעיתי הצנועה והנאווה שרה תחי', אשר עושה לילות כימים, בעול הפרנסה ובמלאכת הבית, כדי שאוכל לישב באהלה של תורה, ללמוד וללמד. ה' ימלא כל משאלות לבה לטובה וזכות התורה תעמוד לה שתזכה לשפע של ברכה והצלחה ובריאות איתנה ושנזכה לגדל כל בנינו לתורה ולמצוות, ליראת שמים, לחופה ולמעשים טובים, מתוך נחת ושמחה.
ואחתום בתפילה מעומקא דליבא לריבון העולמים: יה"ר שלא תצא תקלה מתחת ידי, שאזכה לכוון לאמיתה של תורה ויהיו כל מעשינו לשם שמים, וכשם שזכיתי להוציא לאור עולם בס"ד את הספרים "שערי נחמה", "שער האמונה" וספר זה הנקרא "באר יעקב", כן אזכה להוציא ספרים נוספים בע"ה, להגדיל תורה ולהאדירה, אכי"ר.
הצב"י יעקב יעקב ס"ט
 
--------------------------------------------------------------------------------
בראשית
 
--------------------------------------------------------------------------------
פרשת בראשית
בפרשה זו ננסה לעמוד על עניין חטא עץ הדעת, ובכדי לבאר בע"ה נפתח בכמה קושיות:
הקב"ה בורא את האדם ומצווה אותו שלא לאכול מעץ הדעת:
וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל, וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת: (ב, טז-יז)
לאחר מכן הקב"ה בורא את חוה, ובפרק ג' אנו גם פוגשים את הנחש שמפתה את חוה לאכול מהפרי האסור:
וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל, וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן:
ולכאורה קשה; מדוע חוה שינתה? בציווי לאדם לא נאמר מפרי העץ אלא מעץ הדעת, וכן לא נאמר איסור נגיעה, ועוד לא נאמר לשון ספק פן תמותון אלא: "ביום אכלך ממנו מות תמות", ומהו לשון "אף כי אמר אלקים" שבדברי הנחש?
וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן, כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע. וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל:
 
ויש לשאול: איך ידעה כי טוב העץ למאכל לפני שטעמה ממנו? ועוד מדוע כתוב קודם למאכל ואח"כ תאווה לעיניים? לכאורה הסדר צריך להיות הפוך - קודם רואים ואח"כ טועמים. ומנין ידעה שהעץ משכיל קודם שטעמה ממנו? ולמה לפעמים נקרא עץ ולפעמים נקרא פרי?
דבר נוסף הטעון ביאור - כיצד עבר אדם על הציווי בלא דין ודברים ובלא מלחמה, "ותתן לאישהּ עמה ויאכל", מיד, בלי ויכוח, הרי אפילו חוה לא אכלה מיד, כמו שאמרה אח"כ: "הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל", ופירוש השיאני - פיתני והטעני.
ועוד, אינה מובנת תשובתו של אדם לשאלת הקב"ה מדוע עבר על הציווי:
"וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל,"
אפילו קל שבקלים לא ישיב תשובה כזו, וכל שכן לפני המלך (אם המלך יאסור משהו על מישהו, לא יתכן שיעבור על ציווי המלך בגלל שמישהו אחר יתיר לו, איזה מין תירוץ הוא זה?!).
וכן לא מובן העונש:
וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה:
מדוע אדם עצמו לא נענש אלא רק האדמה נענשה "ארורה האדמה בעבורך", ובעקיפין גם האדם סובל, מה אשמה האדמה? מדוע לא התקיים ביום אכלך ממנו מות תמות? ומהו: "אשר צויתיך לאמור", מהו שייך לסיבת העונש?
ועתה נתחיל לבאר בס"ד:
כתב ה'אור החיים' הקדוש שאדם הראשון נצטווה שלא לאכול מעץ הדעת, והכוונה שלא לאכול אפילו מהעץ עצמו (מהגזע), ובמילה "לאמור" אדם נצטווה לומר את הציווי לחוה, שנבראה לאחר הציווי. אבל למעשה, אדם שינה מעט כאשר אמר לחוה את הציווי - הוא לא אמר לה שאסור לאכול גם מהעץ עצמו, משום שחשב שאין שום צורך לאסור זאת, הרי אין עניין לאכול גזע של עץ, ובזה טעה כי אמנם אין שום טעם בגזעי העצים, אך כל זה בשאר העצים, בעץ הדעת היה טעם אף לגזעו.
והשינוי השני הוא מה שאסר עליה אף הנגיעה, וכתב ה'פנים יפות' שאמנם כוונתו היתה טובה, לאסור משום גדר וסייג, ואמר לה שה' אמר: "לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן". ואמנם לשון פן הוא לשון ספק אך לא אמר פן על איסור האכילה, רק על איסור הנגיעה וכוונתו היתה לומר שאסור לגעת שמא מתוך הנגיעה תבוא לאכול ובזה תבוא לידי מיתה. ובזה היה מקום לאשה לטעות שלשון הספק הוא גם על איסור האכילה.
דבר נוסף שטעתה בו האשה, הוא סיבת המיתה באכילת הפרי. היא חשבה שהפרי עצמו ממית, שהוא סם המוות, ולכן ה' אמר להם שלא לאכול ממנו, אך למעשה האיסור לאכול הוא משום עצם הציווי "לא תאכל ממנו", ואילו "מות תמות" הוא עונש על העברה.
כתב המלבי"ם שהנחש שאל את חוה למה ציווה אלקים ולמה אמר כי מות תמות, הלא "אף כי אמר אלהים", אם היה רק אומר וגוזר שיהיה כן גם אז לא הייתם יכולים לאכול, כי מי יוכל לשנות גזרתו. ואפילו אם היה אומר שלא לאכול מכל עץ הגן, שאינם ממיתים, לא הייתם יכולים לאכול, כמו שלא יוכל השור לאכול בשר מפני שהוא נגד טבעו, כי גזרת ה' הוא טבע הדברים שאי אפשר לשנותם.
והאשה השיבה שאין אנו דומים לכל הנבראים המוטבעים במעשיהם, לנו יש אפשרות לעשות או לחדול כי אנחנו בעלי בחירה, ומפני אמירה וגזרה בעלמא לא נחדל מלאכול, "כי מפרי עץ הגן נאכל", כוונתה שגם אם היה ה' אומר שלא נאכל מפרי עץ הגן, היינו יכולים לאכול מצד בחירתנו החופשית, אבל באמת את שאר העצים לא אסר לנו. "רק מפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו", הוא אסר לנו רק את עץ הדעת, ולא מצד גזרה, אלא רק מצד שהזהיר אותנו פן תמותון, שהוא סם המוות.
אומרים חז"ל (בראשית רבה) שהנחש דחף את חוה וגרם לה לגעת בפרי, הנחש אמר לה שכשם שאין מיתה בנגיעה כך גם אין מיתה באכילה (ובפרט שלשון "פן" הוא ספק, ועתה התברר הספק), והאברבנאל כתב שהנחש אף עלה לעץ ואכל מפירותיו ולא ניזוק כלל, אז אמר לה "לא מות תמותון", אין כח בפרי להמית, א"כ ה' אסר עליכם לאוכלו כדי שלא תהיו כמותו.
כתב ה'אור החיים' הקדוש שכאשר חוה ראתה שאין מיתה בנגיעה, שלחה ידה ואכלה מהעץ ולא מהפרי (כי חשבה שאין איסור בדבר). "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל" פירוש: גוף האילן וענפיו, ראתה שיש בהם טעם, מה שאין בגזעי שאר האילנות. אח"כ נתנה דעתה להסתכל במראה הפרי וראתה "כי תאווה הוא לעיניים" (הוא - הפרי), "ונחמד העץ להשכיל", פירוש: שהרגישה בו ההשכלה. ובזה נתאמתו בעיניה דברי הנחש שאמר לה שהפרי אינו ממית, ובפרט שטעמה בעץ טעם טוב. וכתב הר"ן (בדרוש הראשון) וז"ל: "כבר כתבו החכמים כולם, שהוא מן הנמנע שהסמים הממיתים יהיה ריחם וטעמם וקורבתם נאות לגוף, וכל מה שימצא שיהיה ערב בטעמו נאות בריחו אי אפשר שיהיה מכלל סמי המות". לכן גם האמינה לנחש שאמר לה טעם שהבדילם ה' מאכילתו הוא לבל יהיו שווים אליו, לכן כבר לא חששה לאכול מהפרי עצמו, "ותקח מפריו ותאכל" דקדק לומר מפריו כי מעצו כבר אכלה קודם. ובזה מובן למה לפעמים מזכיר עץ ולפעמים פרי.
אח"כ נתנה לבעלה, והוא לצד חיבתו כדי שגם הוא יהיה לאלקים. וכתב האוה"ח הקדוש שכאשר הביאה האשה לאדם את הפרי האסור, לא אמרה לו שמביאה לו מעץ הדעת. וכוונת האדם במה שהשיב: "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל", שלא ידע דבר, כי האשה הביאה לפניו ואכל ואינו חייב לשאול על המוגש לפניו מנין דבר זה. ודקדק לומר "אשר נתת עמדי" שלא לחייבו לחפש ולדקדק אחריה לדעת מה מובא לפניו, כיוון שהאשה ניתנה לו מהקב"ה לעזר ולהועיל, ואין רע יורד מהשמים, לכן אינו צריך לבדוק אחריה, כי מן הסתם מעשיה נאים.

לפי זה, אין ביד אדם עוון אלא שוגג, ואפשר שדין אונס יש לו כי לא היה לו לחשוד באשתו שתאכילהו דבר אסור, כיוון שניתנה לו מאל עליון. ולפי זה מובן גם מדוע לא מת באותו יום (שוגג אינו חייב מיתה), וה' לא קילל את האדם עצמו, רק את האדמה ובזה יש עונש באופן עקיף לאדם. ומגיע לו עונש עקיף כיוון שהחטא נגרם על ידו באופן עקיף בזה ששינה באמירת הציווי לחוה (הוא היה צריך לומר לה בדיוק מה שנאמר לו, וזה לשון "לאמור").
ובאשר למה ששאלנו מדוע אשמה האדמה ועל מה נענשה, יש להקדים מה שאמרו חז"ל: הקב"ה ציווה על האדמה: "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ", והכוונה שאדמה תוציא אילנות כאלו שיש בהם טעם גם בגזע העץ כמו שבפרי. אבל למעשה הארץ לא עשתה כן, שנאמר: "וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ וכו'". רק בעץ הדעת היה טעם בגזע כמו בפרי, וזה נתן לחוה מקום לטעות, ומזה נגרם החטא כמו שביארנו לעיל.
מכל האמור אנו רואים שכל המשנה, ידו על התחתונה. ויה"ר שנזכה תמיד לעשות רצון בוראנו באמת ובתמים ולקיים מה שאמרו חז"ל (אבות ד, ב): "עשה רצונו (של הקב"ה) כרצונך (בלב שלם ובנפש חפצה, כאילו אתה עושה רצון עצמך), כדי שיעשה רצונך כרצונו. בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך.
   
 
--------------------------------------------------------------------------------
פרשת נח
אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ, וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת.
ויש לשאול: בכל מקום שנאמר "אלה", הרי שבא למעט, א"כ, מה בא למעט כאן? ומהו בדורותיו? הרי ברור שהיה חי בדורו ולא בדור אחר. ועוד, אם כתוב שהיה צדיק תמים, למה צריך לומר "את האלקים התהלך נח"? למה כאן מכנה התורה את נח צדיק תמים ואילו בהמשך (ז, א) נאמר:
''וַיֹּאמֶר יְהוָה לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה,''
ולא נאמר תמים.
מדוע יש הפסק (איש צדיק וכו') בין "אלה תולדות נח" לבין פירוט תולדותיו?
בהמשך נאמר:
''וַיִשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה''
וכתב רש"י: "שאיחר מזונות לארי והכישו", אם היה צדיק מדוע נענש (הרי אין ייסורים בלא עוון)?
לאחר שנח יוצא מהתיבה הוא מקריב קורבנות:
''וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיהוָה וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ, ''
ויש לשאול: אם היה צדיק תמים מדוע היה צריך להקריב קרבן? ואם היה זה קרבן תודה על הנס שניצל, היה עליו להקריב שלמי תודה. א"כ, מדוע הקריב עולות?
מצינו בישעיה (נד, ט) שהמבול נקרא על שם נח: "כי מי נח זאת לי", אם היה צדיק מדוע הפורענות נקראת של שמו?
ועוד יש לשאול מדוע פעמים מוזכר ה' בשם אלוקות כמו:
''וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ, (ו, יג) ''
''וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה, (ו, כב) ''
ופעמים מוזכר בשם הוי"ה כמו:
''וַיֹּאמֶר יְהוָה לְנֹחַ, (ז, א) ''
''וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ יְהוָה, (ז, ה) ''
ולשם מה הכפילות?
וכן מצינו לכאורה גם כמה סתירות בעניין כניסת החיות לתיבה:
וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ, מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת. (ו, יט-כ)
בפסוקים אלו משמע שמכל חיה על נח להביא שניים בלבד, זכר ונקבה ולא יותר, בלא חילוק בין חיות טהורות לטמאות.
ואילו בהמשך נאמר:
וַיֹּאמֶר יְהוָה לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה. מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ. גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה זָכָר וּנְקֵבָה לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צוהוּ יְהוָה. (ז, א-ה)
בפסוקים אלו משמע שיש חילוק; מהטהורות עלך נח לקחת שבעה זכרים ושבע נקבות ואילו מהטמאות שניים בלבד, וכן משמע שעל נח להביא את החיות אל התיבה שבוע לפני המבול, ועוד לא מובן מהו "תקח לך" שבכל מקום נדרש שיהא משלך, ומה עניינו לכאן?
וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל. מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה וּמִן הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה. שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹחַ. (ז, ז-ט)
כאן משמע שכולם, כולל החיות, באו לתיבה ביום המבול. וכן כתוב במפורש שגם מן הבהמה הטהורה וגם מהטמאה באו שניים שניים, ומשמע שהם באו מעצמם.
וכן לכאורה מצינו גם סתירה ברש"י: בפסוק:
''וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ יְהוָה''
כתב רש"י: "ויעש נח - זה ביאתו לתבה". ואילו בפסוק:
''וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל''
כתב רש"י: "מפני מי המבול - אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבא המבול ולא נכנס לתבה עד שדחקוהו המים". והרמב"ן הוסיף: "לשון בראשית רבה מחוסר אמנה היה, אלולי שהגיעו מים עד קרסוליו לא היה נכנס לתיבה. אם כן יאמר, שלא נכנס שם עד שגברו המים וכסו פני כל הארץ וראה כי יטבע". ואם היה צדיק, איך אפשר לומר שהיה מחוסר אמונה?!
וכעת נבוא בס"ד ליישב, ונתחיל במה שכתב ה'תולדות יצחק':
נח היה צדיק שהיה גם טוב לשמים וגם טוב לבריות. מה שאמר הכתוב: "איש צדיק תמים היה בדורותיו" - פירוש, עם דורותיו, שהיה עושה מעשים טובים וגומל חסדים עם דורותיו, וזהו טוב לבריות. ואח"כ אמר שגם כן היה טוב לשמים, וזהו שאמר: "את האלקים התהלך נח" - פירושו, שביראת ה' היה מתהלך.
באשר לשאלתנו, מדוע הפסיק באמצע התולדות לומר שנח היה צדיק? התשובה היא שהאדם מורכב מגוף ונפש ולשניהם יש בנים: בני הנפש הם מעשים טובים, כמו שאמרו חז''ל (ב''ר ל): "עיקר תולדותיהם של צדיקים מצוות ומעשים טובים", ובני הגוף הם הבנים הגופניים. ולזה אמר "אלה תולדות נח", בני הנפש: "צדיק תמים" - טוב לשמים וטוב לבריות, ובני הגוף: "ויולד נח שלשה בנים וכו'", ולפי זה גמר מה שהתחיל בלא שהפסיק בינתיים בעניין אחר. וכתב ה'אור החיים' הקדוש, שאמר "אלה" על התולדות הרוחניות של מצוות ומעשים טובים, לומר שהם העיקר.
מה שנאמר על נח שהיה "צדיק תמים בדורותיו" נאמר על הצדקות שעשה עם בני דורו, שהיה טוב לבריות בשלמות, אבל לפני ה', כלומר, "טוב לשמים" היה שלא בשלמות, ולזה אמר: "אותך ראיתי צדיק לפני", ולא נאמר "תמים". והפגם הוא שהיה מקטני אמונה (בהתאם לדרגתו) שלא האמין שהקב"ה יביא מבול, וחשב שמה שציווה הקב"ה לעשות תיבה, היה כדי שיחזרו בתשובה, ואם לא יחזרו לא יביא מבול, לכן גם לא ראה צורך להתפלל על בני דורו. וכתב ר' יהונתן אייבשיץ, ש"אלה" בא לרמז שלא טרח להחזיר את בני דורו למוטב, שאם היה מגיירם כמו שעשו אברהם ושרה, היה נחשב כאילו ילדם, לכן נאמר "אלה", לומר שרק אלו הם תולדותיו.
אם נח היה משפיע על בני דורו ומחזירם למוטב, או לכל הפחות היה מתפלל עליהם, הקב"ה לא היה מביא מבול. לכן אמר בישעיה (נד, ט): "כי מי נח זאת לי" שהמבול נקרא על שם נח כאלו הוא הסיבה שהביא הקב"ה מי המבול.
נמצא שנח לא היה נקי מכל עוון, לכן היה צריך לייסורים שינשך אותו האריה ברגלו, והיה צריך להקריב קורבנות עולה (משום שעולה באה על המחשבה).
באשר לסתירות שהעלנו ובאשר לשינוי בשם ה', אפשר ליישב זאת עפ"י דברי המלבי"ם שכתב שישנן שתי הנהגות אצל הקב"ה, ישנה ההנהגה הכללית של טבע הבריאה והנהגה פרטית. ההנהגה הכללית בה העולם נברא ומתקיים והיא בשם אלקים, שפירושו תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות. תחת הנהגה זו השגיח הבורא שבבוא המבול לא יחסר מין אחד מן המציאות, וציווה לנח שיקח זוג אחד מכל מין להחיות, ועל זה נאמר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ וכו'... וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ", כדי שלא יחסר אף מין מבעלי החיים מספיק שיהיו שניים, זכר ונקבה מכל סוג (כמו שהיה בראשית הבריאה), וזה בבחינת אלקים.
אבל במה שקשור לנח עצמו הקב"ה בא בשם הוי"ה, שזו הנהגה פרטית ועל זה נאמר: "וַיֹּאמֶר יְהוָה לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה. מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וכו'". כאן מדובר, מלבד בני ביתו של נח (אשתו ובניו וכלותיו), גם על רכושו הפרטי של נח - כלי בית, כלי אומנות, כסף וזהב, בגדים, רהיטים, בהמות ועופות שהיו לנח, שגם את כל אלו יכול הוא להכניס לתיבה (מלבד שאר החיות אשר באו לתיבה), אע"פ שאין בזה צורך לקיום העולם, וכל זה לפנים משורת הדין, מפני שנח היה צדיק, ועל זה שייך לומר "תקח לך".
וחסד גדול עשה בזה הקב"ה עם בני האדם, שמתוך הכלים שנח לקח איתו, למדו הדורות הבאים לייצר כלים, שאם הכל היה אובד במבול היו חולפות מאות שנים עד שהיו ממציאים שוב כלים כאלו. ואף בעלי החיים שהיו ברשות נח היו כבר מבוייתים, ולא היה צורך לעמול שנים רבות כדי לביית את בעלי החיים שיצאו מהתיבה (שכולם היו פראיים כמו שנבראו בעת הבריאה). לכן גם הותר לו לקחת מבעלי החיים אשר היו ברשותו, רק שבזה הקב"ה שם גבול, שלא יקח אלא רק שבעה שבעה מהטהורים ושניים מהטמאים, כי לנח היה מקנה רב ובעלי חיים רבים מאוד אשר לא תכילם התיבה. ומאותם בעלי חיים טהורים נח אף הקריב קרבן (נח עשה חשבון, שמספיק זכר אחד על כל הנקבות שבכל מין, לכן משאר הזכרים הקריב קרבן עולה, שהוא מזכרים).
לפי זה הכל מובן: אין כאן כפילות, אלא שתי הנהגות: אותן החיות אשר היו בתיבה תחת הנהגת אלוקות, הן אלו שהיה בהן צורך לקיום העולם, הן נכנסו לבד לתיבה (באותו יום בו התחיל המבול), זכר ונקבה בלבד מכל מין ומין. ואותן החיות אשר היו רכושו של נח והיו בתיבה מצד ההנהגה הפרטית של שם הוי"ה - בהן היה חילוק: שמהטהורות שבע שבע, ומהטמאות שתיים, והן לא באו לבד לתיבה, אלא שנח הכניסן בעצמו שבעה ימים קודם המבול, ואין שום סתירה.
וכל זאת עשה נח מצד ציווי ה', אלא שכמו שאמרנו הוא לא ממש האמין שבאמת ירד מבול. וכתב ה"אוהב ישראל" בשם המגיד מזלאטשוב, שהמילה "אמונה", יש לה שני פירושים: האחד, כפשוטו האמנת הדבר שבוודאי יהיה כך. אבל ישנו פירוש נוסף שאמונה מלשון "ויהי אומן את הדסה" (אסתר ב, ז) והוא לשון המשכה וגידול, כי ע"י האמונה יש כח מיוחד שיומשך הדבר הזה ממקורו ויבוא. היינו על ידי שהוא מאמין בקב"ה ובוטח בו באמונה שלמה על איזה דבר, אז נמשך הדבר ההוא ובא בשלמות. ובאמת הוא כך, שמי שמאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך הוא כל יכול ואין מעצור לה' מלהושיע, אז על ידי אותה האמונה יכול להשיג ולהמשיך לעצמו מה' יתברך כל מבוקשו לטובה.
והנה נח הצדיק בוודאי האמין בשלמות בכל אשר דיבר אליו הקב"ה. אך בדבר זה היה ירא להאמין באמונה שלמה בכל לבבו, כי אולי יהיה הוא הגורם להבאת המבול, שעל ידי שלמות אמונתו יומשך מזה הבאת המבול. ולכן הוא התחכם להקטין אמונתו כלא מאמין שירד מבול, עד שראה שהמים באים, אז החזיק באמונתו ונכנס לתיבה כי ראה כי כלתה עליהם הרעה מאת המלך מלכו של עולם. וזה שפרש"י: "נח מקטני אמנה היה", כוונתו, שהקטין אמונתו. "מאמין" - אמת שהיה מאמין גדול כשאמר לו הקב"ה, אבל "אינו מאמין" באמונה שלמה כדי שלא יהיה הוא הגורם, "עד שדחפהו המים" וראה שהגיע עת בוא דברו אז החזיק באמונתו הראשונה בתמידות.
אבל כמו שכבר אמרנו, נח יכול היה למנוע את המבול, לא בכך שלא יאמין במבול, אלא ע"י שיתפלל על בני דורו ויחזירם למוטב, ועל כך נתבע ואף היה צריך כפרה בקורבנות עולה.
   
 
--------------------------------------------------------------------------------
פרשת לך לך
לאחר שאברהם אבינו מנצח במלחמה עם המלכים ומחזיר את הרכוש, הוא זוכה לנבואת ה', וכך נאמר (פרק טו'):
א אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר יְהוָה אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד: ב וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי יֱהוִה מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר: ג וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי: ד וְהִנֵּה דְבַר יְהוָה אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ: ה וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ: ו וְהֶאֱמִן בַּיהוָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה: ז וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהוָה אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ: ח וַיֹּאמַר אֲדֹנָי יֱהוִה בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה: ט וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וכו'...
יג וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: יד וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל: טו וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה: טז וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה:
 
ויש לשאול:
א. ממה פחד אברהם אבינו? ולמה כעת, לאחר שאברהם ניצח במלחמה ה' אומר לו: "אל תירא אברם, אנֹכי מגן לך", לכאורה ה' היה צריך לומר זאת לאברהם לפני המלחמה?
ב. מה עשה אברהם שמגיע לו שכר רב?
ג. למה אברהם אינו מחשיב את השכר שעתיד הקב"ה לתת לו ואומר: "מה תיתן לי" - שום דבר אינו שווה לי אם אין לי בן "ואנוכי הולך ערירי", הרי הקב"ה יכול לתת לו עולם הבא, אליו נאמר: "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה", ועוד שראינו שאברהם, בשביל מצוות העקדה, היה מוכן למסור את נפש יצחק בנו?
ד. למה נאמר פעמיים "ויאמר" (גם בפסוק ב' וגם בפסוק ג'), אברהם אבינו יכול היה לומר הכל באמירה אחת?
ה. למה אברהם אומר שהוא הולך ערירי, ושאליעזר עבדו הולך לירש אותו, הרי ה' ית' כבר הבטיח לו בעבר שיהיה לו זרע, ואמר לו (בתחילת הפרשה): "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה", וכן: "כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם, וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה" (יג, טו-טז), ולמה רק כעת נאמר: "והאמין בה'"? הייתכן שלא האמין בהבטחות הקודמות?!
ו. מהו: "ויחשבה לצדקה"?
ז. לכאורה היה מתאים יותר שה' יאמר לאברהם: "אני ה' עושה שמים וארץ, ומכיוון שאני יצרתי את הארץ אני מחליט למי לתת אותה". א"כ קשה, למה אמר אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים?
ח. למה על ירושת הארץ, שיכולה להיות בדרך הטבע, שאל אברהם אות, ואילו על הבטחת הבנים, שהיא בדרך נס שזוג זקנים יולידו, לא שאל אות?
ט. למה ה' נותן לאברהם ושרה בן דווקא לעת זיקנה ושיבה?
י. על איזה עוון גזר ה' ית' גלות על זרעו של אברהם?
יא. כיצד ניתן לפסוק עונש לעם ישראל עוד לפני שחטאו, ולפני שבאו לעולם?
יב. כיצד אפשר לדון את "הגוי אשר יעבודו" כאשר נגזר עליהם מראש להעביד ולענות את עם ישראל?
יג. פסוק טו' ("ואתה תבוא וכו'") נאמר באמצע עניין יציאת מצרים והכניסה לארץ, ומה השייכות שלו לכאן?
יד. למה צריך לומר גם "תבוא אל אבותיך בשלום", וגם "תקבר בשיבה טובה", והרי האחד כולל את השני?
טו. מה הכוונה במילים: "כי לא שלם עוון האמורי"?
ועתה נבוא ליישב:
כתב ה'תולדות יצחק' שאברהם אבינו היה ירא משלושה דברים: האחד, שאולי הרג במלחמה לחסידים, וחסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא. השני, היה ירא מקרובי ארבעה מלכים שיבואו להרגו בערמה. השלישי, שאולי כשניצח את ארבעת המלכים ניכה ה' מזכיותיו. לכן אמר לו ה': "אל תירא אברם" - לא הרגת אף חסיד. "אנכי מגן לך" - אני שומר עליך שאף אחד לא יגע בך לרעה. "שכרך הרבה מאד" - לא רק שלא אנכה מזכויותיך, אלא אף מגיע לך שכר בעבור שבטחת בי, כילית קוצים מן הכרם, ובעבור שהלכת להציל את לוט, והיה בזה קידוש ה' גדול.
כאשר ה' אמר לאברהם: "שכרך הרבה מאוד", הבין אברהם שאין הכוונה לשכר רוחני של עולם הבא, וכמו שכתב המלבי"ם שלא שייך לומר לשון שכר ונתינה, אלא רק על גמול שאינו פועל יוצא מעצם הפעולה (כמו אם תלמד תקבל פרס), ולא על דבר שהוא תוצאה ישירה של פעולה (אם תלמד תחכים). הגמול לעוה"ב הוא תוצאה ישירה של עבודת ה', שהמצוות מזככות את הנשמה, וככל שיעשה האדם יותר מצוות, כך תהיה נשמתו זכה יותר, ויהנה יותר בעוה"ב, ועל זה לא שייך לשון שכר. ועוד, שעל שכר רוחני של עוה"ב לא צריך הבטחה, כי זה ברור שהצדיק יקבל שכר רוחני. לכן אמר אברהם: "מה תתן לי וכו'", הרי לא שווה לי כל מה שתתן לי בעולם הזה אם אין לי בן שילך אחרי.
באשר לשאלה הרביעית ששאלנו, כתב האברבנאל, שפעמים רבות יקרה לאדם העניו שיתבייש ויכלם לשאול ולבקש מאדוניו בפירוש, אלא יאמר ברמז, ואם האדון לא יבין רמיזותיו או לא ישיב עליהן, אז יצטרך השואל לשאול בדיבור שני את אותה שאלה בפירוש. ולכן נאמר פעמיים "ויאמר אברם". לאחר שה' ית' אמר לאברהם: "שכרך הרבה מאוד", השיב אברהם: "מה תתן לי" כלומר מה השכר שיהיה לי לעצמי, כי העושר והרכוש אשר תתן לי יהיה לאליעזר היורש אותי ולא יועיל לי דבר וזוהי מלת "לי", כלומר, מה הדבר שתתן שיהיה שלי, ובזה רמז אברהם לקב"ה שהוא רוצה שיתן לו בן. אחרי דבריו אלה שתק לראות מה ישיב לו ה' ית'. אבל ה' ראה מחשבות לבו ולא השיבו דבר עד אשר ידבר דבריו באופן ברור ומפורש, כי "הקב"ה מתאווה לתפלתם של צדיקים", וכאשר אברהם ראה שה' ית' לא השיב לו דבר, חזר לדבר פעם שנייה בביאור ולא ברמז: "הן לי לא נתת זרע" - אם רוצה אתה שאבאר עוד דברי, לו שמעני שהן לי לא נתת זרע, וזהו פירוש "ואנכי הולך ערירי" שאמרתי. והיות שהוא דיבור שני בפני עצמו אחרי השתיקה הוצרך לומר שנית "ויאמר אברם".
ולגבי השאלה החמישית: המלבי"ם כתב שאברהם היה אצטגנין (חוזה בכוכבים), וראה שלפי הכוכבים והמזלות אין הוא מוליד, אבל מצד שני תמיד האמין להבטחת ה' ית' שיתן לו זרע שינחל את הארץ, ועל כן חשב אברהם שהבן שהוא עתיד להוליד יוולד אחר מותו, ובזה תתקיים גם הבטחת ה' שזרעו יפרה וירבה וינחל את הארץ, וגם הוראת המזל, כי הבן הנולד אחר מותו הוא אצלו כאילו לא נולד, מאחר שלא יהיה אז בעולם. לכן גם חשש אברהם שזה הבן לא הוא יירש את רכושו, כי העבד יחזיק בנכסים לאחר מותו, והבן יהיה עני כי העבד לא יתן לו דבר.
על זה השיב לו ה' כי הבן שיוולד לו, יגדל ויהיה לאיש גדול בעודו בחייו: במותך "לא יירשך זה", כי הבן כבר יהיה אז אדון הבית ושליט בנכסים, וכל העושר אשר אתן לך זרעך יירשנה. ובאשר היה זה לפלא בעיני אברהם שידע שלפי הוראת מזלו הוא דבר בלתי אפשרי, לכן: "ויוצא אותו החוצה" - גילה לו שהוא וזרעו אינם נתונים תחת משטרי הכוכבים והמזלות, ואפילו שהמערכות שולטות על ענייני העולם, הוא יוצא החוצה מן הנהגת העולם הזה ואינו נתון תחת המזל. הקב"ה גם הראה לאברהם, שכשם שה' מנהיג את העולם עפ"י מהלך הכוכבים בדך הטבע - כך בניו של אברהם מושלים על הכוכבים ומכניעים אותם, וכל שכן שהם אינם נתונים תחת המזל ומשטרי שמים, כי הבנים אשר יוליד יהיו עפ"י סדר ההנהגה ההשגחית, שאינו נתון תחת המערכה המזלית. "והאמין בה'" - ואז האמין בה' ובהשגחתו הפרטית ועזב דעותיו הקודמות שנמשך אחר דעת האצטגנינים והאמין שאינו נתון תחת המזל, אלא רק תחת ההשגחה הפרטית.
"ויחשבה לו לצדקה", כאשר אברהם עיין וחקר באיזו זכות ישנה ה' את המזל וישדד את המערכה בעבורו- אם הוא על פי מעשיו וזכויותיו, או שהוא מצד החסד לבד, היה קטן בעיניו שיחשוב שזה הוא עפ"י מעשיו מצד המשפט, כי נדמה היה לו כי אין לו מספיק זכויות ומעשים טובים שיזכה בהם, וחשב שה' עושה לו זאת מצד צדקה וחסד ולא מצד זכות. המלבי"ם כתב שבכל מקום שכתוב "משפט" אצל ה', הכוונה למשפט המעשים שיעשה ה' לפי זכות בני אדם ומעשיהם, ובשם "צדקה" יציין את המעשים שיעשה ה' מצד אלקותו וצדקתו וחסדו שלא ע"י זכות בני אדם. ויש הבדל ביניהם, שכאשר יעשה ה' מצד המשפט עפ"י הזכות והמעשה, אז יופסק הטוב ההוא בעת שבני אדם ירעו מעשיהם ולא יהיו להם עוד זכויות שתאריך הטובה עליהם, אבל מה שיעשה ה' מצד הצדקה העליונה שלא עפ"י המעשים, רק מצד חסד ה', הוא לא יופסק לעולם, מאחר שאינו תלוי בזכות בני אדם והכנתם. ויחשבה לו צדקה - אברהם חשב שמה שה' הבטיח לתת לו בן בניגוד להנהגת המזל, הוא מצד הצדקה העליונה, ולא מצד המשפט.
ה' אמר לאברהם, שאין זה מצד הצדקה העליונה, כמו שחשב, אלא הוא מצד המשפט, מצד הזכות שמסר את עצמו להישרף בכבשן האש באור כשדים, והיה בזה קידוש ה' גדול, ובזכות זה הוא זוכה לזרע שיירש את הארץ. לכן הקב"ה אמר: "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים".
אברהם מבין שאם זה אינו מצד החסד אלא מצד זכות, א"כ הארץ המובטחת, אינה מובטחת לנצח, משום שהכל תלוי במעשים, לכן שואל "במה אדע כי אירשנה" - "לא כקורא תגר, אלא אמר לו באיזו זכות" (לשון מדרש רבה), מהם המעשים שנצטרך, אני ובני, כדי שהזכות תתמיד גם לעתיד?
הקב"ה השיב לאברהם: "ויאמר אליו קחה לי עגלה משולשת", בזכות הקורבנות (הראה לו ג' מיני פרים וג' מיני שעירים וג' מיני אילים, ג' מיני פרים, פר יוה"כ, ופר הבא על כל המצות, ועגלה ערופה, וג' מיני שעירים שעירי רגלים, שעירי ראשי חדשים, ושעירה של יחיד, וג' מיני אילים, אשם ודאי, ואשם תלוי, וכבשה של יחיד, ותור וגוזל, תור ובר יונה, (מדרש רבה) ). שעניין הקרבן הוא שיחשוב החוטא שהוא מוסר את עצמו להשחט ולהִקַרֵב על דבר כבוד שמו, רק שהשם מקבל גוף הבהמה תחת גוף האדם, ומחשיב מחשבת המקריב, שיחשוב שהוא הוא העולה כליל על האש, כאלו הקריב את עצמו ונשרף בפועל, והוא מעין מה שמסר אברהם אבינו את נפשו בכבשן האש באור כשדים.
וכתב ה'תולדות יצחק' שאברהם אבינו לא ביקש אות על הבנים משום שזה ביד הקב"ה, שברא את הטבע יש מאין, ויכול הוא לעשות הכל, אפילו לתת לאברהם זרע נגד הטבע והמזל. אבל שזרעו יירש את הארץ, שכעת נמצאת ביד אחר, לזה צריך אות וברית לפי שהוא דבר קשה להוציא מה שביד אחרים, שיבקשו סיבות שלא יצא מידם, ולכאורה אין ראוי לעשות כן, שנראה כגזל ח"ו, ולזה שאל אות.
כדי לקחת נכסים מהאחד ולתת לאחר, צריך לשני תנאים: א. שיהיה הראשון רשע ושיהיה חייב לעונש הזה. ב. שיהיה השני צדיק, כדי שנכסים אלו ינתנו לו. ולפי שהכנענים לא היו עדיין רשעים בעת כריתת הברית כדי שהקב"ה יוציאם מארצם, שלא נתמלאה סאתם, ושיושיב את ישראל בארץ אחרת אי אפשר, אם כן בהכרח הוא שיהיו גרים בארץ לא להם עד שתתמלא סאת הכנענים. לכן אמר הקב"ה לאברהם: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וכו'... ודור רביעי ישובו הנה, כי לא שלם עון האמורי". הנה מה שאמר גר יהיה זרעך, אינו לסיבת עוון, אלא שאי אפשר כפי הדין שיתן להם את הארץ עכשיו, ובהכרח הוא כי יהיו גרים בארץ לא להם, עד דור רביעי, ואז יהיה שלם עוון האמורי, ויהיה ראוי להוציאם מארצם, כדי לתת אותה לעם ישראל. ואע"פ שלא יהיו צדיקים, יתן להם הארץ בזכות אבות, כמו שנאמר: "לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב" (דברים ט, ה).
ולפי פירוש זה - יש תשובה למה ששאלנו: כיוון שהקב"ה גזר שיהיו גרים ועבדום וענו אותם, למה אמר: "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי"? והתירוץ - שבאמת הקב"ה לא גזר שעם ישראל יהיו גרים, רק אמר שבהכרח הוא שיהיו גרים, וראה לעתיד שיעבדו ויענו אותם, ומכיוון שזה לא היה כגזרה ולא כעונש על עוון, לכן "את הגוי אשר יעבודו דן אנכי" - המצרים חייבים להיענש.
ה'אור החיים' הקדוש כתב, שכאשר הקב"ה הבטיח שלאחר הגלות והשיעבוד יצאו ברכוש גדול, היה מקום לחוש ולומר, כי מה שהקב"ה יעשה נסים ונפלאות לבניו ויוציאם ברכוש גדול, יהיה זה מניכוי שכרו של אברהם, לכן מיד לאחר שאמר: "יצאו ברכוש גדול", הבטיח לאברהם: "ואתה תבוא אל אבותיך בשלום", שלא ינוכה משכרו לעוה"ב כלל, וכנגד פרטי עולם הזה אמר "תקבר בשיבה טובה" שלא יראה מהשעבוד לבניו, וגם שיעשה ישמעאל תשובה כדי שיקברוהו בשיבה טובה בבנים צדיקים ושאר פרטי הטוב והשלווה.
בנים אנו לאבותינו הקדושים אברהם, יצחק ויעקב, ויש לנו זכות אבות, אולם כדי לזכות לביאת משיח צדקנו ולגאולה השלמה, צריכים אנו גם ללכת בדרכי האבות, ללמוד ממעשיהם ולהתחזק בתורה, מצוות ומעשים טובים.
  
 וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל:
כל הסבל, הצרות והיסורים, שהיו למצריים בזמן גאולת ישראל ממצרים, מתוארים בשתי מילים: "דן אנכי".
הגאולה העתידה אינה מתוארת רק בשתי מילים אלא באריכות מרובה בספרי הנביאים, א"כ צפויים לנו ישועות ונחמות, נסים ונפלאות, כה גדולים ועצומים, עד שכל נסי מצרים, עשרת המכות וקריעת ים סוף, יהיו קטנים מאוד לעומתם, עד שאמרו חז"ל שעוצמת הנסים והנפלאות שיהיו בגאולה, תשכיח את נסי יציאת מצרים.
עפ"י רבי סעדיה גאון
 
  
   
--------------------------------------------------------------------------------
פרשת וירא
לאחר שלעת זקנה ושיבה ובדרך נס נולד לאברהם ולשרה בנם יצחק, הקב"ה אומר לאברהם להעלות את בנו לקורבן עולה, וכך נאמר (פרק כב'):
א וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: ב וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ: ג וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים: ד בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק: ה וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם: ו וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו: ז וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה: ח וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו: וכו'...
‏לכאורה קשה:
א. ‏למה ה' צריך לנסות את אברהם אבינו, הרי הכל צפוי וגלוי לפניו? ולמה דווקא מעשה העקדה נקרא ניסיון, הרי אברהם עבר תשעה ניסיונות קודם לכן?
ב. ‏כבר מצינו בפרשה הקודמת שבמילים "לך לך" הכוונה להנאתך ולטובתך, אם כן איזה דבר טוב יכול לצאת לאברהם בזה שישחט את יצחק בנו?
ג. בפסוק ב' הקב"ה אומר לאברהם ללכת לארץ המוריה ולהעלות את יצחק לעולה "על אחד ההרים אשר אומר אליך", ולא מצינו אח"כ שה' אמר לו על איזה הר, רק "וישא את עיניו וירא את המקום מרחוק" (שראו אברהם ויצחק ענן קשור על ההר, מה שאחרים לא ראו), אבל לא היתה כאן אמירה!
ד. ‏למה רק ביום השלישי יצחק שואל את אביו "איה השה לעולה"?
ה. ‏למה אברהם משנה בלשונו ואומר: "אלקים יראה השה לעולה", ולא אומר ליצחק את האמת, שאותו הוא צריך להקריב?
ו. ‏מדוע נאמר פעמיים "וילכו שניהם יחדיו"?
ז. ‏כאשר אברהם בא לשחוט את בנו, ומתגלה אליו המלאך ואומר לו "אל תשלח ידך אל הנער", כיצד אברהם שומע בקול המלאך, והרי את הציווי קיבל מאת ה' בכבודו ובעצמו ולא ע"י שליח (אולי המלאך משקר)?
ח. ‏מהו "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה", כיצד שייך חידוש ידיעה אצל הקב"ה, ועוד, למה רק "עתה", הלא לכאורה כבר מהניסיון הראשון, באור כשדים, שאברהם אבינו מסר נפשו להשרף ולמות על קידוש ה', ניכר שהיה ירא אלוקים בתכלית?
ט. ‏למה אברהם קורא למקום "ה' יראה"?
י. ‏מדוע עד מעשה העקדה הקב"ה נקרא בשם "אלקים", ולאחר מכן בשם "הוי"ה"?
יא. ‏כל אותן הברכות שאברהם מתברך לאחר מעשה העקדה, למעשה כבר התברך בהן בברית בין הבתרים ובפרשת המילה, א"כ למה הכפילות? ומדוע נאמר על הברכות "עקב אשר שמעת בקולי", לכאורה אברהם מתברך בזכות מעשה העקדה ולא בזכות הניסיונות האחרים?
‏ניסיון העקדה, לא היה כדי שהקב"ה יבחן מה שלא היה יודע, כי כל הדברים גלוים לפניו תמיד, אלא "והאלקים נסה" הוא מגזרת נס להתנוסס (הגבהה) וכמו: "נסה עלינו אור פניך ה'", כנס הזה של ספינה (תורן). (עפ"י האברבנאל)
‏וכתב 'בעל ה'עיקרים': "עניין הניסיון בעקדה הוא, שרצה ה' שהכוונה הטובה שהיתה בלב אברהם תצא אל הפועל, ויהיה לו שכר מעשה הטוב ההוא עם המחשבה הטובה, ולא שכר כוונה טובה בלבד, וזה חסד וחנינה מאת ה' ית', שחפץ לתת שכר מעשה הטוב והעבודה בפועל מאהבה, ולא רק שכר מחשבה טובה לבד, שאין האדם מגיע למדרגת האהבה הגמורה עד שיסבול בפועל הטורח והעמל לעבודת ה' ית'. ולכן אין להקשות, אחר שהקב"ה יודע שהצד‏יק הזה הוא מורגל בעבודה ועומד בניסיון, למה ינסה אותו, כי לפי דברינו אין שכר העובד בפועל שווה למדרגת העובד במחשבה לבד, והרי זה דומה לאומר: למה ציווה ה' לעשות המצוה בפועל, הלא די שיחשוב האדם בעשייתה, שזה בלי ספק, ששכר המצוה יגיע על עשייתה בפועל ולא על המחשבה לבד, וכן הוא העניין בפועל הניסיון, שרצה ה' שיגיע המעשה בפועל, לא הכוונה הטובה בלבד".
‏בניסיונות הקודמים שנתנסה אברהם אבינו לא נאמר בהם לשון ניסיון אלא בזה, לפי שהם לא היו לתכלית ניסיון, אלא כדי שיעשה אותם המעשים, ובדרך אגב גם היה בזה ניסיון, כשהקב"ה ציווה לאברהם: "לך לך מארצך וממולדתך" כל המטרה היתה שאברהם יכנס לארץ הקדושה, ובמצות המילה כל המטרה היתה להסיר את הערלה כדי שהבן שיוולד לאחר מכן יהיה קדוש וטהור, והניסיונות היו ממילא וכן גם בשאר הניסיונות. מה שאין כן בעקדה, שהיתה לשם ניסיון כדי להראות למלאכים ולכל העולם כולו את גודל האהבה של אברהם אבינו את בוראו.
‏דבר נוסף - הניסיונות הקודמים לא היו בניגוד למהות של אברהם 'איש החסד', ואילו כאן במעשה העקדה שהיה אברהם צריך להתגבר ולהתנגד לטבעו כדי לעשות רצון ה' יתברך - "לרצוח" את בנו.
‏גודל הניסיון:
‏הקב"ה אמר לאברהם "קח נא", שהוא אינו לשון ציווי אלא לשון בקשה. ה' ית' ביקש מאברהם אבינו שימחול לו על ההבטחה "ביצחק יקרא לך זרע". למעשה, אם היה מסרב לא היה נחשב לו לעוון ולא היה נענש על זה, ובכל זאת, מתוך גודל אהבתו את ה' ית', היה מוכן לעקוד את בנו על גבי המזבח. (דרשות הר"ן)
‏בשעה שאמר הקב"ה "בנך יחידך אשר אהבת", נכנסה בלבו של אברהם אבינו אהבה גדולה ועצומה ליצחק בנו, אהבה בלי גבול, למעלה מן הטבע שאין אנו יכולים לשער, ומתוך אהבה גדולה ועזה כזאת, היה על אברהם אבינולהקריב את בנו קרבן לה' ית'. (רבי יהושע ליב דיסקין)
‏מצוה זו, לעקוד את בנו, היתה נגד שכלו של אברהם, שעד עתה היה דורש ומוכיח נגד עובדי עבודה זרה, שהיו מקריבים זבחי אדם, והיה אברהם צועק ומוכיח ואומר, שה' ית' בורא העולם אינו רוצה בתועבות כאלה, ואין תועבה גדולה בעיני ה' כשפיכת דמים, כמו שנאמר: "כִּי כָּל תּוֹעֲבַת יְהוָה אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם". ועתה באה לפניו המצוה הזאת שהיא נגד השכל ונגד דרכי ה' הטובים, וזה היה שורש גדול בניסיון הזה שעשה מצות ה', נגד שכלו ונגד היושר והצדק ודרכי ה' הטובים, ובכל זאת לא הרהר אחרי ה'. (עפ"י המלבי"ם)
‏אברהם אבינו ע"ה בעקדה הודיע אותנו גבול אהבת השם ויראתו עד היכן היא מגעת. אברהם אבינו שהיה עשיר ומכובד, היה עקר בתכלית, הוא כסף לילד, ונולד לו בן אחר היאוש בגיל מאה שנה בדרך נס ופלא. בן שכבר לפני שנולד, הבטיח הקב"ה בכבודו ובעצמו לאברהם שממנו תצא אומה גדולה, ובה יבחר ה' לעם. האם אפשר לשער כמה אברהם אהב את יצחק בנו? אבל ליראתו את ה' ולאהבתו לקיים מצותו, הניח כל מה שקיווה לו והסכים לשחוט את בנו אחר מהלך שלושה ימים, שבהם היה לו זמן רב לחשוב. מעשה זה היה מתוך שיקול הדעת ומתוך מחשבה. (עפ"י הרמב"ם)
מעשה העקדה:
‏אברהם אבינו הלך גם עם נעריו (אליעזר וישמעאל) והחמור. כשהגיעו להר המוריה, ראה אברהם ענן קשור על ההר בצורה לא שגרתית. הוא שאל את יצחק מה הוא רואה, וגם הוא ראה אותו דבר, אבל אליעזר וישמעאל לא ראו. אברהם הבין ששם המקום שבו הוא צריך לשחוט את בנו ולהקריבו לעולה.
‏הוא לא רוצה שיהא מאן דהו נוכח בזמן שהוא שוחט את בנו יצחק, כי כמו שאמרנו, היה זה בניגוד להיגיון, ובניגוד לכל מה שאברהם מייצג - חסד ואהבת הבריות, וסתירה גמורה למה שהיה אומר תמיד - שה' מתעב קורבנות אדם.
‏הוא אומר לנעריו "שבו לכם פה עם החמור", כוונתו לומר: "אני ויצחק בני הולכים להשתחוות ולהתפלל לה' ית' על ההר. החמור אינו יכול לטפס וללכת בדרך תלולה, לכן צריך להישאר, אבל אינו יכול להישאר לבד, לכן תשארו עם החמור להשגיח עליו". וחז"ל דרשו: "עם החמור - עם הדומה לחמור", שמחפשים את החומריות.
‏אברהם מוריד את המשא, עצים למזבח, מהחמור ושם על גבו של יצחק. אם עד עכשיו ליצחק היה צד שהוא עתיד להיות קרבן למזבח, כעת הוא אינו חושב כך משום שלפי ההלכה אסור לעבוד עבודה בקודשים (אסור להשתמש בקורבנות לעבודות משא וחרישה), וא"כ לא יתכן שהוא עצמו הקרבן, שהרי הוא נושא על גבו את העצים. כעת נאמר: "וילכו שניהם יחדיו", להראות גדולתו של אברהם אבינו, שהגם שידע שהולך לשחוט את בנו, ויצחק שחשב שיקריבוּ שה לעולה, בכל זאת היו שניהם שווים בשמחת לבם לקיים מצות ה'.
‏כעת ליצחק יש תמיהה: אם לא הוא הקרבן אלא שה, היכן הקרבן? מדוע להכין מראש ולשאת את העצים, כשאפשר להכינם שם במקום, ואילו את הקרבן, השה שאינו מצוי בכל מקום, אברהם לא הביא איתו? לכן שאל רק עכשיו כאשר הוא נושא את העצים: "הנה האש והעצים ואיה השה לעולה?"
‏אברהם עונה ליצחק "אלקים יראה" - ה' אמר לי בנבואה: "השה לעולה בני", כלומר: "בני, אתה השה לעולה, אבל עדיין לא הקדשתי אותך לכן מותר לי לשים עליך את העצים". נמצא שאברהם לא שיקר, רק אמר בלשון שמשתמעת לשני פנים. יתכן שאמר זאת כדי שיצחק לא יפחד, אבל למעשה, מה שאמר באמת התקיים, שאכן לבסוף הקריב שה ולא את יצחק בנו.
‏כעת, לאחר שגילה אברהם ליצחק שהוא עצמו קרבן במקום שה לעולה, נאמר שנית: "וילכו שניהם יחדיו", להראות שבחו של יצחק, שבכל זאת הלך יצחק בשמחה כמו אברהם, וכמו שכתוב במדרש: "זה לשחוט וזה להשחט".
‏המלבי"ם כתב שבעצם העקדה היתה כוונה מיוחדת, כי לפי הטבע והמזל לא היה ראוי שיהיה יצחק וזרעו בעולם, גם מצד שראה אברהם שלפי הכוכבים אינו מוליד, וגם מצד שהיו אברהם ושרה זקנים והלידה היתה עניין של נס נגד הטבע. וידוע שהנס נמשך רק כל זמן שהאדם ראוי לנס הזה, ואם בעתיד בניו של יצחק לא יהיו ראויים לנס להתקיים על דרך הפלא, אז ישלטו בהם המזל והטבע לאבדם.
‏כתבו המקובלים: כל בן הולך אחר אביו שנאמר: "למשפחותם לבית אבותם", כי חיותו בא מחמת אביו, כמו שנאמר ביוסף: "ונפשו קשורה בנפשו", מה שאין כן בבן עקרה,שהושם בה הנס וההשגחה, שנתחדש בקרבה הנס ההוא, ולכן חיותו בא מסטרא דנוקבא (נשמה מכח נקבה), ולכן שרה אמנו שהיתה עקרה נאמר בה: "ולשרה בן", והיה יצחק מסטרא דנוקבא. וכתבו בשם האר"י הקדוש שבן כזה שנשמתו מסטרא דנוקבא אינו מאריך ימים (כן מצינו בבן השונמית שמת צעיר ואלישע היה צריך להחיותו), וכן אין לו זיווג.
‏יצחק אבינו באמת היה צריך למות ביום העקדה, כי אז הגיע לכלל ימיו ושנותיו, אלא שאם היה נפטר באותו זמן לא היתה יכולה להתקיים ההבטחה "כי ביצחק יקרא לך זרע", שהרי עוד לא היה לו זיווג, ולא היו לו בנים, כיוון שנשמתו באה מסטרא דנוקבא.
‏אברהם מכין את המזבח, עוקד (קושר) את יצחק, מעלהו למזבח ולוקח את המאכלת לשחוט את בנו. נאמר במדרש: "ר' יהודה אומר כיוון שהגיעה החרב לצוואר פרחה ויצאה נשמתו של יצחק, וכיוון שהשמיע קולו מבין שני הכרובים "אל תשלח ידך אל הנער", חזרה נפשו לגופו והתירו, ועמד יצחק וידע יצחק שכך עתידים המתים לחיות ופתח ואמר: "ברוך אתה ה' מחיה המתים".
‏וכתב ה'מגיד מישרים': "והאלקים נסה את אברהם", כלומר, עשה עמו נס ופלא לקיים את העולם שע"י העקדה ובשעת העקדה פרחה נשמתו של יצחק, ובאותה שעה פרחה גם נשמתה של שרה והתחברו כאחד. והיות ויצחק מת מחמת העקדה וזכה לנשמה חדשה וקם לתחייה, נחשב כאילו אברהם הוליד את יצחק באותה שעה, לכן נאמר "אלה תולדות יצחק בן אברהם". כלומר בכך שיצחק מת במעשה העקדה ויצאה נשמתו, שהיא מסטרא דנוקבא וחזרה למקורה, לכן הקב"ה החזיר לו נשמה מכח אברהם, נשמה מסטרא דדוכרא (נשמה מכח זכר) שהיא בת קיימא ולנשמה כזאת יש זיווג, ומיד נולדה רבקה בת זוגו של יצחק, ובזה היה קיום ליצחק ולזרעו.
‏וכתב המלבי"ם שכשירד מן המזבח לא ירד אז "יצחק הקודם" שנולד נגד הטבע והמזל, אלא יצחק אחר, מוקדש לה', שאין לו עסק עם המזלות. ובזה התקיימה גזרת המערכה הרעה ביצחק הקודם שנחשב כאילו מת ובטל מן העולם כפי הוראת המזל, ומעתה לא יצטרכו עוד יצחק וזרעו לנס ופלא מתמיד. לכן הקב"ה ציווה לאברהם להקריב את בנו לעולה, ‏כי רק כך תוכל להתקיים ההבטחה שירבה את זרעו ככוכבי השמים, כי אין הוראת הכוכבים מתנגדת עוד אל ריבוי זרעו ובפרט לפי מה שכתבנו בשם המקובלים שאם אברהם אבינו לא היה עומד בניסיון העקדה, היה יצחק אבינו מת ח"ו באותו יום בלא בנים, ורק בגלל העקדה שמת וקיבל נשמה חדשה, נמצא שהוסיף לחיות ונולדה רבקה זיווגו.
נמצא שהיתה תועלת גדולה ועצומה בעצם העקדה לאברהם ולזרעו, לכן נאמר: "עקב אשר שמעת בקולי". ולכן גם בכל מעשה העקדה עד פסוק "ויקח את המאכלת" נזכר שם אלקים ומשם והלאה נזכר שם הוי"ה, כי כל מעשה העקדה היה מצד שם אלקים שהוא המנהיג את ההנהגה הטבעית, והטבע היה מתנגד אל הווית יצחק וזרעו בעולם. אחר העקדה נסתלקה התנגדות המערכה מעל יצחק ומאז נזכר שם הוי"ה (שהוא מעל לטבע) והשגחתו הפרטית שיחול על זרע יצחק באין משטין ומקטרג, ומאז נכלל יצחק באברהם ונזכר רק שם הוי"ה.
‏באשר למה ששאלנו כיצד אברהם האמין למלאך? מובא במדרש אגדה שכאשר אברהם שמע את המלאך אומר לו "אל תשלח ידך אל הנער", אמר לו: "מי אתה?", אמר לו: "מלאך", אמר לו: "כשאמר לי קח נא את בנך, הקב"ה בעצמו אמר לי ועכשיו אם הוא מבקש, הוא יאמר לי", לפיכך נגלה אליו הקב"ה ואמר: "בי נשבעתי נאום ה' וכו'...." וכי אין הקב"ה יודע שאברהם היה ירא את ה'? אלא "עתה ידעתי" - הודעתי לכל העולם שעשית רצוני עד שיאמרו דין הוא שכרת ברית עם אברהם ועם זרעו, וידעו הכל כי כל מה שאני מיטיב לאברהם - בדין אני עושה".
‏ולפי זה אכן אין חידוש ידיעה אצל הקב"ה, רק שהיה צריך להוציא מן הכח אל הפועל, כדי שידעו כולם (המלאכים המקטרגים והנהגת הטבע והמזל) שכל ההטבה לזרעו של אברהם היא בדין, ורק עכשיו נודע באמת עד כמה אברהם אבינו היה ירא ה', שכמו שכתבנו לעיל שכל המעשים הקודמים לא היו בניגוד לטבעו, מה שאין כן מעשה העקדה, שהיה מוכן לרצוח את בנו בגלל ציווי ה'.
‏כתב המלבי"ם שעתה "וישא אברהם", התחיל אברהם להתבונן ולחקור את דברי ה' שאמר לו "והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך", איך עכשיו אומר לו ה' להיפך? והבין שמה שה' אמר: "אשר אומר אליך", אינו מוסב על המקום (שהרי ה' לא אמר לו על איזה הר להעלות עולה, אלא רק ראה ענן קשור), אלא מוסב על "העלהו שם לעולה", כלומר: העלה לעולה את אשר אומר אליך (השה), ולא את יצחק. אז גם ראה את האיל שנאחז בקרניו, שלא היה שם קודם לכן, וידע שזה נשלח לקרבן תחת בנו יצחק.
‏ועניין הקרבן הוא שלפי הראוי היה צריך להיות שהאדם יקריב את עצמו לקרבן לה', רק שה' ברחמיו מקבל גוף הבהמה תמורת גוף האדם, אבל באדם נמצאת גם הנפש המשכלת שלא נמצא תמורתה בגוף הבהמה, ועל זה מקבל ה' מחשבת המקריב שחושב בעת הקרבת הקרבן: "כאילו אני נשחט, כאלו אני נקרב" וה' מקבל מחשבה זו כמעשה, כי המחשבה היא פועל הנפש, ומה שנוגע לגוף יקבל גוף הבהמה תחת גוף האדם. וזה היה עניין העקדה, שבעת שהעלה את יצחק על גבי המזבח ויצחק מסר את עצמו להישחט על כבוד שמו, היתה מחשבה זו כמעשה, והמלאך מיכאל הקריב נשמתו על גבי מזבח של מעלה. ה' ציווה לאברהם על העקדה כדי שיהיה זה הכנה לזרעו שיצטוו על הקורבנות וה' יקבל מחשבה זו של מסירת נפש כמעשה ממש, לכן הקדים זה ביצחק שהוא השורש לכל זרע ישראל שהוא הקריב את עצמו בפועל. ומאז כשאחד מבניו ימסור נפשו במחשבה, יזכור עקדת יצחק, ששם היו גם נשמות זרעו של יצחק בכח, ויקבל זה כמעשה ממש.
‏בעקדה השיג אברהם את העניין הזה, שלעתיד יהיה שם מזבח בנוי, ואת אשר נעשה בעקידת יצחק יראה ה' תמיד בכל קרבן שיביאו, שיהיה האיל כאיל יצחק ומסירת נפש במחשבה כמסירת נפש של יצחק, ולכן אמר אברהם "ה' יראה" שזו לשון בקשה ותחינה שה' יקבל את קורבנות ישראל לעתיד, גוף הבהמה והכוונה של מסירות הנפש, ויזכור להם את מעשה העקדה.
‏במדרש תנחומא נאמר: "באותה שעה אמר אברהם לפני הקב"ה: "רבון העולמים, אדם מנסה לחברו שאינו יודע מה בלבו, אבל אתה שאתה יודע מה הלבבות והכליות יועצות, אתה צריך לעשות בי כן?!" אמר לו: "כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה", מיד פתח הקב"ה את הרקיע ואת הערפל ואמר: "בי נשבעתי נאום ה'", אמר לו: "אתה נשבעת ואני נשבעתי שלא ארד מן המזבח עד שאומר כל מה שאני צריך". אמר לו: "אמור". "לא כך אמרת לי, ספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם כה יהיה זרעך?" אמר לו: "הן". אמר לו: "ממי?" אמר לו: "מיצחק", אמר לו: "כשם שהיה בלבי מה להשיבך ולומר לך: אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, עכשיו אתה אומר לי העלהו שם לעולה, וכבשתי את יצרי ולא השבתיך כך כשיהיו בניו של יצחק חוטאין ונכנסין לצרה, תהא נזכר להן עקדתן של יצחק, ותחשב לפניך כאילו אפרו צבור על גבי המזבח ותסלח להן ותפדם מצרתן".
   
 
--------------------------------------------------------------------------------
פרשת חיי שרה
בפרשתנו אברהם אבינו קורא לעבדו אליעזר, מצווה ומשביע אותו: "אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק". אברהם גם מברך אותו ואומר: "יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם". אליעזר מגיע לחרן לעת ערב, עם עשרה גמלים, עומד ליד הבאר ומתפלל:
יב וַיֹּאמַר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם: יג הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם יד וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי: טו וַיְהִי הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת אֲשֶׁר יֻלְּדָה לִבְתוּאֵל בֶּן מִלְכָּה אֵשֶׁת נָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ: טז וְהַנַּעֲרָ טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל: יז וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ: יח וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ: יט וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת: כ וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו: כא וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ יְהוָה דַּרְכּוֹ אִם לֹא: כב וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם: כג וַיֹּאמֶר בַּת מִי אַתְּ הַגִּידִי נָא לִי הֲיֵשׁ בֵּית אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִין: כד וַתֹּאמֶר אֵלָיו בַּת בְּתוּאֵל אָנֹכִי בֶּן מִלְכָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְנָחוֹר:
אח"כ אליעזר עבד אברהם מתארח בבית משפחת רבקה, ומספר להם את כל השתלשלות העניינים בשינויים קלים:
לז וַיַּשְׁבִּעֵנִי אֲדֹנִי לֵאמֹר: לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יֹשֵׁב בְּאַרְצוֹ: לח אִם לֹא אֶל בֵּית אָבִי תֵּלֵךְ וְאֶל מִשְׁפַּחְתִּי וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי: לט וָאֹמַר אֶל אֲדֹנִי: אֻלַי לֹא תֵלֵךְ הָאִשָּׁה אַחֲרָי: מ וַיֹּאמֶר אֵלָי, יְהוָה אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנָיו יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ אִתָּךְ וְהִצְלִיחַ דַּרְכֶּךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִמִּשְׁפַּחְתִּי וּמִבֵּית אָבִי: וכו'...
ולכאורה קשה:
א. למה אליעזר עבד אברהם בחר את זיווגו של יצחק דווקא ליד הבאר ולא הלך ישירות לבית בתואל, משפחתו של אברהם? הרי הוא בעצמו אומר שאברהם ציווה עליו: "וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִמִּשְׁפַּחְתִּי וּמִבֵּית אָבִי".
ב. מדוע הוא בוחר דווקא בסימן הזה, שהוא יאמר לה "הטי כדך", והיא תגיד "גם גמליך אשקה", ומהו שינוי הלשון שאמרה "גם לגמליך אשאב".
ג. למה בזמן שרבקה שאבה מים לגמלים, עדיין היה משתאה ולא בטוח אם הצליח, ואילו מיד אח"כ כאשר כילו הגמלים לשתות מיד נתן לה מתנות והיה בטוח שהצליח עוד לפני ששאל אותה למשפחתה (ואולי היא אינה ממשפחתו של אברהם)?
ד. מדוע התורה חוזרת שוב על כל המעשה בסיפור דברי אליעזר? מדוע אליעזר משנה בתיאור הדברים? מהי מהות השינויים? ומה רוצה אליעזר להשיג בזה?
נראה לבאר וליישב הכל עפ"י דברי המלבי"ם שכתב, שלאברהם היה חשוב כי אליעזר לא יביא ליצחק אשה מבנות הכנענים. לכן ציווה והשביע את אליעזר שילך לארץ מולדתו ויקח אשה מהעיר חרן, אבל אברהם לא ביקש ממנו שיקח אשה דווקא ממשפחתו, ולא ביקש גם שתהיה ממשפחה עשירה כי ה' ברך אותו בכל. שליחות העבד היתה שיקח אשה מחרן ויחקור שתהיה ראויה ליצחק, היינו שתהיה יפת תואר, חכמה ובעלת חסד ומידות טובות.
אליעזר חשש שהאשה לא תרצה ללכת איתו כי הוא עבד, לכן הביא עשרה גמלים וכל טוב אדוניו, להראות עושרו וכבודו, כי הוא המושל בבית אדוניו ובזה תתרצה האשה ללכת איתו. הוא גם שיער בדעתו שאם האשה תהיה מבני עשירים, לא ירצו שתלך עם עבד לארץ אחרת אפילו אם החתן עשיר, לכן הבריך את הגמלים ליד הבאר, משום שלשם יבואו השואבות, וזה ברור שהעשירים אינם שולחים את בנותיהם לשאוב מים כי יש להם עבדים ושפחות, ורק העניים שולחים את בנותיהם לשאוב. ועוד שיער כי מי ששולח בתו לשאוב מים, ובפרט שהבאר מחוץ לעיר, הוא לא ימנע מבתו מללכת לארץ אחרת כדי לקחת איש עשיר וגדול כיצחק, ולא ירע בעיניו שהולכת עם עבד, משום שאינה חוששת על כבודה והולכת לעת ערב לשאוב מהבאר, יחד עם העבדים והשפחות של העשירים. ומאחר שאברהם מבקש שהנערה שתהיה יפת תואר, חכמה וטובה במידות, ולאו דווקא ממשפחתו, לכן ביקש מה' שיופיע עזר ההשגחה לזה בסימן שעשה לעצמו.
דעתו היתה שמבין הנערות הרבות שיתקבצו עתה לשאוב מים יבחר את היפה שבכולן ואח"כ יבדוק את חכמתה וטוב לבה, וזה יבורר ע"י שתאמר שתה וגם גמליך אשקה, שבזה ידע בבירור שהיא אשה טובה במדות בענווה ובנדיבות וברחמנות, וזה מצד ארבע בחינות:
א. "הנה אנכי ניצב על עין המים" וראוי שהנערה תאמר: "הלא אתה עומד על העין ולמה לא תשתה בעצמך מים מן העין"?
ב. "ובנות אנשי העיר יוצאות", הוא יבקש ממי שכבר יוצאת מן הבאר, אז יכולה היא לומר: "למה דווקא אני, שכבר שמתי הכד על שכמי, לך אל נערה אחרת שעוד הכד בידה שהיא תתן לך מים".
ג. בזה שביקש "הטי נא כדך", דווקא שהיא תטה הכד, שזה טורח גדול שתצטרך להוריד הכד מעל שכמה אל ידיה להשקות אותו, ומן הראוי שתכעס על זה ותאמר: "הטה אתה בעצמך את הכד שעל שכמי ושתה, שלא אצטרך להוריד הכד מעל שכמי".
ד. שתאמר אליו: "שתה וגם גמליך אשקה", שזה סימן לחכמתה וטוב לבה, שאז ראוי שתחשוב בלבה: "האיש הזה בוודאי יש לו איזה כאב בידיו, ולכן אינו יכול לשאוב מן העין ואינו יכול להטות הכד בעצמו", ותחשוב: "אם אין לו כח לשאוב מים לעצמו כל שכן שאין לו כח לשאוב לגמלים", ובזה תתעורר בנדבת לבה ובטובה שתחוס על צער בע"ח להשקות גם את הגמלים.
וכתב ה'בית הלוי', שהוא רצה לנסות אותה בכל המדות שלה אם הן טובות ואם הן בהשכל ובחכמה. לראות אם טובה היא במזגה, ע"י שתתן לשתות לאיש שאינה מכירה אותו ובפרט כי לא היתה שם כוס לשאוב מן הכד, אלא שתה מהכד בעצמו וכמו שאמר: "הגמיאיני נא מעט מים מכדך", ואם איננה טובת מזג לא תתן, ובפרט אם עלול להמאיס המים ברוק שבפיו ואולי יש לו חולי מדבק. ואחר כך יראה מה תעשה במים שנותרו, אם תישאם לביתה אין זה בחכמה, כי אולי באמת הוא חולה ויש חיידקים במים שנותרו. ואם תשפוך אותם הרי היא מבזה אותו, כי ביזיון גדול הוא לו ששופכת המים אחר שהוא שתה מהם. ועל כן העצה היעוצה היא, שתאמר לו: "גם גמליך אשקה", וידע בזה כי טובת מזג היא וגם בעלת שכל וגם בעלת דרך ארץ שלא לפגוע בכבודו של אדם. והיא הגדילה לעשות בכך שהשיבה לו: "וגם לגמליך אשאב עד אם כילו לשתות", שחסה על כבודו פן יסבור ששפיכת המים אל השוקת היא רק משום שאינה רוצה לשאת את המים לביתה, ועל כן אמרה לו שגם תשאב עוד מים עבור הגמלים עד כי כילו לשתות, ובזה תניח דעתו בכבוד.
"טרם כילה לדבר, והנה רבקה יוצאת", המילה "והנה" מורה על דבר חדש - רבקה מעולם לא יצאה לשאוב מים, כי אביה היה עשיר והיו לו עבדים ושפחות שואבים מים. וכתב ה'כלי יקר' שלכן נאמר "איש לא ידעה" שלא היה שום אדם מכירה כי לא יצאה מעולם כי אם בפעם זו, ועל כן הוצרך לשאול את פיה בת מי את, ולמה לא שאל לשאר הנערות שהיו שם? - משום שאיש לא ידעה, כלומר - לא הכירה.
וזה היה בהשגחת ה', שמלאך עורר אותה שתצא כדי שיתקיים הסימן שנתן אליעזר ובכך יתקיים הזיווג ליצחק, והיה בזה חידוש נוסף שהיה כדה על שכמה, שאף שיצאה עתה בפעם הראשונה אל הבאר היה ראוי שתקח איתה אחת מנערותיה, שהן ישאו את הכד כמנהג בנות העשירים, כי בתואל היה עשיר, והיא לקחה הכד על שכמה.
אליעזר רואה אותה, ניגש אליה (כי היא היתה היפה מכולן), מבקש לשתות ורואה איך הסימן מתקיים על כל פרטיו. בזמן שהיא שואבת מים לגמלים נאמר: "והאיש משתאה לה" וכתב המלבי"ם שעדיין עלה בלבו שיכול להיות שהיא עושה זאת בעבור שתבקש ממנו שכר עבור הטרחה, ובזה אין ראיה שהיא נדיבה ובעלת חסד, אלא להיפך, שיהיה זה לאות שהיא שפלה ובזויה, ולכן החריש לדעת ההצליח ה' דרכו, וזה יראה רק בסוף מעשיה.
כאשר כילו הגמלים לשתות וראה שאין היא מבקשת ממנו דבר, אז נתן לה את המתנות. המפרשים תמהו איך נתן לה את המתנות לפני ששאל אותה בת מי היא, אולי היא אינה ממשפחת אברהם? לפי מה שכתבנו בשם המלבי"ם לא קשה כלום, כי אברהם לא ציווה לו כלל שיקח ממשפחתו, אלא שיקח אשה מארץ מולדתו, וכל אשה שהיא מחרן ראויה לזה אם ימצא בה את המעלות הראויות שתהיה אשת יצחק, ולכן נתן לה תיכף את המתנות. ומה ששאל אותה "בת מי את?" שאלה זאת לא היתה כדי לדעת אם היא ממשפחת אברהם, שזה לא עלה על לבו כלל, מכיוון שידע שמשפחת אברהם הם עשירים ואין שולחים את בנותיהם לשאוב מים, רק שאל לדעת מהו שם אביה וגם אם יוכל להתאכסן שם.
כאשר רבקה השיבה שהיא בת בתואל, שהוא ממשפחתו של אברהם, הודה אליעזר לה' ית': "וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי אָנֹכִי בַּדֶּרֶךְ נָחַנִי יְהוָה בֵּית אֲחֵי אֲדֹנִי", כי חוץ ממה שנתקיים הסימן שעשה, ראה שנזדמן אפילו יותר ממה שבקש, שנערה זו היא ממשפחת אברהם, ובפרט שיציאתה לשאוב מים היתה שלא כדרך הרגיל רק ע"י השגחת ה'.
התורה האריכה לספר את דברי אליעזר למשפחתה של רבקה כדי להראות איך דיבר דבריו בחכמה ודעת ולהודיע בזה מעלת בית אברהם - שגם עבדו היה חכם ונבון, והוא שינה בסיפורו כמה דברים כדי להוציא מגמתו אל הפועל:
אברהם לא הקפיד כלל שתהיה האשה ממשפחתו, רק שתהיה מארצו וממולדתו כמו שאמר: "אל ארצי ואל מולדתי תלך". ועיקר האזהרה היתה שלא יקח אשה מבנות הכנעני. וזאת לא יכול היה להגיד להם, שלא היה הדבר נכנס באזניהם כלל, והיו שואלים "וכי אפשר שלא תמצא אשה טובה אחת מאלף גם בארץ כנען? ויש נשים רעות גם בארם נהרים", ולכן אמר להם שאברהם לא מאס כלל בבנות כנען, נהפוך הוא שאם לא ימצא אשה ממשפחתו, יקח מבנות כנען שהיא ארצו עתה, רק שנותן הקדימה למשפחתו מצד אהבת הקרובים, ולכן כשאמר: "שלא יקח אשה מבנות כנען" לא אמר: "אשר אנכי יושב בקרבו", אלא: "אשר אנכי יושב בארצו", שפירושו להפך, אף שאני יושב בארצו ויש להם משפט הקדימה על בנות ארצות אחרות אף על בנות ארץ מולדתו, בכל זאת יש לבית אביו קדימה אליהם מצד הקרבה. לכן שינה ממה שאמר אברהם: "כי אל ארצי ואל מולדתי תלך", והוא אמר: "אם לא אל בית אבי תלך ואל משפחתי"
ואליעזר שינה גם בסיפור האות שעשה. באות אין נס בגדר שלמעלה מן הטבע, כי היה מוכן לקחת כל אשה שתשיב לו "שתה וגם גמליך אשקה", כי לא הקפיד שתהיה ממשפחת אברהם. אבל לפי מה שסיפר להם - שלא היתה לו רשות לקחת אשה אחרת אלא רק ממשפחת אברהם - א"כ הסימן שלו היה עניין נִסי, שרצה להבחין אם הזיווג הוא מאת ה', בזה שהאשה שתאמר לו את הדברים הנכונים תהיה ממשפחת אברהם, מלבד מה שיבקש ממנה מים, ושהיא תאמר: "שתה אדוני וכו'", שזה אינו עניין מקרי. ולכן גם לא אמר: "ובנות אנשי העיר יוצאות", כי לא הוצרך לבנות אנשי העיר אלא רק למשפחת אברהם, ושינה ואמר: "והיה העלמה", במקום: "והיה הנערה" - שעלמה הוא שם מכובד יותר מנערה, שלא גילה להם שהיה רוצה בהתחלה בבנות עניים. והוסיף: "היוצאת לשאוב", שזה יהיה סימן עבורו, שאם עלמה נכבדה תצא לשאוב, שאין דרך שעלמה תשאב מים כדרך הנערות הבזויות, בזה יכיר שהיא מבית אברהם ויצאה בהשגחת ה' ואליה יאמר, וידרוש הסימן שעשה לו. ולא אמר: "כי עשית חסד עם אדוני" כי לפי דבריו אם לא יתקיים הסימן יקח מבנות כנען ששם יתחתנו עמו גדולי הארץ.
ועוד שינה שבאמת נתן לה הנזם והצמידים קודם ששאל בת מי היא, כי לא חשב כלל לקחת אשה ממשפחת אברהם כנ"ל, אבל לפי מה שאמר להם שרצה אברהם אשה דווקא ממשפחתו, הוכרח לומר להם ששאל תחילה למשפחתה ואחר כך נתן לה את המתנות.
ועוד שינה בכך שאמר: "אשר הנחני בדרך אמת". ואילו בסיפור הראשון אמר: "אשר לא עזב חסדו ואמתו מעם אדוני". יש הבדל בין חסד לבין אמת: דבר הנוהג מנהג טבעי -הוא בכלל אמת, כי זה כאילו הבטיח ה' שיהיה כן. ואילו הדבר שהוא למעלה מן הטבע, דבר בגדר נס והשגחה, יתואר בשם חסד. והנה אברהם לא ציווה לו שיקח אשה ממשפחתו דווקא, אלא רק שתהיה האשה מארץ מולדתו, ובזה שנמצא שהיא גם ממשפחתו, היה בזה גם חסד, בנוסף לאמת שהיא מארצו. אבל לפי מה שאמר להם אליעזר - שאברהם ביקש שיקח אשה ממשפחתו - הרי שלא היה כאן דבר נוסף למה שביקש אברהם, לכן לא שייך כאן חסד אלא רק לשון אמת.
ראינו שאליעזר שינה בדברים והגדיל בכך את הנס ולכן: "ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר". כלומר: מאחר שדבר זה היה עניין שבהשגחה ובדרך נס (שנזדמן שתצא רבקה ושתשקה הגמלים כנ"ל), ולא כדבר התלוי במזל שלפעמים ישונה ע"י הבחירה, כי אין הבחירה שולטת נגד פעולת ה' בהשגחה מיוחדת, א"כ אין אנו יכולים להתנגד לזה שרבקה תלך להינשא ליצחק.
   
 
--------------------------------------------------------------------------------
פרשת תולדות
בפרשתנו נולדים תאומים ליצחק ורבקה, ונאמר:
''וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב,''
אחר כך כאשר יצחק זקן, הוא קורא לעשיו בנו, שיצוד לו ציד:
''וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת.''
ונשאלת השאלה: כיצד הצליח עשיו הרשע לרמות את יצחק ולהעמיד פני צדיק? הרי צדיקים גדולים רואים על פרצופו של האדם העומד מולם אם צדיק הוא או רשע, ומדוע יצחק רוצה לברך דווקא את עשיו?
רבקה שומעת את דברי יצחק לעשיו, קוראת ליעקב, ואומרת לו:
''וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ. לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב. וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ וְאָכָל בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ לִפְנֵי מוֹתוֹ. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל רִבְקָה אִמּוֹ הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק. אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה. וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי אַךְ שְׁמַע בְּקֹלִי וְלֵךְ קַח לִי.''
וקשה איך זה שיעקב שבתחילה חושש לשקר, לבסוף שומע לאמו ומשתכנע? הרי אסור לשקר ("מדבר שקר תרחק") ובמעשה זה יש גם איסור של גזל דעת, ואפילו אם אביו או אמו אומרים לו לעבור על איסור קל, אסור לו לשמוע להם, וא"כ כיצד רבקה מצווה את יעקב לעבור על איסור, וכיצד יעקב (שהוא מידת אמת) משתכנע? למה יעקב חושש שאם יתגלה שהוא יעקב ולא עשיו, יצחק יקלל אותו, הרי צדיק אינו מקלל?
רבקה מכינה מטעמים מהגדיים ונותנת ליעקב על מנת שיגישם ליצחק. היא שמה את פרוות העיזים על ידיו ועל צווארו, כדי שיצחק יחשוב שהוא עשיו השעיר.
''וַיָּבֹא אֶל אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי מִי אַתָּה בְּנִי. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ. וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל בְּנוֹ מַה זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי וַיֹּאמֶר כִּי הִקְרָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי: וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹא. וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו. וְלֹא הִכִּירוֹ כִּי הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת וַיְבָרְכֵהוּ.''
וקשה, אם לא הכירו, מדוע ברכו?
''וַיֹּאמֶר אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו וַיֹּאמֶר אָנִי. וַיֹּאמֶר הַגִּשָׁה לִּי וְאֹכְלָה מִצֵּיד בְּנִי לְמַעַן תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי וַיַּגֶּשׁ לוֹ וַיֹּאכַל וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתְּ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק אָבִיו גְּשָׁה נָּא וּשְׁקָה לִּי בְּנִי. וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ יְהוָה. וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ. יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲוּוּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה יִצְחָק לְבָרֵךְ אֶת יַעֲקֹב וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ."
מדוע יצחק מברך פעמיים? ומדוע נאמר כאן לשון "ויהי" שהוא לשון צער?
''וַיַּעַשׂ גַּם הוּא מַטְעַמִּים וַיָּבֵא לְאָבִיו וַיֹּאמֶר לְאָבִיו יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ בַּעֲבוּר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ. וַיֹּאמֶר לוֹ יִצְחָק אָבִיו מִי אָתָּה וַיֹּאמֶר אֲנִי בִּנְךָ בְכֹרְךָ עֵשָׂו. וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה.''
מדוע יצחק כל כך חרד? ומהו "גם ברוך יהיה?"
''כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר לְאָבִיו בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי. וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ. וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי וַיֹּאמַר הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה: וַיַּעַן יִצְחָק וַיֹּאמֶר לְעֵשָׂו הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ וְאֶת כָּל אֶחָיו נָתַתִּי לוֹ לַעֲבָדִים וְדָגָן וְתִירֹשׁ סְמַכְתִּיו וּלְכָה אֵפוֹא מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל אָבִיו הַבְרָכָה אַחַת הִוא לְךָ אָבִי בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ. וַיַּעַן יִצְחָק אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל. וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ.''
יצחק אומר לעשיו "ויקח ברכתך" וקשה וכי אין ברכה אחרת שיוכל לברך את עשיו? אח"כ עשיו מבקש שיצחק בכל זאת יברך אותו "הלא אצלת לי ברכה", ולא יתכן שלא השארת לי כלום. יצחק עדיין אינו מברך, כאילו לא נותרו ברכות, אבל אחרי שעשיו אומר "הברכה אחת היא לך אבי?!" ובוכה, יצחק מברך אותו מיד. וקשה מדוע לא בירך אותו אחרי שאמר "הלא אצלת לי ברכה"? וקשה גם על רש"י, שבפירוש "משמני הארץ יהיה מושבך" כתב: "זו איטליה של יון", מה ראה רש"י לפרש כך? ולמה דווקא כאן? (המילים "משמני הארץ" נאמרו אף בברכת יעקב).
ועתה נבוא לבאר וליישב:
נראה שיצחק ידע שעשיו אינו צדיק, אלא שרצה למשוך אותו בעבותות אהבה, כדי להחזירו למוטב. על האהבה של יצחק נאמר "ויאהב", שהיה צריך לעשות פעולות ולהתאמץ כדי לאהוב את עשיו, אבל על רבקה נאמר: "ורבקה אוהבת את יעקב", באופן טבעי.
וכן כתב ה'אור החיים' הקדוש: "טעם יצחק שהיה חפץ לברך את עשיו הרשע, כי חשב שבאמצעות הברכות יתהפך למידת הטוב ויטיב דרכיו, כי הצדיקים יכאבו בעשות בניהם רשע והיה משתדל עימו להיטיב, ואפשר שהיה מועיל".
ונוסיף עוד עפ"י דברי המלבי"ם שיצחק אבינו הכיר את עשיו וידע שאינו ראוי לברכת אברהם שמזרעו יצא העם הנבחר, אלא שיהיה ככל משפחות האדמה. יצחק דאג לשני בניו, מצד אחד הוא רצה לזכות את עשיו, ומצד שני דאג ליעקב, שהוא הראוי לברכת אברהם, שכל זרע יעקב יהיה מופרש לעסוק ברוחניות ובעבודת ה', ואי אפשר שהם יתעסקו בעבודות האדמה ובעניינים ארציים, כי עסקים כאלו ישביתו אותם מעבודת ה'.
יצחק רצה ששני בניו יהיו לעם אחד, כישראל ושבט לוי, ורצה לברך את עשיו ברוב עושר ודגן ותירוש ובגבורה למלחמה וממשלה. זרע יעקב יהיו מיוחדים רק לעבודת ה', ובני עשיו יספקו להם מחיה ומזון ויגנו בעדם מכל צר. וזרע עשיו יהיו הממוצע בין ישראל לעמים. על כן רצה להכין את עשיו על ידי ברכתו שיהיה לו משמני הארץ ורוב דגן ותירוש ושיהיה מושל עמים ומצווה לאומים, וכאשר ה' ית' יתן תורה לעמו, יהיו זרע יעקב כולם עובדי ה' שומרי משמרת הקודש, וזרע עשו יפרנסו אותם ויגנו עליהם.
וכתב הר"ן (בדרוש השני): יעקב נועד להיות גביר בטרם ברכת יצחק, כי ה' כבר אמר לרבקה (בעודם בבטן) ורב יעבוד צעיר, אבל יצחק לא ידע לנבואה זו, כי המתנבאים בימים ההם מן הנראה שלא היה להם רשות לפרסם נבואתם, לכן חשב את עשיו להיות מושל על אחיו.
אבל רבקה, שידעה מה שהודיע לה ה' ביעקב, דאגה מאוד בשמעה כי יצחק רוצה לברך את עשיו מדעתו וחששה שאולי ברכת יצחק תתקיים ועשיו ישלוט על יעקב. לכן סיבבה בזאת התחבולה הנפלאה שיבורך יעקב, היא גם רצתה, שבזה שיצחק יברך את יעקב, נבואתה תתקיים ויהא יעקב גביר על אחיו. ועוד שלפי מה שכתבנו בשם המלבי"ם רבקה ידעה שאם עשיו יקבל ברכת שפע של עולם הזה יקח הכל לעצמו ולא יתן כלום ליעקב.
רבקה שמעה ברוח הקודש מה שיצחק ציווה את עשיו (וכן הוא בתרגום יונתן: "וְרִבְקָה שָׁמְעַת בְּרוּחַ קוּדְשָׁא כַּד מַלֵיל יִצְחָק עִם עֵשָׂו"), והיא אומרת ליעקב: "הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת אָבִיךָ מְדַבֵּר אֶל עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר" - ממה ששמעתי ברוח הקודש מה שהיה מדבר, על כרחך הוא "לאמר", היינו שמאת ה' היתה זאת, כדי לומר לך שתקבל הברכות.
יעקב ידע שהברכות שיצחק רוצה לברך את עשיו יהיו מענייני העולם הזה, וחשש שאם הוא יקח את הברכה, בניו יתעדנו בעוה"ז באכילה ושתייה ושאר תענוגים ויתרחקו מעבודת ה' (כי הם שני הפכים). לכן אמר: "והבאתי עלי קללה ולא ברכה" - מה שנחשב ברכה לעשיו, נחשב קללה ליעקב. הוא גם חשש שאם יצחק יגלה שהוא יעקב, לא ירצה לברך אותו על ענייני העולם הבא, אחר שנמצא מתעתע, ובכך יפסיד את העיקר.
היא אומרת לו: "עלי קללתך בני" - אם אבא יגלה שזה אתה, תאמר לו שאני ציוויתיך, אני אמרתי לך, תתלה את העוון בי, ואיך זה שאמרתי לך לעשות דבר שלכאורה נראה אסור? משום שראיתי בנבואה, משמים מסכימים לזה.
יעקב מסכים, הוא ניגש לאביו עם המטעמים שהכינה רבקה כשהוא מתחזה לעשיו. באשר למה ששאלנו - כיצד יעקב שהוא מידת האמת מוכן לשקר? למעשה כל השאלה יסודה בטעות - אנו מבינים שהאמת היא כשאנו מספרים עובדות כפי שארעו, ושקר - כאשר משקרים ומשנים מן האמת, אולם ה'מכתב מאליהו' כתב שכל זה הוא רק באופנים פשוטים. למעשה ישנם אופנים בהם יהיה אסור לומר דברים כמו שהם, כמו לשון הרע, או אם מישהו יפגע מהדברים, ולפעמים דווקא צריך לשנות מן האמת, כאשר במקום להועיל עלול להזיק, כי אז מה שנראה אמת למעשה הוא שקר, משום שמוליד תוצאות של רע, ומה שנראה כשקר מביא לתכלית רצויה של אמת. נמצא שאמת הוא מה שמביא לטוב ולרצון הבורא, ושקר הוא מה שנותן הצלחה לכוחו של הרע שהוא ה'סיטרא אחרא'.
מכיוון שרבקה ראתה בנבואה שלפי רצון ה' יתברך יעקב צריך לקבל את הברכות במקום עשיו, והדרך לכך יכולה להיות כאשר יעקב יתחזה לעשיו, לכן היה מותר ליעקב, ואף היה צריך, לשנות מן האמת ולהתחזות לעשיו, ואין בזה שום פגם במידת האמת של יעקב, משום שאם זה רצון ה', הרי שזו האמת.
ובכל זאת יעקב אבינו משתדל שלא לשקר. רבנו בחיי כתב: כשיעקב אמר: "אנכי עשיו בכורך", כוונתו לומר: אנכי במקום עשיו "ובכורך" כלומר לבכורה, ובשביל הבכורה רצה יצחק לברך את עשיו, לכן היו הברכות ראויות ליעקב במקומו שכבר לקח ממנו הבכורה, והוא מכוחו בא לבכורה ולכל הראוי לה, והרי הוא כמוהו ועומד במקומו. ולכן אמר יעקב: "אנכי עשיו בכורך", שאילו היה אומר: "אנכי עשיו", ושותק, היה דיבורו בלתי אמתי, ומפני זה הזכיר "בכורך", כי בסיבת הבכורה הוא בא במקום עשיו. וכן אמר: "אתה זה בני עשיו", כלומר שיש לי לברך. "ויאמר אני", לא אמר "אני עשיו" אלא "אני", כלומר אני הוא שאתה ראוי לברך. ומה שאמר: "עשיתי כאשר דיברת אלי", והוא לא דיבר כי אם לעשיו, מלת "אלי" כמו בשבילי ולטובתי, ומה שאמר: "ואכלה מצידי", והוא לא צד כלל, מלת "מצידי" ממזוני שאני מביא לך צידה, כעניין שכתוב: "ויקחו האנשים מצידם", שפירושו: ממזונם.
ה'בית הלוי' כתב שעשיו חשש שיעקב יקח ברכתו. לכן קודם שהלך לצוד אמר ליצחק סימן שיוודע שהוא עשיו- שישנה קולו כקולו של יעקב וידבר בנחת כיעקב ויזכיר שם שמים, וזהו סימן שהוא עשיו. שאם יבוא יעקב להטעות הרי מסתמא ישנה הוא קולו שידמה כקול עשיו. יעקב בחכמתו הבין זאת ולכן לא שינה קולו ודיבר כדרכו, וזהו שאמר יצחק: "הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו" הרי שני הסימנים מתאימים, "ולא הכירו", לכן "ויברכהו".
וזהו שאמר הכתוב: "בא אחיך במרמה" ותרגם אונקלוס: "בא אחוך בחוכמא", ולכאורה מרמה וחכמה הם שני דברים שונים. אכן לפי ה'בית הלוי' הכל אחד, שהמרמה הוא מה שלא עשה מרמה, שדיבר כדרכו, וזה נקרא חכמה שהבין כל זה שאין צריך לו לעשות מרמה רק ידבר כדרכו, ועשיו נלכד ע"י ערמתו.
יצחק ברך את יעקב פעמיים. ה'קהלת יצחק' כתב שיצחק היה מסופק אם בא יעקב או עשיו, לכן רצה לברך אותו תחילה בברכה כלשהי, לא בברכות האמתיות שרצה לברך את עשיו, כדי שהמתברך יחשוב שיצחק כבר ברך, ואז לא יחשוש לומר את האמת אם הוא עשיו או יעקב, לכן נאמר: "ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשיו אחיו שעירות ויברכהו", אח"כ אמר: "האתה זה בני עשיו?" (עכשיו אחרי שכבר ברכתי אתה יכול לומר את האמת), "ויאמר אני" (ואז יברך אותו בברכות האמתיות).
למעשה, אחרי הכל, יצחק עדיין הסתפק אם הוא יעקב או עשיו ובכל זאת ברך אותו, כי אין ספק שיצחק היה אוהב את יעקב וחפץ בברכתו בכל מה שלא יביא היזק ממנו לעשיו. יצחק חשב לברך את העומד מולו גם אם הוא יעקב כי חשב שלא ישים השם יתברך בפיו דבר אשר יזיק לעשיו, נגד כוונתו. כאשר יצחק ראה שה' ית' שם בפיו את המילים "הוה גביר לאחיך", היה יצחק בטוח שהמתברך הוא עשיו. (עפ"י הר"ן)
וטעם אומרו "ויהי" שהוא לשון צער, כתב האוה"ח כי התורה מצטערת על אשר כילה ולא ברך כל הברכות שהרי מצינו שברך לעשיו אחר כן, ואם היה מברך אותם הברכות הנשארות ליעקב כבר אבדה תקוות אדום.
כשיעקב יצא, עשיו נכנס, ואז הבין יצחק שלפני כן ברך את יעקב. לרגע אחד הוא נבהל, "ויחרד חרדה גדולה", כי הבין ששם את יעקב לגביר על עשיו בניגוד לכוונתו, ומכל מקום אמר: "גם ברוך יהיה", כי נתן אל לבו כי מה' יתברך יצא הדבר. כתב ה'אפריון' שיצחק ידע בוודאות שברכתו תתקיים, משום שברכתו היתה שגורה בפיו ונאמרה ללא כל קושי, והרי זה אות וסימן שברכתו תתקיים (כמו שמצינו אצל ר' חנינא בן דוסא שכשהיה מתפלל על החולה היה יודע מי יחיה ומי ימות לפי שטף תפילתו), לכן אמר יצחק "גם ברוך יהיה" לומר שהברכה התקיימה.
כשעשיו הבין שיצחק כבר ברך את יעקב, עפ"י ה'תולדות יצחק' ביקש: "ברכני גם אני אבי", כלומר, בשווה לברכת יעקב, ולפי שלא גילה לו נוסח הברכה, חזר לומר "הלא אצלת לי ברכה" כמותה, אז גילה לו הנוסח ואמר לו: "הן גביר שמתיו לך ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים", ואם כן אי אפשר לברך לך ברכה כמותה, אז השיב עשיו ואמר: "הברכה אחת היא לך אבי?", פירוש: שתי ברכות נתת לו, האחת גביר, והשניה דגן ותירוש, הברכה האחת כבר אני רואה שאין בה תיקון, אבל אחת מן הברכות שהיא דגן ותירוש, מאותו המין של ברכה ברכני גם אני אבי, ואז בירך לו מזה המין האחרון ואמר: "הנה משמני הארץ יהיה מושבך", ורש"י היה מוכרח לפרש כאן שמדובר בארץ איטליה, משום שגם יעקב אבינו כבר נתברך ב"משמני הארץ", וא"כ לא נותרו עוד משמני הארץ לעשיו, כי הכל כבר ניתן ליעקב. לפי המדרש איטליה נוצרה מאוחר יותר (כאשר שלמה לקח את בת פרעה), וא"כ יעקב אבינו לא זכה בזה, כי איטליה לא היתה קיימת בזמן הברכה. וזה מה שיכול היה יצחק לתת לעשיו.
  
 נאמר במדרש (איכה זוטא): "הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו", כל זמן שקולו של יעקב מצפצף בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, אין הידיים ידי עשיו שולטות בהם, וכל זמן שאין קולו של יעקב מצפצף בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, הידיים ידי עשיו". ולכאורה לפי משמעות לשון הפסוק יש להבין שבזמן שהקול קול יעקב, אז הידיים ידי עשיו?
תירץ הגר"א שהפסוק נכתב בתורה בכתיב חסר: "הקל קול יעקב, והידים ידי עשו", המילה הקל מלשון הקלה, והכוונה - שאם קולו של יעקב נחלש בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, התפילות אינן בכוונה, ולא לומדים תורה בקול, אז עשיו יכול להתגבר עלינו ח"ו. אבל אם קולו ותפילתו של יעקב מלא, שמתפללים ולומדים בהתלהבות ושמחה, אז אין ידי עשיו יכולות להזיק לישראל.
 
  
   
--------------------------------------------------------------------------------
פרשת ויצא
יעקב אבינו מגיע לחרן בשליחות אמו כדי למצוא את זיווגו. ליד הבאר הוא פוגש את רחל בת לבן אחי אמו:
וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן רִבְקָה הוּא וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ: וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן אֲחֹתוֹ וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק לוֹ וַיְנַשֶּׁק לוֹ וַיְבִיאֵהוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיְסַפֵּר לְלָבָן אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ חֹדֶשׁ יָמִים: וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הֲכִי אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם הַגִּידָה לִּי מַה מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ: וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל: וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה:
וקשה, מדוע התורה מספרת בגנותה של לאה (אפילו על הבהמות הטמאות שהיו בתיבת נח אמרה התורה "ומן הבהמה אשר איננה טהורה", כדי שלא לומר גנות, כל שכן על צדיקה כלאה)?
וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה:
מדוע יעקב רוצה לשאת לאשה דווקא את רחל, הרי מנהג המקום היה שלא לתת את הצעירה לפני הבכירה? ועוד מדוע יעקב מציע ללבן שיעבוד שבע שנים בעבור רחל, אולי לבן היה מתרצה אפילו לשנתיים?
וַיֹּאמֶר לָבָן טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר שְׁבָה עִמָּדִי:
מה כוונת לבן בזה?
וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ:
כאשר מצפים ומשתוקקים למשהו טוב, הרי שכל דקה נראית כנצח, אם כן איך זה שיעקב הרגיש שהזמן חלף מהר?
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן הָבָה אֶת אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ:
נאמר בגמרא (כתובות ח:): "אמר רב חנן בר רב הכל יודעין, כלה למה נכנסה לחופה, אלא כל המנבל פיו ומוציא דבר נבלה מפיו אפילו נחתם לו גזר דינו של שבעים שנה לטובה נהפך עליו לרעה", אם כן כיצד יעקב אומר זאת במפורש כאחד הריקים?
וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת כָּל אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה: וַיְהִי בָעֶרֶב וַיִּקַּח אֶת לֵאָה בִתּוֹ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו וַיָּבֹא אֵלֶיהָ: וַיִּתֵּן לָבָן לָהּ אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתוֹ לְלֵאָה בִתּוֹ שִׁפְחָה: וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה וַיֹּאמֶר אֶל לָבָן מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי:
למה באמת לבן מרמה את יעקב? כיצד לאה הסכימה לשתף פעולה ולרמות את יעקב?
וַיֹּאמֶר לָבָן לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה: מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת: וַיַּעַשׂ יַעֲקֹב כֵּן וַיְמַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וַיִּתֶּן לוֹ אֶת רָחֵל בִּתּוֹ לוֹ לְאִשָּׁה: וַיִּתֵּן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ אֶת בִּלְהָה שִׁפְחָתוֹ לָהּ לְשִׁפְחָה:
מהו התירוץ של לבן כנגד הטענה של יעקב שהוא הפר את ההסכם שהיה ביניהם? ועוד, כיצד יעקב (שקיים את התורה לפני שניתנה) נושא שתי אחיות?
וַיָּבֹא גַּם אֶל רָחֵל וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת: וַיַּרְא יְהוָה כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה:
יש כאן סתירה: מצד אחד ויאהב גם את רחל מלאה - משמע שאוהב גם את לאה, רק שאוהב את רחל יותר. ומצד שני - כי שנואה לאה - משמע ששונא את לאה, ועוד כיצד מותר לשנוא? (הרמב"ם פסק: "כל השונא אחד מישראל בלבו עובר בלא תעשה שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך" והמקרה היחידי בו מותר לשנוא, "כגון שראהו לבדו שעבר עברה והתרה בו ולא חזר, הרי זה מצוה לשונאו, עד שיעשה תשובה ויחזור מרשעו").
וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה יְהוָה בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי: וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי שָׁמַע יְהוָה כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן: וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי: וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְהוָה עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת:
לכאורה, לאה היתה צריכה לומר על הבן הראשון: "כי שנואה אנוכי", כי עד עתה היתה שנואה, אך עדיין לא אהובה, ועל הבן השני לומר: "עתה יאהבני אישי", כי קודם צריך לעקור את השנאה ורק אח"כ לבנות אהבה, אם כן מדוע אמרה להיפך? ועוד מדוע רק בבן הרביעי אמרה תודה לה' ית' ולא קודם לכן?
ועתה נבוא לבאר ומתוך כך גם יתיישבו בע"ה כל הקושיות הנ"ל:
נאמר במדרש שלאה היתה יפה בדיוק כמו רחל, אלא שהיו עיניה רכות משום שהיתה בוכה הרבה. ליצחק נולדו שני בנים וללבן נולדו שתי בנות, לבן ויצחק סיכמו והתנו ביניהם שעשיו הגדול יקח לאשה את לאה הגדולה ויעקב הקטן יקח את רחל הקטנה. לאה היתה שואלת ומבררת מה מעשיו של עשיו, וכשאמרו לה שהוא רשע, התפללה לפני ה' יתברך שיבטל את רוע הגזרה, משום שאינה רוצה להתחתן עם רשע ובכתה עד שנשרו ריסי עיניה. תפילתה התקבלה, ואכן עשיו נשא לאשה את מחלת בת ישמעאל. לפי זה 'עיניה רכות' אין זה גנאי, אלא שבח הוא לה, שהיתה צדיקה והרבתה להתפלל שלא תיפול לידי רשע.
כאשר יעקב הגיע לחרן, ידע שלאה מיועדת לעשיו ולא רצה להתגרות בו (לא מספיק לך מה שלקחת את ברכתי ובכורתי, לקחת גם את ארוסתי?!), הוא חשש שאם עשיו ישמע שלקח את לאה, יעזוב את מחלת אשתו ויבוא לשם להורגו, לכן יעקב ביקש את רחל. לדעת רבנו בחיי רחל אז היתה קטנה, בת חמש שנים בלבד, לכן הציע שיעבוד בעבורה שבע שנים עד שתהיה בת שתים עשרה, אז תהיה ראויה להוליד.
נאמר במדרש שכאשר הגיע יעקב לחרן היתה ברכה במים, ולא היה צורך יותר להתאמץ לשאוב מים מן הבאר, המים היו עולים מעצמם ולא היה מחסור במים. לבן ידע זאת ורצה שיעקב ישאר שם כמה שיותר, לכן הוא רצה לרמות את יעקב להחליף את רחל בלאה, ובכך יעקב יעבוד עוד שבע שנים נוספות.
כאשר יעקב מבקש מלבן את רחל תמורת שבע שנים של עבודה, לבן עונה בערמה: "טוב תתי אותה לך מתתי אותה לאיש אחר, שבה עמדי", בלשון הזאת לבן מכין את הקרקע כדי לרמות את יעקב: הוא לא אומר לו במפורש שהוא מסכים לתנאי, רק טוב לי לתת אותה לך וכו', אבל זה לא אומר שאני אכן אתן אותה לך ולא לאיש אחר (וחוץ מזה, כדי שאוכל לתת לך את רחל הקטנה, צריך קודם לדאוג לכך שלאה הגדולה תינשא). דבר נוסף: המילה "תתי" בגימטריה קטנה עולה למספר 9 וכן "לאה", המילה "מתתי" עולה למספר 4 וכן "רחל", בזה רמז לו: לאה לך, ורחל לאחר. אפשר גם לפרש את כוונת לבן במילים אלו כך: "אינך צריך לעבוד כלל בעבור נישואי בתי טוב לי לתת אותה לך חינם, ואפילו אני מוכן שתשב עמדי ואני אכלכלך בעבור שתשא את בתי". בכך לבן אינו מחוייב לשום תנאי, ומה שיעקב עבד אצלו היה זה בגדר חסד ונדבה ולא עבור שיינשא לרחל.
יעקב, שהכיר את לבן הארמי (אותיות נבל הרמאי) חשש שירצה לתת לו את לאה במקום רחל. לכן אמר לרחל סימנים (הלכות נידה, חלה והדלקת הנר), שכאשר ישאל אותה, והיא תדע אותם, ידע שזו רחל ולא לאה.
יעקב רועה את צאן לבן במשך שבע שנים "ויהיו בעיניו כימים אחדים" - הכוונה בזה שיעקב מרגיש שהעסקה היתה כדאית: הוא זכה ברחל הצדיקה תמורת עבודה של שבע שנים בלבד, באופן יחסי שבע שנים הם כמו מספר ימים לעומת שוויה האמתי.
לאחר שהגיע הזמן הוא מבקש מלבן: "הבא את אשתי וכו' ואבואה אליה", וכתב האברבנאל שאין כוונתו בזה לענייני אישות, אלא כוונתו היתה לומר הבה לי את אשתי כדי שיהיה לי למי לחזור הביתה בבואי מהשדה (ולא יהיה כאורח בבית לבן). נראה לומר בס"ד, שיעקב גם רמז בזה שע"י שיינשא יוכל להתקרב יותר לה' ית', וזה רמוז במילה "אליה" - אל "יה" (כמו שאמרו חז"ל: "איש ואשה שזכו שכינה ביניהם").
לבן ערך חתונה מפוארת והוא הזמין את כל אנשי המקום (שאף הם היו שותפים ברמאות כדי שיעקב ישאר והמים יתברכו) כדי שאח"כ כאשר התרמית תתגלה, לא יהיה ליעקב נעים לגרש את לאה. "ויקח את לאה בתו" - לבן קורא ללאה ולוקח אותה בדברים, הוא משכנע אותה להתחזות לרחל, כדי שהיא תינשא ליעקב. הוא אומר לה שגם יעקב שמע לרבקה אמו והתחזה לאחיו עשיו כדי לקחת את הברכות במקומו. לאה חששה שאם היא לא תינשא ליעקב, לבן ישיא אותה לעשיו, וראתה בזה סימן משמים שתפילותיה התקבלו, אבל היא חששה לצער את אחותה. רחל חששה שאם יעקב ישאל את לאה על הסימנים, היא לא תדע להשיב ויעקב יגלה את התרמית, אז יהיה ללאה ביזיון גדול, בושה וכלימה. רחל לא רצתה לצער את אחותה ולכן מסרה לה את הסימנים (אפילו שבכך היא מסכנת את עצמה בכך שאולי היא תינשא לעשיו הרשע), אז לאה גם הבינה שרחל מוחלת לה והסכימה להכנס לחופה.
"ויהי בבוקר והנה היא לאה", כאשר יעקב מגלה את התרמית הוא כועס מאוד על לאה: "רמאית בת רמאי, למה שיתפת פעולה עם אביך? למה כאשר שאלתי את אמרת שאת רחל?", שאל יעקב.
"למדתי ממך!", היא עונה, "עשיתי מה שאבא אמר לי, כמו שאתה עשית מה שאמך אמרה לך, אמרתי לך שאני רחל, כמו שאתה אמרת לאביך שאתה עשיו!"
יעקב חשב שמה שעשתה לאה בציווי אביה, לבן הרמאי, אינו דומה כלל למה שהוא עשה בציווי רבקה אמו ברוח הקודש, שהיתה נביאה, ולכן יעקב ראה זאת כמעשה לא טהור של שקר, ורמאות אסורה שלא לשם שמים, לכן היתה לו בלב מעט שנאה כלפי לאה, ואף חשב לגרשה. לאה טענה שלא היתה לה ברירה בגלל שלבן הכריח אותה לעשות זאת, אבל היה זה מעשה טהור לשם שמים כדי שתיזכה להינשא לצדיק כמותו ולהוליד לו בנים צדיקים, וכדי שלא להינשא לעשיו הרשע. לאה ביקשה מיעקב שיתן לה הזדמנות להוכיח את עצמה.
יעקב ניגש ללבן ואומר לו "למה רימיתני?!", ולבן, בלי להתבלבל, עונה לו: "לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה" - "לא התחייבתי לתת לך את רחל (רק אמרתי שטוב לי לתת לך אותה), ולמרות שלא התחייבתי - רציתי לתת לך את רחל אבל אנשי המקום לא איפשרו, מנהג המקום מעכב, לא אוכל לתת לך את רחל לפני שלאה תתחתן. ומכיוון שלא נמצא חתן ללאה, לכן עשיתי איתך חסד גדול בכך שנתתי לך את לאה, וכך תוכל לקחת אח"כ גם את רחל מיד לאחר שיסתיימו שבעת ימי המשתה, וגם זה כמובן בתנאי שתעבוד שבע שנים נוספות, רק שאני כזה הגון וצדיק שמוכן לתת לך אותה למפרע".
יעקב נושא לאשה את רחל ואינו מגרש את לאה כי הבין שמאת ה' היתה זאת שינשא לשתיהן, ואין בזה בעיה של נישואין לשתי אחיות משום שרחל ולאה לא נחשבו יהודיות (לפי שעדיין לא היתה יהדות), ודינן כגרים, ונאמר שגר שנתגייר דומה לתינוק שנולד ואינו מתייחס למשפחתו, ולכן אינן נחשבות אחיות.
"ויאהב גם את רחל מלאה", הכוונה בזה שמלבד מה שאהב את רחל בתחילה נוספה לו אהבה לרחל גם מצד לאה. יעקב ראה מה שעשתה רחל שמסרה את הסימנים ללאה כדי שלא תתבייש, ועל מעשה אצילי זה נכנסה ביעקב אהבה יתרה לרחל (ולפי זה האות מ' (במילה מלאה) אינה מ' היתרון, אלא מ' הסיבה).
"וירא ה' כי שנואה לאה": אם היתה שנאה ליעקב כלפי לאה, כמובן שזה לא בא לידי ביטוי בהתנהגותו כלפיה ולא היה ניכר כלל כלפי חוץ, רק ה' לבדו, בוחן כליות ולב, הוא שידע והכיר כי היא שנואה, אבל לאה לא הרגישה כלל שהיא שנואה רק חשבה שאינה אהובה. ומכיוון שלא חשדה שיש בלבו של יעקב שנאה כלפיה, לכן קראה לבן ראשון ראובן "כי ראה ה' בעניי", שלא היה אוהב אותי, "ועתה יאהבני אישי" - כי אם יש חסרון אהבה - תינוק משותף יפתור את הבעיה (ובפרט בן ראשון).
וכשראתה לאה שה' הוסיף ונתן לה את הבן השני ולא לרחל אחותה, אז הבינה שמה שחשבה בתחילה שיש רק חסרון אהבה ולא שנאה, היה טעות, כי למעשה שני דברים היו: האחד בלתי אהובה והאחר שנואה. לכן ה' נתן לה בן ראשון כדי להסיר השנאה ובן שני כדי להביא אהבה ולזה אמרה "כי שמע ה' כי שנואה אנכי ויתן לי גם את זה", ה' שמע, כלומר הבין שהייתי שנואה.
מכיוון שלאה היתה נביאה וידעה שיעקב עתיד להוליד שנים עשר בנים מארבע נשים (כל אשה תלד שלושה בנים), אמרה "עתה הפעם ילוה אשי אלי כי ילדתי לו שלושה בנים" שזכתה להשלים חלקה, ועוד שמעתה יש חזקה וכבר אי אפשר לטעון שנישואיה ליעקב היו בגדר של קידושי טעות, ומאחר שכבר אין שנאה ויש אהבה "הפעם ילוה אישי אלי", ויעקב הסכים וקרא את שמו לוי.
בבן הרביעי שכבר היה מעבר לחלקה, ועוד שכבר לא היה בזה צורך לתוספת של קירוב, ראתה להודות לה' ית' שגמל עמה חסד מעבר למה שצריך, ולכן קראה לו יהודה.
   
 
--------------------------------------------------------------------------------
פרשת וישלח
וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם: וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה: וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ:
לדעת חז"ל יעקב אבינו שלח לעשיו מלאכים ממש, א"כ מדוע משתמש יעקב במשרתי עליון שלא לצורך, הרי היה יכול לשלוח לו שליחים רגילים? ועוד למה צריך הכתוב לומר "אל עשיו אחיו", הרי ידוע שהיה עשיו אחיו של יעקב? ועוד, למה כפל הכתוב: "לאמור, כה תאמרון"? ולמה יעקב מרומם את עשיו ומכנה אותו "אדונִי" לפני המלאכים? ומה כוונת יעקב במילים "עם לבן גרתי ואחר עד עתה"? ולכאורה קשה על פירוש רש"י שכתב: "אינך כדאי לשנוא אותי על ברכות אביך שברכני הֱוֵה גביר לאחיך, שהרי לא נתקימה בי", כיצד יעקב מזלל בברכות אביו? ועוד, כיצד ימצא חן בעיני עשיו בזה שיש לו שור וחמור ושפחה וכו'?
וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ: וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת: וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה:
למה המלאכים אומרים ליעקב "אל אחיך אל עשיו", הרי ליעקב יש רק אח אחד ויודע הוא שאחיו הוא עשיו? ועוד, כיצד יעקב פחד אחרי שקיבל הבטחה מפורשת מה' יתברך שישמור עליו ויהיה עמו? ועוד, מדוע חילק את העם לשני מחנות, לכאורה אם היה צריך להילחם היה עדיף שיהיו כולם ביחד? ועוד מנין ליעקב שאם עשיו היה מכה את המחנה הראשון היה המחנה השני נשאר לפליטה? ועוד למה המלאכים שבאו לבשר ליעקב שעשיו הולך לקראתו למלחמה נעלמו ולא נשארו לעזור ליעקב?
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק יְהוָה הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ: קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת: הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים: וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב: וַיָּלֶן שָׁם בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו:
מדוע יעקב מתפלל לה' שיציל אותו מיד עשיו, ולא התפלל בפרשה הקודמת שינצל מלבן שרצה לעקור הכל? ועוד, למה לא דיבר ה', והזהיר את עשיו בחלום, כמו שעשה עם לבן? וכיצד אומר יעקב לפני הקב"ה שירא הוא מעשיו, הרי היה לו לשים ביטחונו בקב"ה? ועוד, מדוע יעקב שולח לעשיו מנחה כה גדולה?
ועתה נבוא לבאר וליישב:
יעקב אבינו לקח מעשיו אחיו את הבכורה, ואח"כ לקח ממנו בערמה גם את הברכות החשובות שיצחק רצה לברכו, עשיו כעס מאוד ורצה להורגו, לכן יעקב ברח לחרן. שם, כאשר יעקב רוצה לחזור לארץ כנען, קודם כל הוא צריך לטפל בבעיית האיום הרובץ עליו מצד אחיו עשיו. ישנן שתי דרכים לטפל בבעיה: או שיעקב ישלים עם עשיו, או שהוא ילחם נגדו.
יעקב שולח לעשיו שליחים, כי הוא רוצה להראות לעשיו שפניו לשלום, והיו אלו מלאכים ממש כי רצה שיבחנו מה בלבו, האם הוא מוכן להשלים ולמחול ליעקב (אז הוא בגדר אחי), או שהוא עדיין רוצה להורגו (אז הוא בגדר עשיו הרשע), דבר זה אף אחד אינו יכול לעשות מלבד המלאכים, כי בני אדם עשיו יכול לרמות.
וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה, וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ - הוא אומר למלאכים לאמור: כה תאמרון - תגידו לו שאני מכבד אותו ומכנה אותו אדון, בכך חשב להסיר קנאה ושנאה. יעקב רצה להראות לעשיו שהברכות לא נתקיימו בו, אלא בעשיו עצמו ולכן אין לו סיבה לשנוא אותו: כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב - בניגוד למה שיצחק ברך אתו "הֱוֵה גביר לאחיך" - כאן יעקב העבד ואילו עשיו הוא האדון והגביר. עִם לָבָן גַּרְתִּי - כנגד "משמני הארץ יהיה מושבך" - יעקב היה כגר בארץ אחרת שהתארח שם אצל לבן ועבד אצלו, שזה גם הפוך מ"יעבדוך עמים", והברכה לכאורה נתקיימה בעשיו שכבש את ארץ שעיר והוא מושל עליה ויש לו עבדים. ורש"י כתב: "אינך כדאי לשנוא אותי על ברכות אביך שברכני הוה גביר לאחיך, שהרי לא נתקימה בי", והביא ה'גן רוה' לבאר כך: אם נטול מהמילה גביר את המילה בי, אז תשאר המילה גר, ומכיוון שאני גר, כי לא נתקיימה בי, א"כ אין לך סיבה לשנוא אותי (ולפי זה יעקב לא זילזל בברכות, רק אמר שעדיין לא התקיימו). ואחר עד עתה - עבר כבר זמן רב מאז שקיבלתי את הברכות ועדיין לא נתקיימו בי. וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר - ויהי לשון צער, מה שיש לי השגתי מתוך עמל וצער, וזה אינו בכלל הברכה שקיבל מיצחק כי הברכה היתה בקרקעות "משמני הארץ ורוב דגן ותירוש" ומזה אין לו כלום.
המלאכים שבים מהשליחות ואומרים ליעקב: "בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו" - מצד אחד הוא מראה פנים כאילו הוא אחיך כאילו שיש לו אחווה כלפיך, אבל האמת היא שהוא עשיו שהוא שונאך, "וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ" -מצד אחד הוא הולך לקראתך בדרך אחווה, אבל גם ארבע מאות איש עמו למחשבה רעה.
וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ - ה'תולדות יצחק' מסביר שיעקב אבינו פחד כי יש הבדל גדול בין מה שנתברך בבית אל לפני שבא לחרן, לבין מה שנתברך בחרן לפני שיצא לארץ כנען. בבית אל נאמר: "וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ, וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ: וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ" - יש כאן הבטחות גדולות, גם הבטחה על הבנים שיהיה זרעו כעפר הארץ, וגם הבטחה על שתי הטבות בשובו לארץ: "אנכי עמך", ו"שמרתיך בכל אשר תלך". ואילו בחרן נאמר רק: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ" - שזה חצי ההבטחה האחת, שאין כאן הבטחה על הבנים ולגבי הטבה רק "אהיה עמך", ולא "ושמרתיך בכל אשר תלך". יעקב חשב שההבטחות הקודמות כבר נתקיימו ולכן היה בלבו מורא ופחד.
אחר שיעקב ראה שהוא מתיירא, אז גם היה לו צער, כי אם יש בלבו פחד מבשר ודם ואינו שם כל ביטחונו בקב"ה אז הוא אינו ראוי לנסים נגד הטבע, לכן הוא עושה פעולות והכנות טבעיות. הוא מנסה לפייס את עשיו באמצעות מתנות (ובכך גם לשלם לו מחיר מלא על הבכורה, שלא יהיה לעשיו פתחון פה לטעון שבכורה תמורת נזיד עדשים זהו מקח טעות), מכין עצמו למלחמה ומתפלל.
וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וכו'... לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת, וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה - יעקב חשש שאם יראה לעשיו שבא להילחם נגדו, אז עשיו בוודאי יצא נגדו למלחמה, כי יחשוב שיעקב דורש רעה, ואם יעקב יאמר לכולם לחייך לעשיו, להחניף ולהראות לו אהבה ושלום, מצד אחד אולי עשיו ישתכנע, כי כלפי חוץ הוא כן מראה פנים של אהבה ואחווה, אך מצד שני יוכל עשיו לתקוף אותם בלא שיוכלו להתגונן.
יעקב אבינו גם הסתפק בהבטחת הקב"ה שיציל אותו, האם זה נאמר באופן שהוא יעשה גם השתדלות, או שלא ישתדל כלל ("ה' ילחם לכם ואתם תחרישון"), לכן יעקב חילק את אנשיו לשני מחנות, על המחנה הראשון ציווה יעקב שלא ישתדלו ולא ילחמו, יחייכו לעשיו, יחניפו לו ויראו לו אהבה וחיבה שלום ורעות, אם יראה שהמחנה ניצל - סימן הוא שהקב"ה יעזור לו גם אם לא יעשה שום השתדלות (ועשיו באמת ישלים איתו). אבל אם המחנה הראשון יפגע ח"ו יבין יעקב שכוונת הקב"ה היתה שצריכים הם לעשות השתדלות ולהילחם (ופני עשיו למלחמה), אז ילחמו במחנה השני וינצלו מכח ההבטחה (לכן רש"י פירש שהמחנה השני יהיה בעל כרחו לפליטה).
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק יְהוָה הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ, קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת, הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים, וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב:
יעקב אבינו מתפלל לקב"ה, ובתפילתו גם מסביר למה הוא פוחד: "ה' האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך" - כעת כשיצאתי מחרן אמרת רק ואיטיבה עמך - רק הטבה אחת, וגם לא הבטחת כלום על הבנים, בניגוד למה שהבטחת לי בבית אל. "קטונתי", כלומר, ההבטחות עתה מועטות, ומדוע? בגלל "מכל החסדים" אשר עשית עמדי, ההבטחות הקודמות כבר התקיימו כאשר "במקלי עברתי את הירדן", ולכן אני צריך להתפלל "הצילני נא מיד אחי מיד עשיו", כי עתה מאחר שכבר התקיימו ההבטחות שאמרת בבית אל "הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ (שתי הטבות - שמרתיך ואהיה עמך), וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב" (ברכה על הבנים) כעת עלול הוא לבוא ולהכות בי אם על בנים.
ה'תולדות יצחק' כתב שהקב"ה רצה שיהיה לישראל אויב שיהיה המקל של הקב"ה כאשר צריך להכות ולהפחיד את עם ישראל כאשר הם חוטאים, כדי להחזירם למוטב, והאויב הגדול והתמידי מיום שנתעברה רבקה ועד ביאת משיח צדקנו, הלא הוא עשיו. הקב"ה לא דיבר עם עשיו בחלום להזהירו לבל יפגע ביעקב כשם שעשה עם לבן, כי לא נולד עשיו אלא כדי לעשות משפטים ליעקב ולעשות רעות ליעקב ולזרעו.
כדי להלחם בעשיו אי אפשר להיעזר במלאכים כי עשיו בא כדי להעניש את עם ישראל, וכדי לנצח את עשיו ואת כל המקטרגים אפשר רק באמצעות מעשים טובים של עם ישראל. יעקב לא מתפלל לקב"ה שיציל אותו מלבן כאשר ברח ממנו, כי היה אויב רק לאותה שעה ורק ליעקב עצמו ולא לתולדותיו לעתיד. אבל יעקב מתפלל שה' יציל אותו מעשיו שהוא אויב נצחי ליעקב ולכל תולדותיו שעתידים לצאת ממנו. לזה צריך תפילה, ועיקר תפילתו של יעקב היתה בעבור זרעו לעתיד.
לפני שיעקב נלחם עם המלאך, שרו של עשיו, המלאכים שמלווים אותו בורחים - יעקב צריך להתמודד נגד המלאך לבד, כי המלחמה בין יעקב למלאך היתה מלחמה רוחנית בין עם ישראל לעשיו. בניצחון זה של יעקב הודה שרו של עשיו שהברכות נלקחו מעשיו ביושר (ולכן יקרא שמו ישראל), ברך אותו ואמר לו "שרית עם אלקים ותוכל", אם המלאכים היו עוזרים ליעקב, דבר זה לא היה יכול להיאמר. הקב"ה רצה גם להראות את גדולת הצדיקים, שגדולים הם ממלאכי השרת, שצדיק אחד יכול לנצח מלאך.
המלאך הִכה את יעקב בכף ירכו - שהוא כנגד יד יעקב שאחזה בעקב עשיו, כשעשיו יצא ראשון. בכך רמז לו שאינו מודה לו על הבכורה שהיא טבעית וניתנת למי שנולד ראשון. יעקב, כבר לפני שנלחם עם המלאך, שלקח לעשיו מנחה גדולה כדי שלא תהיה הונאת מקח בזה שלח מעשיו בכורה תמורת נזיד עדשים, אך מכיוון שזה עדיין לא הגיע לעשיו, בזה המלאך ניצחו. אולם בסופו של דבר יעקב אבינו הצליח להכניע את המלאך, והוא ברך את יעקב והודה לו על הברכות.
   
 
--------------------------------------------------------------------------------
פרשת וישב
אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם:
רש"י כתב: "כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו, שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים, וחשודים על העריות". ולכאורה קשה: כיצד יוסף הצדיק מספר לשון הרע על אחיו? ואם זה היה אמת כיצד האחים הצדיקים עשו כאלו עברות? ועוד מדוע כאן נאמר "ויבא יוסף את דיבתם רעה", ובכל מקום נאמר "הוצאת דיבה"? ועוד קשה, למה נאמר: "רועה את אחיו בצאן", ולא: "רועה עם אחיו בצאן"?
וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים: וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם:
לכאורה קשה, וכי בגלל כתונת פסים הם שנאו את יוסף? או בגלל שאביהם אהב אותו יותר מכולם הם עברו על איסור "לא תשנא את אחיך בלבבך"?
וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי: וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶין לַאֲלֻמָּתִי: וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו:
כיצד יוסף מספר לאחיו את חלומותיו? הרי צריך לספר את החלום דווקא לאוהביו כדי שיפתרוהו לו לטובה. ועוד קשה, מדוע יוסף סיפר להם את החלום פעמיים (וחייבים לומר כך, כי אם נאמר שהפסוק השני הוא פירוט של החלום הראשון, לא יהיה מובן מדוע נאמר פעמיים "ויוסיפו עוד שנוא אותו")? ועוד, מדוע הכפילות במה שאמרו לו האחים גם "מלוך", וגם "תמשול"? ועוד, למה יוסף אומר "והנה" על כל פרט בחלום? רש"י פירש: "ועל דבריו- על דבתם רעה שהיה מביא לאביהם", וקשה מה הקשר בין החלום, לבין מה שהוציא עליהם דיבה, שחזרו שוב לשנוא אותו על זה?
וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי: וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה: וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר:
מדוע גם את החלום השני יוסף מספר פעמיים (פעם אחת לאחים, ובפעם השנייה לאביו ולאחיו)? מדוע ישנם שינויים בין החלומות: בחלום הראשון נאמר "ויגד", ובחלום השני "ויספר"; בחלום הראשון "אלומים" ואילו בחלום השני "כוכבים"; בחלום הראשון רק האחים ובחלום השני גם אביו ואמו; את החלום הראשון לא סיפר לאביו ואת החלום השני כן; בחלום הראשון האחים אמרו "המלוך תמלוך וכו'" ובחלום השני שתקו. ועוד קשה, אם יעקב ביטל את החלום וגער בו, מדוע שמר את הדבר?
בהמשך:
וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ:
כיצד יתכן שהאחים כה שונאים את יוסף עד שרוצים להורגו? כיצד הם מתעלמים מאיסור "לא תרצח"? אפילו עשיו שהיה רשע, בשעת כעסו כאשר רוצה להרוג את יעקב הוא אומר בלבו: "יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי", כיצד זה שמוכנים האחים לגרום צער כזה לאביהם?
מפרשי התורה כתבו שבפרשה זו רואים אנו איך התגלגלו העניינים שבני ישראל הגיעו למצרים, כדי שיתקיים מה שאמר הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים "גר יהיה זרעך בארץ לא להם". אמנם היו כאן דברים רבים שאינם מובנים (שנאת בני יעקב הצדיקים ליוסף אחיהם), אך אנו ננסה בע"ה לבאר מה שאפשר עד כמה שידינו משגת.
עד עתה ראינו שרק אחד מהבנים של האבות הקדושים אברהם ויצחק היה הלב והסגולה, שממנו עתיד לצאת עם ישראל, העם הנבחר, והשאר נדחו והיו כשאר העמים: ישמעאל ובני הפילגשים נדחו מפני יצחק ועשיו נדחה מפני יעקב. המלבי"ם כתב שהאחים חשבו שכך גם קורה איתם, הם חשבו שיוסף מתכנן להיות "הבן הנבחר" על חשבונם ובכך להפקיע אותם מהתורה ומקדושת עם ישראל. היו להם גם סיבות טובות לחשוב כך:
יוסף היה בן זקונים ליעקב אבינו, והכוונה שיוסף היה משמש את יעקב ומשרתו לעת זקנותו. הם ראו שיעקב אוהב יותר את יוסף, וחשבו שזה בגלל שיעקב רוצה ליחד אותו להיות הלב והסגולה ולא הבינו שהיה זה משום שהיה משמשו וקרוב יותר אליו. יעקב עשה ליוסף כתונת פסים כי הוא עמד לשרתו, והיה צריך ללבוש בגדי כבוד לכבוד אביו (כמו שעשיו לבש לכבוד יצחק) שאר האחים (שהיו לבושים בבגדי הרועים, כי היו רועים בצאן) חשבו, שיעקב הכין ליוסף את כתונת הפסים כי רוצה ליחדו לעבודת ה' כמו שמצינו אצל הכהן הגדול שהיו לו בגדים מיוחדים.
יוסף לא היה רועה עם אחיו בצאן, כי רוב הזמן היה יחד עם אביו יעקב. יוסף למד תורה יותר משאר האחים והיה צדיק מאוד, ומשום כך גם לא יכול היה לראות מי שעושה עברות. כל נדנוד של עברה היה נראה בעיניו כאיסור חמור מאוד. הוא גם היה מוכיח את אחיו ורועה אותם מוסר, דעה והשכל, בזמן שהיו עוסקים ברעיית הצאן (ולכן נאמר רועה את אחיו בצאן). האחים חשבו שיוסף עושה זאת מתוך גאווה ושהוא רוצה להשתרר עליהם, אך למעשה יוסף היה עניו מאוד, והראיה לכך שנאמר עליו "והוא נער את בני בלהה ובני זלפה", שהיה משרת אותם. האחים ראו בכך מידה רעה שהוא נדבק בפחותים. הם חשבו עליו שהוא רשע המעמיד פני צדיק, כמו שהיה עם עשיו שהיה שואל את יצחק אביו כיצד מעשרים את המלח, ותוך כדי כך היה עושה את העברות הכי חמורות.
וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם - בירושלמי נאמר: "מה היה אומר, ר' מאיר אומר: אמר, חשודים הם על אבר מן החי. ר' יהודה אומר: אמר, מזלזלים הם בבני השפחות ונוהגים בהם כעבדים. ור' שמעון אומר: אמר, נותנים עיניהם בבנות הארץ".
לענ"ד נראה להסביר שהיתה מחלוקת הלכתית בין יוסף לאחיו בעניינים אלו: מה שאמר שחשודים הם על אבר מן החי, מובא במפרשים שראה אותם אוכלים מבשר מפרכסת (כלומר, בהמה ששחטו אותה כדת, ולפני שמתה ממש, אכלו מבשרה). בדבר זה שהוא מותר לבני ישראל (שלאחר שנשחטה הבהמה כבר אין בה איסור אבר מן החי) יש מחלוקת בגמרא ובפוסקים אם הוא מותר גם לבני נח (שאין להם דין שחיטה). יוסף הוכיח אותם שזה אסור והם טענו שזה מותר.
ומה שאמר שהם מזלזלים בבני השפחות ונוהגים בהם כעבדים - האחים טענו שכאשר רחל ולאה מסרו שפחותיהן ליעקב, הן עדיין נשארו בגדר שפחות, ולכן בניהן בגדר עבדים. יוסף טען לעומתם, שרחל ולאה שחררו אותן והוציאו אותן לחורין לפני שנישאו ליעקב, ולכן אין לבני השפחות דין של עבדים, אלא כל האחים שווים (דבר זה רמוז בפסוק: "וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו"- שיוסף החשיב אותן לנשי אביו ולא לשפחות או פלגשים והתייחס בכבוד לבניהן).
ומה שאמר: נתנו עיניהם בבנות הארץ (חשודים על העריות) - נ"ל שהם היו רואים נשים ומדברים איתן לצורך קניית צאן, יוסף הוכיח אותם וטען שהדבר אסור ויש בזה אבק עריות, אך הם טענו שהדבר מותר, דווקא הסתכלות והתבוננות בנשים אסורה ולא ראיה שלא מביאה לידי תאווה, וכן דיבור לצורך - מותר.
יוסף חשב שבכך שהוא מוכיח אותם הם אוהבים אותו יותר (הוכח לחכם ויאהבך) כי צדיקים אוהבים את התוכחות, אך כל זה דווקא כאשר המוכיח אוהב באמת את האדם שהוא מוכיח אותו (כפי שבאמת היה). אולם האחים חשבו שיוסף שונא אותם (כי לפי דעתו הם עושים עברות, ומצווה לשנוא את הרשע), למעשה, בכך שהוכיח אותם הם רק הוסיפו לשנוא אותו.
כאשר יוסף לא היה מצליח להוכיח את אחיו, הוא היה מספר ליעקב, והיה זה לשם שמים כדי שהוא יוכיח אותם. מכיוון שיוסף לא שיקר, כי לדעתו באמת האחים עברו על איסורים אלו, לכן נאמר "ויבא את דיבתם" ('הוצאת דיבה' נאמר רק כאשר הדבר אינו אמתי). אבל האחים ראו בכך הוכחה נוספת שיוסף רוצה להבאיש את ריחם בפני יעקב אביהם, ובכך הוא יתגדל בעיני יעקב שיבחר בו בלבד לעם סגולה.
ועתה נבוא לבאר את עניין חלומות יוסף, שכפי הנראה היו סיבה נוספת לכך שאחיו שנאו אותו:
וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ, החלום הראשון היה כנגד הפעם הראשונה שהאחים הגיעו אליו במצרים. החלום היה נראה אמתי ומוחשי ולכן יוסף אמר על כל פרט "והנה". יוסף ראה איך כל האלומות משתחוות לאלומתו, והיה בזה רמז שיוסף יתגדל ויהיה למלך בזכות התבואה. יוסף עדיין לא חשד באחיו שהם שונאים אותו ולכן הלך אליהם כדי שיפתרו לו את חלומו לטובה. הוא ניגש לאחים ואומר להם "חלום חלמתי", יוסף ציפה שיראו התעניינות ויאמרו לו ספר לנו את החלום כדי שנפתור אותו לטובה, אולם "ויוסיפו עוד שנֹא אותו" - לפי מה שהם חשבו עליו: עצם זה שיוסף מעמיד פנים כאילו יש אהבה ואחווה ביניהם ומחזיק אותם לידידים ובלבו חושב עליהם רעה, הצביעות הזאת שאומר אחד בפה ואחד בלב, כל זה גרם להם לשנוא אותו יותר, ולא רצו להתייחס לחלום.
יוסף רואה שהם לא מקשיבים, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי, החלום הזה הוא בגדר של נבואה (כמו שהנביאים היו אומרים: "שמעו דבר ה'") והוא נוגע לכם (לכן נאמר לשון ויגד, ולא סתם סיפור דברים). בסיפור דברי החלום יוסף אומר: וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה, קמה - מורה שיוסף ימלוך בכח כנגד המתקוממים, וגם נצבה- מורה שיישאר עומד יציב במעלתו. וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶין לַאֲלֻמָּתִי, הכוונה שאח"כ יסכימו מעצמם לשרתו ברצון טוב (וכך אכן היה, שהאחים בתחילה התנגדו ליוסף ורצו להורגו, ולבסוף, כאשר הגיעו למצרים - השתחוו לו).
וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ, יש הבדל בין מלך למושל: מלך הוא הנבחר ע"י העם מרצון, ומושל הוא ביד חזקה נגד רצון העם. האחים טענו ליוסף שיש סתירה בחלום, איך אמרת קמה (מושל בחזקה) וגם נצבה (שזה מלך ברצון העם), הרי המושל בכח שהוא נגד רצון העם לעולם לא יוכל להיות למלך, וא"כ אין לחלום שום משמעות. אמנם האחים רצו לבטל את החלום אך הוציאו מפיהם את המילים: "מלוך תמלוך עלינו, משול תמשול בנו", ובכך, בלי לשים לב קיימו את החלום, כי "כל החלומות הולכים אחר הפתרון", וכמו שפותרים את החלום כך אכן יהיה.
האחים רואים בחלום ראיה והוכחה נוספת לכך שיוסף רוצה להשתרר עליהם, ולהיות הוא האדון והם לעבדים, כי "אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו", ואם יוסף לא היה חושב כך - לא היה חולם כך, וזו אכן היתה סיבה טובה להוסיף עוד נדבך בשנאתם אותו (ובאמת לפי שיטתם היה להם מותר לשנוא אותו, כי לדעתם היה יוסף רשע המסַכן את מעמדם הרוחני).
וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי, החלום השני מרמז על ה'מפגש המשפחתי'. לאחר שכבר כולם באים למצרים ויודעים שהוא יוסף, ומכיוון שאז באו כמו שרים, אחי המלך, ולכן ראה אותם בחלום ככוכבים, ומכיוון שגם יעקב ובלהה באו לכן ראה בחלום גם שמש וירח.
יוסף הבין שהאחים שונאים אותו, וכדי להסיר את השנאה מלבם, הוא מספר להם את החלום. בכך רוצה הוא לומר להם שהחלום הראשון היה סתם דמיון ודברים בטלים, והראיה לזה שבחלום הנוכחי ראה גם את השמש (אביו) ואת הירח (אמו) משתחווים לו, שזה וודאי דבר בטל (ובפרט אחר שאמו כבר נפטרה) וחלום זה שהוא בטל מגלה על החלום הראשון שאף הוא בטל וחסר משמעות. לכן גם יוסף "מספר" שהוא לשון סיפור דברים שלא נוגע להם, כמו סיפורי מעשיות.
יוסף רואה שהאחים שותקים (עדיף להם לשתוק ולא לומר שוב משהו שעלול בטעות לקיים את החלום), וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו, יוסף הפעם סיפר גם לאביו כי אף הוא היה בחלום, ורצה להסיר בכך את השנאה, כאשר האחים יראו שיעקב גוער בו ומבטל את החלום. יעקב ידע שהחלום נבואי ורצה לקיים אותו, אך גם לא רצה שאחיו יקנאו בו לכן התחכם לגעור בו ובאותם המילים אף לקיים את החלום, לכן אומר: מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה. אבל מהצורה שבה יעקב אמר את הדברים (תוך כדי חיוך אבהי אוהב ומלטף), האחים הבינו שכל מה שיעקב אומר הוא רק כדי להסיר את הקנאה, אבל באמת רוצה הוא בחלום, ואכן רוצה להמליך את יוסף עליהם בכך שימסור לו את הברכה ואת הבכורה.
לאחר שלדעתם אומתו הדברים גם מצד יעקב אביהם, הם חשבו שהצליח יוסף להשפיע על אביהם ו"תוכניתו הזדונית" של יוסף עומדת לצאת אל הפועל. כעת האחים דנו אותו בדין רודף מקל וחומר, אם ברודף אחר חברו להורגו ולהוציאו מן העולם הזה, נאמר דין רודף, כל שכן כאשר רוצה הוא להוציא את חברו מן העולם הבא להפקיע אותו מעם ה', העם הנבחר, וגדול המחטיאו יותר מן ההורגו.
בהתחלה אכן רצו להורגו, כי רק כך יוכל להיות להם קיום רוחני, אולם כאשר באו הישמעאלים, הם החליטו שעדיף למוכרו לעבד, כי אם אפשר להציל באופן אחר, אין היתר להרוג את הרודף. ומכיוון שאם ימכרו אותו לעבד במצרים (משם עבדים אינם יכולים לצאת ואינם יכולים להשתחרר מעבדות לעולם), ממילא אין סיכוי שתכניתו תצא אל הפועל.
במהלך זה שעשו האחים, לא רק שלא מנעו מיוסף מהיות מלך, אלא שזה עצמו היה הגורם שהביא את יוסף לגדולה, וכל זה היה משמים כדי שיתקיים "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם".
מפרשתנו רואים מה שאמרו חז"ל שאין עצה ואין תבונה ואין חכמה נגד ה', ומה שנגזר אין לנסות לשנות בדרך הטבע, אלא רק ע"י תפילה.
   
 
--------------------------------------------------------------------------------
פרשת מקץ
וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים כִּי הָיָה הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן: וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה: וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם וַיֹּאמְרוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר אֹכֶל: וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ:
מדוע נאמר פעמיים שיוסף הכיר את אחיו?
וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם:
מה הקשר בין החלומות שחלם יוסף לבין מה שמעליל על אחיו שהם מרגלים? ובאיזה אופן מעליל עליהם שהם מרגלים?
וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו לֹא אֲדֹנִי וַעֲבָדֶיךָ בָּאוּ לִשְׁבָּר אֹכֶל: כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ כֵּנִים אֲנַחְנוּ לֹא הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים:
מדוע ציון העובדה "כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד" היא הוכחה שאינם מרגלים?
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לֹא כִּי עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם לִרְאוֹת: וַיֹּאמְרוּ שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת אָבִינוּ הַיּוֹם וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הוּא אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵכֶם לֵאמֹר מְרַגְּלִים אַתֶּם:
כיצד יוסף הגיע למסקנה מתוך דברי האחים - כי הם מרגלים?
בְּזֹאת תִּבָּחֵנוּ חֵי פַרְעֹה אִם תֵּצְאוּ מִזֶּה כִּי אִם בְּבוֹא אֲחִיכֶם הַקָּטֹן הֵנָּה:
כיצד היא ההוכחה שאינם מרגלים אם יביאו את אחיהם הקטן? ועוד, כיצד ידע יוסף שזהו אכן אחיהם הקטן ולא אדם זר שלקחו מהרחוב?
שִׁלְחוּ מִכֶּם אֶחָד וְיִקַּח אֶת אֲחִיכֶם וְאַתֶּם הֵאָסְרוּ וְיִבָּחֲנוּ דִּבְרֵיכֶם הַאֱמֶת אִתְּכֶם וְאִם לֹא חֵי פַרְעֹה כִּי מְרַגְּלִים אַתֶּם: וַיֶּאֱסֹף אֹתָם אֶל מִשְׁמָר שְׁלֹשֶׁת יָמִים: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא: אִם כֵּנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם: וְאֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ וַיַּעֲשׂוּ כֵן:
מדוע בתחילה אומר יוסף שכולם יאסרו ורק אחד ילך להביא את אחיהם, ואילו אח"כ אומר להיפך: שאחד ישאר וכולם ילכו? ועוד, מדוע יוסף מעכב אותם במאסר שלושה ימים? הרי הם באו כדי להביא מזון לאביהם ולבני ביתם, וגם אם רוצה הוא לצער את אחיו, היה עליו לחמול על יעקב אביו ועל צאצאיו שלא יסבלו מרעב.
וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת: וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ:
מדוע רק עכשיו נתעוררו בתשובה על חטא מכירת יוסף, ולא עשו כן עוד קודם, כאשר היו במאסר שלושה ימים? ומהי כוונת ראובן?
וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם: וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם: וַיְצַו יוֹסֵף וַיְמַלְאוּ אֶת כְּלֵיהֶם בָּר וּלְהָשִׁיב כַּסְפֵּיהֶם אִישׁ אֶל שַׂקּוֹ וְלָתֵת לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ וַיַּעַשׂ לָהֶם כֵּן:
מדוע יוסף משיב להם את כספיהם?
וַיְצַו אֶת אֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ לֵאמֹר מַלֵּא אֶת אַמְתְּחֹת הָאֲנָשִׁים אֹכֶל כַּאֲשֶׁר יוּכְלוּן שְׂאֵת וְשִׂים כֶּסֶף אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ, וְאֶת גְּבִיעִי גְּבִיעַ הַכֶּסֶף תָּשִׂים בְּפִי אַמְתַּחַת הַקָּטֹן וְאֵת כֶּסֶף שִׁבְרוֹ וַיַּעַשׂ כִּדְבַר יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֵּר:
מדוע יוסף מצווה לשים את הגביע דווקא אצל בנימין?
ועוד קשה, כיצד יוסף במשך כל שהותו במצרים (22 שנים) אינו שולח לאביו אגרת להודיעו שהוא חי. וגם אם בהתחלה לא יכול היה לעשות זאת בהיותו עבד, או אסיר בכלא המצרי, הרי לאחר שהיה למושל גדול - לא היתה לו בעיה לעשות זאת.
נראה שאפשר ליישב עפ"י דברי הרמב"ן שכתב שכל מה שעשה יוסף, היה כדי שיתקיימו חלומותיו. ולכאורה קשה, וכי בכדי שחלומותיו של יוסף יתקיימו, התיר הוא לעצמו לצער את אביו ולהתעלל באחיו?! אלא שיוסף התבונן וראה שכל הקורות אותו היה קשור לחלומות - בגלל חלומות האלומות והכוכבים התגלגל למצרים. חלומותיהם של שר האופים ושר המשקים ופתרונם הוציאו אותו מהמאסר. חלום פרעה ופתרונו גרם לו להיות המושל על ארץ מצרים, וע"י כך מתחילים גם חלומותיו להתקיים בכך שהאחים מגיעים אליו למצרים כדי להביא מזון לביתם. יוסף רואה בחוש את רצון הבורא בקיום חלומותיו, ודווקא לפי סדר זה: קודם צריכים לבוא ולהשתחוות לו אחד עשר אחיו (ולכן מבקש להביא את בנימין), ואח"כ גם אביו צריך לבוא למצרים. יוסף ידע שבאופן טבעי יעקב לא ירצה לרדת למצרים לכן הוא התחכם להחביא את הגביע בשקו של בנימין. יוסף חשב שכך בנימין ישאר במצרים ויעקב אביו יבוא לשם כדי לדבר עם יוסף שישחרר אותו. מכל מקום, יוסף הבין שבקיום החלומות יש עניין ותיקון גדול (בכך שיעקב אביו היה בצער על יוסף במשך 22 שנים, היה תיקון לכך שבמשך 22 שנים שהיה בבית לבן הוא לא כיבד את אביו יצחק).
בפרשה הקודמת כתבנו שהאחים היו בטוחים שיוסף רוצה לנשל אותם מאביהם, מתורתו ומעם ישראל. הם חשבו שיוסף הוא נוכל שרוצה את רעתם והוכחה לכך ראו בחלומותיו, כי מה שאדם מהרהר ביום, הוא חולם בלילה. ומכיוון שעתידם הרוחני היה חשוב להם, פסקו האחים ליוסף דין רודף משום שגדול המחטיאו יותר מן ההורגו, וא"כ יש להורגו או לפחות להרחיקו, כדי שלא יזיק להם ולעתידם הרוחני. האחים לא עשו זאת מתוך שנאה או נקמה, הם הבינו שע"י כך הם מקיימים את רצון ה', ולכן עפ"י המדרש הם עשו חרם שלא לגלות דבר וכללו בחרם גם את השכינה, כל כך היו בטוחים הם בצדקת דרכם.
יוסף ידע שע"י קיום החלומות תהיה לו הוכחה ניצחת שאחיו טעו כלפיו, ובכך גם יבואו לתשובה שלמה על שמכרו אותו, ומשום שבאמת אהב אותם, רצה לצער אותם כדי שע"י כך תהיה להם כפרה ותיקון כאן בעולם הזה ולא יצטרכו לסבול בעולם הבא.
כאשר יעקב שלח את בניו להביא מזון ממצרים, הוא חשש מפני עין רעה, לכן ציווה על בניו להיכנס בעשרה פתחים, שכל אחד יכנס בפתח אחר. יוסף שידע שקיים רעב גם בארץ כנען ויש סיכוי שאחיו יגיעו, לכן ציווה להעמיד שומרים על הגבולות ובכל הפתחים, כדי שירשמו את שמו המלא של כל אחד שנכנס, ובסוף כל יום ימסרו לו את הרשימות. על יוסף נאמר: "הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ, הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ" והכוונה שלמרות שהיה שליט חשוב, בכל זאת רק הוא בלבד מכר מזון, לא באמצעות פקידים, וכל מי שרצה לקנות תבואה היה חייב לעבור דרכו. למצריים הוא הסביר שהוא לא סומך על אף אחד, ועתה שיש בצורת צריך לנהוג בחכמה, אך האמת היא שיוסף רצה לפגוש את אחיו.
יוסף מקבל את הרשימות ומזהה שם את שמות אחיו שבאו מארץ כנען, ורואה שכל אחד מהם נכנס מפתח אחר. יוסף ממתין להם שיבואו, אבל למעשה האחים מתעכבים, הם רוצים לחפש את יוסף אחיהם, שכעת וודאי כבר אין לו דין רודף (לפי שכבר אינו יכול להזיק להם), ולהחזיר אותו ליעקב אביהם, שהיה בצער גדול ולא היה מוכן להתנחם על בנו יוסף. האחים מחפשים ושואלים עוברים ושבים אם הם יודעים על נער עברי שהגיע למצרים לפני עשרים ושתים שנים. והם מחפשים אותו גם במקומות מפוקפקים של זימה, ערווה וניאוף, אולי שם הוא נמצא.
לאחר שלושה ימים הם הגיעו ליוסף כדי לקנות מזון, וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם וַיֹּאמְרוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר אֹכֶל. וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ - יוסף הכיר אותם במראה פניהם אך עדיין לא היה בטוח, הוא התנכר אליהם - נעשה כנוכרי להם ע"י שדיבר איתם קשות, כדי להפחיד אותם, ואז לא ישימו לב להכיר אותו. הוא שאל בכעס: "מאין באתם", והם השיבו: "מארץ כנען" והוסיפו: "לשבור אוכל", בגלל שהוסיפו את המילים "לשבור אוכל", היה זה בגדר דברים יתרים, הם לא נשאלו למה באו אלא רק מנין, וזהו אות שיש בהם איזה פשע ומנסים הם לנקות את עצמם. אחרי שהאחים ענו ליוסף, אז היה בטוח שאלו הם אחיו לפי שהכיר את קולם, ולכן נאמר שוב: "וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו".
וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם, מתוך חלום האלומות הבין שעדיין יש להם בבית אלומות (לחם), וא"כ יכול הוא לעכב אותם, לכן גם: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם. יוסף טוען שהם מרגלים שהרי באו בעשרה פתחים שונים ואח"כ נקבצו כולם יחד, ולא כל כך מיהרו לקנות מזון, אלא הלכו למקום של ערווה וזימה, שבאו ל"ערוות הארץ". כך היא דרכם של מרגלים, כמו שנאמר על המרגלים אשר שלח יהושע בין נון: "וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב", שם אפשר לגלות סודות צבאיים. יוסף טען עליהם שהם מרגלים כדי שיפסיקו לחקור אחריו, ובזה גם היה להם תיקון לשני עוונות: הם "שנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום", וכנגד זה הוא דיבר איתם קשות. הם "התנכלו אותו להמיתו", והוא העליל עליהם שהם מרגלים, שדינם למיתה ובכך הפחיד אותם שרוצה להרוג אותם, כמו שהוא פחד כאשר הם רצו להרוג אותו.
וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו לֹא אֲדֹנִי וַעֲבָדֶיךָ בָּאוּ לִשְׁבָּר אֹכֶל, כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ כֵּנִים אֲנַחְנוּ לֹא הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים. הם טענו שלא יתכן שהם מרגלים שהרי הם בני איש ולא יתכן שאב אחד ישלח עשרה בנים לשליחות מסוכנת של ריגול, ועוד שבכדי לרגל את הארץ לא צריך עשרה מרגלים, רק אם הם משבטים שונים שאין להם אמון זה בזה, אבל אנחנו כולנו מאותה משפחה.
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לֹא כִּי עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם לִרְאוֹת, אמר להם: אם כדבריכם מדוע נכנסתם בעשרה פתחים והתעכבתם שלושה ימים במקומות מפוקפקים ולא באתם מיד לקנות אוכל?
וַיֹּאמְרוּ שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת אָבִינוּ הַיּוֹם וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ, הם השיבו שאביהם ציווה עליהם להיכנס בעשרה פתחים משום שחשש לעין הרע, ועוד שהם שנים עשר אחים והאחד איננו שאבד במצרים והלכו לחפשו, ולא יתכן שאב שיש לו שנים עשר בנים ישלח עשרה מהם לריגול.
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הוּא אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵכֶם לֵאמֹר מְרַגְּלִים אַתֶּם, מתוך הטענות שלכם ניכר שאתם מרגלים, כי אם אתם מבית אחד היה מספיק אדם אחד או שניים כדי להביא בר. מתוך שאתם עשרה ניכר שאינכם מבית אחד וא"כ מרגלים אתם.
בְּזֹאת תִּבָּחֵנוּ חֵי פַרְעֹה אִם תֵּצְאוּ מִזֶּה כִּי אִם בְּבוֹא אֲחִיכֶם הַקָּטֹן הֵנָּה - יוסף אומר להם שכדי להוכיח שאינם מרגלים יש להביא את אחיהם הקטן, לחקור אותו, ואם ימצא שאכן הם כולם אחים בני איש אחד, תהיה בזה הוכחה שאינם מרגלים.
שִׁלְחוּ מִכֶּם אֶחָד וְיִקַּח אֶת אֲחִיכֶם וְאַתֶּם הֵאָסְרוּ וְיִבָּחֲנוּ דִּבְרֵיכֶם הַאֱמֶת אִתְּכֶם וְאִם לֹא חֵי פַרְעֹה כִּי מְרַגְּלִים אַתֶּם - אין הכוונה שאחד מהם ילך להביא את האח הקטן, כי אם כך יוכלו לרמות, להביא אדם זר וללמד אותו לומר שהוא אח שלהם, ואז לא תהיה הוכחה גמורה. המלבי"ם כתב שהכוונה בזה שהם כולם ישארו בבית האסורים, רק ישלחו שליח מצדם, איש מצרי, עם אגרת להביא את בנימין אחיהם. ויבחנו דבריכם - ע"י שיבחנו דברי בנימין לחוד, ואת דבריהם לחוד, ואם לא ימצאו הדברים מכוונים ותואמים, אות הוא שהם מרגלים.
וַיֶּאֱסֹף אֹתָם אֶל מִשְׁמָר שְׁלֹשֶׁת יָמִים: האחים אמרו ליוסף שיעקב אביהם לא יסכים לשלוח את בנו בנימין עם איש מצרי, ואם יראה שבניו לא חזרו עלול הוא למות מרוב צער. יוסף אסר אותם ובכך שהכניס אותם לבית הסוהר אשר נקרא "בור", היה תיקון למה שהם זרקו את יוסף לבור (ושמעון שבידיו השליך אותו לבור, נשאר במעצר עד שהובא בנימין).
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא, אמר להם יוסף מכיוון שלא יצאנו מהספק ויש אפשרות שאתם דוברים אמת, ואיני רוצה להרוג אתכם על ספק, ישנה דרך נוספת לברר את האמת: אִם כֵּנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם, וְאֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ - אם אחד מהם יתרצה מעצמו לשבת במאסר כערבון עד אשר יבואו עם אחיהם הקטן, גם זה יכול לברר שהם אחים, כי אם הם אחים לא יפקירו אותו, וכשישובו עם אחיהם הקטן אפשר לברר הדבר ע"י שישימו אותו יחד עם עוד הרבה אנשים, ואותו אחד שישאר כערבון יצטרך לזהות אותו.
למעשה, עד עתה חשבו האחים שהמושל יודע שאינם מרגלים וכל זה סתם עלילה לומר עליהם שהם מרגלים. אבל עתה הם רואים שאינו בא עליהם בדרך עלילה, אלא מנסה לחפש להם זכות, הוא מרחם עליהם ורוצה לבוא לקראתם. הם החלו להתבונן מדוע מתוך כל ההמון שבאים למצרים לקנות תבואה, רק אותם חושדים למרגלים. ואז הם הבינו שכל זה עונש השגחתי משמים. הם החלו לפשפש במעשיהם ומכיוון שהיו צדיקים גמורים לא מצאו שום עוון, מלבד מה שמכרו את יוסף, וגם זאת לא ראו כעוון, כי לפי שיטתם, את עצם המכירה היו חייבים לעשות, כי חשבו שזהו רצון ה', כי יוסף היה רוצה לפגוע בהם ויש לו דין רודף, לכן אמרו: אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת, כלומר, אנחנו אשמים בכל מה שקורה לנו שהיה לנו לרחם עליו, שהיה אחינו והתחנן אלינו, ויש בזה רמז משמים שהרי המושל הזה הוא נוכרי וזר לנו ובכל זאת מרחם עלינו.
וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ - ראובן טען לעומתם שגם בעצם המכירה יש להם עוון כי מה ששפטו אותו שהוא רודף וחייב מיתה לא היה בצדק, שהיה צעיר מאוד ואפשר היה לדון אותו לכף זכות.
וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם - יוסף כל הזמן דיבר איתם בשפה המצרית ע"י מתורגמן, בזמן הוויכוח בין האחים המתורגמן לא נכח, לכן דיברו בקול כי חשבו שיוסף לא מבין את שפתם. יוסף שמע שהם מתחילים לשוב בתשובה על מה שעשו לו, אך הם עדיין אינם מתחרטים על עצם המכירה.
וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם - יוסף אמר לאחים שימסרו לו אחד מהם כערבון, אך הם לא הסכימו. לפי הדין אם נוכרים אומרים ליהודים: "תנו לנו אחד מכם להריגה ואם לא נהרוג את כולכם" - אסור להם למסור, וילכו כולם להריגה, אבל אם ייחדו אחד מהם אז מותר למסרו כדי שלא יהרגו כולם. לכן יוסף ייחד את שמעון, והיה זה כדי לצער ולתקן את מה שעשה שמעון שהוא זה שהשליך את יוסף לבור.
וַיְצַו יוֹסֵף וַיְמַלְאוּ אֶת כְּלֵיהֶם בָּר וּלְהָשִׁיב כַּסְפֵּיהֶם אִישׁ אֶל שַׂקּוֹ וְלָתֵת לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ וַיַּעַשׂ לָהֶם כֵּן - יוסף ציווה להשיב את כספם לשקיהם כדי שיחשבו שמעלילים עליהם שהם גנבים והיה בזה תיקון על שגנבו את יוסף ומכרו אותו. היה בזה גם רמז שיש להם עוון בעצם מכירת יוסף. כאשר האחים מצאו את הכסף (בשקו של לוי) נאמר: "וַיֵּצֵא לִבָּם וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל אָחִיו לֵאמֹר מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ" - מבואר שהאחים לא רק שלא חזרו בהם מעצם המכירה (אפילו שראו רמז משמים והרגישו בכך), אלא אף באו בתביעה ובזעף כאומרים: "למה ה' עושה לנו כך?!", הם עדיין לא הכירו בטעות פסק דינם.
כאשר האחים חוזרים למצרים עם בנימין, יוסף מבין שעדיין לא עשו תשובה שלמה על עצם המכירה, לכן גם ממשיך לצער אותם בכך שמחביא את הגביע בשקו של בנימין, והיה בזה תיקון למה שהם ציערו את אביהם ("וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו") כאשר אמרו לו: "הכר נא הכתונת בנך היא?", ואכן כאשר נמצא הגביע נאמר: "ויקרעו שמלותם". יוסף גם גורם להם לחשוב שיהיו עבדים ובזה היה תיקון למה שמכרו את יוסף לעבד.
יוסף ממשיך להתנכר אליהם ושומע וידוי נוסף תוך שהם מבטלים דעתם כליל: "מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ". רק לאחר שיהודה ניגש, מתחנן, מאיים ומבקש להיות עבד במקום בנימין, רק אז מתרצה יוסף, פורץ בבכי ומתוודה לאחיו באומרו: "אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי". החלומות נפתרים כלשונם, האמת מתגלה כהוכחה ניצחת והתוכחה קשה לאחים.
ויש להבין התנהגות האחים: מדוע עמדו כל כך על דעתם, ואפילו כאשר ראו סימנים מובהקים משמים לא השלימו עם טעותם? כתב הרה"ג בקשי דורון שליט"א בספרו 'בנין אב' ליישב שהיה זה מתוך גדלותם של האחים כבעלי דעה. האחים נחשדו בריגול והשלימו עם הדבר כעונש משמים, נחשדו בגניבה - והשלימו, אך כאשר הגיעו למסקנה ששגו בעצם הדין - לא יכלו להשלים עם הדבר כי היו בטוחים בצדקת דרכם, רק כאשר נוכחו בפתרון החלומות נוכחו בטעותם.
   
 
--------------------------------------------------------------------------------
פרשת ויגש
וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה:
כל האחים עמדו לפני יוסף, א"כ מהו "ויגש אליו יהודה"? ועוד, מה כוונתו באומרו: "כי כמוך כפרעה"?
אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת עֲבָדָיו לֵאמֹר הֲיֵשׁ לָכֶם אָב אוֹ אָח: וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ: וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ הוֹרִדֻהוּ אֵלָי וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו: וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי לֹא יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת אָבִיו וְעָזַב אֶת אָבִיו וָמֵת: וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ אִם לֹא יֵרֵד אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אִתְּכֶם לֹא תֹסִפוּן לִרְאוֹת פָּנָי וכו'...
מדוע יהודה מספר ליוסף כל מה שהיה, תוך אריכות דברים?
וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ: וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר וָמֵת וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה: כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים: וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו: כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי:
כאשר הגביע נמצא אצל בנימין יהודה אמר: "מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ", אח"כ יוסף אומר: "חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם", וא"כ מאחר שיהודה הסכים שכולם - כולל בנימין -יהיו עבדים, מה מועילות כל טענותיו, וכיצד הוא מעיז לבקש שבנימין ישוחרר?
וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה:
מה גורם ליוסף להתגלות דווקא עכשיו? ועוד, כיצד יוסף מוציא את כל משרתיו ועומד לבדו מול אחיו, הרי זה בגדר של פיקוח נפש, שיכולים הם להורגו? ועוד, אם יוסף הוציא כל איש מעליו, כיצד שמעו כל מצרים וכל בית פרעה?
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו:
מדוע יוסף שואל אותם אם אביו חי (הרי כבר שאל אותם והשיבו לו בחיוב, מיד כאשר הגיעו עם בנימין)?, ומדוע האחים לא השיבו לשאלתו?
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה:
מדוע יוסף אומר להם פעמיים "אני יוסף"? וכיצד אומר להם "אשר מכרתם אותי" והרי בנימין לא היה שותף במכירה?
וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם: כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִּיר: וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה: וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם:
למה הכפילות: "כי למחיה שלחני אלקים", "וישלחני אלקים לפניכם... להחיות לכם"?
ועתה ניגש ליישב את הדברים:
האחים ידעו שכל מה שקורה להם, וכל מה שהם סובלים הוא מחמת עוון, כי אין ייסורים בלא עוון, והבינו שזה קשור למכירת יוסף. לכן יהודה אמר שיהיו עבדים, אפילו שהיה לו ברור שאף אחד מהם לא לקח את הגביע, משום שקיבל על עצמו דין שמים מתוך כניעה גמורה. אבל כאשר יהודה ראה שיוסף רוצה להשאיר דווקא את בנימין שלא השתתף במכירה, ואת כל השאר לשחרר, הוא הבין שכל זה אינו אלא עלילה, ואין זה קשור כלל לעוונות, ואם כך צריך לעשות את כל ההשתדלות ואת כל המאמצים כדי שהגזרה שבנימין ישאר, לא תצא לפועל.
יהודה הבין שכל מה שיאמר וידבר לא יועיל מאומה מצד הדין וכללי המשפט, כי אם בנימין נתפס בגנבתו עליו להיענש. יהודה רצה לפנות אל יוסף המושל, לדבר אל לבו ולשכנע אותו שיתן חנינה לבנימין מצד החסד. מכיוון שהאחים עמדו למשפט, לצדו של יוסף עמדו שופטים נוספים, ומכיוון שאין ביד השופטים אפשרות לתת חנינה, לכן יהודה ניגש אל יוסף לבדו, ואומר: "בִּי אֲדֹנִי", שהוא לשון בקשה, "יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי" יהודה חושש שהמליץ (המתורגמן) הוא זה שגורם ליוסף להתאכזר עליהם ולדון אותם לחובה, לכן מבקש לדבר ישירות לאוזני יוסף בלא מליץ (ואפילו שיהודה חשב שיוסף אינו מבין את שפתם, יהודה דיבר מהלב, ושפת הלב מובנת ואינה צריכה תרגום), "וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ", אל תכעס עלי שאבקש לעוות את המשפט, "כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה", אתה כמו המלך ויש בידך הכח למחול ולתת חנינה מצד החסד והרחמים.
ישנן שתי סיבות אשר בגינן ראוי לתת חנינה: א. מצד הנשפט - אין להשוות לכולם אותו העונש, אפילו אם עברו את אותה עברה, אלא הכל כפי מה שמסוגל הנאשם לסבול. ב. מצד הסובבים - כאשר יגיע מעונשו של החוטא נזק ורעה לאחרים.
יהודה מאריך בדברים ומספר ליוסף כמה עדין ומפונק בנימין, שהוא בן זקונים ואביו הזקן מפנק אותו יותר מדי. הוא יתום מאמו, ואחיו מת. והוא כל כך עדין ורגיש שאם יהיה רחוק מאביו הוא עלול למות מרוב געגועים וצער. יהודה גם טוען מצד אביו יעקב הזקן שאוהב מאוד את בנו בנימין, וכמה צער יש לו בלא בנימין, שלא היה מוכן לשלוח אותו למצרים, עד שלא היתה ברירה, כי לא נותר להם אוכל וכו', וא"כ ראוי לשחרר את בנימין. יהודה גם טוען שלא יגרם למלכות כל נזק, שכביכול מפסידים הם עבד, כי בנימין כל כך עדין ומפונק שהוא אינו מוצלח לשמש כעבד, משא"כ יהודה שהוא חזק ויכול להיות עבד במקום בנימין.
הרמב"ן כתב שרצונו של יוסף היה שבנימין ישאר במצרים, כדי שיעקב אביו יאלץ להגיע לשם לפדות אותו, ובכך יוכל לגלות את בנו יוסף. הוא עצמו לא היה יכול לבשר ליעקב שהוא חי ונמצא במצרים, משום שהאחים השביעו בחרם לכל מי שיגלה את הסוד שמכרו אותו, וגם יוסף ידע מאותו חרם משום שהיה שם. מטעם זה יוסף לא היה יכול לשלוח שליח או לכתוב אגרת, שכן היה עליו איסור בחרם להתגלות. יוסף הבין שכך עליו לנהוג, לגרום ליעקב אביו לרדת למצרים, וכך יתגלה הסוד הגדול מאליו בלי שיעבור על החרם, וראה בזה רמז בחלום הכוכבים, לפיו יעקב משתחווה לו.
אבל כל תכניתו של יוסף השתנתה כאשר יהודה טען שאם הם יחזרו בלי בנימין, מיד יעקב אביהם ימות מרוב צער, וזאת לפני שיספיקו לומר לו שבנימין חי ובריא ונמצא במצרים. אז הבין יוסף שבדרך כזאת לא יוכל להתגלות לאביו.
וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי, וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו, וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה - אכן היה מקום לחשש שאם יוסף ישאר לבדו עם אחיו, עלולים הם להורגו, אלא שאם היה מתגלה לאחיו ומוכיח אותם בפני כולם הם היו מתביישים, ואמרו חז"ל: "נוח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים", לכן יוסף לקח את הסיכון שמא יהרגוהו, ובלבד שאחיו לא יתביישו.
המלבי"ם כתב שכאשר יוסף קרא "הוציאו כל איש מעלי" היה זה תוך כדי בכי, לפי שלא יכול היה להתאפק מלבכות, לכן כאשר יוסף התוודע לאחיו, אע"פ שלא עמד שם איש מלבדם, בכל זאת שמעו מצרים ובית פרעה שיוסף בכה (לפני שיצאו) והבינו שיש בזה עניין גדול, רק לא ידעו למה יוסף אמר להם לצאת ולמה בכה.
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו - נאמר בגמרא ש"כאשר ר' אלעזר היה מגיע לפסוק זה היה בוכה: "ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו", ומה תוכחה של בשר ודם כך תוכחה של הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה". ולכאורה לא מצינו שאמר להם דברי תוכחה על מעשיהם אלא רק מודיע להם שהוא יוסף.
התולדות יצחק כתב שיוסף הוכיח את אחיו, כאשר אמר להם "העוד אבי חי", במילים אלו רמז להם, שאפילו עשיו הרשע, כאשר רצה להרוג את יעקב אחיו, אמר בלבו: "יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי", ולא רצה להורגו כל זמן שהיה יצחק חי כדי שלא לצערו, ואילו אתם מכרתם אותי בעוד יעקב אבי היה חי. לפי זה המילים "העוד אבי חי", לא היו שאלה, אלא תוכחה.
ר' אברהם ברוך הסביר שכאשר אמר להם יוסף "אני יוסף" - מיד הבינו האחים כי כל הזמן חיו בטעות ודמיון, כי הם חשבו שיוסף אחיהם רשע ורוצה לפגוע בהם רוחנית ויש לו דין רודף וטוב עשו שמכרו אותו וכו', וכן חשבו כל הזמן שמדברים הם עם נוכרי ערל, ועל יסוד זה בנו ועשו כל החשבונות - ואילו לבסוף נתברר שהכל היה דמיון וטעות. וכן לעתיד לבוא, כשיבוא הקב"ה ויוכיח לכל אחד ואחד על אחת כמה וכמה, כי אז האדם יראה שכל חייו היו מבוססים על דמיונות וטעויות.
כאשר האחים עמדו מול האמת ונוכחו בגודל טעותם, כשראו כיצד החלומות התגשמו לעיניהם, הם הצדיקו את יוסף, והבינו שכל החשבונות שלהם היו מבוססים על טעות, אז הם נבהלו, פחדו והתביישו.
כאשר יוסף ראה שהאחים מתביישים, חוששים ופוחדים ממנו, רצה לפייס אותם לכן: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: גְּשׁוּ נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ, וַיֹּאמֶר: אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה - יוסף אומר: "אני יוסף אחיכם", להראות להם שהוא אוהב אותם, מוחל וסולח להם ואינו מקפיד עליהם.
כתוב בספר 'צרור המור': נאמר במדרש שכאשר אמר יוסף גשו נא אלי, הוא רמז לבנימין להישאר במקומו, כדי שלא ישמע כאשר מדבר איתם על עניין מכירתו, כדי שלא יתביישו מבנימין. יוסף אומר להם שאינם צריכים לחשוש ולפחד ממנו שאינו מתכוון לספר ליעקב אביהם את עניין המכירה, ואפילו מבנימין הוא מכסה דבר זה.
יוסף שאל לבנימין בסתר מה אמרו האחים ליעקב בשעה שנגנב, בנימין סיפר איך הם הביאו כותונת טבולה בדם ואמרו "זאת מצאנו" וכו', אמר לו יוסף: "כן היה, לקחוני אנשים רעים והפשיטו בגדי ממני והאיש שלקח הבגדים הלך להחביאם במערה, שם אכלו אריה, והכותונת נתלכלכה מדם. אח"כ מכרוני והביאוני למצרים".
יוסף רוצה לפייס את אחיו, הוא יודע שהם חוששים שהוא ירצה לנקום בהם ויתאכזר אליהם, וכן עתה שנודע להם שטעו, יתעצבו על שחטאו. לכן הוא אומר להם: וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם, כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִּיר - במילים אלו יוסף אומר להם שלא יצטערו על שמכרו אותו כי יצאה מכך תועלת להחיות עם רב, שבחכמתו צבר ושמר תבואה כדי שיהיה מזון בשנות הבצורת.
כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִּיר: וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה- במילים אלו יוסף רומז להם שלא רק שאינו רוצה לנקום ולהזיק להם, אלה שרוצה הוא לכלכל אותם ולדאוג להם לכל מחסורם.
וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם - יוסף רצה להראות להם שכל מעשה המכירה לא היה במקרה, אלא פועל ההשגחה, והם היו ככלים ביד ה' ית', שהוא כביכול מכר את יוסף לטובת הכלל, ואילו הם היו משוללי בחירה. ואין להם להתעצב לא על גוף המעשה (שלא היה מתוך בחירה), ולא על מה שצמח מזה, שהיה אך טוב וחסד.
  
 במשך כל הזמן מאז באו בפעם הראשונה אחי יוסף למצרים לשבור בר ויוסף התנכר אליהם, דיבר איתם קשות וחשד אותם כמרגלים, ודאי שאלו איש לאחיו קושיות רבות: מה קורה לנו? מה זה? על מה זה, למה זה? הם חיפשו עצות וחיו בבלבול ובחרדות, עד ששמעו מפי אחיהם שתי מילים: "אֲנִי יוֹסֵף". מיד סרו כל הקושיות, התמיהות וכל הספקות. עכשיו הם הבינו למה יוסף התנכל אליהם ולמה היו בצער. הם הבינו שזה היה תיקון, והם גם הבינו שהם היו גלגל במרכבה של הקב"ה שמנהל את העולם.
שתי מילים פותרות אלף קושיות - עכשיו הכל מובן.
כאשר ישמע העולם, בבוא היום הקרב ובא, שתי מילים: "אני ה'" - כשיבוא המשיח והקב"ה יתגלה לכל העולם כולו, אז יתורצו כל הקושיות, כל התמיהות על הנהגת העולם, על סבלו הרב של העם היהודי, ועל כל הייסורים, הגזרות והצרות הקשות. הכל יהיה נהיר, בהיר ומובן.
עפ"י החפץ חיים
 
  
   
--------------------------------------------------------------------------------
פרשת ויחי
וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה וַיֹּאמַר קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֵם: וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם: וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת זַרְעֶךָ: וַיּוֹצֵא יוֹסֵף אֹתָם מֵעִם בִּרְכָּיו וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו אָרְצָה:
לכאורה היה צריך לומר קודם "ועיני ישראל כבדו מזוקן" ואח"כ להביא שיעקב שואל את יוסף "מי אלה", ועוד מהו אשר נתן לי אלקים בזה? ועוד מדוע מבקש יעקב מיוסף "קחם נא אלי", והרי הם גדולים ויכולים לבוא לבד? ועוד, למה אומר "ראה פניך לא פללתי" דווקא עכשיו לאחר שבע עשרה שנה שהיה במצרים וכבר ראה את יוסף ואת בניו פעמים רבות, ולא אמר זאת מיד כאשר הגיע למצרים לראות את יוסף? ולמה יוסף הוציא אותם מעם ברכיו לפני שברך אותם?
וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת שְׁנֵיהֶם אֶת אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו: וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר: וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה: הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ:
מדוע יעקב אבינו שיכל את ידיו ולא שינה את מקומם של אפרים ומנשה? מדוע נאמר "ויברך את יוסף", והרי לא ברך אותו אלא את בניו? למה התחיל בברכה בשם אלקים, ואח"כ אמר "המלאך... יברך"? ועוד, מה המילה את ב"יברך את הנערים" באה לרבות? ומהי הכוונה והמעלה שיקראו בשמות האבות הקדושים?
וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ: וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם: וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה:
מדוע יוסף מתעורר לזה שיעקב שיכל ידיו רק לאחר שסיים לברך ולא ניסה למנוע זאת לפני הברכה? ומדוע ברך אותם שנית? ומדוע יעקב אומר פעמיים ידעתי?
נראה ליישב עפ"י האלשיך, שכתב שכאשר יוסף הביא את בניו ליעקב כדי שיברכם, יעקב אבינו ראה ברוח הקודש שעתידים לצאת מהם ירבעם ואחאב (מאפרים) ויהוא ובניו (ממנשה), לכן חשש שמא אינם ראויים להתברך. על זה נאמר: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף" - שידע יעקב שאלו הם בני יוסף הצדיק ואין הפסול ממנו, לכן חשש שמא הם מצד עצמם אינם כשרים, לכן שאל את יוסף: "מִי אֵלֶּה" - כלומר, האם הם טובים או רעים? על זה השיב יוסף: "בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה" - בני הם והם צדיקים כמותי, ואם יש בהם משהו דק שמעכב, הרי שזה בגלל "בזה"- שנולדו וגדלו כאן במצרים שהיא ארץ טמאה.
יעקב אומר ליוסף: "קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֵם"- ע"י שיוסף יקח אותם ליעקב יעשה בזה הכנה שיקבלו את הברכה, ומשום שיעקב היה בדרגה הרבה יותר גבוהה מהם, לא היה יכול לברך אותם ישירות, לכן התחכם לברך אותם באמצעות יוסף, שהוא יהיה הצינור דרכו יריק אליהם הברכה.
יוסף חשש שיעקב אביו אינו מאמין לו שבניו צדיקים, לכן רצה שיעקב יראה אותם ויבין עפ"י פרצופם שהם צדיקים, אבל יעקב אבינו לא היה יכול לראות אותם בגלל שעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן, לכן התחכם יוסף "וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו" כדי שיראה אותם מקרוב, יעקב לא רצה לבייש אותם שחשד בהם לכן: "וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם", הראה להם שמחבק אותם ומנשק אותם, ותוך כדי גם הסתכל עליהם מקרוב. לפי הזוהר, בכך שנישק וחיבק אותם היתה כאן הכנה נוספת לברכה כי הנישוק הוא "לאדבקא רוחא ברוחא" (דיבוק הנשמות) ובכך מתקשרת נפשו בנפשם.
אחרי שראה אותם שצדיקים הם אמר: "רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת זַרְעֶךָ" - כאשר הייתי בארץ כנען לא חשבתי שאם אתה חי יהיו לך פנים של צלם אלקים כמו שהיו לך כשהלכת ממני, ועכשיו רואה אני שאף בניך צדיקים.
ומכיוון שבכל זאת היו צריכים להכנה ע"י יוסף, משום שנולדו במצרים, ומה שהגיש אותם ליעקב בתחילה לא היה כדי להתברך, אלא כדי שיראה את פניהם שהם צדיקים, לכן יוסף הוציא אותם מיעקב. אחרי שהכין אותם לברכה, הגיש אותם שנית ליעקב.
וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר - יעקב שיכל את ידיו בחכמה (מלשון שֵׂכֶל, וכן הוא בתרגום: "אַחְכִּמִינּוּן לִידוֹהִי") שידע כי מנשה הבכור אך ראה בנבואה שהוא קטן בברכה, וכתב ה"מי זהב" שאפרים היה לומד תורה ומנשה היה עוזר ליוסף להנהיג את המדינה, וכתוב במשלי: "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד" שהלומד תורה מימין והתומך בתורה, זה שיש לו עושר וכבוד, משמאל, לכן יעקב שיכל את ידיו. וה"נועם אלימלך" כתב שכדי שמנשה, שהוא הבכור, לא יפגע לכן לא אמר להם להחליף מקומות.
וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף - יוסף היה הצינור שהברכה תעבור דרכו, לכן ברך אותם דרך יוסף. האברבנאל כתב שבברכתו רצה יעקב לכלול שלושה עניינים: א. שתמיד ילכו אחרי ההצלחה האלקית על זה אמר: הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק, יעקב גם הזכיר זכות אבות (כמו שמזכירים בתפילה) כדי לעורר אהבה ולמשוך שפע. ב. שיתברך בעניינים הזמניים ועל זה אמר: הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה. ג. שינצלו מפגעים רעים ומכל מרעין בישין על זה אמר: הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים. כתב האלשיך שהמילה "את" באה לרבות גם את יוסף. כתב בספר "ארון העדות" שהמלאכים השומרים על עם ישראל הם: גבריאל, אוריאל, מיכאל ורפאל, וזה רמוז בראשי תיבות של: "גואל אותי מכל רע", וכן בגימטריה של: "הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע" שעולה למנין 906 כמו: "גבריאל (246), אוריאל (248), מיכאל (101), רפאל (311), שעולים ביחד למנין 906.
וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק - האוה"ח כתב שהמילה "ויקרא" היא מלשון יקר, כבוד וגדולה כלומר שיגיע באמצעותם יקר לשם האבות, וע"י שיהיו צדיקים יהיה כבוד לאבות כמו שנאמר: "גִּיל יָגִיל אֲבִי צַדִּיק וְיוֹלֵד חָכָם יִשְׂמַח בּוֹ". וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ - שיהיו רבּים כמו דגים והיה זה דווקא כשנכנסו לארץ כי בזמן היותם במדבר לא היה מספר פקודי בני יוסף גדול משאר השבטים, אבל בשבע שנות הכיבוש חלה ברכת יעקב ואז החלו לרבות כדגי הים, כמו שנאמר: "וַיְדַבְּרוּ בְּנֵי יוֹסֵף אֶת יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר מַדּוּעַ נָתַתָּה לִּי נַחֲלָה גּוֹרָל אֶחָד וְחֶבֶל אֶחָד וַאֲנִי עַם רָב עַד אֲשֶׁר עַד כֹּה בֵּרְכַנִי יְהוָה".
יוסף ראה שיעקב אביו שיכל את ידיו, אך בתחילה שתק, כי חשב שיעקב רוצה לתת מעלה לשניהם, לאפרים שהוא הצעיר רוצה לתת מעלה בזה שיד ימינו על ראשו, ולמנשה הבכור רוצה לתת מעלה בברכה. אולם לאחר שראה שיעקב השווה אותם בברכה ("יברך את הנערים"), חשב שיעקב טעה לכן אמר: "לא כן אבי כי זה הבכור וכו'". יעקב עונה: "ידעתי בני ידעתי" - שתי ידיעות, ידעתי בזה ששמתי יד ימיני על ראש אפרים הצעיר, וידעתי מה שעשיתי בעניין הברכה.
יעקב הבחין במעלה מיוחדת בין שני האחים, אפרים ומנשה. מאז בריאת העולם היתה תמיד מחלוקת, קנאה ותחרות בין האחים: קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו ואפילו אצל יוסף ואחיו, מה שאין כן אצל אפרים ומנשה. יעקב שם יד ימינו על ראש אפרים שהוא הצעיר, ואת יד שמאלו שם על ראש מנשה וגם אומר: "אחיו הקטן יגדל ממנו וכו'". בדבר זה היה מקום לשנאה וקנאה אצל מנשה, ובכל זאת לא היתה שום קנאה והאחים חיו באחווה גמורה. כלפי מידה זו בירך יעקב כי בהם יברכו "ישימך אלקים כאפרים וכמנשה", שהצטיינו באהבה ואחווה ביניהם, ויהיו סמל ומשל למי שירצה לברך את בניו באהבה ורעות.
כתב ה'אזנים לתורה' שיעקב אבינו ראה ברוח הקודש את כל הגלוית, ראה את ישראל מפוזרים בכל קצוות תבל רדופים ונעשקים, ראה את כל הגזרות אשר גוזרים עליהם בגלות, וראה שרבים חללים הפילה: חללי גוף שמתו על קידוש ה', וחללי נשמה שהתבוללו ונטמעו בעמים כאשר הגויים האירו פנים ליהודים בתקופת האמנציפציה וההשכלה. יעקב גם ראה את אפרים ומנשה בני המשנה למלך מצרים שגדלו בגלות, בתועבות מצרים, בתוך הגויים, כאשר כל האוניברסיטאות והמשרות החשובות בממשלה פתוחות לפניהם, וכל נסיכי מצרים שמו עליהם עיניהם להיות חתנים לבנותיהם. למרות כל הפיתויים הם באו כל יום ללמוד תורה אצל הסבא יעקב ושומרים במסירות על יהדותם. אם כן, אומר יעקב אבינו, אני מברך את עם ישראל: "ישימך אלקים כאפרים וכמנשה" שיהיו בגלות כמותם שלא נתפתו ולא נטמעו בגויים (אבל היו יהודים שהפסיקו לעשות קידוש בשבת, והפסיקו לברך את הבנים: "ישימך אלקים כאפרים וכמנשה", ולבסוף בניהם נטמעו בגויים והתבוללו).
   
 
--------------------------------------------------------------------------------
שמות
 
--------------------------------------------------------------------------------
פרשת שמות
וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָֹה אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה: וַיַּרְא יְהוָה כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:
אם ה' ית' בכבודו ובעצמו דיבר עם משה, לשם מה היה צריך להתגלות המלאך אליו? מדוע ה' הראה למשה את מראה הסנה בוער באש ולא דיבר איתו מיד? אם משה רואה את "הסנה בוער באש", כיצד אומר: "מדוע לא יבער הסנה"? אם: "וַיַּרְא יְהוָה כִּי סָר לִרְאוֹת", מדוע: "וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה", ולמה השינוי בשם ה'?
וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא: וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים: וַיֹּאמֶר יְהוָה רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו: וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי:
מדוע מקדים את עמרם אביו של משה לפני האבות? מה הכוונה והמשמעות במילים: ראיתי, שמעתי וידעתי? כיצד שייך לומר כלפי ה' ית' שנמצא בכל מקום, ומלא כל הארץ כבודו: "וארד להצילו"?
וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם: וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם: וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה:
מה טוען משה וכיצד משיב ה' לטענתו? מהי ההוכחה והאות שמשה הוא שלוחו של ה' מעצם זה שעתידים לקבל תורה על ההר הזה (דבר שעתיד להתרחש לאחר זמן רב), ובפרט שמשה לא שאל אות?
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם: וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר: לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם: וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וכו'...
מדוע שואל משה לשמו של ה', והרי היה ידוע ששמו הוי"ה? מדוע ה' עונה למשה ששמו "אהיה", שהוא שם שלא היה מוכר להם ומדוע אח"כ אומר: "וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי" ולא אומר בשם אהיה? אומרים חז"ל שכאשר משה אמר לבני ישראל את המילים "פקוד פקדתי אתכם" היתה להם בזה הוכחה שהוא הגואל האמתי, ונשאלת השאלה אם כולם ידעו את זה מהי ההוכחה?! הרי כל אחד יכול לומר זאת ולטעון שהוא הגואל, ואם אף אחד לא ידע זאת, א"כ כיצד היתה להם בזה הוכחה?
לפני שנבוא ליישב בע"ה, יש לציין מספר הבדלים שהיו בין נבואות משה רבינו לבין נבואות שאר הנביאים:
א. שאר הנביאים נתנבאו בחלום ואילו נבואת משה היתה בהקיץ.
ב. על כל הנביאים נפל פחד ורעדה ובטלו כל כוחות הגוף בזמן הנבואה, ואילו משה נתנבא כשהוא ער ועומד על רגליו ומשתמש בחושיו.
ג. כל הנביאים ראו את גילוי הנבואה באופן עקיף באמצעות מחזות ודמיונות, ואילו משה ראה באופן ישיר בלא שום משל ודמיון.
ד. כל הנביאים דברו לעם במשלים וחידות והיה קשה להבין מה כוונתם, ואילו משה דיבר באופן ישיר וברור.
ה. לכל הנביאים הגיעה הנבואה באמצעות מלאך, ואילו נבואת משה היתה באופן ישיר מה' ית' "פנים אל פנים".
הסיבה להבדלים היא בכך שמשה רבינו זכה למעלה הגבוהה ביותר שיכולה להיות בנבואה, הוא זכה להתנבא מתוך אספקלריה מאירה, מה שלא היה עם שאר הנביאים, אך בכדי להגיע לזה היה צורך להעלות את משה בהדרגה. בהתגלות הזו בסנה משה זכה לעלות שלוש מדרגות בנבואה: א. הכנה ראשונית לנבואה והיה זה ע"י המלאך. ב. לעלות לנבואה בשם אלקים, והיא הנבואה באספקלריה שאינה מאירה. ג. לעלות לנבואה באספקלריה מאירה, שהיא נבואה בשם הוי"ה.
וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָֹה אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל - משה ראה סנה, שיח קוצני שנשרף בקלות, בוער באש ואיננו אוכל, כלומר האש אינה פועלת בעץ שישחת להיעשות אפר. משה רואה ואומר: "מדוע לא יבער הסנה?", כלומר משה רואה בעיניו שהסנה בוער, אך גם לא רואה כל השפעה של האש בסנה, לכן מבין בשכלו שהסנה אינו באמת בוער, כי אם היה באמת בוער, היה אֻכָּל ומתכלה, וא"כ מדוע לא יבער הסנה והרי אני רואה אותו בוער?
הסיבה שהאש לא שרפה את העץ היתה שבאמת לא היתה זו אש גשמית, אלא רוחנית, מלאך שבא בדמות אש, ואש רוחנית אינה שורפת. תפקיד המלאך לא היה לדבר עם משה, אלא כדי להכין אותו, שיעלה לדרגה הבאה ובכך יוכל לדבר עם הקב"ה בכבודו ובעצמו.
משה הבין שיש כאן עניין רוחני ואומר: "אסורה נא ואראה" - אסורה, אפרוש מענייני העולם ואתבודד כדי שאזכה לראות מראות אלקים. ואחר שראה ה' כי סר מענייני העולם הזה ע"י מראות המלאך, אז עלה אל נבואת אלקים. וַיַּרְא יְהוָה כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי - הכפילות משה משה הוא לשון זירוז, הקב"ה אומר למשה דע והכן עצמך לנבואה. משה עונה: "הנני" - שהוא מזומן ומוכן אל הדיבור האלקי. וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ - כדי לזכות לנבואה באספקלריה מאירה צריך שתתפשט נפשו מגופו (הגוף מכונה בשם נעל שעל רגלי הנשמה הרוחנית). כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא - הקדושה מורה על הבדלה והתנשאות מדרכי הטבע והחומר.
וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב - הקב"ה אמר למשה שאת כח הנבואה ירש הוא מאביו עמרם (וכן מצינו שגם אהרון ומרים היו נביאים), ויש בו כח נבואי בטבע מיום שנולד. עמרם זכה לנבואה מכח האבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב, שגם להם נתגלה ה' בנבואה, אבל הם זכו לנבואה בשם אלקים שזו נבואה באספקלריה שאינה מאירה, מה שאין כן איתו שהוא יותר מהם בנבואה וצריך עתה לעלות מעלה נוספת להתנבא באספקלריה מאירה.
וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים - משה מתוך ענותנותו הגדולה אמר בלבו שאינו כדאי להביט, והיה ירא להתנבא פן לא יוכל להכין עצמו כראוי. ודוקא בזכות ענותנותו ומיעוט ערכו זכה להעלות למדרגת נבואה באספקלריה מאירה, בשם הוי"ה ברוך הוא.
וַיֹּאמֶר יְהוָה רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו - הקב"ה אומר למשה שרואה הוא את העוני והלחץ של עם ישראל במצרים, שאפילו שהיו רבים מאוד, המצריים לא נתנו להם מקום והיו גרים שם בדוחק ובצפיפות נוראה, וגם שומע את צעקתם מפני העינוי מצד הנוגשים המצריים. למעשה דבר זה כל אחד יכול היה לראות ולשמוע, אבל הקב"ה גם יודע את מכאוביו שדבר זה אף אחד אינו יודע, אפילו בני ישראל עצמם. לאחר שנות השיעבוד הארוכות שעברו על בני ישראל במצרים, שכחו הם לגמרי מעברם המפואר, וכל לבם היה נתון רק ללחץ אשר מצרים לוחצים אותם. ככל שעבר הזמן ועוצמת השיעבוד התגברה, הם לא זכרו את מעלותיהם שהיו להם בעבר, ברוחניות ובגשמיות, עושרם, כבודם וייחוסם, וכל שהרגישו היה דוחק וסבל השיעבוד. כל צעקתם היא מפני נוגשיו, ולא יותר מזה. הם עצמם אינם יודעים להעריך את נפילתם הגדולה ואינם מבינים לגודל הכאב. אך אני, אומר ה' ית', ידעתי את מכאוביו כמו שהם.
וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה - המלבי"ם כתב שלפעמים ה' מושיע ע"י סיבות ומסובבי הטבע, שמשנה לב מלך ושריו לטובה או עושה פעולות ע"י גלגולי הטבע, שזה מציין שה' בשמים ופועל ע"י המערכת והשמים, אולם עתה ראה ה' לגאול אותם בנסים גלויים נפלאים שאין להם קשר כלל עם המערכת והטבע, על זה אומר "וארד", שה' כביכול יורד למטה ופועל ישועות בקרב הארץ לא ע"י סיבות ומסובבי הטבע, וזה יהיה לשני דברים: א. להצילו מיד מצרים. ב. להעלותו מן הארץ ההיא לארץ המובטחת.
וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם - מאחר שלא אושיעם ע"י השמים והטבע אלא אגאלם באותות ומופתים ובנפלאות, ולכן צריך שליח בשר ודם, שעל ידו אתרה בפרעה ועל ידו אעשה את האותות. הקב"ה אמר למשה שרק הוא מתאים לשליחות, ובאר לו שתהיה שליחותו לשני דברים: א. ואשלחך אל פרעה, להתרות בו ולהכותו באותות ובמופתים. ב. והוצא את עמי, שהוא שליחות אל ישראל להחזירם בתשובה שיבדלו מטומאת מצרים ושיסכימו לצאת ממצרים וללכת במדבר בארץ לא זרועה.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם- משה משיב על שני הדברים: על מה שאמר "ואשלחך לפרעה", השיב מי אנכי כי אלך אל פרעה - צריך להתאים את השליח למי שהוא נשלח אליו, לכן ראוי שתשלח לפרעה מלך גדול ולא איש רש ונקלה מן הגולים, ואיני מתאים גם מפני שאני בורח מפרעה שרוצה להרוג אותי על שהרגתי את המצרי. ועל מה שאמר "והוצא את בני ישראל ממצרים", השיב וכי אוציא את בני ישראל ממצרים? - כלפי היציאה הנפשית, להבדילם מטומאת מצרים, הלא דבקים הם בטומאת מצרים שאף הם עובדים עבודה זרה ואיך אוכל להחזירם בתשובה? וכלפי היציאה למדבר, וכי אוכל לדאוג להם במדבר למים ומזון?! ובכלל איזו זכות יש להם כדי שיצאו ממצרים?
וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה - ה' השיב למשה בתשובה אחת לשתי הטענות "אהיה עמך" - כנגד מה שאמרת מי אנכי כי אלך אל פרעה, דע כי אינך כשליח רגיל שהמשלח יושב במקומו, שאז אכן צריך לשלוח איש גדול ונשוא פנים, אלא אהיה עמך שם, לכן גם אין לך לחשוש או לפחד, כי אהיה עמך להפיל מוראך עליו. וגם במדבר אהיה עמך וכל אשר תרצה אעשה. ה' גם סתר לו מה שחשב שאינו ראוי, באומרו וזה לך האות - שאתה ראוי לעשות דבר גדול כזה, ומה הוא האות, כי אנכי שלחתיך - ואילו לא היית ראוי, לא הייתי שולח אותך, ומה מקום לחשוש שאינך ראוי. בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה - ה' מגלה כאן למשה מהעתידות, שעתיד הוא להצליח בשליחות ולהביא אותה לתכליתה שהיא קבלת התורה בהר סיני, ובזכות התורה שעתידים הם לקבל על ידך יוצאים הם ממצרים, וע"י התורה הקדושה גם יוכלו להיבדל מטומאת מצרים.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם - במדרש רבה מובא שהקב"ה אומר: "לפי מעשי אני נקרא, פעמים שאני נקרא באל שדי, בצבאות, באלקים, בה', כשאני דן את הבריות אני נקרא אלהים, וכשאני עושה מלחמה ברשעים אני נקרא צבאות, וכשאני תולה על חטאיו של אדם אני נקרא אל שדי, וכשאני מרחם על עולמי אני נקרא ה'", כלומר שם ה' מורה על המידה בה ה' מתנהג עם בריותיו. משה מבקש לדעת מה לומר לעם ישראל, באיזו מידה ה' שולח אותו לגאול את עם ישראל, וכך הוא טוען: אם אומר לבני ישראל את האמת שהקב"ה שלח אותי בשם הרחמים שהוא שם הוי"ה, יאמרו אלי: וכי טוב אתה יותר מאבות העולם שעליהם נאמר ושם ה' לא נודעתי להם?! ואם אומר שם אלקים שהוא מכח הדין, יאמרו: אם במידת הדין בא לגאול אותנו, אם כן אין לנו תקומה, שידעו שהם עובדים עבודה זרה, ואם לא אזכיר להם שום שם, רק אומר סתם: אלקי אבותיכם שלחני, בוודאי ישאלו מה שמו, שיחשבו שאני אומר סתם, וא"כ מה אומר אליהם? כי לכל צד יש קושיא.
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם - כמו שאהיה עמך כאשר תבוא לפרעה, כך אהיה עמך כאשר תבוא אל עם ישראל, והם לא ישאלו כלל. ואם בכל זאת תחשוש שישאלו אותך, כה תאמר להם: אהיה, שהוא שם רחמים גדולים ופשוטים, שלחני אליכם.
זאת תאמר רק אם ישאלו אותך לשמי, וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה - דע לך שהאמת היא שלא ישאלו אותך כלל לשמי, ולכן: כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר - אם יאמר כך לא יהיה קשה לבני ישראל מדוע נראה ה' בשם הוי"ה דווקא למשה ולא לאבות, וזאת מפני שלוש סיבות:
א. מה שה' נגלה למשה הוא מכח והצטרפות זכות האבות, ומהם נלמד שהרי נקרא אלוקי אברהם רק לאחר מותו, ונקרא אלוקי יצחק בחייו, אבל רק לאחר שנתעוור, ואלוקי יעקב נקרא בעודו חי ובריא. וזה משום שכל אחד מהם הצטרף עם קודמו והיתה בכך תוספת זכות, וא"כ גם זכות שלושת האבות תצטרף למשה ואז יוכל להתנבא בשם הוי"ה.
ב. משה לא אומר לעם ישראל ה' נראה אלי, אלא ה' שלחני אליכם, שזה יכול להתפרש שהשליחות היא אומנם בשם הוי"ה, אך ההתגלות אליו היתה בשם אדנות.
ג. שלא יאמר להם את שם הוי"ה כפי שנכתב, אלא בשם אדנות, שהוא באספקלריה שאינה מאירה.
וגם אין להם לירא ממידת הדין, כי לא לפי זכותם ומעשיהם הם נגאלים, אלא רק בזכות אבות.
כך תאמר דווקא להמון העם, אך לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם (בפרוש) יְהוָה (ככתבו) אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי (ולא שלחני אליכם) אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם - אם תאמר כך אין לך לירא כי אם תאמר בשם ה' שאמר לך לומר: פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם, בזה ידעו בבירור כי אתה גואל אמת, כי קיבלו במסורת שהגואל האמתי כך צריך לומר. וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ - כי בדרך הטבע, משה שהיה מגמגם לא היה מסוגל לבטא את המילים "פקוד פקדתי אתכם", אלא שנעשה לו נס, ואמר זאת בצורה ברורה ומושלמת (כי השכינה דיברה מתוך גרונו). לכן הזקנים, שהכירו את משה ועד כמה היה מגמגם - האמינו, ויכול היה לומר להם באופן מפורש שה' נגלה אליו בשם הוי"ה ועתיד לגאול אותם במידת הרחמים.
   
 
--------------------------------------------------------------------------------
פרשת וארא
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ: אַתָּה תְדַבֵּר אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל פַּרְעֹה וְשִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ: וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים: וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְהוָה בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם:
 
ויש לשאול: מה הכוונה "נתתיך אלהים לפרעה", ושאהרון יהיה נביאו? ועוד, כל עניין המכות לכאורה אינו מובן, מדוע היה צורך בעשר מכות במשך שנה שלמה כדי להוציא את בני ישראל מארץ מצרים, הרי הקב"ה שהוא כל יכול יכול היה לעשות זאת ברגע אחד גם ללא הסכמת פרעה?
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיַּעַשׂוּ כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין: וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן: וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם: וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה:
מדוע פרעה אמר: "תנו לכם מופת", ולא תנו לי מופת? ועוד, מדוע ה' אומר לעשות מופת כזה אשר גם חרטומי מצרים יוכלו לעשותו?
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה מֵאֵן לְשַׁלַּח הָעָם: לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל שְׂפַת הַיְאֹר וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ תִּקַּח בְּיָדֶךָ: וְאָמַרְתָּ אֵלָיו יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר וְהִנֵּה לֹא שָׁמַעְתָּ עַד כֹּה: כֹּה אָמַר יְהוָה בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי יְהוָה הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי עַל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם: וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר תָּמוּת וּבָאַשׁ הַיְאֹר וְנִלְאוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ דָם וְהָיָה דָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים: וַיַּעֲשׂוּ כֵן מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה וַיַּךְ אֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְעֵינֵי פַרְעֹה וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו וַיֵּהָפְכוּ כָּל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְדָם: וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר מֵתָה וַיִּבְאַשׁ הַיְאֹר וְלֹא יָכְלוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר וַיְהִי הַדָּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיַּעֲשׂוּ כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָטֵיהֶם וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה: וַיִּפֶן פַּרְעֹה וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וְלֹא שָׁת לִבּוֹ גַּם לָזֹאת: וַיַּחְפְּרוּ כָל מִצְרַיִם סְבִיבֹת הַיְאֹר מַיִם לִשְׁתּוֹת כִּי לֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מִמֵּימֵי הַיְאֹר: וַיִּמָּלֵא שִׁבְעַת יָמִים אַחֲרֵי הַכּוֹת יְהוָה אֶת הַיְאֹר:
כיצד נאמר: "בזאת תדע כי אני ה'", אם גם המצריים יכלו לעשות כן? דבר נוסף: "כֹּה אָמַר יְהוָה בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי יְהוָה" - אלו דברי ה' ית'. "הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי" - אלו לכאורה דברי משה שיכה את היאור במטהו. "אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם" - מכאן שעל אהרון להכות את היאור. וא"כ לא מובן כיצד הפסוק מתחיל בדברי ה', עובר לדברי משה שאומר שהוא יכה את היאור, ובסוף אהרון מכה במטה שלו? ועוד, שלכאורה אהרון לא עשה בדיוק כפי הציווי: "קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם", ואילו אהרון הכה רק את המים אשר ביאור. ומנין השיגו חרטומי מצרים מים כדי להופכם לדם? ועוד, מה ראה פרעה בביתו שגרם לו שלא להתייחס ברצינות למכת הדם?
וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ עַל מֵימֵי מִצְרָיִם וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחֲרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם וַיַּעֲלוּ אֶת הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר הַעְתִּירוּ אֶל יְהוָה וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי וַאֲשַׁלְּחָה אֶת הָעָם וְיִזְבְּחוּ לַיהוָה: וכו'... וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מֵעִם פַּרְעֹה וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְהוָה עַל דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים אֲשֶׁר שָׂם לְפַרְעֹה: וַיַּעַשׂ יְהוָה כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיָּמֻתוּ הַצְפַרְדְּעִים מִן הַבָּתִּים מִן הַחֲצֵרֹת וּמִן הַשָּׂדֹת: וַיִּצְבְּרוּ אֹתָם חֳמָרִם חֳמָרִם וַתִּבְאַשׁ הָאָרֶץ: וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי הָיְתָה הָרְוָחָה וְהַכְבֵּד אֶת לִבּוֹ וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה:
מדוע משה היה צריך לצעוק אל ה' כדי שיסורו הצפרדעים, ולא היה מספיק בתפילה רגילה? אם פרעה רואה שבעקבות תפילתו של משה סרו הצפרדעים, מדוע הכביד את לבו ולא האמין שהיה זה מאת ה'?
ועתה נבוא ליישב את הקושיות:
את הפסוק: "ויאמר ה' אל משה ראה נתתיך אלקים לפרעה", פירש רש"י: "נתתיך שופט ורודה לרדותו במכות ויסורין". וכתב מרן הגרי"ז שהמכות שבאו על מצרים לא היו כדי לייסר את המצריים בכדי שישלחו את בני ישראל מארצם, אלא כל תכליתן היתה כדי להעניש את המצריים ולקיים מה שנאמר לאברהם: "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי", ועל כן משה נעשה לשופט עליהם לדונם על מעשיהם.
משה ואהרון באו לפרעה וביקשו בשם ה' שישלח את עם ישראל מארצו. פרעה, כצפוי, ביקש מהם אות, הוא אומר: "תנו לכם מופת", והכוונה, אם תעשו מופת כזה שגם לכם יהיה למופת ולחידוש, אז יהיה זה וודאי דבר ה', כי גם האדם המלומד בנסים, בכל פעם שה' עושה לו נס הוא מתפעל מחדש, אע"פ שרגיל בכך. אבל מי שעוסק בכישוף ורגיל בכך אינו מתפעל מזה כלל. דבר נוסף, פרעה רוצה לברר ע"י האות שיעשו שהם אכן שלוחי ה' ית', אבל למעשה לעצמו הוא לא מבקש מופת, כי גם אם אכן יתברר שהם שלוחי ה', הוא לא ישמע בקולו, לכן אומר "לכם", שהמופת הוא רק כדי שתהיה לכם ראיה.
בספר יחזקאל (כט, ג) נאמר: "הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי", המצריים היו עובדים את היאור והתנינים שביאור היו אצלם לאלילים, ופרעה עשה מעצמו אלוה (בגלל שמי היאור היו עולים לקראתו בזכות ברכת יעקב אבינו). הוא היה אומר שהוא התנין הגדול של היאור ושהוא ברא את עצמו. לכן האות אשר עשו היה שהמטה נהפך לתנין, והיה זה תיכף ומיד בלי שהות, כדי שלא יאמרו שעשו זאת בלחש ובכישוף. פרעה רואה וצוחק, הרי זהו כישוף פשוט מאוד, גם הוא עושה כן וגם החרטומים ואפילו ילדים קטנים עשו זאת, רק שהם עשו זאת בְּלַהֲטֵיהֶם, שהם מעשי כשפים הנעשים ע"י מלאכי חבלה ושדים.
וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם: כאשר המטות של המצרים נהפכו לתנינים, אז מטה משה שהיה תנין חזר להיות מטה ואז: וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם, בעודו מטה הוא בלע את כל התנינים של המכשפים המצריים. נמצא כעת, שבמטה של אהרון בלוע גם הכח של מצרים, ובאותו מטה עתידים המצרים ללקות.
פרעה אינו מאמין למשה ואהרון שהם שליחי ה', כי א"כ היה עליהם לעשות אות אשר אין המצריים יכולים לעשות, ולכן: וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה.
הקב"ה אומר למשה: לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל שְׂפַת הַיְאֹר וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ תִּקַּח בְּיָדֶךָ - לפרעה שאמר על עצמו שהוא אלוה היתה, לכאורה, הוכחה גדולה לכך, שמעולם לא היה צריך להתפנות, ואין בן אנוש שאוכל ואינו מוציא. האמת היתה שפרעה המסכן היה מתאפק, סובל ורוקד, ורק לפנות בוקר כאשר אף אחד לא היה רואה, פרעה היה יוצא בשקט ליאור כדי להתפנות. משה פוגש את פרעה בבוקר, ליד היאור דקה לפני שהוא מתפנה, כאשר פרעה מרגיש שהוא כבר לא יכול יותר... ואז משה מתחיל לדבר איתו, לאט, לאט (מה גם שהיה כבד פה וכבד לשון): וְאָמַרְתָּ אֵלָיו יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר וְהִנֵּה לֹא שָׁמַעְתָּ עַד כֹּה. כֹּה אָמַר יְהוָה בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי יְהוָה הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי עַל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם, וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר תָּמוּת וּבָאַשׁ הַיְאֹר וְנִלְאוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר.
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם - הקב"ה מכה את היאור באמצעות השליחים משה ואהרון, במטה אשר ביד אהרון, כלומר באותו מטה אשר נהפך לתנין ובלע את כל התנינים של המצריים, וכל הכוחות של המצרים בתוכו, ובאותו מטה הוא מכה את אלוהי מצרים, ויש כאן הכנעה גדולה שמכה את אלוהיהם בחרבם. ונקרא שה' המכה, אע"פ שאהרון הכה בפועל כי "שלוחו של אדם כמותו" - מעשי השליח מיוחסים למשלח (ומכיוון שמשה שלח את אהרון להכות, לכן יכול היה לומר לפרעה: "הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי", משום שפעותלת ההכאה מתייחסת למשה שהוא המשלח).
הקב"ה לא ציווה שיכו גם ביאור וגם בנהרות, באגמים ובכל מקווי המים, אלא שיכה אהרון לשר של היאור, שהוא ראש לכל, ועל ידי מכתו תחול המכה על כולם.
ואכן, וַיַּעֲשׂוּ כֵן מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה - אהרון הרים את המטה כלפי מעלה ובכך הכה את השר של מצרים, וַיַּךְ אֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר - אח"כ הוריד בחוזקה והכה גם את המים, וזהו שכתוב "את" שבא לרבות שהכה גם את השר. והראיה שהכהו ממש, וַיֵּהָפְכוּ כָּל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְדָם. כל מקום שיכולים היו להימצא בו מים, הפך לדם: בתוך האדמה, בתוך הפירות ואפילו האבנים, הקירות והפסלים, הכל נתמלא בדם. המצרים שהיו צמאים מאוד לא ידעו מה לעשות, התינוקות צרחו והילדים בכו, כולם היו צמאים למים. אבל ליהודים לא היתה בעיה כלל, הם הכניסו דלי לתוך היאור שהיה מלא בדם והוציאו ממנו מים. המצרי שראה חטף את הדלי מהיהודי, ואז שוב הפכו המים לדם, הוא החזיר את הדלי בזעם ליהודי, ושוב הדם נהפך למים. המצרי ביקש שהיהודי ישפוך לו מים מהדלי לתוך גרונו, וכאשר עשה זאת - המצרי בלע דם. המצרי ניסה לשתות יחד עם היהודי באותה כוס באמצעות שתי קשיות, ואז ליהודי נכנסו לפה מים, ואילו למצרי - דם.
למצריים לא היתה ברירה אלא לקנות מים מהיהודים, רק כך המים לא חזרו להיות דם, והמצריים היו יכולים לשתות. כמובן שהיהודים ניצלו את המעמד והפקיעו מחירים, והמצרים האומללים שילמו ביוקר.
וַיַּעֲשׂוּ כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָטֵיהֶם - חרטומי מצרים קנו מים מהיהודים והצליחו להפוך אותם לדם באמצעות כישוף, אך היו שלושה הבדלים בין מכת דם שהיתה מאת ה', לבין הדם שעשו החרטומים המצריים:
א. במכת דם שהיתה מאת ה', המים נהפכו ממש לדם לכן גם הדגים מתו והיאור הבאיש, לעומת הכשפים של המצריים שלא שינו את איכות המים, ואף שנראו כמו דם, עדיין היו מים בטעמם ואפשר היה לשתותם.
ב. מכת דם היתה בכל היאור ואף בנהרות, באגמים ובבורות. במה שעשו המצריים רק אותם המים שהיו לפניהם בשעת הכישוף היו לדם אבל המים שזרמו ובאו אח"כ כבר נראו כמו מים.
ג. במכת דם היה שינוי בחומר לפי האדם השותה (ליהודים - מים ולמצריים - דם) ואילו בכישוף לא היה הבדל.
למעשה בגלל כל ההבדלים פרעה היה צריך להבין שמשה ואהרון אכן שליחים של ה' ית', ולא מכשפים, אבל פרעה הלך לביתו ולא שת לבו, כי ראה שמכת דם לא היתה בביתו. הסיבה לכך היא כי כאשר המצרים שילמו ליהודים הם יכלו לקבל מים שלא יהיו לדם, ומכיוון שפרעה גידל את משה בביתו כבן מלכים, זה נחשב כאילו הוא שילם ולכן המים בביתו לא נהפכו לדם. אבל פרעה שראה בביתו מים חשב שמשה ואהרון מכשפים, ואפילו ברמה גבוהה יותר מהמצריים, ולכן הם יכולים לעשות דברים שהמצריים לא מצליחים לעשות באותה רמה.
לאחר מכת דם הגיעה מכת צפרדע: וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ עַל מֵימֵי מִצְרָיִם וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם. מצרים נתמלאה בצפרדעים שעלו מהיאור, והן נכנסו לכל מקום אפשרי, לתנורים, לסירים, לתוך הפה של המצרים, לתוך המכנסים וכד', תוך כדי שהן מקרקרות בקולן ומקימות רעש בלתי נסבל.
וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחֲרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם וַיַּעֲלוּ אֶת הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם - גם החרטומים המצריים הצליחו להעלות צפרדעים על ארץ מצרים, והן תרמו רבות לנוף הירוק ולאווירה הפסטוראלית. ידוע הדבר שבכח המים לבטל כשפים, ובכל זאת, הצפרדעים שהעלו משה ואהרון עלו מהיאור, מתוך המים, והן גם נכנסו להם לאמבטיה ולמרק ולא קרה להן כלום, הן רק המשיכו לקרקר ולהציק למצריים. לעומת זאת, הצפרדעים שהעלו המצריים עלו מהארץ, אך ברגע שנגעו במים נעלמו כלא היו, דבר המוכיח שנוצרו בכישוף.
וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר הַעְתִּירוּ אֶל יְהוָה וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי וַאֲשַׁלְּחָה אֶת הָעָם וְיִזְבְּחוּ לַיהוָה - פרעה היה נבוך, מצד אחד ראה שמשה ואהרון עושים מופתים אשר גם החרטומים יכולים לעשות, ומזה מוכח שאין זה מעשי ה' אלא מעשי כשפים, אך מצד שני ראה גם שאין ביד החרטומים לבטל את הצפרדעים והדם (כל מעשי כשפים יוכל מכשף אחר לבטלם), מזה יש פנים שהם מעשי ה'. פרעה עדיין חשד שמשה ואהרון בקיאים בכשפים יותר מהמצריים, ולכן הם אינם יכולים לבטל כשפיו. בהיותו מסופק בזה, עשה ניסיון ומבחן: הוא אמר למשה שיתפלל אל ה' שיסיר הצפרדעים והוא ישלח את העם, כך אמר בפיו אבל בלבו החליט שאף אם יסורו הצפרדעים לא ישלח את העם. ועכשיו יראה, אם יסורו הצפרדעים ודאי אין זה מעשי ה', כי הוא היודע מחשבות ויודע הכבדת לבו שלא באמת רוצה לשלח את העם וא"כ לא תועיל תפילתם, ואם יראה שאין יכולת בידם לבטל הצרה, אז ודאי מעשי ה' הוא.
כל זה נכון לעניין התפילה שאין בכוחה לבד לשנות ולבטל פורענות לאחר שנגזרה הגזרה, רק בצירוף של תשובה. אבל צעקה, שהיא מעומקא דליבא בכוחה לעלות למעלה לאותו מקום ממנו יוצאים הגזרות והעונשים ולשנות, ומועילה צעקה של צדיק עבור אדם, אפילו אם אותו אדם לא עשה תשובה.

וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מֵעִם פַּרְעֹה וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְהוָה עַל דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים אֲשֶׁר שָׂם לְפַרְעֹה - פרעה ביקש ממשה שיתפלל, אבל משה צעק, לכן זה הועיל לשנות את הגזרה ולהסיר את הצפרדעים, אפילו שפרעה לא שב בתשובה, ואין בכוונתו לשלח את עם ישראל מארצו.
וַיַּעַשׂ יְהוָה כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיָּמֻתוּ הַצְפַרְדְּעִים מִן הַבָּתִּים מִן הַחֲצֵרֹת וּמִן הַשָּׂדֹת. וַיִּצְבְּרוּ אֹתָם חֳמָרִם חֳמָרִם וַתִּבְאַשׁ הָאָרֶץ: וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי הָיְתָה הָרְוָחָה וְהַכְבֵּד אֶת לִבּוֹ וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה - פרעה ראה שהיתה הרווחה והצפרדעים סרו למרות שלא שב בתשובה ולכן הכביד את לבו.
   
 
--------------------------------------------------------------------------------
פרשת בֹּא
א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: ב הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה: ג דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת, וכו'...
מדוע כעת, בחודש ניסן, לפני מכת בכורות מצווים בני ישראל על קרבן פסח, ומדוע דווקא שה?
יב וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי יְהוָה: יג וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:
מדוע נאמר: "והיה הדם לכם" (המילה "לכם" לכאורה מיותרת)? ועוד, היתכן שהקב"ה צריך לראות את הדם כדי לדעת היכן נמצאים יהודים?!
בהגדה של פסח נאמר: "וְעָבַרְתִּי בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ. וְהִכֵּיתִי כָּל-בְּכוֹר, אֲנִי וְלֹא שָׂרָף. וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי וְלֹא שָׁלִיחַ. אֲנִי יְהֹוָה, אֲנִי הוּא וְלֹא אַחֵר", וא"כ אינו מובן מהו: "וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית"?
כט וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיהוָה הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה: ל וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת: לא וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהוָה כְּדַבֶּרְכֶם: לב גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי:
למה דווקא כאן במכת בכורות נאמר שהיתה במצרים צעקה גדולה, הרי גם בשאר המכות היו הרוגים ופצועים רבים וצעקות מסתמא לא חסרו. ועוד, מה גרם לפרעה דווקא עכשיו להשתכנע?
 
ועתה נבוא לבאר:
בני ישראל ירדו למצרים, שם היו עבדים. המצריים שלטו בהם שליטה מוחלטת, מתי שרצו יכלו לקרוא להם, ביום ובלילה, והיהודים לא יכלו להתנגד. הם ביטלו את כל רצונם בפני רצון אדוניהם, וכך היה במשך כמה דורות, 210 שנים. לא לחינם בני ישראל היו עבדים - על עם ישראל, העם הנבחר, לקבל את התורה הקדושה ותרי"ג מצוות ובכך גם להיות עבדי ה', עליהם לבטל רצונם מפני רצונו ולהקדיש כל ימי חייהם לעבודתו. אין זה פשוט כלל להיות עבד ה', לכן עם ישראל לומדים במצרים את עניין העבדות, ואח"כ עליהם לעבור 'הסבה מקצועית' מעבדי פרעה לעבדי ה' ית'. כדי להוכיח שהם יצאו מגדר 'עבדי פרעה' ונכנסו לגדר עבדי ה', ובכך לזכות לנס הגאולה, עליהם להראות שהם אכן שומעים לכל מה שאומרים להם משה ואהרון, שליחי ה', גם אם הדבר קשה ונגד ההיגיון.
בהגדה של פסח נאמר: "וְאַתְּ עֵרוֹם וְעֶרְיָה, וָאֶעֱבוֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאוֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאוֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי", כלומר, לעם ישראל לא היו מספיק זכויות כדי לצאת ממצרים, ובזכות שתי מצוות שעשו במסירות נפש. דם פסח ודם מילה, זכו לגאולה.
המצריים היו עובדי עבודה זרה, ואחד מהאלילים שלהם היה מזל טלה (חודש ניסן), לכן לא היו שוחטים בהמה דקה ולא היו אוכלים מבשרה. גם היהודים במצרים היו עובדים את הטלה כדי למצוא חן בעיני אדוניהם המצריים. דבר זה עורר קטרוג גדול על עם ישראל ומנע מהם להיגאל, לכן היה צורך שיקחו את אלוהי מצרים וישחטו אותו לעיני כולם בלא מורא ופחד, ובכך גם יהיה להם תיקון לכך שעבדו את הטלה.
בני ישראל לקחו שה תמים ללא מום, בריא וחזק, ביום י' בניסן, ארבעה ימים לפני שחיטתו, קשרו אותו למיטה, כדי שאדוניהם המצריים יראו את אלילם קשור בביזיון (במשך אותם הימים השה געה והמצריים לא יכלו לעשות כלום). הם הוציאו אותו לרחוב ביום י"ד בניסן, אז מזל טלה בשיא זוהרו, שלמותו וגבורתו, והיה זה אחר הצהרים, בשעה שאנשים רבים עוברים בחוצות, ואז שחטו אותו לעיני כולם. הם מרחו את דם השה בפתח הבית על המזוזות ועל המשקוף, כדי שכולם ידעו בברור, שכאן נשחט שה.
אח"כ צלו אותו על האש (הם צלו אותו הפוך ראשו למטה וגופו למעלה וזה מרמז שהשה נהפך להם מקטגור לסנגור), כדי שיהא ריחו נודף. המצריים ראו כיצד צולים ישראל את אלוהיהם, הריחו את בשרו ולבם נמק בקרבם. היו מצריים שלא עמדו בפיתוי, בטנם המתה מרעב כבר ממכת הארבה, והתאוו לבקש מבשר השה (אפילו שהיתה זו עברה חמורה מאוד אצל המצריים). היהודים אמרו שאינם יכולים לתת להם כי ה' אמר: "כל בן נכר לא יאכל בו". היה בזה עונש למצריים מידה כנגד מידה - אתם הזמנתם את בני ישראל לסעודותיכם, לשרת אתכם, ולא נתתם להם לטעום מאומה, למרות שהיו רעבים, עכשיו תרגישו גם אתם את התענוג הגדול הזה, לראות, להריח, להזיל ריר, ולא לטעום כלום.
כל זה הכניס את בני ישראל לשאלה של התגרות במצריים ופיקוח נפש ובכל זאת נאמר: "וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ", הרי שהיו מוכנים לסכן את עצמם, וקיימו את ציווי ה' בלא שום חשבונות.
ואם זה לא מספיק, הרי שבאה מצוות מילה והשלימה את מסירות נפשם לה' ית', שהרי ידוע שמי שנימול נחלש בהתחלה ומגיע למצב של סכנה, ומחללים עליו את השבת, וכך גם יכלו שמעון ולוי להרוג את כל בני שכם. עם ישראל מצווים למול קודם עשיית הפסח, והיו יכולים לטעון שזה מסוכן לקיים מצוות מילה דווקא עכשיו, שהרי יכולים המצריים להורגנו על שאנחנו שוחטים את אלוהיהם, ולא יהיה בידינו לעמוד כנגדם בגלל חולשת המילה. ובכל זאת לא אמרו כלום אלא הלכו ועשו, בלי חשבונות, הרי שיכולים להיקרא עבדי ה' וראויים הם לגאולה ולחירות.
וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם - כתב האלשיך שאין בזה האות צורך לה', אלא "והיה הדם לכם לאות", שאתם תראו את הדם, תבינו ותשכילו כי זה היה ראוי להיעשות בכם, שדמכם ישפך על שעבדתם את הטלה, וה' ברחמיו אמר לעשות כן לטלה תמורתכם. התבוננות זו תביא את ישראל לתשובה ואז קרבנם יעלה, והקב"ה יראה את הדם, כלומר, תשובתם ומסירות נפשם בכך שלקחו את הטלה לעיני המצריים, שחטו אותו ומרחו דמו, ועל ידי כן וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם.
וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם - את מכת הבכורות עשה ה' לבדו בלא שליח, אבל "המשחית", שהוא מלאך המוות, גם הוא היה בעולם, ועליו "לטפל" בכל מי שמגיע זמנו למות, וגם במצרים היו אנשים שהגיע זמנם למות בלי שום קשר למכת בכורות. הקב"ה אומר לישראל שהדם שישימו על המזוזות ישמור עליהם מן המשחית, שאפילו אם יש אדם שהגיע זמנו למות באותו לילה, מלאך המוות לא יוכל לעשות לו כלום (וכל זה בתנאי שלא יצאו מהבית במשך הלילה).
בליל ט"ו בניסן, כאשר בני ישראל חוגגים בבתיהם ואוכלים את קרבן הפסח בשמחה גדולה, ואילו כל בכורי מצרים מועדים לפורענות, הולך פרעה לישון על מיטתו בשאננות. אע"פ שהוא עצמו בכור, ואע"פ שיש לו בנים בכורים, הוא אפילו מצליח להירדם, וזה בגלל שה' הכביד את לבו והוא לא האמין שתהיה מכת בכורות.
בחצות בדיוק כל הבכורות הוכו ומתו ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו. היקף המכה היה מעל ומעבר למשוער. המצריים חשבו שיהיה לכל היותר מת אחד בכל בית, אבל למעשה מתו גם בכורות מאם וגם בכורות מאב (לכל אשה מצרית היו כמה כאלו, כי מצרים היתה ארץ של זימה וניאוף והיו מולידות מכמה גברים). בבית שלא היה בו בכור, היה מת הילד הגדול ביותר, ומצרי שרצה להתחכם ולהחביא את בנו הבכור בבית של עבדו העברי, זכה שמתו לו שני בנים, גם בנו הבכור שלא היה בביתו, וגם בן אחר שהיה בבית אע"פ שלא היה בכור.
נתאר לעצמנו, המצרי מוצא לתדהמתו שיש בבית יותר ממת אחד. גם זכרים וגם נקבות, ואף אשתו המעוברת (שעוברה היה בכור, לאיש אחר, ללא ידיעתו) הפילה את ולדה, ועל הדרך מתה גם היא. מה זאת?! תוהה המצרי במר לבו. מדוע? זו טעות! הרי לא כל אלו שמתו היו בכורות (לדעתו)?!... מתוך בכיו הסוער ויללותיו, הוא נזכר לפתע שבכורו האמתי נמצא בעצם בבית ישראל. הוא רץ לשם מיד, מנסה להתעודד בתקווה שבנו מחמד עינו בחיים. הוא מתקרב אל הבית, שומע ניגונים עליזים ואומר בלבו: "על מה השמחה הגדולה?! מי כאן חוגג בשעה שאני שרוי באבל וחרדה?!", ואז הוא נזכר שבני ישראל השנואים מסיימים סעודתם, הם אוכלים את אלוהיו הטלה, אחרי ששחטוהו וצלוהו.
הוא חורק שיניים ונוקש בדלת, ומשלא זוכה למענה, הוא מתפרץ לבית ונכנס ללא רשות. בקול מתוח הוא שואל את בני הבית היכן בנו? ומתפרץ לחדר הילדים. שם הוא רואה את בנו אהובו שוכב ללא רוח חיים, ואת כל ילדי עבדו היהודי ישנים בשלווה בריאים ושלמים. כאשר עיניו זולגות דמעות מלוחות, הוא מרים את בנו המת בידיו הרועדות וחוזר לביתו מבולבל, כועס, עצוב, שבור ואבל.
המצרי מתאבל על בנו בכורו, על שאר ילדיו שמתו, על אשתו ועל אביו, שאף הוא היה בכור. שבור ורצוץ רוצה המצרי לפנות לאלוהיו, אך אל מי יפנה?! הבכורות (שאף הם היו אלילים במצרים) מוטלים לפניו מתים, היאור איכזב אותו כבר מזמן, הטלה הוכח כחלש, לאחר שנשחט ונאכל ע"י היהודים. ברוב יאוש הוא מחליט לפנות אל הפסלים, אלילי הזהב והכסף, אך הוא מגלה שהם נמסו, אלילי האבן נימוחו ואלילי העץ נרקבו והעלו תולעים. באותו לילה אבדו כל אלילי מצרים (חוץ מבעל צפון ועליו נדבר בע"ה בפרשה הבאה).
וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם - למעשה גם בשאר המכות היו צעקות, די לנו בדמיון קל כדי להבין שכשצפרדע מזנקת לעבר הפה מתוך כף המרק בזמן הארוחה, או כאשר נחש אנקונדה ענק מטפס ועולה בגרם המדרגות לעבר הבית בזמן ששם כבר נמצא אריה חמוד שמעסיק את בניו של המצרי בזמן ארוחת הצהרים (של האריה), שקט גדול כנראה לא שרר שם. גם גניחותיהם של המצריים בזמן מכת כינים שעשו נקבים בגופם, ובמכת שחין שכאבה לא פחות, לא היו שקטות במיוחד.
א"כ מדוע נאמר דווקא על מכת בכורות "צעקה גדולה"? אם בגלל הטעם "כי אין בית אשר אין שם מת", הרי גם בשאר המכות היו הרוגים רבים במיתות משונות. ועוד קשה, מדוע אין בתורה תיאור כיצד הגיבו המצריים בשאר המכות?
הגרי"ש שבדרון כתב שהשינוי והחידוש במכת בכורות היה בכך שעד עתה הקב"ה הכביד את לב פרעה ולא הניח לו להיכנע למכות. במכת בכורות, הקב"ה הסיר מפרעה את כבדות הלב, כדי שיגיע הקץ.
אם ניקח סיר לחץ ונשים אותו על האש זמן רב, ולפתע נסיר את המכסה, הכל יעלה ויתפוצץ. כך ה' נהג עם פרעה ועם המצריים. כאשר ה' הסיר את כבדות הלב שהיתה לפרעה ולמצריים, היה זה כמו לפתוח מכסה של סיר לחץ, במכת בכורות הם הרגישו לפתע את כל המכות גם יחד... פתאום עלו וצפו כל המכאובים ממעמקי לבם. כעת הם הרגישו כאילו בבת אחת הוכו בדם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד, ארבה, חושך ובכורות... ממילא הצעקה שהיתה שם היתה גדולה, כי לא היתה רק על מכת בכורות אלא גם על שאר המכות כולן.
עפ"י זה אפשר גם ליישב איך אנו אומרים בהגדה של פסח: "וַיּוֹצִיאֵנוּ יְהֹוָה מִמִּצְרַיִם. בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדוֹל. וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: "וַיּוֹצִיאֵנוּ יְהֹוָה מִמִּצְרַיִם, לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף, וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ", שזה נאמר על מכת בכורות, בעוד שהמשך הפסוק הוא: "בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדוֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים", שזה נדרש גם על שאר המכות שנעשו ע"י השליחים משה ואהרון. והתירוץ הוא שהמכות באמת נעשו ע"י שליח, אך באותו זמן שנעשו לא גרמו לגאולה, אלא רק לאחר מכת בכורות, שאז צפו ועלו על לבם של המצריים למפרע. ומכיוון שאת מכת בכורות עשה ה' בעצמו ללא שליח, ובאותה מכה גם הסיר מהמצריים את כבדות הלב ואז עלו כל שאר המכות וגרמו לגאולה, נחשב כאילו הכל נעשה ללא שליח.
פרעה נמצא בארמונו שרוי באבל על מות בנו בכורו, מי שהיה אמור להיות יורשו, ועל יתר בני המשפחה שמתו במכת בכורות. עכשיו פרעה מבין שטעה טעות מרה שלא שילח את עם ישראל מארצו לפני שנה, לפני שהתחילו המכות. פחד מוות נופל עליו ביודעו שאף הוא עצמו בכור, החשש והפחד שמא ימות כל רגע מאלץ אותו ללכת בכבודו ובעצמו לחפש את משה ואהרון.
לאחר חיפושים וטרטורים רבים ומייגעים, הוא מוצא את משה ונופל לרגליו. אומר לו משה: "מה אתה רוצה?", עונה לו פרעה: "בבקשה, קומו צאו מתוך עמי, גם הגברים, גם הטף, כולכם, לכו עבדו את ה' כדברכם. הכל כמו שאתם אמרתם, קחו את צאנכם, ואף אני אביא לכם זבחים ועולות כאשר דברתם, ואל תשכחו לעשות לי מי שברך". פרעה לא רק מבקש, הוא אף מצווה בגזרת המלך: "צאו מיד, אל תתעכבו, אינני נותן לכם רשות לעמוד בתוך עמי!", משה משיב: "אנו לא גנבים, לא נצא בלילה. ה' ציווה אותנו שלא נצא בלילה מחוץ לבית, אנו נצא בגלוי ביום. אולם פרעה, אין לך מקום לדאגה, אני יכול להבטיח לך שהלילה לא תמות (עוד לא אבדה מצרים לגמרי, וכאשר זה יקרה, פרעה צריך לראות זאת).
באותו לילה לא ישן אף אחד בארץ מצרים. כל אותו הלילה היו ישראל אוכלים ושותים, שמחים ומהללים לקב"ה בקול גדול, והמצריים האבלים צועקים בקול גדול על האסון שפקד אותם.
בבוקר, לפני שבני ישראל יצאו ממצרים, הם שאלו מהמצריים את כל חפצי הערך שברשותם. היה בזה נס שהמצרים האבלים, שהיה עליהם לכעוס על עם ישראל, שבגללם באו עליהם כל האסונות, השאילו להם ברצון ובשמחה ונתנו להם כסף וזהב ואוצרות, הרבה מעבר למה שהיהודים ביקשו, כי ה' נתן את חן העם בעיני מצרים.
עם ישראל יצא ממצרים מגלות לחירות ומשיעבוד לגאולה, ויה"ר שנזכה לכך גם אנו במהרה בימינו. אמן.
   
 
--------------------------------------------------------------------------------
פרשת בשלח
א וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: ב דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם: ג וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר: ד וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְהוָה וַיַּעֲשׂוּ כֵן: ה וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם וַיֹּאמרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ: ו וַיֶּאְסֹר אֶת רִכְבּוֹ וְאֶת עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ: ז וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם וְשָׁלִשִׁם עַל כֻּלּוֹ: ח וַיְחַזֵּק יְהוָֹה אֶת לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה: ט וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל הַיָּם כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ עַל פִּי הַחִירֹת לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן: י וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָה:
מדוע בני ישראל נצטוו לחזור לאחור? מדוע נאמר לפרעה כי ברח העם, והרי הם לא ברחו, המצריים התחננו לפניהם שילכו? למה נאמר דווקא כאן: "ובני ישראל יוצאים ביד רמה", ולא כאשר יצאו ממצרים? מדוע נאמר: "ופרעה הקריב" ולא נאמר: "ופרעה קרב"?
יא וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם: יב הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר: יג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת יְהוָה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם: יד יְהוָה יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן: טו וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ:
כיצד בני ישראל מעיזים לדבר כך אחרי שראו את כל הנסים והנפלאות שעשה להם ה' במצרים, ומדוע משה לא כועס עליהם כמו שמצינו כאשר התלוננו על דברים אחרים?
כב וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם: כג וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם וַיָּבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם כֹּל סוּס פַּרְעֹה רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו אֶל תּוֹךְ הַיָּם:
לאחר שפרעה ועמו ראו את כל הנסים שעשה ה' לעם ישראל במצרים, ולאחר שראו שה' קרע להם את הים, כיצד העזו להיכנס לשם ולהמשיך לרדוף אחרי בני ישראל?
כט וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם:
מהו השינוי, פעם "ויבואו בנ"י בתוך הים ביבשה" ופעם "הלכו ביבשה בתוך הים"?
ועתה נבוא ליישב ולבאר: בני ישראל יצאו ממצרים ביום חמישי ט"ו בניסן ובמשך יומיים התרחקו מאוד ממצרים לכיוון הארץ המובטחת, והיה זה באופן שלמעלה מן הטבע, כי לא יתכן שעם שלם אשר בכללו נכים רבים, זקנים, נשים ותינוקות, יעברו מרחק כה גדול בהליכה. ביום השלישי למסעם (יום שבת) משה תקע בחצוצרה, לאות כי יש להמשיך במסע, אבל לא פחות ולא יותר, לחזור אחורה, חזרה לכיוון מצרים, אל "פי החירות". מקום זה היה גרוע מבחינה אסטרטגית בגלל ששכן בין "מגדול" שהיא מצודה גדולה של המצריים, לבין ים סוף, ליד "בעל צפון" שהוא אליל גדול של המצריים. בנסיעה זו לא רק שהם מתרחקים מארץ ישראל ומתקרבים למצרים, הרי הם מכניסים את עצמם לסכנה גדולה. היה זה כדי להטעות את פרעה ואת עמו כדי שירדפו אחר עם ישראל, ובכך יפלו למלכודת אשר יעשה להם ה' ית'. בני ישראל עשו בדיוק כמו שאמר משה (אפילו שהיה זה לכאורה כנגד ההגיון) בלי להרהר אחר דבריו והתקדמו לעבר "פי החירות".
כאשר ראו התצפיתנים המצריים את בני ישראל שבים לאחור, הם חשבו שהיה זה משום שבאו אליהם נחשים וחיות מסוכנות אל המקום בו היו חונים, ועל כן ברחו משם ונסוגו אחור. לכן אמרו למלך מצרים כי ברח העם, כלומר, כי ברח העם מקצה המדבר ושב לאחור מחמת הנחשים והעקרבים אשר במדבר. אז ויהפך לבב פרעה, פרעה חשב שחטא כלפי ה' בשני דברים: א. באומרו "לא ידעתי את ה'", שפגע בכבודו. ב. באומרו "וגם את ישראל לא אשלח". בהתחלה חשב פרעה שאת כל המכות שעשה ה' לא עשה משום הזלזול בכבודו, אלא בגלל עם ישראל, אך עתה כשראה אותם בצרה בורחים מנחשי המדבר וה' אינו מושיעם, חשב, כי ה' אינו באמת רוצה בטובת עם ישראל, וא"כ גם כל המכות לא היו כדי לשלח את עם ישראל, אלא רק על דבר כבוד שמו כדי להעניש את פרעה על מה שאמר "מי ה' אשר אשמע בקולו", ואילו מה שאמר "שלח את עמי", אין זה אלא רק תירוץ. ועל כן אחר המכות, שנעשה רצונו, עזב ה' את עם ישראל. וזהו ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם, כי עד כה היה לבבם טוב אל העם והיו יראים מהם בחושבם כי עבורם עשה ה' את כל אשר עשה, אך עתה נהפך לבבם אל העם.
ויאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל - עכשיו הצטערו המצריים ששיחררו את עבדיהם העבריים, כי חשבו שאם הסיבה האמתית למכות לא היתה כדי לשחרר את עם ישראל, אלא רק משום כבודו של הקב"ה, הרי שיכולנו להיכנע לפניו ולבקש ממנו מחילה, והיה מרפה מהבקשה לשלח את עם ישראל.
המצריים הבינו ב"חכמתם הרבה" שה' הסיר את השגחתו מעם ישראל, עזב אותם במדבר ללא הדרכה והם טעו בדרך, וא"כ זו הזדמנות נהדרת להחזיר אותם חזרה למצרים ושוב לשעבד אותם ואפשר גם ליהנות מנקמה מתוקה על כל הצער שנגרם לנו בגללם במשך השנה האחרונה.
השערתם קיבלה חיזוק מיוחד כאשר בני ישראל לא סתם טעו בדרך, אלא פנו דווקא לכיוון "בעל צפון" שהוא היה האליל הקשור לכסף וממון וגם לזה שאף עבד לא יברח ממצרים. כנראה שכאשר הקב"ה עזב אותם, השתלט עליהם "בעל צפון" שהוא האליל החזק מכולם, שהרי רק הוא שרד את מכת הבכורות, בה אבדו גם כל אלוהי מצרים (וכמובן שכל זה היה כדי להטעותם).
לאור ה"מסקנות הברורות" הללו, פרעה החליט לצאת למלחמה ולהחזיר למצרים את הכבוד האבוד. הוא מסר בתקשורת נאום נלהב לאומה, שבו העלה את המוראל, ואמר שיוצאים למלחמה, יש לנו סיכוי מצוין לנצח, אלוהינו (בעל צפון) איתנו ואין מה לדאוג. הוא פתח את כל אוצרותיו והציע הון רב לכל מי שיצטרף אליו למלחמה בבני ישראל ולהחזיר אותם להיות עבדים. ההמון הנלהב לא היה זקוק לשכנועים רבים. רגשות הזעם והנקמה עלו בהם וכולם התארגנו למרדף אחר עם ישראל.
וּפַרְעֹה הִקְרִיב, וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָה - פרעה הגיע עם חייליו ל"בעל צפון", שם לא שכח להודות לאלוהיו על שעיכב את עם ישראל והביא אותו עד הלום כדי לנקום בעבדיו הסוררים. פרעה הקריב לו קורבנות והתפלל בדבקות להצלחת המבצע. כאשר בני ישראל ראו את הצבא המצרי הם היו בצער גדול, חז"ל אמרו על זה: "משל לבת מלכים שהיתה ביד לסטים וצעקה ושמע המלך והצילה מידם, וביקש המלך להשיאה לעצמו. הוא רצה לדבר איתה ולא היתה מדברת. מה עשה המלך, גירה בה את הלסטים, מיד צעקה אל המלך ותדבר אליו ולקחה לו". עם ישראל היו עבדים במצרים, והקב"ה רצה לקחת אותם להיות לו לעם, לתת להם את התורה הקדושה ולהיטיב להם. הוא רצה שהם יתעוררו אליו לדבוק בו ויהיו נכנעים לפניו. אבל "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה" - היתה בהם גסות הרוח ולא היו נכנעים לפניו. ה' אוהב ורוצה לב נשבר ונדכה, וכך אינם יכולים לקבל את התורה, כי התורה אינה יכולה לחול על גסי הרוח. לכן ה' הביא עליהם את פרעה והוא הקריב את לבם של ישראל לאביהם שבשמים, והם צעקו אליו ונכנעו לו.
בני ישראל לא פחדו מעצם זה שהם ראו את פרעה והמצריים באים עליהם למלחמה, אלא הם ראו את "מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם", כלומר הם ראו את שרו של מצרים בתקפו ובגבורתו וחילו נוסע לקראתם, לכן, וַיִּירְאוּ מְאֹד. הם אמרו בלבם שכאשר הקב"ה רוצה להפיל אומה, הוא מפיל את השר שלה תחילה. לו ה' היה חפץ להפיל את מצרים היה צריך להפיל את השר, ואילו עתה הוא מתאמץ נגדנו בכל כוחו ועוצמתו. הם חששו שמא ה' כועס עליהם ונהפך להם מאוהב לאויב, ולכן הם חזרו בתשובה, צעקו לה' שיפיל את השר ונכנעו לפניו.
וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם, הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר - עם ישראל הבינו ששרו של מצרים טען נגדם טענות בשמים וקיטרג עליהם. ואכן כך היו טענותיו: א. אמר הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה. ב. עדיין לא הגיע הזמן, הרי עברו רק 210 שנה מתוך 400 שנה שהיו צריכים להיות במצרים. כנגד הטענה הראשונה שהיו עובדים עבודה זרה, אמרו בני ישראל "המבלי קברים במצרים לקחתנו למות במדבר", כלומר, למה גרענו מהרשעים שהיו בעם ישראל שמתו במכת חושך, אך לפחות זכו לקבורה. וכנגד הטענה השנייה שעדיין לא הגיע הזמן, אמרו: "מה זאת עשית לנו", להוציא אותנו לפני הזמן, הרי שהיה ראוי שאנו נמשיך לעבוד את מצרים והדור בו ימלאו 400 שנה, הם יצאו משם משעבוד לגאולה.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת יְהוָה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם - משה השיב להם על שתי הטענות, על הטענה הראשונה אמר להם: "אל תיראו", ובאשר לטענה השנייה שעדיין לא הגיע הזמן, אמר להם: "ראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום", היום נשלם והגיע הזמן. ובאשר למה שאמרו בלבם מדוע ה' לא הפיל את שרו של מצרים אמר להם: "כי אשר ראיתם את מצרים היום, לא תוסיפו לראותם וכו'", היום ה' יפיל את שרו של מצרים וממילא לא תראו יותר את המצריים. ובאשר לטענותיו של שרו של מצרים כנגדכם, יְהוָה יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן, שה' בעצמו יסתור כל טענותיו ובמילא לא יוכלו המצריים להילחם בכם.
וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם, וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה - ברדת הלילה עמוד האש האיר לבני ישראל, ועמוד הענן הלך מאחורי עם ישראל והפריד בינם לבין מחנה מצרים. על המצריים ירד חושך עבה וסמיך, ממש כמו שהיה במכת חושך (היה זה "חוב" שנשאר למצריים ממכת חושך, שכל המכות היו שבוע, ורק מכת חושך היתה ששה ימים). למרות החושך הכבד שירד עליהם, שלא יכלו לראות זה את זה, בכל זאת יכלו המצריים, בדרך נס, לראות היטב את מחנה ישראל שהיה מואר באור חזק ע"י עמוד האש.
כאשר ראה המצרי את עבדו העברי שמח ומאושר, מוקף בעשרות ילדיו, הוא רצה לנקום בו ולהראות לו את נחת זרועו. ניסיון העבר מורה שכאשר יש חושך מצרים עדיף לא לזוז מהמקום כדי שלא לחטוף חבטות כאשר נתקלים באנשים אחרים שגם הם חוטפים חבטות, לכן מחליט המצרי לשגר לעבר היהודי ובניו כמה חיצים. הוא מחפש את החיצים ולאחר גישושים ומישושים ארוכים הוא מוציא חץ וקשת, הוא מנסה לכוון "בשיטה העיוורת" את החץ לעבר היהודי ויורה את החץ. אין הוא רואה את החץ בגלל החושך, אבל הוא רוצה לראות את תגובת היהודים, אותם הוא כן מצליח לראות. לפתע החץ חודר לו לכתף בעוצמה רבה, הוא זועק מכאבים ואינו יכול לעשות כלום, הוא מנסה לזרוק אבן לעבר בני ישראל, וחוטף אותה בעין בצורת פנס, אם הפנס היה מאיר אולי זה היה שווה... כל מה שניסו המצריים לזרוק על ישראל, חזר אליהם כמו "בומרנג" ופגע בהם.
בינתיים במחנה ישראל משה אומר לבני ישראל להיכנס לתוך הים. בני ישראל קצת חששו, אולם נחשון בן עמינדב קפץ באומץ לתוך המים, ואז כולם הלכו בעקבותיו. הים לא נבקע מיד, הם הלכו והתקדמו בתוך הים עד שהגיעו המים לחוטמם וכמעט טבעו, הם צעקו לה': "הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ".
באותה שעה עמד משה בתפילה, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ - בני טובעם בים ואתה מאריך בתפילה?! אמר לו משה, וכי מה עלי לעשות? אמר לו הקב"ה: וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה - ה' אמר למשה "הרם את מטך", כלומר, להשליך את המטה, ולהכות את הים בידו, כדי שלא יאמרו שמשה לא יכול לעשות כלום בלי המטה.
וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ יְהוָה אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם, וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם - כאשר נבקע ים סוף כל מימות שבעולם נבקעו עמו, כל המים שבאגמים ובנהרות, בכוסות השתייה, באמבטיה ובכל מקום, כולם נבקעו לשניים כדי לפרסם את הנס הגדול שנעשה לעם ישראל (לכן נאמר "ויבקעו המים" ולא "ויבקע הים").
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם - באשר לשינוי בין שני הפסוקים, פעם ב"בתוך הים ביבשה", ופעם "ביבשה בתוך הים", כתב הגר"א שהיו בעם ישראל שתי קבוצות: אותם שהיו מאמינים גמורים ובעלי ביטחון, שנכנסו לים בטרם שנקרע, והיתה גם קבוצה של מאמינים פחות שנכנסו לים רק אחרי שנקרע.
על אותם שנכנסו לים לפני שנקרע ראוי לומר: וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה, שרק אחרי שנכנסו לים והגיעו מים עד נפש, רק אז נקרע הים והיו ביבשה, ומשום שהיה שינוי במצב מיבשה לים ושוב ליבשה שייך לומר על זה לשון ביאה. על אותם שנכנסו לאחר שנקרע הים ונראתה היבשה ראוי לומר: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם, שהם נכנסו ליבשה מוקפת בים, ומכיוון שלא היה אצלם שינוי שהלכו מיבשה ליבשה, לכן נאמר בלשון הליכה.
בזוהר הקדוש שאלו כיצד זה מלאם לבם של המצריים לרדוף אחרי בני ישראל בתוך הים, ותירצו שה' הכביד את לבם ולכן חשבו שכל מה שקרה להם היה מקרה. פרעה רואה את הים נבקע, לרגע הוא היה בהלם, הוא הוציא את המימיה המלכותית, ורצה לשתות מעט מים, אך המים שבמימיה נבקעו, חציים נשפכו על לחיו הימנית וחציים על לחיו השמאלית, ואילו לפה של פרעה לא נכנס כלום. באמצעות כישופים פרעה יכול היה לראות מה קורה כעת ברחבי העולם, והוא ראה שבכל מקום שיש בו מים, מתרחשת תופעת טבע מוזרה: המים נחלקים לשניים. פרעה חשב בלבו: "כנראה שאחת לכמה שנים כתוצאה מגאות ושפל, שקע ברומטרי ורוחות עזות, הים נבקע ומתגלה היבשה. א"כ אין מה להתרגש, אם בני ישראל יכולים לנצל תופעת טבע נדירה זו כדי לברוח מאיתנו, אנו יכולים לנצל את אותה תופעת טבע כדי לרדוף אחריהם". לכן בפקודת פרעה: "וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם וַיָּבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם כֹּל סוּס פַּרְעֹה רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו אֶל תּוֹךְ הַיָּם".
בזמן שהמצריים רדפו אחרי בני ישראל בתוך הים, הם התנהלו בכבדות, הסוסים משכו את העגלות בתוך בוץ סמיך באיטיות מרובה בתנאים קשים של חושך ורוח סערה. המצריים ניסו להאיץ בסוסים בלא הואיל. כאשר כל המצריים כבר היו עמוק בתוך הים אז גם ה' הסיר גלגל אחד מתוך שניים שהיו במרכבה, עמוד האש הרתיח את האדמה מתחת לרגלי הסוסים, והם השתוללו. הרוכבים ניטלטלו בעוצמה רבה ובנוסף "זכו" להרגיש את התענוג הגדול של שחין, טחורים, שברים פתוחים ועוד כל מיני מרעין בישין.
המצרי מחליט שאינו מסוגל יותר לסבול את הטילטולים הנוראים האלו ומנסה בשארית כוחותיו לרדת מהמרכבה, כל גופו שבור וכאוב. הוא קופץ בעדינות מהמרכבה, נעליו נמסות מהבוץ הרותח ואז חוטף הוא כוויות ענקיות ועמוקות בכפות רגליו, ותוך כדי מה שנראה כריקוד "פולקה" (כמו שרקד בזמן מכת כינים) הוא מנסה לחזור למרכבתו השבורה, אז הוא גם "זוכה" לשברים בעצמות שעדיין לא נשברו.
וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי יְהוָה נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם - רבי שמחה בונם מפשיסחא כתב שבבת אחת ה' הסיר מהמצריים את כבדות הלב, אז נפתחו עיניהם ונוכחו לדעת ולהבין שכל מה שהתרחש עד כה היה שרשרת של פלאות שנעשו בהשגחה פרטית כדי להעניש אותם ולהציל את עם ישראל. כאשר הבינו זאת הם ניסו לברוח, אבל אז כבר היה מאוחר מדי. לפתע בבת אחת, עם הטיית ידו של משה, נפלו חומות המים האדירות ושטפו בגלים סוערים בשצף קצף את המצריים המבוהלים. גם המצריים שהיו קרובים לשפת הים וניסו לברוח לחוף לא יכלו להימלט, הסוסים הכניסו אותם שוב לתוך הים בכח, וכל המצריים מתו מתוך ייסורים נוראיים אשר נמשכו זמן רב.
   
 
--------------------------------------------------------------------------------
פרשת יתרו
וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר: אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי: לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתַָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ: לֹא תִשְׁתַּחְוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי: וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי: לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא: זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ: וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ: כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ יְהוָה אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ: כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: לֹא תִּרְצָח: לֹא תִּנְאָף: לֹא תִּגְנֹב: לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר: לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ:
אם היינו מוזמנים לכנס גדול מאוד, אשר מדברים עליו כבר כמה שבועות, מתכוננים אליו ומצפים לו, ובהגיע העת כאשר כל המוזמנים החשובים יושבים דרוכים ומקשיבים למוצא פיו של הדרשן המהולל, ואז הוא אומר: "ציבור יקר, אני מבקש מכם, אנא, אל תירצחו אף אחד, זה לא יפה לרצוח, ואני גם מבקש נא לא לגנוב מאף אחד..." הרי שהיינו חשים נפגעים ונעלבים, וכי לזה ציפינו, וכי זו הדרישה המתבקשת מאיתנו?!
למעמד קבלת התורה הקדושה בהר סיני קדמה הכנה אחר הכנה וזיכוך אחר זיכוך. בני ישראל מנו וספרו חמישים יום מתוך ציפייה גדולה, נתעלו והזדככו כדי להיות ראויים לקבלת התורה. ביום המיוחל ציפור לא צייצה, עוף לא פרח, גלי הים שקטו וכל העולם שותק ושומע... והנה אז, ברגע השיא שאין למעלה ממנו, נגלה מלכו של עולם ואומר: "אנוכי ה' אלקיך... לא תרצח... לא תנאף... לא תגנוב..."
נראה לבאר עפ"י מה שכתב האברבנאל, שבעשרת הדברות ישנן שלוש מעלות על כל שאר דברי התורה: א. את עשרת הדברות שמעו עם ישראל ישירות מפי הקב"ה בלא מתווך. ב. כל העם בלא יוצא מן הכלל זכו לשמוע את עשרת הדברות. ג. עשרת הדברות נכתבו על ידי ה' ית' על גבי שני לוחות אבן. הסיבה לכך מפני שבעשרת הדברות כלולים כל תרי"ג המצוות אשר נתן ה' לעם ישראל (בעשרת הדברות ישנן 613 אותיות כמנין תרי"ג), והם שורש ויסוד לכל התורה הקדושה.
אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים - בדיבור הזה נכללים מצוות שבין אדם למקום כמו אהבת ה', להתפלל אליו, קידוש ה' וכד', וכן כל המצוות אשר נאמר עליהן שהן "זכר ליציאת מצרים" (כגון תפילין, מזוזה, מצה וכו').
בדיבור זה מרומזים עיקרי האמונה: שהקב"ה נצחי, היה קודם הבריאה, והוא יצר את העולם וכל מה שבתוכו (וזה נרמז בשם הוי"ה, היה הוה ויהיה, וכן שהוא מהוה כל הוה), וכן שהוא משפיע ומשגיח על כל הברואים בהשגה פרטית (וזה רמוז בשם אלקים), וכן רמוז שהכל מאיתו יתברך בין הטובות ובין הרעות (הוי"ה- רחמים, אלקים- דין).
ויש לשאול: מדוע נאמר "אני ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" ולא "אני ה' אלוקיך אשר בראתיך" או "אשר בראתי את העולם יש מאין", שאלו סיבות הגיוניות יותר לקבלת עול מלכות שמים?
התירוץ הפשוט הוא שיש התפעלות גדולה יותר מדבר קטן אשר אנו רואים וחווים אותו, מאשר מדבר גדול שהתרחש ורק שמענו עליו, אך לא ראינו זאת ממש בעינינו. ידוע הדבר וברור שהקב"ה יצר את כל העולם כולו יש מאין, אך אף אחד לא ראה זאת באופן מוחשי, כאשר בני ישראל יצאו ממצרים, הם ראו בעיניהם וחוו את כל הנסים והנפלאות שהיו בעשר המכות ובקריעת ים סוף וההתפעלות היתה עצומה. לכן ה' מזכיר דווקא את עניין יציאת מצרים, ועוד שהקב"ה הוציא את בני ישראל מבית עבדים, והם חייבים להכיר לו טובה, לשמוע בקולו ולקיים את רצונו, לעבוד אותו ולשמור את מצוותיו.
הקב"ה גם בא לצוות אותנו על אמונה בהשגחה פרטית, שלא רק שה' ברא את העולם, אלא שכל מה שקורה ומתנהל בעולם הזה, הוא מאת ה' ית'. וכמו שה' הוציא אותנו מארץ מצרים בהשגחה פרטית, כך כל מה שקורה בעולם זה ע"י ה' ית' לבדו.
לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי: לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתַָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ: לֹא תִשְׁתַּחְוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי: וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי - בדיבור זה נכללים כל ענייני עבודה זרה, וגם איסור כתובת קעקע, לבישת שעטנז וכלאים, שלא להסית ולהדיח ושלא לעסוק בכישוף.
לא תעשה לך - יש לשאול: אם בפסוק: "לא יהיה וכו'" כבר נצטווינו על איסור עבודה זרה אפילו במחשבה, א"כ לשם מה צריך לאסור עבודה זרה במעשה?
כתב האה"ח שהיה חשש שיחשבו שבגלל שה' כה גדול ונכבד, אין אפשרות שברייה שפלה כמו האדם יוכל לדבר איתו ולבקש ממנו ולכן ירצו לעשות אמצעי שדרכו יוכלו לבקש מהקב"ה (בזה טעו בני דור המבול ואח"כ הגיעו לאיסור עבודה זרה ממש, שעבדו לפסלים עצמם).
בציווי "לא יהיה" נאסר להאמין באלילים ובכוחות אחרים, ואילו כאן אע"פ שמאמין בקב"ה, אסור ליצור אמצעי לפנות אליו, משום שאע"פ שה' ית' גדול ונורא הוא שומע לכל אדם ואין צורך בשום אמצעי.
הרמב"ן כתב שבעניין עבודה זרה היו שלוש קבוצות: בהתחלה החלו בני האדם לעבוד את המלאכים (אשר הם נקראים בתורה אלהים) וחשבו שיש להם יכולת להרע או להיטיב, וכל אומה היתה עובדת לשר שלה, אך הם היו מודים ומאמינים שהקב"ה לבדו ברא את העולם. הקבוצה השנייה הם אלו אשר עבדו לצבא השמים. הם היו סוגדים לשמש, לירח לכוכבים ולמזלות, כל אומה היתה עובדת את המזל שלה. כך חשבו שיוכלו להגביר את כח מזלם ושבזה תהיה להם תועלת. הם היו עושים פסלים וצורות דרכם היו עובדים את הכוכבים. הקבוצה השלישית הם אנשים אשר היו עובדים לשדים ולרוחות.
בדיבור הזה אסרה התורה את כל סוגי העבודה הזרה: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי", הזהיר שלא לעבוד את המלאכים. "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל", הזהיר בזה על עבודת הכוכבים והמזלות אשר עובדיהם היו עושים פסלים בצורת המזלות שבשמים. וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתַָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ, בזה הזהיר שלא לעבוד את השדים והרוחות.
לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא - כולל כל דיני השבועות ונדרים וחרמות ודיני הקדשות ודיני נזיר ושלא לברך את ה'. דיבור זה בא אחר איסור עבודה זרה, כי כאשר ראוי לירא את הקב"ה, שלא לתת כבודו לאחר, כן ראוי לתת כבוד לשמו, והנושא אותו לשווא, מחללו. ויזהיר הכתוב הזה שלא ישבע אדם בשם ה' לריק, כגון שנשבע על דבר שידוע כמו שנשבע על עץ שהוא עץ, הרי זה אסור וכל שכן שבועת שקר. והזכיר לשון "לא תשא" ולא אמר לא תשבע לפי שהוא כולל עוד שלא ישא אדם על שפתיו את שם ה' לחינם.
אחר שהקב"ה ציווה להאמין אמונת הלב בשם המיוחד, ושלא נחליפנו באחר וציווה לכבד את שמו, ציווה גם שנעשה אות וזכר בימים לקדש את היום השביעי והוא השבת, להודיע שה' ית' חידש את העולם וברא הכל יש מאין.
זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ: וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ: כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ יְהוָה אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ - בדיבור זה נכללים כל מועדי ה' וקורבנותיהם תמידין ומוספין כהלכתן וגם קרבן ראשי חדשים וקידוש החודש וכל ענייני המועדים.
על הפסוק: "וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם", נאמר בגמרא: "אמר לו הקב"ה למשה: משה, מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לעם ישראל, לך והודיעם". ושם בהמשך משמע שהמתנה והאות היא הנשמה היתרה שניתנת בשבת. השבת היא לא רק מצוות של "זכור ושמור", אלא אף מתנה רוחנית מבית גנזיו של הקב"ה, ועל גנזיו של הקב"ה נאמר: "יראת ה' היא אוצרו" - אין לו לקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים. ומכאן שתכלית הנשמה היתרה בשבת היא להביא ליראת שמים, "לדעת כי אני ה' מקדישכם".
אדם בעולם הזה יכול לחוש רק במושגים גשמיים, ואין לו תפיסה וכלים להרגיש בדברים רוחניים. רק צדיקים, קדושי עליון, אשר זיככו את נפשם ומקדשים את עצמם כאן למטה, זוכים לכך שהקב"ה מקדש אותם מלמעלה, ואז הם גם זוכים לחוש ולהרגיש ברוח הקודש ובמושגים רוחניים עליונים בבחינת "עולם הבא". אולם הקב"ה קידש את עם ישראל כולו בקדושת השבת שהיא "מעין עולם הבא", בכך שנתן להם נשמה יתרה, מבית גנזיו, ויש בה את היכולת לחוש את הדברים המופשטים, "לדעת כי אני ה' מקדישכם".
כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ - כאן נכללים כל דיני כיבוד הורים וכבוד רבו.
ראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה כפוי טובה, שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית. ושיתן אל לבו כי האב והאם הם סיבת היותו בעולם, ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם, וגם יגעו בו הרבה בקטנותו. וכשיקבע זאת המידה בנפשו יעלה ממנה להכיר טובת האל ברוך הוא שהביאו לעולם וסיפק צרכיו כל ימי חייו, ונתן בו נפש יודעת ומשכלת, ויערוך במחשבתו כמה וכמה ראוי לו להיזהר בעבודת הבורא.
ולכאורה קשה, מה עניין שכר של אריכות ימים בשביל מצות כיבוד הורים, הרי הקב"ה משלם מידה כנגד מידה, והיה ראוי שכמו שהוא כיבד את הוריו, יזכה אף הוא לכבוד?
מעין זה קשה גם על הנאמר בגמרא: "אמר ר' אלעזר: כל תלמיד חכם שאינו עומד בפני רבו, נקרא רשע, אינו מאריך ימים ותלמודו משתכח וכו'", וקשה: למה נענש דווקא בדברים אלו שלא יאריך ימים ותלמודו ישתכח?
חז"ל לומדים מהפסוק: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן", שישנם שני אנשים שצריכים לכבדם ולקום מפניהם: זקן (שיבה), ואפילו שאינו תלמיד חכם, וכן תלמיד חכם (זקן - זה קנה חכמה), אפילו שהוא יניק וחכים, כלומר צעיר. ולפי זה מובן מדוע אותו תלמיד שלא קם לכבוד רבו "זוכה" לעונשים הללו - הוא לא עמד מפני רבו, ונענש במידה כנגד מידה, שגם מפניו לא יעמדו. לכן לא יאריך ימים, כי אם יאריך ימים, הרי שיעמדו מפניו מפני שיבתו, ותלמודו משתכח, כי אם הוא יהיה תלמיד חכם, הרי שיקומו לכבודו אף אם לא יהיה בכלל שיבה.
לפי זה צריך לומר שגם אריכות ימים בעבור מצות כיבוד הורים הוא שכר של מידה כנגד מידה, הוא כיבד את הוריו, ושכרו הוא כבוד, שע"י שיאריך ימים יזכה לכבוד כמאמר הכתוב: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן".
לֹא תִּרְצָח - בזה נכללים כל המשפטים התלויים בדיני נפשות וכן נזקי גוף שאדם חובל בחברו.
לֹא תִּנְאָף - כולל כל איסורי העריות.
לֹא תִּגְנֹב - כולל כל המשפטים התלויים בממון: משפטי שומרים, שותפים, נזקי שכנים וחלוקת הקרקעות, וכן דיני הונאה, גזל וריבית, ושכר שכיר ודומיהם, שכולם הם להוציא ממון חברו בדרך שאינה ראויה.
לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר - כולל כל דיני עדות ודיינים.
לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ - בזה נכללים כל עניני המידות והמצוות שבין אדם לחברו: ואהבת לרעך כמוך, שנאת חינם והשבת האבדה, ושלא לענות אלמנה ויתום וכן איסור מאכלות אסורות.

ידוע כי החמדה תלויה בלב, ועיקר המצוה שיתייאש האדם מכל מה שיש לחברו - קרקע ומטלטלין, ויפנה לבו מן המחשבה הזאת שלא יחשוב בהם ולא יחמדם. ונשאלת השאלה כיצד אפשר לצוות על רגשות ודברים שבלב?
ונראה ליישב עפ"י מה שכתב הבית הלוי, כי טבע באדם שמעט פחד מעביר ממנו את כל החמדה והתאווה. אפילו אדם אשר בוערת בו התאווה כאש, והוא קרוב מאוד להשיג תאוותו, אם באותו רגע יפחד פחד פתאומי, כגון, שכמעט ועשה תאונה חזיתית, ולרגע ראה את המוות למול עיניו, אזי, באותו הרגע נעלמה ממנו כל התאווה.
אם אדם יפחד מהעברה פחד מוות, ממילא לא יהיה בלבו מקום לחמדה. היצר הרע משכח מלב האדם את יראת ה', ואח"כ מושך את האדם לעשות עברות. אם האדם יעלה על לבו יראת ה', היצר הרע לא יוכל להתגבר עליו, וזה רמוז בפסוק: "וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ", כי ע"י יראת שמים אפשר להינצל מהיצר הרע ולא לחטוא כלל.
   
 
--------------------------------------------------------------------------------
פרשת משפטים
הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי: הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ: כִּי אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר וְאָיַבְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ וְצַרְתִּי אֶת צֹרְרֶיךָ: כִּי יֵלֵךְ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ וֶהֱבִיאֲךָ אֶל הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי וְהִכְחַדְתִּיו: לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם: וַעֲבַדְתֶּם אֵת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ: (פרק כג, כ-כה)
לכאורה קשה: במה זה שונה מפרשת כי תשא, שם לאחר חטא העגל, ה' אמר למשה: "לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה אַתָּה וְהָעָם אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וכו'... וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי וכו'... כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ, וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ", ושם משה דיבר לטובת ישראל, ואילו כאן, שישראל לא חטאו, ה' אמר שישלח מלאך, וישראל לא התאבלו ומשה לא ביקש על זה כלום? ועוד, כאן נאמר: "הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ", ואילו שם נאמר להיפך שאם אעלה בקרבך כיליתיך, לכן שלח מלאך. דבר נוסף, מה הצורך להזהיר: "לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם", וכי יעלה על הדעת שעם ישראל יעבדו את אלילי העמים לאחר שהוכח שלא הועילו כלום והפסידו במלחמה נגד בני ישראל?!
וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל יְהוָה אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק: וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל יְהוָה וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ וְהָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי יְהוָה וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה: וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי יְהוָה וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַיהוָה פָּרִים: וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ: וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע: וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת יְהוָה עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר: וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם: (פרק כד, א-יב)
מי אמר למשה לעלות אל ה'? מדוע קודם אמרו רק "נעשה", ואח"כ אמרו: "נעשה ונשמע", ואיך אפשר לעשות לפני ששומעים? ועוד קשה, כיצד אפשר לראות את הקב"ה והרי אין לו גוף ואין לו דמות הגוף?
 
ועתה נבוא ליישב ולבאר את הדברים:
המלבי"ם כתב שישנם שני סוגים של מלאכים: יש מלאך שהוא שליח שאדוניו איתו, ויש שליח שאין אדוניו איתו. מלאך שאדוניו איתו, הכוונה שאת עיקר הפעולה ה' עושה בעצמו, אך גם הפעולות שה' עושה בעצמו, נעשים ע"י שלוחיו המלאכים. באופן כזה הפעולה אינה נקראת על שם המלאך אלא רק על שם ה' המתלבש במלאך, ואז נקרא המלאך: "מלאך ה'" או "מלאך האלקים" כי שמו בקרבו (כמו שמצינו בחלום יעקב: "ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום יעקב וכו'... שא נא עיניך וכו'... אנכי האל בית אל"). ויש מלאך שה' שולח לעשות שליחות מסויימת, ואין ה' בקרבו.
על מסע בני ישראל במדבר נאמר: "וַיהוָה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה", ונאמר: "וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל", נמצא שעמוד הענן והאש נקראו בשם מלאך האלקים שהיה הולך לפניהם לשומרם ולהאיר להם, והוא היה מלאך שאדוניו איתו. מלאך כזה שלח להם עתה באומרו: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ", שהוא מלאך אשר ה' שוכן בקרבו, ובאמצעותו ישמור אותך בדרך ויביאך אל המקום אשר הוכן.
אבל אחר חטא העגל רצה ה' לשלוח מלאך שאין אדוניו איתו, רק שימסור בידו הכוח לעשות נסים ולשדד הטבע לצרכם. באומרו שם: "כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ", הכוונה כי יש הבדל בין הממרה פי המלך בפניו, שזה נקרא מורד במלכות ועונשו כבד מאוד, ובין העובר על מצות המלך שלא בפניו שזה רק חטא פרטי וניתן למחילה. לכן אמר שאם יהיה שליח שאדוניו איתו (כמו שבפרשתנו), אם יחטאו יחשב זה כמורד במלכות שמים בפניו ויתחייבו כליה, לכן אמר: "לא אעלה בקרבך", אלא שימסור הכוח למלאך לשומרם ולהביאם אל הארץ. לכן גם לא ציווה שישמעו בקולו, כי המלאך הזה נשלח רק לשומרם ולהביאם אל הארץ ואינו קשור למעשיהם כלל, לכן בני ישראל התאבלו ומשה התפלל על זה. אבל אצלנו מדובר במלאך כזה שה' שוכן בו (ויש בו יתרון נוסף על מלאך האלקים שהלך לפניהם עד הנה בעמוד אש וענן, כי הוא יוסיף שמירה יתרה בזמן שהם הולכים ומתקרבים אל ארץ אויביהם וצריך לכבוש האויבים ולגרשם).
הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ, כִּי אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר וְאָיַבְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ וְצַרְתִּי אֶת צֹרְרֶיךָ - משום שמלאך זה, ה' שוכן בקרבו, לכן "אם שמוע תשמע בקולו", למעשה זה "ועשית ככל אשר אדבר", כי ה' מדבר מתוך גרונו, ולכן צריך להישמר מפניו ולשמוע בקולו. וכדי שלא יחשבו שזה לרעתם, ואולי עדיף שישלח מלאך שאין ה' בקרבו, שגם אם יחטאו ימשיך לעשות שליחותו, לכן אמר שזה לטובתם, כי גדול יותר השכר של מי שעושה מצוות המלך ורצונו בפניו. כאשר שומעים את דבר המלך בעצמו שמדבר איתם פנים בפנים, זה מורה על האהבה הגדולה והדיבוק שיש בינם לבין המלך, ולכן "וְאָיַבְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ", שמרוב אהבתו אליהם, אויביהם נחשבים לאויבי ה'.
לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם - כתב האלשיך שהכוונה לאסור עליהם לעבוד את המלאך שה' שולח להם. כלומר, היה חשש שלאחר שעם ישראל יראו שהאומות אשר נלחמו בהם עבדו את המלאכים והשרים שלהם והפסידו, הם יחשבו שזה בגלל שהמלאך שלנו חזק יותר מהמלאכים והשרים של שאר האומות ולכן נוצחו, וא"כ כדאי לנו לעבוד את המלאך ששומר עלינו, על זה אומר: "וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם", שעובדים לשריהם, שגם אתה תעבוד את המלאך שלך, אלא "וַעֲבַדְתֶּם אֵת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם" לבדו.
וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל יְהוָה אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק - המלאך שה' שלח ללכת לפני בני ישראל אמר למשה שיעלה אל ה'. והיה זה ב-ד' בסיון, לפני מתן תורה. לביאור העניין יש להביא פסוקים גם מפרשת יתרו:
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְהוָה (יט, ט) - מכיוון שעם ישראל עדיין לא היו ראויים להתגלות ה' פנים אל פנים באספקלריא מאירה, לכן היה צורך שה' יתגלה למשה בעב הענן, כלומר, באספקלריא שאינה מאירה, ודרכו יוכלו העם לשמוע את דבר ה'. לפי המדרש בני ישראל ביקשו לראות את מלכנו ולדבר איתו פנים אל פנים, אך בני ישראל לא האמינו שה' ימלא את בקשתם כי ראו שה' שולח להם מלאך שהוא אמצעי בינם לבין ה', והבינו שאין הם ראויים לכך. משה אמר את דברי העם לה', שהם רוצים לזכות להתגלות ה' באספקלריה מאירה.
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם (יט, י) - הקב"ה הסכים למלא את בקשת העם להתגלות אליהם באספקלריה מאירה, פנים אל פנים, אך צריכים הם הכנה. לכן "לך אל העם וקדשתם", שע"י טבילה, פרישה, הגבלה, קורבנות והזאה תושלם טהרתם ויזדככו ואז יוכלו לראות ולשמוע את ה' כבקשתם.
וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי יְהוָה וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה (כד, ב) - משה סיפר לבני ישראל את כל האזהרות וההכנות הנצרכות, והם אמרו "כל הדברים אשר דבר ה' נעשה", הם אמנם קיבלו על עצמם לעשות את כל דברי ה', אך עדיין לא האמינו שה' עתיד להתגלות אליהם באספקלריה מאירה.
וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע - ביום גמר ההכנות, קרא להם מבראשית ועד מתן תורה, הם שמעו שאדם הראשון, קודם החטא, ה' היה מדבר איתו פנים מול פנים ומשתעשע איתו, ואחרי החטא, כאשר נדבקה בו "זוהמת הנחש" נתעכר ולא היה מסוגל לשמוע את קול ה'. אז הם הבינו שע"י ההכנות שעשו, נטהרו מזוהמת הנחש, והיו בדרגה ובמצב של אדם הראשון לפני החטא, וא"כ גם הם יכולים עתה לדבר עם ה' פנים מול פנים. אז אמרו: "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע", כלומר, שע"י ההכנות שנעשה, אז נזכה ונשמע את ה' פנים מול פנים באספקלריה מאירה.
וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר - כמובן שלא ניתן לראות את ה' ית' כי הוא תכלית הרוחניות ואנו בתוך גוף גשמי ואפילו על משה רבינו נאמר: "לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי", ומצינו בגמרא שהקיסר שאל את רבי יהושע "איה אלקיך?", רבי יהושע אמר לו שיביט אל השמש והקיסר לא היה יכול. אמר לו רבי יהושע: "זה אחד ממשמשיו הקטנים", ואם על השמש שהיא ברייה קטנה של ה' ית' אין אנו יכולים להביט ולראות, כל שכן לא שייך לראות את ה' בעצמו.
אך ההסבר לזה הוא: "וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר" - כלומר, מה שאין אנו מסוגלים לראות את ה' הוא לגודל האור הבוהק והמסנוור שאין עיני בשר ודם יכולים לראות, אך כאן כדי שבני ישראל יוכלו "לראות את ה'", ה' שם כביכול מתחת לרגליו, בינו לבין העם, "מסנן אור" (פילטר) שמחליש את עוצמת האור, ומכיוון שהאור היה כל כך חזק היה צורך בשני מסכים, "מסנני אור": "לבנת הספיר" שהוא אבן סנפירינון הנקרא דיאמנטי שהוא זך ולבן ("לבנת" - לשון לבן), וגם "עצם השמים לטוהר", שהוא כחול ואוסף את הראות, וע"י שני מסכים אלו יכלו, כביכול, "לראות" את ה'.
וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ - אצילי בני ישראל, אלו הם נדב ואביהו, ואליהם ה' לא שלח את ידו. ההבדל בינם לבין הזקנים, שהזקנים: "ויראו את אלקי ישראל", כלומר, ראו מעט ומיד פסקו, אך נדב ואביהו "ויחזו את האלקים", כלומר, לאחר שהם "ראו", הם הוסיפו גם לחזות שזהו לשון הסתכלות והתבוננות, שהוא יותר מראייה רגילה, ועוד שהיה זה לשם כוונת הנאה לזון את עיניהם, ולכן זה מכונה בלשון אכילה ושתייה.
   
 
--------------------------------------------------------------------------------
פרשת תרומה
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי: וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת: וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים: וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים: שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים: אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם:
על הפסוק הראשון יש כמה שאלות:
א. למה נאמר: "ויקחו לי תרומה", ולא "ויתנו"?
ב. מדוע יש כפילות: "ויקחו לי תרומה", "תקחו את תרומתי"?
ג. לשם מה השינוי, פעם "ויקחו"- לשון נסתר, ופעם "תקחו"- לשון נוכח?
ד. למה נאמר: "תקחו את תרומתי:, ולא תרומתו (של התורם)?
ועוד, מדוע התורה שדרכה לקצר, כה מאריכה בכל ענייני עשיית המשכן וכליו? מה מטרתו? ומדוע מקומה של הפרשה דווקא כאן, לאחר מעמד הר סיני?
ועוד דבר הדורש ביאור, מהו "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"?
אפשר ליישב עפ"י המדרש: "ויקחו לי תרומה, משלהם. אבל אחרי שהתנדב ונדר, תקחו ממנו בעל כורחו". ולפי זה פירוש הפסוק הוא כך: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" - כלומר, הם מעצמם מרצונם הטוב וללא כפייה, אבל "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ", שכבר התנדב ונדר, "תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי", תקחו ממנו אפילו בעל כורחו, אם בא לחזור בו, כי ברגע שהתנדב התרומה כבר שייכת לקב"ה, ולכן נקראת "תרומתי".
בפרשתנו התורה מאריכה מאוד בתיאור מפורט במצות בניית המשכן וכליו, אך את מטרת המשכן מסכמת התורה במילים אחדות: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם", בלא לבאר מהו מקדש, מה מטרתו, מהי שכינה וכיצד תשרה בו. הסיבה לכך היא שקדושה יש לחוש ושכינה יש להרגיש, ואי אפשר להגדיר דברים שברגש.
בכדי לנסות להבין את עניין המשכן, יש להקדים ולהביא את דברי המדרש: ויקחו לי תרומה, הדא הוא דכתיב: "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו", אל תעזבו את המקח שנתתי לכם וכו'... יש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו. אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, מכרתי לכם תורתי, כביכול נמכרתי עמה, שנאמר: "ויקחו לי תרומה", משל למלך שהיתה לו בת יחידה, בא אחד מן המלכים ונטלה, בקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו. אמר לו: בתי שנתתי לך יחידה היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך, אלא, זו טובה עשה לי, שכל מקום שאתה הולך, קיטון אחד עשה לי, שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, נתתי לכם את התורה, לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים, בית אחד עשו לי, שאדור בתוכו, שנאמר: "ועשו לי מקדש".
עפ"י המדרש, "ויקחו לי", הוא מלשון מקח, והמקח הוא התורה הקדושה, והקב"ה כביכול נקנה עם התורה. המדרש ממחיש את אהבת הקב"ה לתורה הקדושה ולעם ישראל, שאינו יכול להיפרד ומבקש שיעשו לו מקום לדור עמהם. הציווי בא להדגיש את הכלל: "קוב"ה ואורייתא וישראל חד הם", ואין להפריד ביניהם.
במעמד קבלת התורה בהר סיני נמסר הלקח הטוב לישראל, עם ישראל שמע וראה את הקב"ה ואת גבורותיו, וקיבל את התורה בנעשה ונשמע. בד"כ לאחר המקח המוכר והקונה נפרדים, וכל אחד הולך לדרכו, אך כאן בא הציווי "תורתי אל תעזובו", אל תעזבו את המקח ואת הקשר עם המוכר, כלומר, את האהבה והיראה, שהיו במעמד הר סיני.
לכן בא הציווי: "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה", כדי שיעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, שהוא כהמשך למעמד מתן תורה, בו בני ישראל נקשרו לקב"ה ולתורה כאחד. וכתב הרמב"ן: "סוד המשכן הוא שיהא הכבוד שהיה שוכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר, וכמו שאמר בסיני: "וישכון כבוד ה' על הר סיני", נאמר: "וכבוד ה' מלא את המשכן".
את ציווי המשכן מיד לאחר המעמד בהר סיני כהמשך למתן תורה, אפשר לראות גם מבחינה מעשית. בסיני ניתנה התורה בשני לוחות אבנים שהם העדות למעמד מתן תורה, ויש לשומרם בקדושה. על כן בא הציווי "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", כאשר הציווי המרכזי הוא "ועשו ארון", בכדי לתת בו את לוחות הברית.
רבנו בחיי משווה את המשכן למתן תורה גם בגדרי הקדושה: כשם שבסיני נדרשה מעם ישראל הכנה של פרישות, טבילה והתקדשות, כך גם במקדש ובמשכן יש הלכות קדושת המקום: "וטמא לא יגש". בסיני התייצב העם בתחתית ההר והיו אסורים לעלות, בראש ההר היה הענן, ובתוכו, בעב הענן, היתה דרגה פנימית של התגלות ה'. גם במשכן (ובמקדש) שער העזרה הוא כנגד תחתית ההר, ויש היכל שהוא כנגד הענן, ויש לפני ולפנים, קודש הקודשים, שהוא כנגד עב הענן. דבר זה מלמד שהמשכן, אותו קיטון של מלך שביקש לדור עמנו, הוא כדוגמת הר סיני, שיש בו להזכיר את ה"מקח", קבלת התורה ואת הקשר שבין הקב"ה נותן התורה לעמו ישראל.
במעמד קבלת התורה בהר סיני גם היו נסים למעלה מהטבע, כמו שאומר המדרש: "אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: כשנתן הקב"ה את התורה, צפור לא צווח, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דברו, אלא העולם שותק ומחריש". כל איתני הטבע דממו כדי להראות שהקב"ה והתורה הקדושה למעלה מהזמן והמקום, וכן היה גם במשכן ובבית המקדש, כמו שאמרו חז"ל: "עשרה נסים נעשו לאבותינו", שלא שלטו בו חוקי הטבע.
"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" הוא ציווי על כל אחד ואחד בעם ישראל להמשיך את מעמד הר סיני ואת עבודת ה' שהיתה שם. עם ישראל בסיני לא עבד עבודה מעשית, מלבד ההכנה והעמידה בתחתית ההר. גם הקבלה "נעשה ונשמע" נאמרה לפני מתן תורה, ובשעת העמידה בהר סיני קיבלו את התורה בכפייה בבחינת "כפה עליהם הר כגיגית". ואעפ"כ העמידה בתחתית ההר הוגדרה כעבודה, משום שכל העם שמעו וראו את הקולות, נחרדו ויראו מה' ית' מאוד, עד שפרחה נשמתם, והבינו באופן מוחשי, שאין כל מציאות אחרת בעולם מלבד מציאותו ורצונו יתברך.
החרדה היתה כה גדולה, עד שביקשו ממשה רבינו: "דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת", והוגדרה ע"י הקב"ה כיראת שמים אמתית שנאמר: "מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים". זוהי העבודה שבלב, שעם ישראל עבד את הקב"ה בהר סיני, וזוהי הכוונה "תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה", לפי שזו תכלית העבודה המתבקשת מהאדם עלי אדמות, ככתוב: "מָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ", והתוצאה ליראה ואהבת ה' היא: "לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ".
עבודת היראה שבלב, שהיתה בהר סיני, היתה בבחינת נגלה, שם היו קולות וברקים וענן כבד על ההר, עד שנחרד כל העם אשר במחנה. הקב"ה נגלה באופן מוחשי ביותר, והעם שמע וראה את הקולות בצורה מוחשית, המוכיחה שאין עוד מלבדו. כהמשך למעמד זה נצטוו על המשכן, שכל תפקידו להמשיך את עבודת ה' בלב, לאהוב אותו ולירא ממנו, אך זה בבחינת נסתר, דרך עבודת הקורבנות ודרך נדיבות הלב בתרומה למשכן.
ומה קורה בימינו שאין לנו בית מקדש, ולא קורבנות? כיצד נזכה להמשיך את עבודת היראה, שהיתה בהר סיני ובעבודת המקדש?
התשובה לכך רמוזה בפסוק: "אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי יְהוָה", וכתב בספר יראים: "כשם שציווה הקב"ה לתת מורא וכיבוד למקדש, כך ציווה לתת לשבת, שהרי הוקשו זה לזה". ונאמר בזוהר הקדוש שכאשר אומרים בקבלת שבת: "בואי כלה, שבת מלכתה", הכוונה לשכינה הנקראת "שבת". אותה השכינה הקדושה שהיתה שורה בבית המקדש, נמצאת איתנו בכל שבת ושבת, וכן נאמר: "לעולם לא זזה שכינה משבתות וימים טובים". ונכתב בספר מנוחה וקדושה: "ואין לנו שום דבר להאיר עינינו, לא מקדש ולא ציץ נזר הקודש ולא אפר פרה ולא שום כלי קודש, אך זה לבד שני סמי רפואה השאיר לנו ה' בחסדו, והם תורה ושבת, ועל ידם יודלק נר לנפשותינו".
מכל זה משמע, שבשבת אנו עומדים לפני ה' כמו בבית המקדש. וכתב ה'יערות דבש': "ראו כמה יש לנו לכבד את השבת, כי זו היא שמגינה בעדנו, ושכינה אז לנגדינו, ובאור אלקים חיים אנו הולכים, לכן צריך שמירה ביותר ביום השבת בכל הדברים, כעומד לפני השכינה... ולכן בכל מקום שמשמרים שבת כראוי, יש קדושת מקדש ושריית השכינה, ולכן מאוד יש ליזהר בשבת בעסקיו ודבריו וענייניו, כעומד לפני ה', ועיני ה' תמיד בו".
   
 
--------------------------------------------------------------------------------
פרשת תצוה
וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן: וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת: וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי: וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט וְעָשׂוּ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי:
בפרשתנו נדבר בע"ה בעניין בגדי הכהונה:
על אדם וחוה קודם החטא נאמר: "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ". לאחר שאכלו מעץ הדעת נאמר: "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת", לאחר שהקב"ה העניש אותם נאמר: "וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם". בספר "אהבת שלום" כתב, שלפני שהאדם חטא, הגוף שלו היה ככסות ומלבוש לנשמה, אך כאשר חטא, הוא השתמש בגוף שלו שלא לצורך הנשמה, ובאותו הרגע הרגיש שהוא ערום, כי לאחר החטא הגוף לבדו כבר לא יכול היה לשמש ככסות לנשמה. אדם וחוה תפרו חגורות כדי לכסות את ערוותם, אך זה לא היה מספיק, ולכן הקב"ה עשה להם כתנות עור, והלביש אותם בבגד שמכסה את כל הגוף.
למעשה, הבגדים שאנו לובשים הם לכאורה "אות קלון", כי רק בגלל החטא אנו צריכים בגדים. משל למלך שאחד מעבדיו בגד בו, והמלך כעונש אמר לו לכתוב על בגדו את המילה "בוגד", ושילך כך ברחובות העיר. דבר זה אף רמוז בבגדים: בגד מלשון בגידה, מעיל מלשון מעילה, לבוש מלשון בושה וכסות מלשון כיסוי, שרוצה לכסות את מעשיו. המלבי"ם כתב שמעילה ובגידה הם פעלים נרדפים ושניהם משותפים ללבושי האדם, שיקראו גם כן בשם מעיל ובגד. וכמו שהבגד (שהוא לבוש פנימי) יתכסה בו האדם, כן מכסה הבוגד בגידתו מחברו, כאיש המכסה ערוותו ע"י בגדו. והמעיל הוא הלבוש החיצוני שיתעטף בו מעל בגדיו, וכן המעילה שהיא מפורסמת.
הבגדים אמורים להזכיר לנו את חטאו של אדם הראשון, להזכיר לנו להיזהר מהיצר הרע ולהביא אותנו לידי תשובה. אך למעשה מצינו בגמרא להיפך: "דרבי יוחנן קרי למאני מכבדותא" (תרגום: רבי יוחנן היה קורא לבגדיו "מכבדים"), משום שהם מכבדים לאדם הלובשם. לפי זה אפשר להפוך את הבגד מ"אות קלון", לתכשיט נאה, וכל זה משום חסד ה'.
במדרש מובא: "ויעש ה' אלקים כתנות עור וילבישם" - מלמד שעשה לו הקדוש ברוך הוא בגדי כהונה כעניין שנאמר: "והנה איש לבוש הבדים", וכתיב: "כתנת בד קדש ילבש". מכאן אתה למד שכהן גדול דומה למלאך, כי מלאך ה' צבאות הוא".
ובמדרש רבה נאמר: "אדם הראשון היה בכורו של עולם, וכאשר הקריב קרבנו, לבש בגדי כהונה גדולה, שנאמר: "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם", בגדי שבח היו, והיו הבכורות משתמשין בהם. לפני שמת אדם, מסרן לשת, שת מסרן למתושלח, מתושלח מסרן לנח, עמד נח והקריב קרבן. נח מסרן לשם, והיה מקריב קורבנות, שם מסרן לאברהם והקריב קורבנות, אברהם מסרן ליצחק, עמד יצחק ומסרן ליעקב, שאף הוא היה מקריב קורבנות וכו'..."
הקב"ה הלביש את אדם הראשון בבגדים מיוחדים, בגדי כהן גדול אשר עליהם נאמר "לכבוד ולתפארת"! בכח בגדים אלו להפוך את המהות מבגד של בגידה, בושה וכלימה, לבגד של כבוד ותפארת. וכתב הרמב"ן: "שהכהן הגדול יהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים, כמו שאמר הכתוב: "כחתן יכהן פאר", כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן, כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה, כמו שמצינו בכתנת יוסף: "ועשה לו כתנת פסים", שפירושו מרוקמת כדמות פסים, והיא כתונת תשבץ, והלבישו כבן מלכי קדם. וכן הדרך במעיל וכתנת, והמצנפת ידועה גם היום למלכים ולשרים הגדולים, שהם פאר ושבח למכתירים בהם. והאפוד והחשן לבוש מלכות, והציץ נזר המלכים הוא".
הגמרא במסכת יומא שאלה מדוע בגדי הכהונה נקראים "בגדי השרד"? ותירצה, שאלמלא בגדי כהונה, לא היה נשאר משונאיהם של ישראל (הכוונה לעם ישראל, בלשון סגי נהור) שריד ופליט, ורש"י הסביר: "משום שעל ידיהן מקריבין הקרבנות המכפרין על ישראל".
ובמסכת ערכין מצינו שבגדי הכהונה מכפרים גם מצד עצמם: "אמר ר' ענני בר ששון: למה נסמכה פרשת בגדי כהונה לפרשת קרבנות? (רש"י: "בפרשת 'ואתה תצווה' נסמכ עניין המילואים לבגדי כהונה") לומר לך: מה קרבנות מכפרין, אף בגדי כהונה מכפרין; כתונת מכפרת על שפיכות דמים, דכתיב: "ויטבלו את הכתנת בדם"; מכנסים מכפרים על גילוי עריות, דכתיב: "ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה"; מצנפת מכפרת על גסי הרוח, כדרבי חנינא, דאמר ר' חנינא: יבא דבר שבגובה ויכפר על מעשה גובה; אבנט מכפרת על הרהור הלב, אהיכא דאיתיה, דכתיב: "והיה על לב אהרן"; חושן מכפר על הדינין, דכתיב: "ועשית חושן משפט"; אפוד מכפר על עבודה זרה, דכתיב: "אין אפוד ותרפים"; מעיל מכפר על לשון הרע, אמר הקדוש ברוך הוא: יבא דבר שבקול ויכפר על מעשה הקול; ציץ מכפר על מעשה עזי פנים, כתיב הכא: "והיה על מצח אהרן", וכתיב התם: "ומצח אשה זונה היה לך".
בספר החינוך כתב: שנצטוו הכהנים ללבוש בגדים מיוחדים לגדולה וכבוד ואז יעבדו במקדש, שנאמר: "ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו". הכהן, שהוא השליח המכפר, צריך לשים כל מחשבתו וכוונתו אל העבודה, על כן היה ראוי ללבוש בגדים מיוחדים אלו, שבכל מקום שבגופו שהיה מסתכל, מיד היה נזכר ומתעורר בלבו לפני מי הוא עובד. לכן בגדי הכהונה היו מכסים את כל גופו, והאבנט שחוגר במותניו, אורכו היה 32 אמה (16 מ'), והיה כורכו על גופו באופן שמרגיש בו תמיד בזרועותיו.
בגדי הכהונה מצד אחד היו "לכבוד ולתפארת", אך גם היו "לקדשו לכהנו לי" - בפני המון העם היה צריך הכהן הגדול ללבוש בגדי הוד והדר למען יהיה לו לכבוד ולתפארת, כי דרך העולם לכבד את ההדור בלבושו. אמנם באמת לא לשם כך היה עיקר התכלית של בגדי הכהונה, אלא בשביל הסודות המיוחדים והקדושה שיש בתוכם, לכן נאמר: "וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי", לחכמי הלב, שהם מבינים, תאמר, שהתכלית בבגדי הכהונה היא כדי "לקדשו לכהנו לי".
כולנו רוצים, מתפללים ומיחלים שיבוא המשיח, יבנה בית המקדש, ונזכה ונראה את הכהן הגדול הדור בלבושו, אך לשם כך לא מספיק רק להתפלל, אנו צריכים גם להתחזק בנושא צניעות הבגדים. הבגדים אמורים להזכיר לנו את חטא אדם הראשון, ולהביא אותנו לידי תשובה ושיפור המעשים. וידוע שבגדי פריצות וחוסר צניעות, גורמים לסילוק השכינה. על כל אשה ובת ללמוד את הלכות צניעות הבגדים, ועל כל איש להקפיד על כך בביתו, ואז בעה"י, נזכה לבניין בית המקדש ולגאולה הקרובה.
  
 וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם קֹדֶשׁ לַיהוָה:
אמר רבי יוחנן, שלוש מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח, ואלו הן: מפתח של חיה (יולדת) דכתיב: "ויפתח את רחמה", מפתח של גשמים דכתיב: "ויפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו", מפתח של תחיית המתים שנאמר: "וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם".
כל זה רמוז במילים פתוחי חֹתם: מפתחות החֹתם (חיה, תחייה, מטר) הם קודש לה', שלא נמסרו לידי שליח.
עפ"י הגר"א
 
  
   
--------------------------------------------------------------------------------
פרשת כי תשא
וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי: וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן: וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַיהוָה מָחָר:
יש לשאול בזה כמה שאלות:
א. כיצד יתכן שבני ישראל, שהיו דור דעה, יכשלו בעוון עבודה זרה, עשיית עגל הזהב שהוא פסל מסכה, אשר נאסר עליהם במפורש מפי הקב"ה בכבודו ובעצמו ארבעים יום לפני כן?
ב. כיצד הם מעיזים לבקש מאהרון הצדיק: "קום עשה לנו אלהים"?
ג. כיצד יתכן שאהרון אכן שיתף איתם פעולה ונענה לבקשתם? וגם אם התקוממו ונקהלו עליו להורגו, אם לא ישמע להם, הרי היה עליו למסור נפשו ולמות, כי עוון עבודה זרה הוא בכלל "יהרג ואל יעבור"!
ד. למה כל מי שהשתתף בעוון העגל נענש ומת, ואילו אהרון, שהוא זה שיצר אותו ובנה מזבח לפניו, לא רק שלא מת, אלא גם נעשה כהן גדול?
ה. איך יתכן שאמרו על פסל מעשה ידיהם, שעכשיו רק יצא מהתנור, שהוא הוציא אותם מארץ מצרים?
 
וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים: וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת: וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה: וַיֹּאמֶר אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר:
א. אם הלוחות היו כתובים, אז למה נאמר חרוט על הלוחות?
ב. הלוחות היו מעשה אלקים, היו בהם שמות קודש וקדושה יתרה, א"כ, כיצד משה שבר את הלוחות?
ג. לפני שמשה שבר את הלוחות, אמר: "מה פסח שהיא אחת מן המצוות, אמרה תורה: "כל בן נכר לא יאכל בו", התורה כולה כאן, וכל ישראל משומדים ואתננה להם?!". ולכאורה קשה, הרי הם כבר נתחייבו בקיום התורה והמצוות כבר קודם לכן, ואינם יכולים לחזור למצב הקודם, א"כ מהי התועלת שתצא אם ישבור את הלוחות?
בכדי להבין את עניין חטא העגל, יש להקדים לכך שכאשר בני ישראל יצאו ממצרים, עלו עימם גם ערב רב, שהיו גויים רבים ובכללם אף מכשפים וחרטומים מצריים. אמרו חז"ל שהקב"ה אמר אל משה: "אין לי חפץ בערב רב העולים עם בני", אך משה רבינו בכל זאת העלה אותם, כי חשב שיש בזה קידוש ה' בכך שאותם אנשים יתגיירו ויבואו אל הקדושה.
לאחר שעם ישראל שמעו את עשרת הדברות, משה עלה שוב להר סיני, כדי ללמוד את התורה מפי הגבורה ולהוריד את לוחות הברית. משה אמר להם שהוא עתיד לחזור עוד ארבעים יום עד חצות (שעה שישית מהזריחה), והבטיח להם שיוריד עימו את לוחות הברית, אשר יהיו בתוך ארון הברית, שם ישכין ה' שכינתו בתוכם, וזה יהיה להם אמצעי לעבוד את ה' ית'.
כאשר משה אמר שהוא יעדר לארבעים יום, כוונתו היתה לימים מלאים לילה ויום, שהם למעשה ארבעים ואחד יום, אך בני ישראל לא הבינו אותו. לכן ביום הארבעים לפי חשבונם המוטעה, כאשר ראו שבושש משה לבוא (כלומר, כבר באו שש שעות ומשה עדיין לא חזר), החלו לדאוג לו, שמא קרהו אסון ח"ו. השטן ניצל את ההזדמנות והראה להם דמותו של משה ברקיע, כאילו המלאכים עושים לו הלוויה, אז כולם היו בטוחים שמשה רבינו מת, ושהם נותרו ללא מנהיג.
לפני שמשה עלה להר סיני אמר לזקנים: "שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם, וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם, מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם", לכן ניגשו העם לחור ואהרון. היו בהם שתי קבוצות: הערב רב, שהיו עובדי עבודה זרה, רצו אלוה, וכוונתם היתה להכשיל בזה את עם ישראל, וישראל שאלו מנהיג. בפסוק: "קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ, כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ", רמוזים שתי הקבוצות: כנגד ערב רב נאמר: "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו", וכנגד ישראל נאמר: "כי זה משה האיש אשר העלנו", לכן אמרו "איש", לומר שאין רוצים עבודה זרה, אלא מנהיג כאיש.
אותם הערב רב, שביקשו שיעשו להם "אלהים", אמרו שאין כוונתם לשם עבודה זרה כדי לעובדו, אלא רק "אשר ילכו לפנינו", שינהיג אותם כמו שמשה היה מנהיג אותם, שיהיה להם אמצעי מוחשי, שבו תשרה השכינה ודרכו יוכלו לעבוד את ה', וביקשו "אלהים" ולא איש, כי איש יכול למות כמו משה, ועם ישראל הסכים איתם.
חור התנגד לזה בכל מאודו, הוא הוכיח אותם ולכן הרגוהו, אולם אהרון כביכול הסכים לדרישתם, וביקש שיביאו לו זהב כדי לעשות את העגל. ומי היו אהרון וחור? במדרש מובא שכאשר נמרוד זרק את אברהם אבינו לתוך כבשן האש, פנו כולם להרן, אחיו של אברהם ואמרו לו: "של מי אתה?", אמר להם: "אברהם אחי גדול ממני, אם אראה אותו שנמלט אני אומר של אחי אני, ואם לאו אני אומר שלכם אני", כיון שראה שנמלט אחיו אמר: "של אחי אני", נטלוהו והשליכוהו לתוך כבשן האש, ולא הספיק לירד עד שסימרהו האור, ונטלו המלך והשליכו לפני אביו, שנאמר: "וימת הרן על פני תרח אביו". אבל נחור לא נזרק לתוך הכבשן.
בשער הגלגולים (פרק לג) מובא שנחור התגלגל בחור בנה של מרים, והרן התגלגל באהרן הכהן, ושניהם באו לתקן עוון עבודה זרה. חור מסר עצמו למיתה כדי שלא להשתתף בעוון עבודה זרה ובכך הגיע לתיקונו, ואילו אהרון שלא מסר עצמו להריגה, לא הגיע לתיקונו (הוא היה צריך תיקון על כך שכאשר הרן נשרף באור כשדים לא היה זה בלב שלם).
א"כ, מדוע אהרון לא מסר עצמו למיתה?
עפ"י הגמרא, אהרון ראה שהרגו את חור, ואמר: "אם לא אשמע להם יהרגו גם אותי, ואז יתקיים בהם הפסוק: 'אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ אֲדֹנָי כֹּהֵן וְנָבִיא', ועל דבר כזה אין כפרה ולא תהיה להם תקנה ח"ו, לכן עדיף לעשות להם עגל, לעוון זה תיתכן תקנה בתשובה".
אמרו חז"ל: אמר רב נחמן בר יצחק, גדולה עברה לשמה ממצוה שלא לשמה שנאמר: "תבורך מנשים יעל אשת חבר הקיני". מכאן לומדים שישנה פעולה, שאף שבעצמותה היא רעה, מכל מקום כיוון שתכליתה טוב - לטוב תיחשב. ידוע הדבר שהמוסר גופו על קידוש ה', הרי הוא מקיים את אחת המצוות הגדולות ביותר, ונחשב לקדוש, על אחת כמה וכמה מי שמוסר נפשו, רוחו ונשמתו לסבול צער נצחי לאהבת ה' ית' ואהבת עם קודשו, עם ישראל, וודאי שראוי למנותו במעלת קודש הקודשים. וכן מצינו אצל גדולי התנאים, שהיה שגור על לשונם לומר על עם ישראל: "הריני כפרתן". כזה גם היה אהרון, היתה בו אהבת ישראל כה גדולה, עד שהיה מוכן כביכול לעבוד עבודה זרה, להפסיד בכך את כל התיקון שלשמו בא לעולם ולסבול לנצח נצחים סבל בל יתואר בעולם הבא, ובלבד שתהיה תקנה לעם ישראל. אהרון הקריב את עצמו ונשמתו למען עם ישראל, ואמנם לא זכה באותו גלגול לתיקון, אך הקב"ה שראה ללבו הטהור, מינה דווקא אותו לכהן הגדול שהוא השליח ציבור של עם ישראל.
למעשה אהרון לא התכוון כלל לעבודה זרה ח"ו, וכל מה שעשה היה רק כדי 'להרוויח זמן', כי ידע שמשה עתיד לרדת מן ההר. הוא אמר להם שעבור אמצעי זה דרוש זהב, ודווקא מתכשיטי נשיהם ובנותיהם, אשר יקרים להם, כי צריך להביא דווקא מהנאהב והיקר כדי שיחול על זה העניין הרוחני. אהרון חשב שהנשים לא ירצו לתת להם מתכשיטיהן, וכך ימשך הדבר עד שיבוא משה. ואכן הנשים לא רצו לתת את תכשיטיהן, אך עד מהרה נמצא פיתרון: "וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן". גם לגברים היו תכשיטים והם פרקו אותם מאוזניהם והביאו אותם מהר לאהרון.
לאהרון לא היתה ברירה, וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, מובא בחז"ל כי הערב רב, הם שעשו את העגל, וכן נאמר: "וַיִּגֹּף יְהוָה אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן", ונקרא על שם אהרון כי היה בסיבתו, שהוא השליך את הזהב לאש, ויצא העגל מעצמו, ע"י כישופים שעשו החרטומים בלא ידיעת אהרון. המילה חרט היא מלשון חרטום, כלומר שהחרטומים עשו את העגל בכח כישוף, והעגל יצא מעצמו מהאש, התנועע ודיבר. וַיֹּאמְרוּ, הערב רב, אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, הם חשבו שבתוך העגל הזה שורה השכינה, והקב"ה מדבר מתוך גרונו.
כאשר ראה אהרון את מה שנעשה, ביקש לתקן זאת, הוא בנה מזבח (לשם שמים), ואמר: "חַג לַה' מָחָר", חג לה', ולא לעבודה זרה, מחר ולא היום, כי אולי עד אז ירד משה מההר. אבל, "וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים, וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק", "העם", הכוונה לערב רב, שקמו בהשכמה לפני רדת משה מן ההר, והספיקו לזבוח לעגל ולעבוד עבודה זרה לעיני בני ישראל, שעמדו כצופים מהצד, ולא הוכיחו אותם (ודבר זה נחשב להם לעוון כמו שנאמר: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא").
באותה שעה ה' אמר למשה: לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וכו'... וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וכו'... הקב"ה אמר למשה: "כי שיחת עמך אשר העלית מארץ מצרים", הכוונה לאותו הערב רב אשר העלה משה, אשר עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ, הם חטאו בעשיית העגל שכביכול עשאוהו להם, לעצמם, אולם: וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, הם החטיאו גם את בני ישראל. לכן: הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם, מידת הדין קיטרגה על כל עם ישראל, שכמעט כולם (מלבד שבט לוי) הביאו זהב עבור עשיית העגל, הקב"ה רצה שמשה יעורר את מידת הרחמים ע"י תפילתו, לכן אמר לו: "הניחה לי", לגלות לו שהדבר תלוי בו.
משה מבקש רחמים על עם ישראל: "וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהָיו, וַיֹּאמֶר: לָמָה יְהוָה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה", משה טוען, אם עמי, הערב רב, הוא זה ששיחת בפועל, וגרם למכשול, "למה יחרה אפך בעמך?", עם ישראל, שהם עצמם לא ממש עבדו עבודה זרה.
וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים, וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת וכו'... וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר.
בכדי להבין עניינים אלו יש להקדים למה שאמרו חז"ל, שבאותיות נברא העולם. הקב"ה "איסתכל באורייתא וברא עלמא", וכפי תמונת האותיות ב"מכתב האלקים", נעשה הכל בעולמות. לאחר שחטא אדם הראשון, השתנו האדם, העולם ואף האותיות. בעת הבריאה היו אותיות מנצפ"ך פשוטות, בלא שום עקמומיות, בצורתן כאותיות סופיות בלבד. כאשר האות מ' היתה סגורה (ם'), לא היתה מיתה בעולם ולא היו יסורים. האות נ' היתה פתוחה (ן'), ואז לא היו נפילה ושיעבוד. האות צ' הפתוחה (ץ') מרמזת על הצדיקים שהיו ברום המעלה. האות פ' היתה פתוחה (ף'), ולא היה צריך לסתום את הפה בשום זמן. האות כ' הפשוטה (ך') סימלה את הכף שמקבלת מזונות, פרנסה ושפע בלא טורח.
אולם לאחר החטא האדם נענש, אז גם נשתנו האותיות, האות מ' נהיתה פתוחה, ואותיות: נ',צ',פ' ו- כ' נהיו כפופות, כנגד חמש קללות:
א. באה מיתה לעולם.
ב. "ארורה האדמה", אז נולדה מציאות של גלות.
ג. יהיה בעצבון ודאגה (ודבר זה הוא גם לצדיקים שדואגים על צרות הרבות אשר פוקדות את דורם).
ד. "ואכלת את עשב השדה", לפני כן היתה לו מעלה בדיבור (פה) על הבהמות, ועתה הושווה להן.
ה. "בזיעת אפך תאכל לחם", צער וקושי המזונות והפרנסה.
כאשר בני ישראל אמרו בקבלת התורה: "נעשה ונשמע", הם חזרו למצב שנמצא בו אדם הקאשון קודם החטא, ולכן גם האותיות השתנו וחזרו למצב שהיו בעת בריאת העולם. כך גם היו האותיות שעל גבי לוחות הברית: "וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" האותיות שעל הלוחות (שהיו בחריטה) היו בצורת האותיות של "מכתב האלקים" בו נברא העולם כצורת האותיות הסופיות, בלא אותיות מנצפ"ך כפופות. ודרשו חז"ל על המילה "חרות": חירות משעבוד מלכויות, חירות ממלאך המוות, חירות מיסורים, חירות מגלויות וחירות מכל מרעין בישין. וכל זה נבע מאותה חריטה שהאותיות היו פשוטות.
אמרו חז"ל: "כשירד משה מהר סיני וראה את הסירחון שסרחו ישראל במעשה העגל, נסתכל בלוחות וראה שפרח כתב מעליהן, ושיברן תחת ההר, מיד נתאלם, ושוב לא היה יכול להשיב דבר. מאותה שעה נגזרה גזרה על ישראל, שילמדו אותה מתוך הצער ומתוך השעבוד ומתוך הטילטול ומתוך הטירוף ומתוך הדחק ומתוך שאין להן מזונות, בשכר אותו הצער, עתיד הקדוש ברוך הוא לשלם להן שכרן לימות המשיח ולעולם הבא".
כאשר עם ישראל חטאו בעגל, שוב לא יכלו לחיות בלא הקללות, כי הצער מכפר, לכן אותן האותיות שהיו בלוחות לא יכלו להשאר שם ו"פרחו". לכן בלוחות השניים לא נאמר: "מכתב אלקים", אלא רק: "פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ", כתבתי את הדברים אבל לא את אותו הכתב, כי שם (בלוחות השניות) היו אותיות מנצפ"ך כפופות.
משה ראה שפרחו משם האותיות והבין שפרחה משם גם הקדושה, הוא רצה לעשות מעשה אשר יזעזע את העם, ולכן הוא שבר את הלוחות. בכך הוא הראה לכולם שלא שייך לעבוד את העגל ובו בזמן להיות צדיקים ולקבל תורה, וכדרך שאמר אליהו הנביא לעם: "עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם ה' הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו", הרי שפסיחה על שתי הסעיפים, היינו אחיזה באור וחושך יחדיו, גרועה יותר מהליכה אחרי הבעל לגמרי.
דבר זה מצוי בימינו בכל אחד ואחד מאיתנו, שמצד אחד שומרים תורה ומצוות, ויש דברים שאנו מקפידים לעשותם בתכלית ההידור, אולם ישנן גם מצוות רבות שאנו מזלזלים בהן, ולפעמים אפילו נכשלים בעברות ממש באופן תמידי (כגון: לשון הרע, אבק גזל, שמירת העיניים, צניעות, ועוד...). וזו אחת מדרכי היצר הרע שאומר לאדם: "לא נורא, אתה עדיין צדיק ומלא מצוות ומעשים טובים, וגם אם לא תקפיד על מצווה אחת, עדיין יש לך יתרת זכות גבוהה". אך העדפת חלק מהמצוות עלול לגרום לכך שבסופו של דבר יאבד גם את כל מה שיש לו.
קיום התורה מדורי דורות אינו ניתן לשינויים בהתאם לרוח הזמן והתקופה. התורה היא נצחית ומתאימה לכל אדם בכל עת ובכל תקופה. קיום המצוות הוא כבוחן של קבלת התורה בפנימיות, והאדם אינו יכול לקבוע איזו מצוה "נוחה לו" ושייכת לו ואיזו לא.
דבר נוסף, שורש הטעות בחטא העגל היה בכך שרצו לעשות כפי הבנתם, ואף שכוונתם היתה לכאורה טובה, מעשה זה ודאי לא היה רצוי. היה עליהם להתייעץ עם גדולי הדור אם דבר זה הוא רצון ה' ולשמוע להם, ולא רק שהם לא עשו זאת, אלא אף הרגו את חור שהוכיח אותם ולא רצה לעשות את רצונם. חייבים אנו לקיים "ועשית ככל אשר יורוך", ולא לסור מן הדבר אשר יורו, ימין ושמאל, ואפילו אומרים על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל, שהוא נגד הבנת שכלנו, חייבים אנו לשמוע, שכל הנוטל עצה מן הזקנים אינו נכשל.
   
 
--------------------------------------------------------------------------------
פרשת ויקהל
וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת אֹתָם: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַיהוָה כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת: לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר: קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיהוָה כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְהוָה זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת:
 
ויש לשאול:
א. מדוע נאמר לשון הקהלה והרי כולם היו במדבר במקום אחד, ולא היה צריך לקבץ אותם ממקומות רבים?
ב. מדוע נאמר: "תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה", ולא: "תַּעָשֶׂה מְלָאכָה"?
ג. בפרשה הקודמת נאמר למשה, קודם ציווי המשכן ואח"כ עניין שמירת השבת. מדוע משה הקדים כאן אזהרת השבת לציווי מלאכת המשכן?
ד. מה הקשר בין המשכן לבין השבת?
מפרשי התורה אומרים שעניין המשכן ועשייתו נועד כדי לכפר על מעשה העגל, וכן הוא במדרש אגדה: "תבוא "ועשו לי מקדש", ותכפר על מעשה העגל, שנאמר בו: "קום עשה לנו אלהים", ותבוא קהלת משה רבינו, שנאמר: "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל", ותכפר על קהלת אהרן, דכתיב: "ויקהל העם על אהרן", ותבוא אמירת משה רבינו שנאמר: "ויאמר אליהם משה", ותכפר על אמירת אהרן, שנאמר: "ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים", תבוא אמירת: "זה הדבר", ותכפר על אמירת: "כי זה משה האיש", תבוא: "אלה הדברים", ותכפר על אמירת: "אלה אלהיך ישראל". תבוא נתינת זהב התנופה, ותכפר על נתינת זהב העגל". מכאן רואים שכל פרט בעניין המשכן, הוא כנגד משהו ממעשה העגל, ובכוחו לכפר, אולם נראה שהמשכן בלבד אינו מספיק כדי לכפר לעם ישראל עוון זה.
במעשה חטא העגל, שהיה עבודה זרה, בני ישראל כפרו בכל התורה כולה, "שכל הכופר בע"ז כאילו מודה בכל התורה כולה, וכל המודה בע"ז ככופר בכל התורה כולה". ונראה שהכפרה והתיקון לזה נעשה גם ע"י שמירת השבת, וכמו שאמרו חז"ל: "כל המשמר שבת כהלכתו, אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש - מוחלין לו, שנאמר: "שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ", אל תקרי מחללו אלא מחול לו". והבית יוסף כתב: "מפני ששבת שקולה כנגד כל המצות, שהיא מורה השגחה וחידוש העולם ותורה מן השמים, וכיוון שהוא שומר שבת, ודאי העבודה זרה שעובד, אינו מפני שמאמין בה, ולכן יש לו תוחלת מחילה ע"י תשובה".
מצות השבת גם מביאה לידי אמונה וביטחון בקב"ה, לכן נאמר: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה", כדי להשריש את האמונה בכך שכל העבודה והעמל בא מהקב"ה, וכן כל ההצלחה שיש לאדם במעשה ידיו, הכל הוא מאיתו יתברך, ולא בבחינת "כוחי ועוצם ידי", שהאדם עושה בעצמו.
כאשר עם ישראל אמרו במתן תורה: "נעשה ונשמע", הם חזרו למצב שבו היה אדם הראשון לפני חטא עץ הדעת. כאשר חטאו בעגל הזהב, חזרו להיות שוב במצב שלאחר החטא הקדמון. בחטא עץ הדעת, נפגמו ונתקלקלו כל ימי השבוע, מלבד ליום השבת. המגיד מדובנא אמר על כך משל: אדם עשיר מאוד קנה בדים יקרים כדי לתפור בהם חליפה יוקרתית, עבור בר המצוה של בנו יקירו. הוא מסר את הבדים לחייט המומחה ביותר, כדי שיתפור לו מכנסיים, וסט ומעיל. יום לפני בר המצוה, לקחו הוא ובנו את המכנסיים והחליפה שכבר היו מוכנים כדי למדוד. הילד הלך כמה צעדים מחוץ לחנותו של החייט כדי להתרגל לחליפה, אך לפתע עברה מכונית והשפריצה עליו כתמי שמן וזפת שהיו על הכביש. המכנסיים והמעיל התלכלכו בלא תקנה, אולם הווסט שנשאר אצל החייט לא נפגע כלל.
כאשר אדם הראשון חטא, היה זה ביום שישי, כל הימים שהיו לפניו, גם הם נפגעו, אולם השבת שעדיין לא היתה בעולם, נשארה טהורה, ולכן בכוחה לכפר על מעשה העגל שהוא בבחינת חטא עץ הדעת.
לפני שעם ישראל חטאו בעגל, השטן הראה להם, שכביכול משה רבינו מת, ומיטתו פורחת באוויר. כל העולם היה חושך ואפלה, ענן וערפל וערבוביא, וכל ישראל היו שרויים בבהלה ובפחד, שבורים ורצוצים על מות מנהיגם, אדון הנביאים. הפחד, הבהלה והבלבול, גרמו להם לאבד את העשתונות, ומתוך כך השטן גרם להם לחטוא.
ביום השבת האדם אסור במלאכה, ויש מִצוה שלא יחשוב כלל על עסקיו, ויהא בעיניו כאלו כל מלאכתו עשויה. הוא שרוי בשמחה כי בשבת אסור להיות בצער, ולכן הראש שקט ופנוי מהבלי העולם הזה של כל ימות השבוע, ופנוי ללמוד תורה. אז הוא אוגר כוחות רוחניים עבור כל ימות השבוע, וכך יכול הוא לעמוד כנגד פיתויי היצר, ולהתגבר על כל תאוותיו ורצונותיו הגשמיים.
נאמר בגמרא: "אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל - לך והודיעם". אולם גם מצינו: "אין לו להקדוש ברוך הוא בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר: יראת ה' היא אוצרו". ולכאורה קשה, כאשר נאמר: שאין בבית גנזיו אלא, הכוונה שיש רק, ומה יש? רק אוצר של יראת שמים. וא"כ היכן השבת בבית גנזיו של הקב"ה?
ה'מעדני שמואל' מתרץ שיסוד השבת הוא יראת שמים. וכן מצינו גם במשנה: "הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות, ושכח לעשרן ושואלו בשבת, יאכל על פיו", כלומר אע"פ שעם הארץ אינו נאמן לומר שהפריש תרומות ומעשרות, בשבת נאמן. וכתבו התוספות: "כשם שאימת שבת על עם הארץ, כך אימת תרומה על עם הארץ, שעם הארץ ירא לשקר בשבת". כדי להגיע למעלת וקדושת השבת, צריך יראת שמים לדקדק בהלכות השבת, ולזה אפשר להגיע רק ע"י לימוד הלכות שבת.
מכל מקום, על מצות השבת הקב"ה אמר למשה: "לך והודיעם", וצריך להבין, מה מיוחד דווקא בשבת, שהיה צורך להודיע לעם ישראל?
צריך להודיע, כאשר יש מקום לטעות ולהבין לא נכון. כמו במעשה עם ר' שמעלק'ה מניקלשבורג, שבא לפניו עני מרוד וביקש ממנו צדקה. ר' שמעלק'ה שהיה אף הוא עני מרוד נתן לו את מעיל החורף שלו, כדי שימשכן אותו ויוכל לקנות משהו להחיות את נפשו (הוא עשה חשבון שכעת קיץ, ועד החורף ה' יעזור). כאשר הגיעה הרבנית, הוא סיפר לה שהביא לעני את מעיל החורף שלו, אך היא צעקה בבהלה: "מה עשית?! בכיס המעיל המרופט הזה, החבאתי את שרשרת הזהב היקרה שלי!". כאשר הרב שמע זאת, הוא רץ מיד וחיפש אחר העני. כאשר ראהו החל לרדוף אחריו, אך העני פחד וברח. בעזרת עוברי אורח הוא תפש את העני ואמר לו: "תדע לך שבכיס המעיל שהבאתי לך יש שרשרת זהב יקרה, אל תמכור אותה בזול!". דבר כזה אכן צריך להודיע!
ונראה לתרץ עפ"י מה שכתבנו, שהשבת היא בבחינת יראת חטא, "ויראת חטא מביאה לידי קדושה", שמשה צריך היה להודיע לעם ישראל על מעלת השבת וקדושתה, שזה מעל ומעבר למה שחושבים: בשבת, הקב"ה בכבודו ובעצמו, נמצא איתנו. נאמר בזוהר הקדוש שכאשר אומרים בקבלת שבת: "בואי כלה, שבת מלכתא", הכוונה לשכינה הנקראת "שבת".
המן הרשע, המשנה למלך אחשורוש, אסף את כל ידידיו ואוהביו, "וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת כְּבוֹד עָשְׁרוֹ וְרֹב בָּנָיו וְאֵת כָּל אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ וְאֵת אֲשֶׁר נִשְּׂאוֹ עַל הַשָּׂרִים וְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמֶר הָמָן אַף לֹא הֵבִיאָה אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשָׂתָה כִּי אִם אוֹתִי וְגַם לְמָחָר אֲנִי קָרוּא לָהּ עִם הַמֶּלֶךְ". כלומר, מה שהמן קרוב למלך ורק הוא קרוא למשתה עם המלך, ולא באופן חד פעמי, אלא גם למחר, דבר זה חשוב לו יותר מהכל. אנו עם ישראל קרואים בכל שבת ושבת למשתה עם המלך.
כתב המסילת ישרים: "האדם לא נברא אלא להתענג על ה', ולהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא, ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא". ונאמר בנביא: "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וכו', אָז תִּתְעַנַּג עַל יְהוָה וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר". מכאן רואים שתכלית השבת היא, להתענג על ה', וא"כ יש אפשרות ע"י השבת להתענג על ה' אפילו בעולם הזה, ולכן השבת נקראת "מעין עולם הבא".
בגמרא מסופר על רבנו הקדוש, שלאחר פטירתו קיבל רשות להגיע כל ערב שבת לביתו. והיה מגיע בבגדי השבת כשם שהיה לבוש בעודו בחיים, והיה מקדש לבני ביתו. כאשר נודע הדבר, הפסיק לבוא כדי שלא להוציא לעז על שאר הצדיקים, שאינם יכולים לעשות כן. ולכאורה קשה, איך הוא היה מוכן לרדת לעולם הזה השפל, ובו בזמן להפסיד מעונג קדושת העולם הבא?
בספר 'עטרה למלך' כתב, שאם רבנו הקדוש ביקש רשות מהקב"ה לרדת לכאן לעולם הזה ביום השבת, משמע, שקדושת השבת בזה העולם גדולה לא פחות מקדושת השבת בעולם הבא. וכן כתב הרמב"ם: "כל השומר את השבת כהלכתה ומכבדה ומענגה כפי כחו, כבר מפורש בקבלה, שכרו בעולם הזה יתר על השכר הצפון לעולם הבא".
לכן הקב"ה אמר למשה: לך תודיע לעם ישראל אל תמכרו את השבת, היא לא נועדה רק למעדנים ומטעמים, היא קדושה ויקרה מאוד.
לכן הקהיל משה את כל עדת בני ישראל, להכניסם כולם יחד תחת כנפי השכינה, מתוך אמונה גמורה בה' יתברך, כמו שהיתה קודם חטא העגל. וקודם ציוום על שמירת השבת, כדי שע"י זה תיכנס בלבם האמונה בה' יתברך ובהשגחתו, וכך יתוקן עוון העגל.
בני ישראל קיבלו על עצמם את מצות השבת, ומכיוון "שמחשבה טובה מצטרפת למעשה", נחשב להם כאילו שמרו שבת בפועל, ובכך הורידו על עצמם מקדושת השבת, והשכינה חזרה למחנה ישראל. עכשיו אפשר לצוות על עניין המשכן, שישלים את כפרת חטא העגל.
בפרשת 'כי תשא', נאמר למשה, לומר לבני ישראל את מצוות המשכן ואח"כ מצוות השבת, אך היה זה לפני חטא העגל, אז השכינה היתה שורה בעם ישראל. בפרשתנו, לאחר חטא העגל, משה מקדים לומר לישראל את מצות השבת, ואח"כ עניין המשכן, משום שהיה צריך להחזיר את השכינה למחנה ישראל.
ועיין עוד מה שכתבנו בזה בסוף פרשת תרומה.
   
 
--------------------------------------------------------------------------------
פרשת פקודי
אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן, מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן:
לכאורה קשה, הרי אין מילה מיותרת בתורה, א"כ מדוע נאמר "המשכן, משכן", שהוא לכאורה כפול ומיותר?
רש"י כתב שזה: "רמז למקדש, שנתמשכן בשני חורבנין על עונותיהן של ישראל". דבר זה אינו מובן, מהו הטעם להזכיר את חורבנות בית המקדש, הראשון והשני, הצפויים בעתיד, דווקא עכשיו, כאשר חונכים את המשכן?
היעלה על הדעת, שכאשר החתן עומד תחת חופתו, יאמר לו השדכן: "כאשר אשתך תתגנה בעיניך ותתגרשו, אל תשכח אותי, יש לי גם הצעות של גרושות איכותיות וטובות"?!
כך גם כאן, וכי לא מצא הכתוב מקום מתאים ומוצלח יותר להזכיר את חורבן בית המקדש, אלא בשעה זו, ביום חתונתו וביום שמחת לבו, יום חנוכת משכן העדות?!
אפשר להבין במשל: אדם עשיר מאוד נאלץ לנסוע לרגל עסקיו המסועפים למדינה מסוכנת, בה מסתובבים פושעים אכזריים השודדים עשירים ואח"כ רוצחים אותם. בטרם יצא למסעו, הקפיד שלא ימצאו במזוודותיו דברים יקרי ערך, ולא יהיו עליו תכשיטי זהב ויהלומים. הוא הסיר את שעון הזהב מעל ידו ולבש בגדים בלויים ופשוטים, וכן הקפיד גם שלא לקחת כסף, יותר ממה שהוא צריך לנסיעה.
כך יצא האיש לדרכו, מקווה ומתפלל לשוב בשלום ממסעו המסוכן. כאשר הגיע למחוז חפצו, פתאום הבחין שעונד הוא על אצבעו טבעת זהב משובצת ביהלום ענק ומרהיב. הוא החביא את הטבעת, השתדל לשמור עליה שלא תאבד והתפלל שלא לפגוש בשודדים חסרי המצפון.
הטבעת אכן לא אבדה, וגם בשודדים לא נפגש, אולם נפגש הוא עם מחלת הקדחת, אליה לא היה מחוסן, וכך נפל למשכב כשהוא חולה מסוכן. למזלו הטוב הוא הצליח למשכן את הטבעת, ובכסף הרב שקיבל תמורתה, יכול היה לשכור רופא מומחה שיטפל בו בנאמנות. תוך מספר שבועות החלים, התאושש, וכאשר קם ממיטת חוליו, הרוויח את סכום הכסף הנדרש, סילק את החוב וקיבל לידיו שוב את הטבעת היקרה. רק אז הבין כי ארע לו נס מן השמים, והטבעת שנשכחה הצילה את חייו.
כך גם בעניין חורבן בית המקדש. על הפסוק: "מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם לְעִיִּים", דורשים חז"ל: "מזמור"?!, לכאורה היה לו לומר "קינה", ומתרצים: "אמר אסף שירה על שכילה הקב"ה חמתו בעצים ובאבנים שבביתו, ומתוך כך הותיר פליטה בישראל, שאלמלא כך, לא נשתייר משונאי ישראל שריד". כלומר, הקב"ה החריב את בית המקדש, וע"י כך עם ישראל נשאר חי וקיים.
אם כך, מזמורו של אסף דומה הוא לשמחתו של אותו עשיר, ששמח על הטבעת שהצילה אותו מרדת שחת. אף המקדש שעליו שפך הקב"ה את חמתו, הציל את עם ישראל.
וזה מה שהובטח לנו בפסוק זה, שאף שעתיד המשכן להתמשכן בעוונותיהם של ישראל, מובטח לנו שבאחרית הימים נזכה לפדות את המשכון בשמחה, ויבנה שוב בית המקדש בתפארתו, במהרה בימינו, אמן.
פרשת פקודי היא האחרונה מתוך חמש פרשיות שבהן מתואר, בפרטי פרטים, כל עניין המשכן וכליו. בפרשתנו הכתוב מציין את ביצוע עבודת המשכן, כשההדגשה שכל פרט ופרט נעשה במדוייק, "כאשר צוה ה' את משה", ולבסוף סיכום חוזר של כל העבודה והמלאכה כאחד.
כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הָעֲבֹדָה, וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה:
הכתוב מדגיש שבני ישראל עשו את כל העבודה, ומשה רואה שעשו את כל המלאכה, מהו ההבדל בין מלאכה לבין עבודה? ועוד, לכאורה היה מספיק לכתוב רק: "ויברך אותם", והיינו מבינים שהכוונה למשה, מדוע מדגיש הכתוב "ויברך אותם משה? מה ברך אותם משה?
את ההבדל שבין מלאכה לעבודה, מבאר הרמב"ן, שהעבודה מורה על עצם הפעולה, ואילו המלאכה מורה על התוצאה, והיצירה שנוצרה בעקבות העבודה. כוונת הכתוב שבני ישראל עשו את העבודה, את הציווי וההוראה של "ועשית" לפרטיו, והכל נעשה לשמה ככל אשר ציווה ה' את משה. משה ראה בנבואה כיצד המשכן וכליו צריכים להיראות עוד לפני שנעשו, כמו שנאמר: "ככל אשר אני מראה אותך", וכעת, בגמר המלאכה, שראה איך הכל תואם באופן מושלם כפי שראה בנבואה, ברך אותם ברכה מיוחדת.
רש"י כתב: "אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, ויהי נעם ה' אלקינו עלינו ומעשה ידינו וכו', והוא אחד מאחד עשר מזמורים שבתפלה למשה". רש"י לא אומר לנו רק את נוסח הברכה, אלא גם מדגיש שזה במזמור "תפילה למשה" בתהלים. האלשיך כתב שכאשר משה רבינו ראה שבמשך שבעת ימי המילואים, לא שרתה שכינה, התפלל ואמר את כל המזמור, שתוכנו תפילה לה' שישרה שכינתו במשכן.
כוונת התפילה לומר שלא על צדקתינו, אנו מבקשים מה' שישרה שכינתו עלינו, אלא מרוב חסדיו, ובכדי להבין יותר יש להתבונן באותו המזמור:
תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲדֹנָי מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ בְּדֹר וָדֹר: בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל וּמֵעוֹלָם עַד עוֹלָם אַתָּה אֵל: תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם: כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה: זְרַמְתָּם שֵׁנָה יִהְיוּ בַּבֹּקֶר כֶּחָצִיר יַחֲלֹף: בַּבֹּקֶר יָצִיץ וְחָלָף לָעֶרֶב יְמוֹלֵל וְיָבֵשׁ: כִּי כָלִינוּ בְאַפֶּךָ וּבַחֲמָתְךָ נִבְהָלְנוּ: שַׁתָּה עֲוֹנֹתֵינוּ לְנֶגְדֶּךָ עֲלֻמֵנוּ לִמְאוֹר פָּנֶיךָ: כִּי כָל יָמֵינוּ פָּנוּ בְעֶבְרָתֶךָ כִּלִּינוּ שָׁנֵינוּ כְמוֹ הֶגֶה: יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן כִּי גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה: מִי יוֹדֵעַ עֹז אַפֶּךָ וּכְיִרְאָתְךָ עֶבְרָתֶךָ: לִמְנוֹת יָמֵינוּ כֵּן הוֹדַע וְנָבִא לְבַב חָכְמָה: שׁוּבָה יְהוָה עַד מָתָי וְהִנָּחֵם עַל עֲבָדֶיךָ: שַׂבְּעֵנוּ בַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וּנְרַנְּנָה וְנִשְׂמְחָה בְּכָל יָמֵינוּ: שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ שְׁנוֹת רָאִינוּ רָעָה: יֵרָאֶה אֶל עֲבָדֶיךָ פָעֳלֶךָ וַהֲדָרְךָ עַל בְּנֵיהֶם: וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ: (תהלים צ')
תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים - האור החיים הקדוש בפרושו על הפסוק: "ויברך אותם משה", דייק מהמילה "משה", שהיא לכאורה מיותרת, "לומר שלא תהיה ברכה זו קלה בעיניך, כי משה "איש האלקים" ברכם, ודבר גדול הודיע הכתוב בדבר זה". כלומר, משה רבינו ברך אותם מכח היותו משה "איש האלוקים".
הברכה תלויה לא רק בגדולתו של המברך, אלא גם במושגיו: אדם פשוט המברך שתשרה שכינה, אינו דומה כלל למשה רבינו "איש האלקים" המברך אותה ברכה בדיוק. כל אדם המברך לנועם ה', מבקש לפי מושגיו והשגותיו, עד כמה שהוא מרגיש בנועם. אולם על משה רבינו נאמר, שתמונת ה' יביט, במראה ולא בחידות, הוא הרגיש וידע מהי שכינה, מהי קרבת ה' ונועם ה' שזה העידון הגדול מכל העידונים שיכולים להימצא. לכן אם משה רבינו מברך שתשרה שכינה, ואומר: "ויהי נועם ה' אלקינו עלינו", הרי שזו ברכה מיוחדת.
אֲדֹנָי מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ בְּדֹר וָדֹר - בשם אדנו"ת נשתלשל השפע האלוקי ונברא העולם, ובו חסים ומתקיימים כל הבריות. כבודו מלא עולם, ובכל זאת בחר בנו ועושה עמנו חסדים ושומר עלינו בכל דור ודור.
וממשיך למנות את החסדים: מֵעוֹלָם עַד עוֹלָם אַתָּה אֵל - כל ימי משך העולם אתה מתנהג בחסד המתייחס אל שם "אל". כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל - גם כאשר אדם הראשון חטא לפניך והיה צריך למות באותו היום, עשית עמו חסד וחישבת לו יום אחד לאלף שנה וכו'...
שׁוּבָה יְהוָה עַד מָתָי וְהִנָּחֵם עַל עֲבָדֶיךָ - כאן משה רבינו מבקש מה' שיהפך מידת הדין (אדנו"ת) לרחמים (הוי"ה), ושישיב את שכינתו לעם ישראל, וגם אם ישראל חטאו בעגל, הנחם על עבדיך, שהם האבות הקדושים: אברהם, יצחק ויעקב.
שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ שְׁנוֹת רָאִינוּ רָעָה - שמחנו גם אם אין אנו ראויים לקבל טובות, כימות עיניתנו במצרים, שהיה העינוי בלי סיבה, ולא היינו ראויים לאותן הצרות.
יֵרָאֶה אֶל עֲבָדֶיךָ פָעֳלֶךָ וַהֲדָרְךָ עַל בְּנֵיהֶם - שהאבות הקדושים יראו איך שַבְתָ לסכך בשכינתך עלינו (בניהם).
וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ - יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. ולזה צריכים לשני דברים: א. שיהיו צדיקים. ב. שהמשכן מעשה ידיהם, יהיה בדיוק, בכל פרטיו, כמו המשכן הרוחני שבשמים. משה מבקש שהמשכן הגשמי אשר עשו כל אותם "חכמי הלב", יהיה מכוון כנגד המשכן הרוחני, ובכך יזכו לנועם ה' ולהורדת השכינה עליהם.
מטרת המשכן היתה שישמש מעון לאדם שיבוא לידבק בשכינה. כאשר בני ישראל היו רואים את המשכן, אשר בו שרתה השכינה הקדושה, היו רואים את גדולת ה' יתברך ופועלו, והיו שוכחים לרגע את הבלי העולם הזה. נכנסה בהם אהבת ה' ויראת ה', והם שאפו להתחזק יותר רוחנית, להתקדש ולעבוד את ה' בלבב שלם. ע"י "ועשו לי מקדש", אז, "ושכנתי בתוכם".
כיום, שבעוונותינו הרבים אין לנו משכן ולא מקדש, הדרך לזכות לנועם ה', היא ע"י לימוד התורה הקדושה ועשיית המצוות, וכמו שכתב המסילת ישרים: "שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להימצא וכו'... והאמצעים המגיעים את האדם לתכלית הזה, הם המצוות אשר צונו עליהן האל יתברך שמו". אולם, אין הכוונה שנקיים את המצוות כמצות אנשים מלומדה, מצוות צריכות כוונה, צריך להכניס "לב" ורגש למצוה ולעשותה מתוך אהבת ה'. ולזה אפשר לזכות ע"י התבוננות במעשה בראשית, כמו שכתוב: "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה", התבוננות במעשיו ובחסדיו אשר עשה ועושה איתנו בכל זמן ובכל שעה.
   
 
--------------------------------------------------------------------------------
ויקרא
 
--------------------------------------------------------------------------------
פרשת ויקרא
וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהוָה מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם: אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי יְהוָה:
א. על השאלה מדוע האות א' במילה "ויקרא" כתובה באות א' זעירא? מתרצים, שמשה רבינו, מתוך ענותנותו הגדולה, לא רצה לכתוב "ויקרא", שהוא לשון של כבוד, שה' יתברך קורא אליו, ורצה לכתוב רק "ויקר", שהוא לשון מקרה, כמו שנאמר כאשר ה' התגלה לבלעם הרשע. אך ה' לא הסכים לזה והכריח אותו לכתוב "ויקרא", משום כבודם של ישראל, ומשה כתב "ויקרא" בא' זעירה. נשאלת השאלה, מדוע א"כ, ה' לא הכריח אותו גם לכתוב "ויקרא" עם אות א' רגילה?
ב. מה כוונת הכתוב: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'"? המילה "מכם" לכאורה מיותרת, משום שיכול היה לכתוב: "אדם כי יקריב קרבן לה'".
ג. על הפסוק: "אדם כי יקריב מכם", נאמר: "למה נאמר אדם? לומר לך - מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל". וקשה, מדוע חז"ל הביאו ראיה מאדם הראשון, אשר עליו לא נאמר באופן מפורש בתורה שהקריב קרבן, ולא הביאו ראיה מקין והבל, שאף הם לא הביאו מן הגזל, שהכל היה שלהם, ועליהם כתוב במפורש בתורה שהביאו קרבן?
ד. קרבן מביא אדם המתחרט על מעשיו, ורוצה לחזור בתשובה, א"כ מה צריך להזהיר שלא יביא מן הגזל? וכי יעלה על הדעת שירצה להביא קרבן גזול ובכך להוסיף חטא על פשע? ועוד, האיסור להביא קרבן גזול נכתב באופן מפורש בפסוק: "כִּי אֲנִי יְהוָה אֹהֵב מִשְׁפָּט שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה", וא"כ מדוע חז"ל צריכים ללמוד זאת מהפסוק: "אדם כי יקריב מכם", שהוא אינו מפורש?
ועתה נבוא לבאר וליישב:
הרמב"ן כתב על מטרת הקרבן: "כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה, כי חטא לאלקיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה, שיהא דמו תחת דמו נפש תחת נפש". כלומר, בשעה שאדם רואה את קרבנו נשחט, ונקרב על גבי המזבח, צריך הוא לחשוב שכך היה ראוי להיעשות בגופו שלו מפני חטאיו, ובחסדי ה' יתברך, הוקרבה הבהמה תחתיו. כך ישבר לבו בקרבו ויכנע לפני ה', יחזור בתשובה ולא ישוב לכסלה עוד.
מכאן משמע, שכאשר אדם נכנע בענווה לפני ה', ומקיים את המצוות בלי מחשבת גאווה, נחשב לו כאילו הקריב נפשו לה' בכל רגע ורגע. על האדם להגיע למדרגה כזאת שכל כולו יהיה נקרב לפני ה' יתברך, ויגיע לזה ע"י שכל מעשיו יהיו לשם שמים, מתוך הכנעה.
אדם חזר מחתונה בשעה שתים בלילה, קרא קריאת שמע שעל המיטה והתחיל להירדם. פתאום הוא התעורר מקול בכי התינוק הרעב. אחרי שהכין ונתן לו 'מטרנה', ניסה שוב לישון, ואז, בתו העירה אותו ואמרה: "אבא אני צמאה". הוא קם מהמיטה, הכין לה לשתות, חזר לישון ואז התינוק שוב בכה כי רצה מוצץ. אחרי חצי שעה, צלצל השעון המעורר כי כבר צריך לקום לתפילה... אם הוא מתגבר כארי וקם לתפילה למרות העייפות הגדולה וראשו הכואב, הרי שזו מסירות נפש גדולה, וזה נחשב כאילו שהוא הקריב את עצמו לפני ה' יתברך.
ולא עוד אלא שחז"ל אומרים, שכל הזובח את יצרו ומתוודה, מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב קרבן. וכן אמרו, בזמן שבית המקדש קיים אדם מקריב עולה - שכר עולה בידו, מנחה - שכר מנחה בידו, וכל מי שמשפיל את עצמו ומכניע את יצרו, מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקורבנות שנאמר: "זבחי אלקים רוח נשברה, לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה". היצר הרע בכל יום ויום מתגבר על האדם ומבקש להורגו, ואדם כזה המוסר נפשו ומתגבר עליו במסירות נפש, הרי שנחשב כאילו הקריב את עצמו לפני ה' יתברך, ולכן נאמר: "אדם כי יקריב מכם", שיקריב את עצמו. ונאמר: "מי שעושה תשובה, מעלין עליו כאלו עלה לירושלים ובנה בית המקדש ומזבח, והקריב כל הקורבנות שבתורה, שנאמר: "זבחי אלהים רוח נשברה".
עפ"י דברים אלו אפשר להסביר מה הכוונה "שלא יביא מן הגזל". כאשר אדם בא לבית המקדש להקריב קרבן, צריך הוא לבוא בהכנעה, ואם לתפילה שהיא כנגד הקורבנות צריך הכנה, כל שכן שבכדי להביא קרבן לרצון ה' יתברך, צריך האדם להכנה גדולה, וע"י הכנה ראויה אפשר להגיע להכנעה לפני ה'. מי שאינו מתכונן כראוי בהבאת קרבנו, נחשב לו כביכול שהוא גוזל דעת המקום, וקרבנו דומה לקרבן הבא מן הגזל, כי לא בא להקריב בלב שלם מתוך כניעה ולבו לא נשבר בקרבו. ההכנה לפני הקרבת הקרבן היא לשוב בתשובה שלמה לפני ה' יתברך.
לכן הביאו חז"ל ראיה דווקא מקרבנו של אדם הראשון אע"פ שאינו כתוב במפורש בתורה, כי אדם הראשון לאחר חטא עץ הדעת, התחרט על מעשיו ועשה תשובה מתוך הכנעה גדולה, התוודה על חטאו ואף ציער את עצמו ופרש מאשתו מאה ושלושים שנה. ונמצא שאע"פ שהביא קרבן בהמה, הוא גם הקריב את עצמו ע"י התשובה שעשה, ולא היה זה קרבן מן הגזל, שהרי נכנע לפני ה' (אבל בקרבן קין והבל לא מצינו הכנעה, שהיה זה קרבן תודה).
משה רבינו כתב "ויקרא" עם א' זעירא, וה' הסכים איתו, כי יש בזה רמז ליסוד שכתבנו שצריך לנהוג בשפלות וענווה. נאמר במדרש שמשה רבינו זכה לכך שה' יתברך בכבודו ובעצמו יקרא לו, מתוך שהקטין את עצמו וברח מן השררה באומרו: "לא איש דברים אנוכי". דבר זה רמוז באות א' הקטנה (ומספרה בגימטריה - אחד, שהוא המספר הקטן ביותר), לרמז שאדם צריך להקטין את עצמו, ואז גם יזכה ל"אלף", מלשון: "ואאלפך חכמה", שהתורה תתקיים בו, כי התורה מתקיימת רק במי שדעתו שפלה.
למעשה כל המילה "ויקרא" רומזת לכך: האות ו' היא כפופה, לרמז שאדם צריך להשפיל את עצמו, והאותיות "יקר", הן אותיות "ריק", שרומז שעל האדם להרגיש עצמו כריק וחסר, אפס גמור, כלום.
כתב ה'אורחות צדיקים': "הענווה היא סולם לעלות לדרכי הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "ידרך ענוים במשפט, וילמד ענוים דרכו". וממנו יגיע להשיג יראת השם ברוך הוא, שנאמר: "עקב ענווה יראת ה'". השכינה שורה על הענווים, שנאמר: "אשכון ואת דכא ושפל רוח". הקדוש ברוך הוא היטה שכינתו על הר סיני וירד למטה, והניח כל ההרים הגבוהים. וכתיב: "הקיצו ורננו שכני עפר, כי טל אורות טלך" - מי שנעשה שכן לעפר בחייו בעולם הזה, יחיה לעולם הבא. וכתיב: "כי רם ה' ושפל יראה". ומי שמשים לבו כבשר, תפילתו נשמעת, דכתיב: "יבוא כל בשר להשתחוות לפני, אמר ה'"; וכתיב: "שומע תפילה עדיך כל בשר יבואו".
אמר רבי יהושע בן לוי: "כמה גדולים נמוכי רוח לפני הקדוש ברוך הוא. שבזמן שבית המקדש קיים, אדם מקריב עולה - שכר עולה בידו; מנחה - שכר מנחה בידו. אבל מי שדעתו שפלה, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקורבנות כולם, שנאמר: "זבחי אלהים רוח נשברה". ולא עוד אלא שאין תפילתו נמאסת, שנאמר: "לב נשבר ונדכה, אלהים לא תבזה". (סוטה ה:)
הקרבן מקרב את האדם לבורא יתברך, ובימינו שאין לנו בית מקדש ולא קורבנות, יש לנו במקומם תפילה ותורה, שעל ידם יכול האדם לזכות לקרבת ה'. התפילה כיום במקום קורבנות, שנאמר: "ונשלמה פרים שפתינו". וגם התורה כקרבן, עפ"י מה שמצינו בגמרא: ריש לקיש אמר: "כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם", אמר רבא: "כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא חטאת ולא מנחה ולא אשם", אמר רבי יצחק: "כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם".
כמו במעשה הקורבנות, אף לתורה ולתפילה צריכים מסירות נפש, הכנה, תשובה, שפלות וענווה, וע"י זה יכולים אנו להיות קרבן לה' יתברך.
   
 
--------------------------------------------------------------------------------
פרשת צו
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ: וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ: וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר: וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים: אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶה:
רש"י כתב בזה הלשון: "אין צו אלא לשון זרוז מיד ולדורות. אמר ר' שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס".
ולכאורה קשה:
א. וכי יעלה על הדעת שבגלל חסרון כיס אהרון הכהן ובניו הצדיקים לא יעשו את אחת ממצוות התורה כראוי?!
ב. איזה חסרון כיס יש כאן?! הרי אין להם הפסד מהקרבת העולה, אלא רק מניעת רווח.
ג. מה שייך לומר על הקרבת קרבן עולה "מיד ולדורות", והרי קורבנות מקריבים רק בזמן שבית המקדש קיים?
לפי הפשט אפשר ליישב, שיש כאן ציווי לכהנים שיזהרו מאוד בהקרבת הקורבנות שלא יפסלו חלילה את הקרבן ויגרמו לבעלים חסרון כיס, כי אם יפסל יצטרך להביא קרבן אחר.
ונראה ליישב גם לפי הדרש: מצינו שלאיברים רבים יש "כיס", כלומר, כיסוי השומר על האדם לחטוא באותם איברים: לעיניים ישנם עפעפיים, כדי שאם רואה מראה אסור, יוכל מיד לעצום את עיניו. לאוזן יש תנוך, כדי שיוכל לסתום אוזניו ולא לשמוע דברים אסורים. ללשון יש שיניים ושפתיים, כדי שלא לדבר לשון הרע. ואילו ללב אין כיסוי, יש לו "חסרון כיס", ועל כן אמרו חז"ל: "בכל יום ויום אין אדם ניצול מהרהורי עברה".
עפ"י זה אפשר לומר, שיש כאן רמז לאדם שיזהר להכניע את היצר הרע היושב על הלב, וכמו שאמרו חז"ל: "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע", והיינו על ידי שיעסוק בתורה כמו שאמרו: "בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין". קרבן עולה מכפר על הרהורי הלב, ולכן כאן הוא המקום לזרז את האדם בזה, ודבר זה אכן שייך לדורות.
ועוד נראה ליישב עפ"י הנאמר בגמרא: "אמר רבי יצחק, מאי דכתיב: 'זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם'? כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם". וכן: "אמר אברהם: "רבונו של עולם, שמא ישראל חוטאין לפניך אתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה?" אמר לו: "לאו" וכו'... אמר לפניו: "רבונו של עולם, תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם?" אמר לו: "כבר תקנתי להם סדר קרבנות, בזמן שקוראין בהן לפני מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני ואני מוחל להם על כל עונותיהם".
ועפ"י זה כתבו הטור והשולחן ערוך שטוב לומר בכל יום פרשת הקורבנות, כגון פרשת העולה, מנחה, שלמים, חטאת ואשם, וכשיסיים פרשת העולה יאמר: "רבון העולמים יהי רצון מלפניך שיהא זה חשוב ומקובל לפניך כאילו הקרבתי עולה בזמנה, וכן יאמר בפרשת המנחה והשלמים והאשם".
בשו"ת "בית אפרים" מובא טעם לדבר זה: רבים הם דיני הקורבנות וקשים להבנה, בכדי להקריב קרבן, יש ללמוד היטב את כל דיני הקרבן. לימוד זה הוא מתיש ומייגע, אך אם לא ילמד מנין ידע את תורת הקורבנות, אופן הקרבתם ודרך אכילתם? נמצא א"כ, שאדם זה העוסק בדיני הקורבנות, לומד זאת בכדי לדעת כיצד ואיך להתנהג כאשר יביא קרבן. לימוד זה הוא בכלל מעשה ההקרבה, שאם לא ילמד לא ידע.
בזמן הזה שאין לנו קורבנות, בכל זאת יש לעסוק בלימוד עניינם, שהלימוד הוא תחילת המעשה, ורק מי שלומד ויודע בידו להקריב. א"כ, אף שבפועל אינו יכול להקריב, שהרי בית המקדש עדיין לא נבנה, מ"מ אם למד ויודע, הרי הוא נחשב אנוס על עצם מעשה ההקרבה, ועל כך אמרו חז"ל: "חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה".
בזמן שבית המקדש היה קיים, הקורבנות היו מכפרים רק על עברות שנעשו בשוגג, אולם מי שעשה עברות במזיד, לא היה מביא קרבן, כי לא היה כח בקרבן לכפר על זדונות. אם נתבונן במדרש שהבאנו לעיל נבחין בדיוק מעניין: אברהם אבינו, בבקשתו אומר: "שמא יחטאו", שזה לשון שוגג, ואילו הקב"ה אומר ש"מוחל להם על כל עוונותיהם", שזה לשון מזיד. ומכאן שהקב"ה הבטיח שבאמירת הקורבנות, לא רק השגגות מתכפרים, אלא אף עברות שבמזיד.
ונראה שהטעם לזה, שעם ישראל בשורשו ובעצמותו טוב הוא, מחלק אלוק ממעל, א"כ גם כאשר מזדמן להם חטא, אף אם הוא במזיד, הוא יחשב לשוגג, כיוון שעוונותיהם של ישראל אינם בעצמותם, אלא רק במקרה, ובפרט בהיותנו במצב של גלות ובהסתר פנים, בריבוי הייסורים והצרות, כל העוונות בוודאי לשגגות יחשבו.
למעשה, הדרשה: "כאילו הקריב עולה", לא נאמרה רק על לימוד ענייני הקורבנות בלבד, אלא אף בכל לימוד תורה מתוך עמל ויגיעה: "כל העוסק בתורה, כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם".
לימוד התורה שייך בכל הדורות, ונראה שכוונת הכתוב לזרז גם על לימוד התורה, ובמיוחד באופן שיש בו חסרון כיס, וכמו שאמרו חז"ל במסכת אבות: "רבי מאיר אומר: הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה", וכן: "עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי".
בפסוק: "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶה" רמוז כיצד אפשר להצליח בלימוד התורה. אש תמיד, מלשון התמדה, שצריכים להתמיד בלימוד לחזור ולשנן וללמוד ברצף. אם ניקח קומקום חשמלי כדי להרתיח בו מים, ונפעיל אותו במשך דקה ונכבה לשתי דקות, נפעיל לשתי דקות ונכבה לחמש דקות... באופן כזה המים לעולם לא יגיעו לרתיחה. כדי שהמים ירתחו יש להפעיל את הקומקום ברצף, ללא הפסקה. כך גם בלימוד התורה, וכמו שכתב "החזון איש": "התמידות בלימוד היא סוד הקדושה".
דבר נוסף, הוא התפילה, על כל דבר צריך להתפלל ובמיוחד על הצלחה בלימוד התורה, כמו שמצינו במשנה: "רבי נחוניא בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש וביציאתו תפלה קצרה. אמרו לו: "מה מקום לתפלה זו?" אמר להם: "בכניסתי אני מתפלל שלא יארע דבר תקלה על ידי, וביציאתי אני נותן הודאה על חלקי".
אש תמיד של התורה "תוקד על המזבח", המזבח רומז לקורבנות, והתפילה במקום הקורבנות, כמו שנאמר: "ונשלמה פרים שפתינו". אם מתמיד ומתפלל על לימוד התורה, מובטח לו שאש תורתו "לא תכבה", אלא תשאר בקרבו תמיד.
   
 
--------------------------------------------------------------------------------
פרשת שמיני
וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָה: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן:
בפרשתנו מסופר על חנוכת המשכן: משה רבינו שימש בכהונה גדולה במשך שבעה ימים, וביום השמיני נמשחו אהרון ובניו לכהונה. ואז בשיא השמחה, כאשר נדב ואביהוא, בני אהרון, באו להקריב קטורת, "ותצא אש מלפני ה', ותאכל אותם וימותו לפני ה'". ונשאלת השאלה, למה ומדוע? אם בגלל שהקריבו אש זרה, ודאי שלא היה זה במזיד, אלא בשוגג, וא"כ למה נתחייבו מיתה? ואם אכן נתחייבו מיתה, מדוע ה' המית אותם דווקא כעת, בשיא השמחה, הרי ה' הוא "אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת", ולכאורה היה אפשר לחכות ליום אחר?
דבר נוסף, נאמר: "וידום אהרן", ומשמע שהיה לו מה לומר, אך לבסוף לא אמר. נשאלת השאלה, מה היה לו לומר? ומדוע לא אמר? ולמה נאמר בלשון "וידום אהרון" ולא "וישתוק אהרון"?
והנראה ליישב, שכל עניין מיתת בני אהרון, דווקא באופן הזה, ובזמן הזה הוא תיקון גדול לכמה עניינים.
על הקב"ה נאמר: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא". ולכאורה קשה, מה שבח הוא למשפטי ה' יתברך שאין בהם עוול, וכי במשפטי בני אדם מותר שיהיה עוול?
ביאר זאת רבי יצחק בלאזר: משפטי בני אדם, אף שנעשו על פי הדין והיושר, לא יתכן שלא יהיה בהם שום עוול ועיוות הדין, כי אין בכוחו של בשר ודם לכוון במדויק את גודל החטא ועומקו, ובוודאי שאין באפשרותו למדוד את מידת העונש המדוייקת המגיעה לחוטא, אלא שבשר ודם אומד כפי יכולתו את החטא ועונשו, ועל פי אומדנו קובע וגוזר את הדין.
זאת ועוד על הפסוק: "מִשְׁפְּטֵי יְהוָה אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו'', חכמי המוסר פירשו, כי במשפט בשר ודם נלקח בחשבון רק שיעור הצער והכאב של החוטא עצמו, ואף שבהכרח מעונשו של החוטא נגרם צער וסבל גם לסובבים אותו, אם זה לבני משפחתו או לידידיו ומכריו, הרי אין באפשרותו של בשר ודם להתחשב בכך בגוזרו את עונשו של העבריין. נמצא אפוא, שבכל עונש שניתן ע"י בשר ודם, בוודאי נענשים וסובלים גם אלו הנקיים מכל חטא ואשמה.
אבל להבדיל, משפטי ה' אינם כן, כל פרט ופרט נלקח בחשבון - אין צער, ולו גם הקטן ביותר, הנגרם לאדם בדרך מקרה. עונשו של החוטא, כמו גם של הסובבים אותו, נמדד בדיוק מופלא. אם עלול להיגרם צער או בושה לאדם שאינו ראוי מצד עצמו לעונש זה, הרי לא ייענש החוטא כלל וכלל. לכך כיוון הכתוב באומרו: "מִשְׁפְּטֵי יְהוָה אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו".
עפ"י דברים אלו אפשר להבין שעצם מיתת בני אהרון באופן כזה, היה "סגירת מעגל" בכמה עניינים, וכעונש ותיקון, תוך חשבון מדוייק, לאהרון, לבניו ולכל עם ישראל.
במדרש מונים חז"ל את חטאי בני אהרון, אשר עליהם נתחייבו מיתה: "על שנכנסו שתויי יין, ועל שנכנסו בלא רחיצת ידים ורגלים, ועל שנכנסו מחוסרי בגדים, ומה היו חסירין, אמר ר' לוי מעיל היו חסירין, ועל ידי שלא היו להם בנים, ועל ידי שלא היו להם נשים, ועוד, שהיו משה ואהרן מהלכין תחילה, ונדב ואביהוא הולכין אחריהם, והיו אומרים: "מתי ימותו שני זקנים אלו, ואנו נוהגים בשררה על הצבור תחתיהם". ועוד "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו", מכאן שהיו ראוין להשלחת יד, שנאמר: "ויחזו את האלהים", מלמד שהגיסו את לבם וזנו עיניהם מן השכינה".
לכאורה קשה, שכל מה שהזכירו חז"ל במדרש אינו כתוב כלל במקרא, ואילו ממה שכן כתוב במפורש: "וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם", חז"ל לכאורה מתעלמים. ובכלל, כיצד אפשר לומר על נדב ואביהוא שהיו צדיקים גדולים והיו שקולים כנגד משה ואהרון (כמו שהביא רש"י שאמר משה לאהרון: "רואה אני שהם גדולים ממני וממך"), שעשו כאלו עברות? וגם מה שאמרו שהיו חסרים מעיל, לכאורה קשה, כי אדרבה, אם היו לובשים מעיל היו מתחייבים מיתה לפי שלא היו כהנים גדולים?
ונראה ליישב שמה שזנו עיניהם מן השכינה, לא נשאו נשים ושדיברו על משה ועל אהרון, מתי ירשו את מקומם, היה זה מתוך רוב חשקם ותאוותם להתקרב לבורא יתברך, שרצו להיות כמו משה שמדבר באופן ישיר עם ה' יתברך. ולכן כמו משה שפרש מאשתו, הם לא רצו לישא נשים ולכן לא הולידו בנים. הם ידעו בעצמם שהם צדיקים גדולים ורצו לזכות למעלה גדולה בעבודת ה'. אולם למעשה, דבר זה הביא אותם לגאווה, כי כאשר יש מעלה ללא הכנה ראויה של ענווה ויראת ה', עלולים לטעות בה. חז"ל מגלים שהיתה להם כוונה נוספת (עמוק בתוך לבם) במה שלא נשאו נשים: "היו אומרים אחי אבינו מלך, אבינו כהן גדול, אחי אמנו נשיא, אנחנו סגני כהונה, איזו אשה הוגנת לנו?!", מכאן רואים, שהשורש האמתי הוא גאווה שהיתה בלבם.
במעשה הקטורת היתה להם הזדמנות לעשות תשובה ולתקן את מעשיהם ואת גאוותם, בכך שיבטלו דעתם וישאלו את משה ואהרון כיצד להקריב את הקטורת. אולם הם לא נטלו עצה ונכנסו "שתויי יין", שזהו בלבול המחשבה. ולא רחצו ידיהם ורגליהם, שלא עשו תשובה. הם היו "חסרים בחינת המעיל" - שהמעיל מכפר על מה שבקול (לשון הרע), והם לא עשו תשובה על מה שדיברו על משה ועל אהרון.
הם חשבו בלבם שהם גדולים יותר ממשה ואהרון, ולכן לא התייעצו עם משה ואהרון, הם עשו כהבנתם ובכך נכשלו בהלכה, והביאו אש הדיוט למזבח וזה נחשב לאש זרה, כי האש היתה צריכה לרדת מן השמים. חז"ל אומרים לנו מהו השורש והגורם לכך שהביאו אש זרה, והוא הגסת דעתם, שהיתה בהם גאווה ולא התייעצו עם משה ועם אהרון. מכאן יש ללמוד עד כמה צריך האדם להזהר ולהתבטל בפני רבותיו.
נראה שבמילים "אש זרה" רמוזים החטאים שמנו חז"ל: א- אשה, שלא היו נשואים, אמירה (שדיברו על משה ואהרון), ש- שתויי יין, ז- זרע, שלא היו להם בנים, זנו עיניהם מן השכינה, ר- רחיצת ידים ורגלים, ה- הגיסו את לבם.
כמובן שכל הדברים הללו הם בגדר של עברה דקה מן הדקה, אך בהתאם לדרגתם, הקב"ה דקדק איתם כחוט השערה, ונתחייבו מיתה כדי לכפר על אותו עוון של אש זרה, ולא נידונו כשוגגים, כי היה להם לשאול את משה ואת אהרון כיצד עליהם לנהוג.
בספר "שער הגלגולים" מובא, שנדב ואביהוא היו מנפש אדם הראשון, והיו שקולים כנגד כל ישראל, ואם ישראל לא היו חוטאים בעגל לא היו נדב ואביהוא נשרפים. אולם כאשר עם ישראל חטאו בעגל, חזרה זוהמת הנחש להתדבק בנפש אדם, שהם נדב ואביהוא, ולכן הוצרכו להשרף. וזהו עניין פסוק: "ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'", כי הם גרמו לשריפתם, ולכן כל בית ישראל יבכו עליהם, יען כי הם שקולים ככל ישראל, כי הם נפש אדם עצמו. ובכך שכל בית ישראל יבכו עליהם, יש כאן גם תיקון לבני ישראל. וכן נאמר בתלמוד הירושלמי: "אמר רבי חייה בר בא בני אהרן באחד בניסן מתו, ולמה הוא מזכיר מיתתן ביום הכיפורים? ללמדך שכשם שיום הכיפורים מכפר על ישראל, כך מיתתן של צדיקים מכפרת על ישראל". בכך שעם ישראל יבכו, יתאבלו ויצטערו על מות שני בני אהרון, יש גם תיקון מידה כנגד מידה על מה ששמחו בחטא העגל.
נאמר במדרש שמיתת שני בני אהרון, היתה עבורו כעונש ותיקון על חלקו בחטא העגל. אהרון הכהן, בכך ששמע לעם ועשה את עגל הזהב, גרם לערבוב שמחתו של הקב"ה ביום שמחתו, שבאותו יום שעבדו לעגל, היו צריכים לקבל את לוחות הברית. אולם הקב"ה, בוחן כליות ולב, ידע שכוונתו היתה טהורה, ועשה זאת מתוך אהבתו הגדולה לעם ישראל, שחשש שירצו להורגו, ובכך לא תהיה להם תקומה ח"ו. ולכן הקריב את עצמו, ואת העולם הבא שלו, כדי לנסות להשהות אותם עד שיבוא משה, אך מכל מקום שמחתו של הקב"ה עורבבה ע"י מעשה זה.
נמצא שמצד אחד לאהרון מגיע שכר על אהבתו והקרבתו לעם ישראל, והדבר המתאים ביותר הוא שאהרון יבחר להיות כהן גדול, השליח ציבור של עם ישראל, ויקריב את קורבנותיהם. אולם עבור ביטול השמחה של הקב"ה ביום שמחת לבו, ראוי הוא שאהרון יענש אף הוא בביטול שמחתו שלו, ביום שמחת לבו. לכן ביום שנמשח להיות כהן גדול, לשרת בקודש, שזהו ללא ספק יום שמחת לבו, נענש בכך שמתו לו שני בניו.
למרות שהתקלקלה שמחתו של אהרון, הוא לא היה רשאי לבכות ולצער את עצמו, אלא היה מחויב לעבוד את עבודתו לבורא בשמחה, ולא לנהוג או להראות אבלות. היה זה כדי שלא לערבב את אבלותו בשמחת הבורא על חנוכת המשכן, ובכך לתקן מה שציער את הקב"ה בחטא העגל. בכך הראה אהרון את אהבתו לבורא יתברך, שכבש את כל צערו כדי לעבוד את בוראו בשמחה. דבר זה רמוז במילים: "וידום אהרון", לשון דומם, לרמז שעשה את עצמו כדומם שאינו מרגיש, ולמרות המכה הקשה נשאר בלי שום שינוי ברגשותיו. גם לאחר מיתת שני בניו, אהרון היה בשמחה, וזכה לנבואה, שהדיבור התייחד עמו (שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין), ואין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה.
וַיִּדֹּם אַהֲרֹן - אחרי שראינו שנדב ואביהוא, שני בני אהרון, לא מתו סתם ח"ו, א"כ מה יכול היה אהרון לומר?
מתרץ זאת הרב מאיר רוברמן זצ"ל שאהרון יכול היה לטעון לקב"ה: "הרי אמרת עלי: "וראך ושמח בלבו" (כלומר, שתמיד יהיה בשמחה), ועכשיו במקום לשמוח, אתה ממית את שני בני?!", ונשאלת השאלה, מדוע אכן לא טען כך?
צריך לומר ששתק מחמת שקיבל את הייסורים של מיתת בניו באהבה, וזאת משום שהבין שכל מה שה' עושה הוא לטובה, גם אם אנו לא מבינים, ואין להרהר אחר מידותיו של הקב"ה. וכיון שידע זאת, היה יכול גם לקיים את הדין: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה", וכמו שפירשו חז"ל: "לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה" (רש"י - לברך על מידת פורענות בלבב שלם), כלומר, כשם שמברך על הטובה בשמחה, כך חייב גם לברך על הרעה (ברוך דיין האמת) בשמחה.
לכן גם אהרון לא טען את מה שיכול היה לטעון, כי למעשה גם אחרי שמתו לו שני בניו, עדיין התקיים בו "ושמח בלבו".
ומכאן ילמד האדם לקח, שיתיירא מהקב"ה, יקבל יסוריו באהבה ובשמחה, וידע שהכל לטובתו, כי כל מה שה' עושה, הכל (גם מה שנראה רע) הוא לטובה. ויהי רצון שלא נבוא לידי ניסיון, ונזכה לתקן כל מה שקלקלנו, ונעשה נחת רוח ליוצרנו.
   
 
--------------------------------------------------------------------------------
פרשת תזריע
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ:
השאלות הנשאלות:
א. מה הקשר בין טומאת היולדת, טומאת הנידה וברית המילה?
ב. מדוע הקב"ה ברא את האדם ערל? לכאורה יכול היה לברוא את האדם מהול מבטן אמו, ולא היה צריך לצוות על המילה. כיצד יתכן שהקב"ה יברא את האדם בלתי מתוקן, ויצטרך לתיקון מעשי ידי אדם?
ג. בפרשת לך לך נאמר: "וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם", א"כ מדוע חזר לצוות על זה גם כאן?
מפרשי התורה כתבו שאדם הראשון נברא בצלם אלקים, מהול וזך, בלי ערלה שהיא מכח הטומאה, עד שמלאכי השרת כמעט טעו בו ורצו לומר לפניו קדוש.
כאשר הנחש החטיא את חוה, הטיל בה זוהמה, שהיא קללה של טומאה. מהפסוק: "אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ", דרשו חז"ל, שהאשה נענשה להיות בעצבון, בטומאה ובנידה. "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים", זו טומאת הלידה. מה שנענשה בדמים הוא מידה כנגד מידה, היא גרמה למיתה בעולם שהיא בגדר של שפיכות דמים וטומאה (טומאת מת), שנאמר: "בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת", ולכן נענשה בטומאה של דמים (נידה, בתולין, לידה).
אדם הראשון שלא המתין, ואכל מהפרי קודם זמנו, שהוא בבחינת ערלה, נענש גם בכך שנוצרה בו ערלה, לזאת רמזו חז"ל באומרם: "אדם הראשון מושך בערלתו היה".
בפרשת בראשית ביארנו שחטאה של חוה היה חמור ועמוק יותר מאשר חטאו של אדם הראשון, שהיה חיצוני ועקיף שלא ידע שאוכל מהפרי האסור. לכן חוה נענשה בטומאה פנימית חזקה, שלא ניתן להסירה לצמיתות (שחוזרת ונטמאת), ואילו אדם נענש בטומאת הערלה, שהיא חיצונית וניתן להסירה ע"י כריתת הערלה.
לפי זה ה' באמת ברא את האדם מתוקן בלא ערלה, אולם חטאו גרם לטומאה וזה בא לידי ביטוי בערלה. ומכיוון שהאדם חטא, עליו דווקא מוטל להסיר את הערלה שהיא תוצאה של החטא.
באדם הראשון היו תלויות כל הנפשות אשר עתידות לצאת ממנו, וכאשר חטא כולן טעמו טעם חטא ועליהן להריק תחלואיהן. הקב"ה נתן לעם ישראל תורה ומצוות שמטרתם לצרף ולנקות את הליכלוך שדבק בנפש האדם מחמת החטא הקדמון. כל מצוות "לא תעשה" נועדו כדי להסיר תחלואי הנפש, וכל מצוות "עשה" נועדו כדי להאיר את בחינת הנפש, כיוון שבעצם החטא הקדמון הוחשכו מאורי הנפש.
הקשר בין טומאת הלידה לטומאת הערלה הוא, ששניהם תוצאה של החטא הקדמון, ומכיוון שחוה היתה הגורם לחטאו של אדם, לכן גם התיקון של הסרת הערלה, תלוי בטומאת הלידה. "עובר ירך אמו", וכאשר הוא יוצא מן הרחם אף הוא נטמא בטומאת הלידה. המילה, דהיינו הסרת הערלה, היא גילוי שם ה' באדם, לכן צריך להמתין עד שיעברו עליו שבעה נקיים וביום השמיני ימול.
באשר לכפילות, כאן נאמר: "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ", ובא ללמד שיש למול ביום השמיני גם אם הוא חל ביום שבת קודש, כי מילה דוחה שבת. אם היה כתוב רק בפרשת לך לך, לא היינו יכולים ללמוד זאת, כי שם (קודם מתן תורה) עדיין לא נצטוו על השבת, ומה ששמרו שבת, היה זה בגדר חסידות בלבד והיה ברור שמילה שהיא חיוב גמור, דוחה שבת. החידוש בפרשתנו, שגם לאחר מתן תורה, ואנו מצווים על שמירת שבת, מילה דוחה שבת.
שם בפרשת לך לך, מצינו קשר מיוחד בין מצוות המילה לבין ירושת הארץ: "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ. וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם. זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר".
וכן הוא במדרש: "אם מקיימין בניך את המילה הן נכנסים לארץ ואם לאו אין נכנסים לארץ וכו'... כתיב: "וזה הדבר אשר מל יהושע", דבר אמר להם יהושע ומלן, אמר להם: "מה אתם סבורין, שאתם נכנסין לארץ ערלים?! כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו ונתתי לך ולזרעך אחריך וגו'..."
לפי זה כל גאולת עם ישראל וכניסתם לארץ, הכל תלוי במצות ברית המילה, וכן הוא במדרש: "כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה". זה שאמר הכתוב: "הבט לברית כי מלאו מחשכי ארץ נאות חמס". הבט לברית, אעפ"י שאין לישראל מעשים טובים, הקדוש ברוך הוא גואלן בזכות המילה".
וכן הוא גם בנביא: "גַּם אַתְּ בְּדַם בְּרִיתֵךְ שִׁלַּחְתִּי אֲסִירַיִךְ מִבּוֹר אֵין מַיִם בּוֹ". וכתב על זה הרמב"ן: "רמז בכאן על עקבות משיח, שיהיה הדור כולו חייב, ותשתכח תורה מישראל, ותרבה החוצפה והעזות, כדכתיב: "מבור אין מים בו", ולא ישאר בידם, רק זכות מצות מילה". כלומר, יש כאן נבואה מדהימה, שעתידים להיות בלא תורה ובלא מצוות, לא שבת, לא פסח, לא כשרות, לא כיפור... אך דבר אחד בלבד הם אכן ישמרו, והוא מצות ברית מילה. ואכן ראינו שבזמן העליה מאירופה לארץ ישראל, הגיעו יהודים רבים שלא שמרו תורה ומצוות, ועברו על כל התורה כולה, אולם ברית מילה כולם עשו.
ולכאורה הדבר תמוה, כיצד יתכן שדווקא מצות ברית המילה, שהיא לכאורה אכזרית מאוד, לחתוך עם סכין בבשר החי לתינוק חסר ישע, ולפי ההגיון זו אולי המצוה האחרונה שיהודי כופר, שאינו מאמין, ירצה לקיים, ולמעשה דווקא מצוה זאת כולם מקיימים?!
נאמר בגמרא: תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר: "כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון עבודת כוכבים ומילה עדיין היא מוחזקת בידם, וכל מצוה שלא מסרו ישראל עצמן עליה למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון תפילין עדיין היא מרופה בידם".
ומצינו במדרש שאכן, בכל הדורות, יהודים מסרו נפשם על מצות ברית המילה: "רבי נתן אומר, לאוהבי ולשומרי מצותי, אלו ישראל שהם יושבין בארץ ישראל ונותנין נפשם על המצות. מה לך יוצא ליהרג, על שמלתי את בני וכו'..."
אחד מעובדי מחנות הכפייה בשואה מספר כי יום אחד שמע זעקות כאב נוראות שכמותן לא שמע מעולם. נתברר כי באותו יום נערכה סלקציה של תינוקות שנשלחו להשמדה. "המשכנו בעבודתנו כשעיננו דומעות, ופתאום שומע אני קול אשה יהודיה: "תנו לי סכין", חשבתי שהיא רוצה ליטול את נפשה. אמרתי לה: "מה את ממהרת כל כך לעולם האמת...", החייל הגרמני אמר לפתע: "כלב, מה אמרת לאשה זו?", ודרש ממני תשובה. עניתי לו: "האישה ביקשה אולר, והסברתי לה כי אסור לה ליטול את חייה".
האשה בחנה בעיניים קודרות את הגרמני, מבטה רותק לכיס מעילו, ממנו בצבץ אולר. "תן לי את האולר", התחננה האשה, והגרמני ונתן לה את האולר בחיוך מרושע.
היא גחנה והרימה חבילה של סחבות. בין הסחבות, נח תינוק רך, האשה נטלה את האולר, בירכה ברכת המילה, ומלה את הילד, אח"כ אמרה: "ריבונו של עולם, נתת לי ילד בריא ויפה, ואני מחזירה לך יהודי כשר..."
ונשאלת השאלה, מנין היו ליהודים אלו, ולעוד רבים אחרים, כאלו כוחות נפש, למסור את עצמם ונפשם על מצות המילה?
נראה, שכוחות אלו של מסירות נפש על מצות מילה, הם ירושה לנו מאבותינו יוצאי מצרים. בני ישראל היו צריכים לקחת את העבודה הזרה של המצרים, שהיא הטלה, לשוחטו מול עיניהם, למרוח את דמו על המזוזות, לצלות אותו, כאשר ריחו נודף למרחוק ולאכול אותו.
ולא עוד, אלא שהיו צריכים אף למול את עצמם, והרי ידוע שמי שנימול נחלש ועלול להגיע למצב של סכנה, ומחללים עליו את השבת, וכך גם יכלו שמעון ולוי להרוג את כל בני שכם. עם ישראל נצטוו למול קודם עשיית הפסח, והיו יכולים לטעון: "זה מסוכן לקיים מצוות מילה דווקא עכשיו, שהרי יכולים המצריים להורגנו על שאנחנו שוחטים את אלוהיהם, ולא יהיה בידינו לעמוד כנגדם בגלל חולשת המילה".
כל זה הכניס את בני ישראל לשאלה של התגרות במצריים ופיקוח נפש ובכל זאת נאמר: "וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ", הרי שהיו מוכנים לסכן את עצמם, וקיימו את ציווי ה' בלא שום חשבונות, מתוך מסירות נפש.
ומנין היו לבני ישראל כאלו כוחות של מסירות נפש?
מאברהם אבינו!
כאשר אברהם אבינו נצטווה על המילה, הוא היה בן תשעים ותשע שנה, זקן, חלש ותשוש. ובכל זאת, בלי לעשות חשבונות, ובלי להסס, תוך כדי מסירות נפש עצומה, הוא מל את עצמו, כמו שנאמר: "וְאַבְרָהָם בֶּן תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ בְּשַׂר עָרְלָתוֹ". "מעשה אבות סימן לבנים", אין ספק שמעשה גדול זה, חדר לגנים של בניו וצאצאיו, ונתן להם את הכח לקיים ברוב עוז ותעצומות, אפילו מתוך מסירות נפש את מצות ברית המילה.
יהי רצון שנזכה תמיד לעשות רצון ה' ית' בשלמות ובתמימיות בלי לעשות חשבונות.
   
 
--------------------------------------------------------------------------------
פרשת מצורע
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן: וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ: וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב: וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים: אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ וְאֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת הָאֵזֹב וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים: וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה: וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים: וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו וְאֶת כָּל שְׂעָרוֹ יְגַלֵּחַ וְכִבֶּס אֶת בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְטָהֵר:
 
ויש לשאול:
א. מהי הצרעת?
ב. מדוע נאמר: "ביום טהרתו", והרי אינו נטהר באותו יום, אלא רק לאחר ימים רבים?
ג. לכאורה יש סתירה, מצד אחד נאמר: "והובא אל הכהן", משמע שהמצורע בא אל הכהן. ומיד אחר כך נאמר: "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה", ומשמע שהכהן בא אל המצורע.
ד. מדוע המצורע נצרך לכל אותם הדברים כדי להטהר?
ה'כלי יקר' כתב שהצרעת היא מלשון 'צרה רעה', כי למכה זו, שבאה כעונש על עוונות, אין תרופה בדרך הטבע, כמו שמצינו בצרעת נעמן, שכל הרופאים לא מצאו מזור למכתו, ואלישע הנביא ריפא אותו בדרך לא טבעית. האדם הנגוע נקרא 'מצורע', מלשון 'מוציא רע', שהצרעת מוציאה כל רעתו אל החוץ, לגלות רעתו בקהל. חז"ל גם דרשו ש'מצורע' מלשון 'מוציא שם רע', ללמד שהעונש בא לו על שעבר על איסור לשון הרע ורכילות.
אותו אדם לא רק שלא למד מאהרון הכהן, שהיה אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, אלא אף גרם למחלוקות וסכסוכים בין אדם לחברו ושלח מדנים בין אחים בשבט לשונו. לכן עכשיו, כאשר הוא מצורע, מרוחק ומנודה, ואין דרך טבעית לטפל בנגעיו, הוא נצרך לכהן כדי למצוא תרופה למכתו.
על כן נאמר: "זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ", כי ביום שירצה לשוב בתשובה מעוונותיו, ולשנות את דרכיו, בו ביום מתחילה טהרתו, אע"פ שבפועל הוא עדיין מצורע. וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן - אין מדובר כאן על ביאתו של המצורע אל הכהן, אלא על לבו ששב בתשובה, וסר מן הרע ובא אל הטוב, כלומר להתקרב אל מידותיו של הכהן, ולבקש תורה ומוסר מפיהו, על כן נאמר תורת המצורע.
אמנם אותו אדם אינו יכול בעצמו לבוא אל הכהן, כי הרי אינו יכול לבוא אל תוך המחנה, אולם מה שהמצורע הושפל ונצרך לכהן, זה נחשב כאילו שהוא בא אל הכהן.
אמרו חז"ל: "מה נשתנה מצורע, שאמרה תורה: "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו"? הוא הבדיל בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה: "בדד ישב". אמר רבי יהודה בן לוי: "מה נשתנה מצורע, שאמרה תורה: יביא שתי ציפרים לטהרתו? אמר הקב''ה: "הוא עושה מעשה פטיט, לפיכך אמרה תורה יביא קרבן פטיט". כלומר, מאחר שהצרעת באה על עסקי פטפוטי לשון, קבעה התורה את טהרתו בפריטים המרמזים על חטאו, כמו הציפורים שטבעם לצפצף ללא הרף. עפ"י זה גם: "עץ ארז" שהוא גבוה, מרמז שנגעי הצרעת באו עליו כי היה גס רוח. "שני תולעת ואזוב", מרמז שתקנתו ע"י שישפיל את עצמו ויראה עצמו כתולעת וכאזוב. "וגילח את כל שערו", "מעביר תער על כל בשרו הנראה אפילו בית השחי ובית הערווה שיער שעל כל הגוף עד שיעשה כדלעת", כדי להסיר ממנו גאוות הלב באופן המוחלט ביותר, עד שיהיה מאוס מרוב כיעור.
ולכאורה קשה, שאם כבר הגיע המצורע לשלב הטהרה, אות הוא כי כבר שב בתשובה, השפיל והכניע את עצמו, אחרת הנגע לא היה עובר. א"כ, מדוע צריך הוא כעת לכל אותם הדברים אשר מראים על הכנעה ושפלות?
האדמור מסוכוצ'וב תירץ, שיתכן שמה שנרפא מצרעתו הוא מפני שהתחרט, הפסיק לדבר לשון הרע ושב בתשובה, רק בגלל כאב פצעיו ובזיונו בעיני העולם על היותו מצורע. אולם עתה, כאשר נרפא והוקל לו, יתכן שיחזור שוב לסורו אם לא יתבונן שוב בעצם גנות המעשה, ויעקור אותו מלבו. לכן ציוותה התורה, שעליו לעשות מעשה בפועל (גילוח), שיסמל את חרטתו ואת תשובתו.
במדרש מובא: מעשה ברוכל אחד שהיה מחזר בעיירות הסמוכות לצפורי והיה מכריז ואומר: "מאן בעי למזבן סם חיים" (מי רוצה לקנות סם חיים), אודיק עליה עלמא (כולם נתקבצו אליו, אך רק הסתכלו ולא קנו), ר' ינאי הוה יתיב ופשיט בטרקליניה (ישב בטרקלין ועסק בתורה), אמר ליה: "תא סק להכא זבין לי" (בוא, עלה אלי ומכור לי), אמר ליה: "לית את צריך ולא כדמותך" (אתה ושכמותך אינכם צריכים), אטרח עליה, סליק לגביה, הוציא לו ספר תהלים מכורך, הראה לו פסוק זה: "מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע". אמר ר' ינאי: "אף שלמה מכריז: "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו" - שומר מצרעת נפשו". אמר ר' ינאי: "כל ימי הייתי קורא מקרא זה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט, עד שבא רוכל זה והודיעני", לפיכך משה מזהיר את ישראל "זאת תהיה תורת המצורע" - המוציא רע".
מעשה דומה לזה מצינו בגמרא: מכריז רבי אלכסנדרי: "מאן בעי חיי, מאן בעי חיי" (מי רוצה חיים), כניפו ליה כולי עלמא ואתו לגביה, אמרו ליה: "הב לן חיי" (כולם התקבצו אליו ואמרו: "תן לנו חיים"), אמר להו: "מי האיש החפץ חיים, נצור לשונך מרע", שמא יאמר אדם הואיל ונצרתי לשוני מרע אלך ואגרה בשינה תלמוד לומר: "סור מרע ועשה טוב", ואין טוב אלא תורה שנאמר: "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו".
והנה במעשה הרוכל יש לדקדק, מה זה משנה אם היה רוכל או חנווני שהוצרך להודיע שהיה המכריז רוכל, גם לשון מחזר צריך ביאור כי לשון זה שייך על החוזר לאחוריו והיה לו לומר מסבב, ומה העניין בזה שהיו העיירות סמוכות לצפורי. ולמה נאמר שהראה לו ספר תהלים מכורך, ומה היתה כוונת ר' ינאי שהוסיף לו ראיה מספר משלי, שאמר: "שומר פיו ולשונו וכו'".
ומצינו גם שינויים בין הכרזת הרוכל ובין הכרזת רבי אלכסנדרי:
הרוכל הכריז: "מי רוצה לקנות סם חיים", הזכיר לשון קניה, ורבי אלכסנדרי הכריז: "מי רוצה חיים", ולא הזכיר קנין, וגם לא הזכיר שום סם.
אצל הרוכל נאמר: "אודיק עליה עלמא" משמע שלא ביקשו לקנות כלום ממנו אלא רק הביטו עליו, ואילו אצל רבי אלכסנדרי כולם נאספו לקנות ממנו.
ה'כלי יקר' כתב ליישב כל זה עפ"י הנאמר בגמרא: "אמר רבי חמא בר חנינא: "מאי תקנתיה (מהי תקנתו) של מספר לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא, יעסוק בתורה, שנאמר: "מרפא לשון עץ חיים", ואין "לשון" אלא לשון הרע שנאמר: "חץ שחוט לשונם", ואין "עץ חיים", אלא תורה, שנאמר: "עץ חיים היא וגו'", ואם עם הארץ הוא, ישפיל עצמו, שנאמר: "וסלף בה שבר ברוח". רבי אבא בר חנינא אמר: "סיפר אין לו תקנה, שכבר כרתו דוד ברוח הקודש, שנאמר: "יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות", אלא מאי תקנתו שלא יבוא לידי לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה וכו'".
בגמרא מובאת מחלוקת בין רבי אבא בר חנינא, לבין רבי חמא בר חנינא. רבי אבא סובר שמי שנכשל וסיפר לשון הרע, אין לו תקנה, כי לשון הרע הוא כמו חץ, שלאחר שנורה אינו יכול לעוצרו, כך גם דיבור אסור של לשון הרע, כבר נתפשט בכל העולם, ואינו יכול לחזור בו, לכן מן הדין אין לו תקנה כלל, אולם יש תקנה שלא יבוא לידי לשון הרע והיא ע"י לימוד התורה ושפלות. אבל רבי חמא סבר שיש תקנה גם למי שכבר נכשל וסיפר, ודייק זאת מהפסוק: "מרפא לשון עץ חיים", ש"מרפא" הוא לשון רפואה, ואין צריך לרפואה אלא מי שכבר חולה.
במעשה המובא לעיל, רבי אלכסנדרי שהכריז: "מי רוצה חיים", סובר כמו רבי אבא שמי שכבר סיפר לשון הרע, אין לו תקנה, על כן הלך למקומות כאלו בהם לא היו בעלי לשון הרע, והיה מזהירם ומלמדם דרך שמירת הבריאות שלא יבואו לידי לשון הרע, והיה מכריז: "מי רוצה חיים", ולא הזכיר לשון סם וגם לא הזכיר לשון קניין, לפי שמי שבריא אינו צריך לסם רפואה, רק לעצות כיצד לשמור על בריאותו ולהתרחק מן הדברים המזיקים שלא לבוא לידי חולי, ועצות אפשר לקבל חינם. לכן גם כולם נקבצו ואמרו: "תן לנו חיים", כלומר עצות כיצד לשמור על הקיים, והוא ענה להם מתוך הפסוק: "מי האיש החפץ חיים, נצור לשונך מרע", שאמנם, הבריא שאינו מספר לשון הרע אינו צריך לתרופה, אך אינו יכול להרשות לעצמו שלא לעשות כלום וללכת לישון, אלא עליו לנצור לשונו ע"י "העשה טוב", שזה לימוד התורה.
אולם הרוכל מהמעשה השני, סבר כר' חמא, שיש תקנה אפילו למי שכבר סיפר, וידע זה מניסיון, כי גם הוא היה פעם "רוכל", כלומר, הולך רכיל ורגיל בלשון הרע, ואחר כך נתן אל לבו לשוב בתשובה וביקש דרכי הרפואה שהזכירו חז"ל, תלמיד חכם בתלמוד תורה, ועם הארץ על ידי שפלות רוח. וראה כי התרופות הללו הועילו לו, על כן מלאו לבו לזכות הרבים ולהחזיר בתשובה באותם מקומות שידע שיש בהם בעלי הלשון, כדי שלא יבואו לידי צרעת ויצטרכו לקורבנות ציפורים העושים מעשה פטיט. על זה נאמר שהיה מחזר בעיירות הסמוכות לציפורי, כלומר באותן עיירות בהן היו מרבים לפטפט ולספר רכילות ולשון הרע. הוא גם הכריז: "מי רוצה לקנות סם חיים", כי הם היו חולים הצריכים לסמי הרפואה, ותרופות צריכים לקנות במחיר מלא.
ולפי שאותם אנשים, כבר היה רגיל על לשונם לספר לשון הרע, ונעשה להם כהיתר, על כן לא ביקשו לקנות כלום ממנו ואדרבא "אודיק עליה", כלומר, הביטו עליו, כי דרך מואסי התוכחה שמביטים אחרי המוכיחם, לראות אם ימצאו בו שמץ פסול כדי להשיב לו: "תקן קודם את עצמך", לכך אמרו לו: "אתמול היית רוכל, הולך רכיל, והיום אתה רוצה לתקן דרכינו?! קשוט עצמך תחילה".
רבי ינאי סבר בתחילה כמו רבי אבא, שמי שנכשל בזה, אין לו תקנה. הוא קרא לאותו רוכל שסבר שהפסוק: "מרפא לשון עץ חיים" מדבר דווקא במי שכבר סיפר לשון הרע, לכן אמר לר' ינאי: אתה ושכמותך אינכם צריכים. מכל מקום ר' ינאי ביקש לדעת מהי התרופה, והרוכל הראה לו ספר תהלים כרוך, לרמז שלא דקדקו בזה מספיק, כי לפי הפשט האמתי (להוציא מדעת ר' אלכסנדרי), הפסוק: "מי האיש החפץ חיים וגו'", מדבר על מי שכבר נכשל ודיבר לשון הרע, שגם לו יש תקנה ע"י לימוד התורה הקדושה.
ר' ינאי קיבל את הדברים, והוסיף ראיה מהפסוק במשלי: "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו" - אם כוונת הפסוק: "מי האיש וגו'" שאין תקנה למי שדיבר, רק יש תקנה למי שלא דיבר, א"כ, לא מובן מה מוסיף המלך שלמה בפסוק: "שומר פיו ולשונו", אולם לפי מה שנתחדש שהפסוק בתהלים מדבר על מי שכבר נכשל בדיבורו, שיש לו תקנה, א"כ מובן, ששלמה מוסיף שאף מי שאינו מדבר לשון הרע צריך להוסיף שמירה על שמירתו ולהזהר מלשון הרע.
ועל זה אמר ר' ינאי: "כל ימי לא הייתי יודע היכן מקרא זה פשוט", והיינו פסוק: "שומר פיו ולשונו", כי היה סבור שמי שסיפר, אין לו תקנה, ואם כן היה קשה לו מה הוסיף שלמה על דברי אביו, עד שבא רוכל זה והודיע שפסוק מי האיש החפץ חיים מדבר במי שכבר סיפר ואם כן שומר פיו ולשונו מדבר במי שלא סיפר עדיין.
בספר 'חובות הלבבות' כתב, שהמדבר לשון הרע יוצא נקי מכל נכסיו הרוחניים ומאבדם; לעתיד לבא, ליום הדין, מראים מצוות להרבה בני אדם שלא עשו אותן המצוות, ויאמרו: "הלא לא עשינו כל זה". וישיבו להם: "אותם שספרו עליכם רע, הם עשו אלו המצוות, ונוטלים אותן מהם ונותנים לכם". וכן לרשעים מראים עברות שלא עשו, וכשיאמרו: "הלא לא עשינו", ישיבו להם: "אלו העברות שעשו אותם כל אותם אנשים שספרתם עליהם לשון הרע, ונטלו מהם ונתוספו עליכם".
המלאך המגיד, אמר למרן ה''בית יוסף'': "וגם בעניין הקמות אשר קמו נגדך, אין להרהר, כי הם לא יזיקוך אלא הועילו, כי מי שאומר לשון הרע על חברו, מנכין לו מזכיותיו ונותנים וכו' הוא אמת ויציב, ואילו היו יודעים בני אדם דבר זה, היו שמחים כשהיו שומעים שאומרים רע עליהם, כאלו נותנים להם מתנת כסף או זהב".
ומעשה באחד מן החכמים שספרו עליו רע, וכשנודע לו הדבר, שלח דורון לאותו שסיפר עליו, וכתב לו: אתה שלחת לי דורון מזכיותיך, ואני גמלתי לך בדורון זה ששלחתי לך.
יהודי שהיה רגיל מאוד בלשון הרע, הגיע פעם לאדמו"ר צדיק, וביקש תיקון לעוון זה. אמר לו הרב לשחוט תרנגול ולמרוט לו את הנוצות. את בשר העוף לחלק לעניים ואת הנוצות לפזר ברוח. אותו אדם עשה בדיוק מה שהרב אמר וחזר לשאול אם בזה נגמר ה"תיקון". ענה לו הרב שעכשיו רק מתחילים את התיקון. הרב ציווה עליו ללכת ולאסוף את כל הנוצות שפיזר. נבהל היהודי ושאל כיצד יכול הוא לאסוף את הנוצות שכבר התפזרו ברוח?! ענה לו הרב: "נוצות שפיזרת לפני שעה אין אתה יכול לאסוף, לשון הרע של שנים אתה חושב לתקן על רגל אחת?!
בזוהר הקדוש נאמר: "יש רוח אחת שעומדת על כל אותם מדברי לשון הרע, שכאשר מתעוררים בני אדם בלשון הרע או אדם אחד שמתעורר בלשון הרע, אז מתעוררת אותה הרוח הרעה הטמאה שלמעלה, הנקראת 'סכסוכא', והיא שורה על אותה התעוררות של לשון הרע שפתחו בה בני אדם, והיא עולה למעלה וגורמת בזו ההתעוררות של לשון הרע מוות וחרב והרג בעולם, אוי לאותם שמעוררים לאותו צד רע ולא שומרים פיהם ולשונם ולא חוששים על זה, ולא יודעים כי בהתעוררות שלמטה תלויה ההתעוררות שלמעלה בין לטוב בין לרע".
כתב ה'חפץ חיים': "כְּלָל הוּא בְּכָל הָעִנְיָנִים, מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה. וְלָכֵן כְּמוֹ שֶׁהָאָדָם כּוֹבֵשׁ אֶת עַצְמוֹ וּבוֹלֵם פִּיו מִלְּדַבֵּר דִּבְרֵי גְּנוּת עַל חֲבֵרוֹ וּלְעוֹרֵר מְדָנִים עָלָיו, כֵּן לְמַעְלָה אֵין הַמְקַטְרֵג יָכוֹל לִפְתֹּחַ פִּיו לְדַבֵּר קַטֵּגוֹרְיָֹא. לֹא כֵן אִם נִמְצָא, חַס וְשָׁלוֹם, דֵּלָטוֹרְיָא בְּיִשְׂרָאֵל מִלְּמַטָּה, לְבַד מַה שֶּׁמְּעוֹרֵר בָּזֶה לְמַעְלָה הַבַּעַל דֵּלָטוֹרְיָא עַל עַצְמוֹ קַטֵּגוֹרְיָא עֲבוּר עֲוֹנוֹתָיו, הוּא מְעוֹרֵר כֹּחַ הַקַּטֵּגוֹרְיָא עַל כְּלַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁעַל יְדֵי זֶה בָּא הַשָּׂטָן וּמְקַטְרֵג עַל יִשְׂרָאֵל עֲבוּר עֲוֹנוֹתֵיהֶם וְתוֹבֵעַ דִּין עֲלֵיהֶם וְכִבְיָכוֹל מֻכְרָח לְהַעֲנִישָׁם עֲבוּר זֶה, וּמִי גָּרַם כָּל זֶה? הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע מִלְּמַטָּה".
אם ישראל עושים עברות בלא לשון הרע, נבראים מלאכים מקטרגים בלא פה, שלא יכולים לומר לשון הרע ולהלשין, אבל כאשר אומרים לשון הרע, אותם מלאכים מקבלים פה, ומקטרגים.
מכל האמור רואים אנו כמה חמור הוא עוון לשון הרע, אשר מעורר את השטן לקטרג על עם ישראל, וכמה מפסיד מי שנכשל בזה. הדרך להינצל מזה העוון היא ע"י לימוד הלכות שמירת הלשון, וספרי המוסר המעוררים על זה (כמו ה'חפץ חיים, שמירת הלשון'), וכאשר יעסוק האדם בזה תהיה לו מודעות, וילמד להיזהר מלספר ומלשמוע לשון הרע ורכילות.
ויהי רצון שנזכה לשמור פינו ולשוננו ובכך נזכה לבנין בית מקדשנו, שייבנה במהרה בימינו, אמן.
  
 זֹאת הַתּוֹרָה לְכָל נֶגַע הַצָּרַעַת וְלַנָּתֶק:
בעיית ההתדרדרות המוסרית של הדור, נובעת בעיקר בגלל התרחקותו מן מן המעיין הנצחי של לימוד התורה, לחצוב להם בורות נשברים במום מים חיים של תורה. אדם שהוא ריק מתורה, נופל לידי היצר הרע ושוקע בזוהמה של חטאים ועברות. התורה היא תריס בפני היצר, הקב"ה אומר: בראתי יצר הרע - בראתי תורה תבלין כנגדו. זאת התורה מהווה תרופה ומזור לכל נגע מנגעי היצר הרע.
עפ"י 'פרפראות לתורה'
 
  
   
--------------------------------------------------------------------------------
פרשת אחרי מות
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי יְהוָה וַיָּמֻתוּ: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת:
לכאורה קשה:
א. מדוע כעת לפני שמדבר על יום הכיפורים, מזכיר את מות שני בני אהרון?
ב. מדוע לא מזכיר את שמם, רק אומר "שני בני אהרון", וכי לא ידענו מפרשת שמיני, שנדב ואביהוא שמתו היו שניים?
ג. מדוע נאמר למשה: "דבר אל אהרון אחיך", וכי אינו יודע שאהרון אחיו?
ד. מדוע הכהן הגדול אינו יכול לבוא בכל עת אל קודש הקדשים?
ה. לשון "בכל עת" לכאורה אינו מדוקדק כי משמע בכל עת לא יבוא, אבל לפרקים יבוא, אך למעשה יכול הוא לבוא רק פעם בשנה ביום הכיפורים.
מובא במדרש: "אמר רב חייא בר אבא באחד בניסן מתו בניו של אהרן, ולמה מזכיר מיתתן ביום הכפורים, אלא מלמד שכשם שיום הכפורים מכפר כך מיתתם של צדיקים מכפרת".
ה'חתם סופר' כתב, שמיתת הצדיקים שמכפרת, זוהי כפרה כללית על כלל הציבור ולא על כל יחיד ויחיד. אולם ישנה אפשרות שמיתת הצדיקים תכפר על ישראל גם על כל יחיד ויחיד, וזה אם יצטער בלבו על מות הצדיק. על מיתת שני בני אהרון נאמר: "כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְהוָה", וא"כ הצער של כלל ישראל על מיתת נדב ואביהוא, כיפר לישראל באופן פרטי לכל אחד ואחד מהם.
ועפ"י זה נראה לומר, שלכן נסמכה מיתת הצדיקים ליום הכיפורים, שהוא יום כפרה לישראל בשני אופנים: א. כפרה לכלל ישראל, כמו שנאמר בפרשתנו: "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם", ב. כפרה לכל יחיד ויחיד, ובתנאי שיצטער על עוונותיו ויחזור בתשובה.
במדרש נאמר שנדב ואביהוא לא נטלו עצה זה מזה ולכן נענשו. ומצינו בגמרא, שנדב ואביהוא הכניסו את הקטורת לפני ולפנים, לקודש הקדשים, ועשו זאת משום שהגביהו לבבם וחשבו שמעלתם כמעלת הכהן הגדול. אולם היה עליהם לדעת, שאין כהן גדול אלא אחד. "שני בני אהרון" לא יכלו לכהן ככהנים גדולים בעת ובעונה אחת.
בני אהרון אכן ידעו זאת, אולם מכיוון שלא נטלו עצה זה מזה, נמצא שהאחד לא ידע שגם השני מתכוון לעשות מעשה כהן גדול, להכניס קטורת לפני ולפנים. כך קרה שבלי כוונה נזדמנו שניהם לפני ולפנים ומתו.
ובאמת שנדב ואביהוא לא יכלו להיות כהנים גדולים לפי שהיו רק "בני אהרון", כלומר פחותים ממנו (למרות שהיו שקולים כנגד משה ואהרון בדברים אחרים). הקב"ה מצווה את משה לומר לאהרון, אע"פ שהוא אחיך, כלומר במדרגה שלך, (כמו שאמרו חז"ל שמשה ואהרון היו שקולים), אפילו הוא לא יכנס בכל עת אל הקודש.
על הפסוק: "וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ וגו'", רש"י כתב: "לא יבא כי אם בענן הקטרת ביום הכיפורים". וביאר ה'כלי יקר', שאיסור ביאתו של הכהן הגדול אל קודש הקדשים, הוא מפני עוונות עם ישראל, אשר מבדילים בינם לבין הקב"ה, וזה מונע מהכהן הגדול לבוא לשם, כי כל הזכות שלו היא מכח עם ישראל, וכאשר הם אינם ראויים, אף הוא אינו ראוי. אבל ביום הכיפורים, בו נמחלים עוונותיהם של ישראל, דומים הם למלאכי השרת, ואז הכהן הגדול יכול להיכנס לתוך קודש הקדשים.
דבר נוסף, "השטן", בגימטריה עולה למניין 364 שזה מניין ימות החמה (365) חסר אחד, לרמז שבכל ימות השנה השטן שהוא היצר הרע שולט בעולם, אולם ביום הכיפורים אין לשטן שליטה, ואינו יכול לקטרג. נמצא שיום הכיפורים אינו בכלל ה'עת' של כל שאר ימות השנה, אלא עומד הוא "מעל הזמן", נבדל בפני עצמו.
כאשר נאמר: "אל יבוא בכל עת", רמז שלא יבוא כלל בשום יום שהוא בכלל העת, אלא ביום שאינו בכלל העת, והוא ביום מחילה וסליחה, שישראל נמשלו בו למלאכי השרת שאינם נופלים תחת העת, ואינו בכלל שאר ימות השנה שהשטן המחטיא מושל בהם.
לתוספת ביאור יש להקדים ולשאול: מהו הקשר בין העניין שביום הכיפורים נמחלים עוונותיהם של ישראל ודומים למלאכי השרת, לבין קודש הקדשים ולכך שיום הכיפורים הוא "מעל הזמן"?
ועוד, בפרשת תרומה נאמר למשה רבינו: "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת, אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". רש"י ביאר, שכאשר משה היה נכנס למשכן, היה יורד קול מן השמים לבין הכרובים, ומשם יוצא ונשמע למשה באהל מועד. ונשאלת השאלה, מדוע היה צריך הקול לרדת קודם לבין הכרובים, ורק משם להיות נשמע למשה רבינו באהל מועד, ולא ירד הקול ישר לתוך האהל עצמו?
ידידי הרב ש.ל. הראני שכתב לבאר בזה עפ"י הפסוק: "הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַיהוָה וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם", שהשמים, שהם עניין רוחני, רק בהם שייכת השראת שכינתו של ה' יתברך ממש, מה שאין כן בארץ, שהיא עניין הגשמיות והחומריות, וכביכול לא שייך בה עניין "התגלות השכינה". וכן הוא בגמרא, שמעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה טפחים.
אולם מכל מקום ישנו אופן שבו יכולה לשרות השכינה גם בארץ, במקום הקדוש ביותר על פני כדור הארץ, בקודש הקדשים. מקום זה הינו "שיא הרוחניות" והוא מעל הטבע, וכמו שאמרו חז"ל: "דבר זה מסורת בידינו מאבותינו מקום ארון אינו מן המדה", שהארון היה עומד בנס ולא היה תופס מקום (קודש הקדשים היה 20 על 20 אמה, ובתוכו ארון הברית, ובכל זאת בין הארון לבין הקיר היו 10 אמות מכל צד). כלומר, קודש הקדשים (ומה שבתוכו) היה מקום של רוחניות גמורה ולכן אינו מצומצם בגבולות החומריות.
כאשר יעקב אבינו לן בבית אל, בקודש הקדשים, נאמר: "וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם". כלומר, במקום זה ישנה מציאות של "שמים על הארץ", דהיינו, מקום רוחני, המקשר בין השמים לארץ, בין הרוחניות לגשמיות.
עפ"י זה מובן מדוע הקול היה צריך לעבור קודם דרך הכרובים, שהיו למעלה מעשרה טפחים, ורק דרך קודש הקדשים יצא הדיבור אל משה, כי ה"דיבור" הוא עניין השראת השכינה, ויכול לעבור רק דרך "שער השמים", שהוא קודש הקדשים.
יום הכיפורים הוא היום הרוחני ביותר בשנה, ונקרא "אינו מן העת", כי הרוחניות היא גם למעלה מן הזמן, לפי שאינה בגבולות החומר (והזמן כידוע שייך לגבולות החומר), ורק אז, בזמן הרוחני ביותר בשנה, שייך שהכהן הגדול, שהוא האדם הרוחני ביותר בעם ישראל, יכנס לקודש הקדשים, שהוא המקום הרוחני ביותר, המופקע מגבולות הזמן, המקום והחומר.
דבר זה רמוז בפסוק: "יָמִים יֻצָּרוּ (ולא) וְלוֹ אֶחָד בָּהֶם", וכתב רש"י: "זה יום הכפורים לסליחה". בריאת העולם היתה באופן של הסתר וכיסוי האמת הצרופה, שאין עוד מלבדו, והחומריות מסתירה ומראה את ההיפך. כך הוא בשאר ימות השנה, אבל יום הכיפורים שייך לקב"ה, ואינו נכלל בעניין זה של ההסתר שהיה ביצירת העולם, ובו מתגלה ה"אין עוד מלבדו" והרוחניות הגמורה.
   
 
--------------------------------------------------------------------------------
פרשת קדושים
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם:
יש לשאול:
א. מהי הקדושה הנדרשת מאיתנו?
ב. כיצד אפשר להגיע אליה?
ג. מה הסבר הטעם: "כי קדוש אני"?
ד. מדוע היה צריך לומר זאת לכל עדת ישראל?
ה. מדוע בסוף הפרשה, לאחר שהתורה מונה מצוות רבות שלכאורה אין קשר ביניהם, חוזרת התורה שוב ואומרת: "וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה"?
רש"י פירש: "קדשים תהיו - הוו פרושים מן העריות ומן העברה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה". מכאן משמע שאם אדם יושב ולא עושה עברה (שיש בה תאווה), נקרא "קדוש", וכן הוא במדרשים: "כל מי שהוא גודר עצמו מן הערוה נקרא קדוש". וכן: "כי עם קדוש אתה לה' אלהיך" - מגיד שהפורש מן המאכלות האסורין נקרא קדוש". הג"ר ירוחם ממיר זצ"ל למד מכאן, שאפשר לשבר את מידת התאווה אך ורק ע"י קדושה.
אך הרמב"ן כתב, שיש בציווי זה לא רק אזהרה לפרוש מן האסור, אלא לקדש את עצמו במותר, שלא להיות נבל ברשות התורה. הוא הביא מדרש: "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני" - כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים". וביאר, שעניינה של הפרישות הוא להתרחק מן ההנאות והתענוגים שהם מותרות ואינם מוכרחים לצורך האדם.
אכן מותר וצריך ליהנות מן העולם במידה הנכונה, אך כל הנאה שאין בה צורך, אלא תאווה גרידה, אסורה היא, ומפסיד כנגדה הנאה אחרת שהיה צריך ליהנות בעולם הבא.
ולכאורה קשה, אם אותו מעשה מותר הוא מן התורה, א"כ מדוע מי שעושה זאת יקרא "נבל"? ועוד קשה, מה כוונת המדרש: "כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים", וכיצד אפשר להדמות לקב"ה?
נראה ליישב, שבכל מעשה עברה, ישנם שני חלקים, האחד - עצם מעשה העברה, והשני - הפגם והקלקול שנגרם בנפש האדם כתוצאה מהחטא. כאשר עובר אדם על מצות: "קדושים תהיו", שהיא מצות הפרישות מהדברים המותרים, אע"פ שבעצם המעשה אין עברה והוא כשר, אך מכל מקום בפנימיותו ובנפשו של האדם נגרם קלקול ופגם, והריהו "נבל" (מלשון "נבלה סרוחה", שזה משאיר כתם מסריח בנשמתו). אמנם הוא לא עשה מעשה עברה אך יתכן שבמעשה זה נעשה "בעל תאווה", ושאר מידות רעות, וזה כמובן נגד רצון ה' יתברך.
יתכן לומר שהמחלוקת בין הרמב"ן לרש"י אינה מהותית, כי לשניהם המטרה בציווי "קדושים תהיו", היא להתגבר על התאווה, רק שרש"י דיבר על מצוות לא תעשה, כמו עריות ומאכלים אסורים, והדרך להגיע לזה היא ע"י שיכניע את תאותו בדברים המותרים. ואילו הרמב"ן דיבר על הפרישה מן המותרות, שאם לא עושה כן, ונכנע לתאוותיו, סופו להיכשל בעריות ובשאר עברות.
במדרש נאמר: "והתקדשתם והייתם קדושים" - יכול כמוני?! תלמוד לומר: "כי קדוש אני", קדושתי למעלה מקדושתכם", ונשאלת השאלה מהו הדמיון בין הקדושה הנדרשת מאיתנו לבין קדושתו של ה' יתברך?
באדם ישנם טבעים רעים ומידות רעות מנעוריו, כמו: קנאה, תאווה וכבוד, ועליו להתנהג בקדושה, להתעלות מעל גדרי הטבע ולהתגבר על רצונותיו, להכניע ולשבר את מידותיו הרעות. בכך ישנו דמיון כלשהו לבורא יתברך, אשר הוא מעל לטבע.
אולם הקדושה אינה רחוקה ונפלאת היא מהאדם, אלא נמצאת בתוכו ובמהותו, בכל אחד ואחד מאיתנו. הנשמה באדם היא חלק אלוק ממעל וטהורה היא, כמו שנאמר: "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים", וכמו שה' קדוש, כך גם נשמתנו קדושה, כי "מאן דנפח מדיליה נפח". ומשום שהאדם נברא בצלמו ודמותו של ה' יתברך שהוא קדוש, והנשמה הטהורה שוכנת בו, על כן חייב הוא לשמור על קדושתה. לפי זה מצות הקדושה שייכת בכל אחד ואחד מאיתנו, כי כל אדם ראוי לכך ויכול לעלות במעלות הקדושה והפרישות, ולכן גם הקהיל את כל עדת בני ישראל, להורות שכולם יכולים ומחוייבים.
היה מקום לומר שעל האדם להידמות לבוראו בכך שיתרחק לגמרי מכל דרכי העולם הזה ולהתנתק מכל זיקה וקשר לענייני העולם הזה (ועל זה נאמר: "יכול כמוני?!"), אולם לא זו הדרך, וכמו שכתב הרמב"ם: "שמא יאמר אדם: הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה, אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן כגון כהני העובדי כוכבים, גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה, המהלך בדרך זו נקרא חוטא". האדם אינו יכול לפרוש לגמרי מכל ענייני העולם הזה, כמו ה' ית'. האדם מצד אחד מצווה להתגבר על התאוות ובכך יקרא קדוש, כמו שמצינו אצל הנזיר, שנקרא קדוש על שהדיר עצמו מן היין, אולם מצד שני הנזיר גם נקרא חוטא על שציער עצמו מן היין וצריך כפרה.
בסוף הפרשה נאמר: "וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי", ועפ"י זה נראה לומר בס"ד ביאור נוסף לציווי: "קדושים תהיו" - מצינו שהפירוש למילה "קדוש", הינו מובדל ומיוחד, כמו שנאמר על אהרון הכהן הגדול: "לקדשו לכהנו לי", וכן כאשר האיש מקדש אשה, באומרו לה: "הרי את מקודשת לי", ובכך מייחד אותה לעצמו ואוסר אותה על כל העולם. מפסוק זה נראה שהציווי: "והייתם לי קדושים", הוא בכך שיהיו מיוחדים לה' ומובדלים מכל העמים.
נאמר במדרש: "כי קדוש אני ה' אלהיכם", לומר, אם מקדשים אתם עצמיכם, מעלה אני עליכם כאלו קידשתם אותי".
ע"י קיום "קדושים תהיו" אנו עושים קידוש ה', א"כ כיצד אנו יכולים להיות "קדושים", ולקדש את ה'?
בפרשת אמור נאמר: "וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי יְהוָה, וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם". יהודי מצווה לקדש את ה' ית', ישנם שני סוגים של קידוש ה': האחד - למות על קידוש ה', והשני - לחיות על קידוש ה'. כאשר יהודי עושה רצון ה' יתברך, ומקיים תורה ומצוות, הרי הוא עושה קידוש ה'.
הרמב"ם כתב: "קדושים תהיו", "והתקדשתם והייתם קדושים", הם ציוויים לקיים כל התורה. כאילו יאמר הְיֵה קדוש בהיותך עושה כל מה שצוויתיך בו ונזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו. ולשון ספרא: "קדושים תהיו" - פרושים תהיו", רוצה לומר, היבדלו מן הדברים המגונים כולם שהזהרתי אתכם מהם. ובמכילתא אמרו: "ואנשי קֹדש תהיון לי" - איסי בן יהודה אומר: "כשהקדוש ברוך הוא מחדש מצוה לישראל הוא מוסיף להם קדושה", רוצה לומר, כי זה הציווי (קדושים תהיו) אינו ציווי עומד בעצמו, אלא הוא נמשך אחר מצוה שנצטוו בה ומקיים הציווי ההוא יקרא קדוש. ואין הפרש בין אומרו "קדושים תהיו", או אילו אמר "עשו מצוותי".
לפי דברי הרמב"ם עם ישראל מתקדשים בכך שמקיימים תורה ומצוות, דבר זה גם רמוז בנוסח הברכות שעל המצוות: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו", שע"י קיום המצוות אנו מקיימים ציווי "קדושים תהיו". אולם, כל זה נעשה כאשר עושים את המצוות לשם שמים, בכוונה הראויה, עם הדקדוקים בהלכה, רק אז מתעלה ומתקדש האדם.
בין הציווי הראשון בפרשה: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ", לבין הציווי האחרון: "וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים", ישנן מצוות רבות ושונות. מפרשי התורה אומרים שבמצוות אלו רמוזים כל עשרת הדיברות: "אנכי ה' אלהיך" - "אני ה' אלהיכם". "לא יהיה לך" - "ואלהי מסכה". "לא תשא" - "ולא תשבעו בשמי" - "זכור את יום השבת" - "את שבתותי תשמרו". "כבד את אביך ואת אמך" - "איש אמו ואביו תיראו". "לא תרצח" - "לא תעמוד על דם רעך". "לא תנאף" - "ואיש אשר ינאף". "לא תגנוב" - "לא תגנבו". "לא תענה" - "לא תלך רכיל". "לא תחמוד" - "ואהבת לרעך כמוך".
לפי מה שכתבנו בפרשת יתרו, שבעשרת הדיברות כלולות כל תרי"ג מצוות התורה, אפשר להסביר שהתורה כתבה אותם שוב כאן, בין שני הציוויים של "קדושים תהיו", כדי לרמז שאת הקדושה הנדרשת אפשר להשיג ע"י קיום מצוות התורה הקדושה.
האדם מורכב מגוף ונשמה, הגוף מושך לכיוון התאוות והחומריות, ואילו הנשמה מושכת אחר תורה ומצוות, והבחירה ביד האדם - האם להימשך אחר תאוות הגוף או אחר רצון הנשמה. אם האדם יעסוק בתורה ובמצוות ויפרוש מענייני העולם הזה, יזכה לקדושה.
  
 הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא:
מטרת התוכחה היא להוציא את החוטא מדרכו הרע, ולהביאו לדרך טובה וישרה, ויש למצוא את הדרך הטובה ביותר להשיג מטרה זו. אם יוכיח את חברו בשצף קצף, מתוך כעס ורוגז, זה עלול להשפיע בצורה הפוכה, שהחוטא יתרחק ויחטא אפילו יותר.
שלמה המלך, החכם מכל אדם, אמר: "אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ". המדרש שמואל פירש שמדובר כאן על צורת התוכחה: אל תוכח לץ, כאשר אתה מוכיח אותו, אל תאמר לו שהוא לץ וחוטא, פן ישנאך. הוכח ותאמר לו שהוא חכם וישר, ולא מתאים לו לעשות כך, ואז יאהבך, וזה יועיל להחזירו למוטב.
דבר זה רמוז גם בפסוק שלנו: "הוכח תוכיח את עמיתך", תאמר לו אתה כמוני, "ולא תשא עליו חטא", אל תקרא לו חוטא, כי אז באמת עלול לחטוא יותר.
עפ"י 'ילקוט אליעזר'
 
  
   
--------------------------------------------------------------------------------
פרשת אמור
וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהוָה:
 
ויש לשאול:
א. למה נכתב בתורה:
"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת", המילה "לכם" לכאורה מיותרת? ועוד, מדוע לשון ספירה, ולא לשון מניין? ומדוע ממחרת השבת ולא ממחרת הפסח?
"שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת", ולא שבעה שבועות?
"עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת" ולא עד זמן מתן תורתנו?
ב. מדוע הספירה אינה מתחילה כבר מהיום הראשון של פסח, בו יצאנו ממצרים, אלא דווקא "ממחרת השבת", שהוא מוצאי פסח?
ג. מדוע נאמר: "תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם", ולא 49 שהם שבעה שבועות?
ד. מדוע דווקא "שבע שבתות" ולא פחות?
בספר החינוך כתב: "כל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים, כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה, ועניין גדול הוא להם, יותר מהיציאה מעבדות לחרות. ומפני כן נצטווינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו".
החרות הלאומית, כאמור, היא לא היציאה מבית עבדים, אלא קבלת התורה בהר סיני, ברגע בו הכרזנו: "נעשה ונשמע", וקיבלנו על עצמנו עול מלכות שמים. זוהי התכלית של היציאה מבית עבדים, כדי לקבל את התורה ולהיות עבדים לקב"ה.
אומנם בפועל אנו סופרים 49 יום, ולא 50, אך נאמר: "תספרו חמישים יום", כי יום החמישים הוא יום קבלת התורה והוא התכלית, ופירוש הפסוק הוא: תספרו בשביל יום החמישים.
אחד מעמודי העולם הוא התורה, כמו שכתוב: "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, ועל העבודה ועל גמילות חסדים". עד זמן מתן תורתנו העולם לא הגיע אל המנוחה ואל הנחלה, היה זה עולם רעוע, עולם על תנאי. רק ביום מתן תורה, העולם הגיע אל התכלית שלו ואם כן, הוא בבחינת "שבת", הספירה היא כדי להגיע למנוחה ולנחלה.
ספירת העומר, נועדה גם כדי להזכיר ליהודי את התכלית שידע שהעולם הזה הוא פרוזדור, התכלית היא הטרקלין. העולם הזה הוא עולם של טלטלות, עולם של דאגות, עולם של הכנה, עולם פרוזדורי, התכלית להגיע ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים.
ה'אור החיים' הקדוש שואל, מדוע המתין ה' יתברך לתת את התורה לעמו ישראל עד החודש השלישי? הוא דימה את מתן תורה לחתונה, התורה היא הכלה ועם ישראל הם החתן, וכתב שהיה צריך להמתין לחתן. בחתונה הכלה צריכה להמתין שבעה ימים נקיים קודם לחתונה, כדי להיטהר מטומאתה, אולם כאן, הכלה שהיא התורה, היתה קדושה וטהורה, אך החתן לא היה מוכן, עם ישראל עדיין לא היו ראויים להיכנס לחופה, לפי שהיו בטומאת מצרים, מ"ט שערי טומאה, והיה צורך לטהר אותם מטומאה זו. ומכיוון שטומאתם היתה גדולה וחמורה, לא היה די בשבעה נקיים, אלא היו צריכים שבעה שבועות של נקיים, 49 ימים כנגד מ"ט שערי טומאה, שהיו בהם, כדי שבכל יום יצאו משער אחד של טומאה ויכנסו לשער אחד של קדושה.
לפי זה עצם ההמתנה והספירה היא בגלל עם ישראל, בסיבתם, לטהרם. לכן כתוב "וספרתם לכם", בגללכם, כי אתם מלוכלכים ומזוהמים בטומאת מצרים, אחרת הקב"ה היה נותן להם את התורה מיד.
לפי זה גם מובן מדוע סופרים רק ממחרת השבת, ממוצאי פסח, ולא מפסח עצמו, לפי שהספירה היא משום טהרה, כמו ספירת הנידה. וכמו שבספירת הנידה לטהרתה צריך שבעה ימים נקיים שלמים, ומקצת היום אינו נחשב, כך גם כאן יש צורך במ"ט ימים שלימים ותמימים לטהרתם, לילה ויום. ומשום שביום פסח יצאו ממצרים ביום, אין יום זה עולה בכלל הספירה, לפי שאינו תמים ושלם, כי היום מתחיל מהלילה.
כתוב "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם", ולא כתוב ומניתם, משום שהספירה מתפרשת בכמה מובנים: א. מניין, למנות. ב. תספורת - להתגלח להסתפר (הסרת גידולי פרא). ג. לראות הארה, זכות, כמו שנאמר: "כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר". הוי אומר שסגולת המניין של ספירת העומר היא להסיר את גידולי הפרא שדבקו בנפשנו ולהתבהר, להיות זכים ובהירים - טהרה, נקיון, כי יצאנו ממצרים מזוהמים. ולכן נאמר "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם" - מניין, תספורת רוחנית ובהירות.
משמעות נוספת ל"וּסְפַרְתֶּם" - מלשון סְפַר (יישוב סְפַר - יישוב על הגדר, על הגבול), תכלית הספירה היא להגיע אל "קְדשִׁים תִּהְיוּ" - להיות נבדלים, פרושים, גדורים, כמו שכתוב: "וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה". תכלית הספירה היא לפרוש מן המותרות ולהגביל את צרכנו הגשמיים. ספירה, סייג, סְפַר, כדי שנוכל להדגיש את עיקר מרצנו, זמננו ויכולתנו להשגת אור התורה, לצמצם בתאוות החומר, החול, ולהרבות בהשגת הרוח, כי הא בהא תליא.
האוה"ח הקדוש תיקן תפילה לאומרה לאחר ספירת העומר, והיא מבטאת את כל מהות הספירה: "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם. אַתָּה צִוִּיתָנוּ עַל יְדֵי משֶׁה עַבְדֶּךָ לִסְפּוֹר סְפִירַת הָעוֹמֶר כְּדֵי לְטַהֲרֵנוּ מִקְלִפּוֹתֵינוּ וּמִטּוּמְאוֹתֵינוּ. כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתָּ בְּתוֹרָתֶךָ. וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עוֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימוֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִית תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם. כְּדֵי שֶׁיִּטָּהֲרוּ נַפְשׁוֹת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל מִזֻּהֲמָתָם: וּבְכֵן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ... שֶׁבִּזְכוּת סְפִירַת הָעוֹמֶר שֶׁסָּפַרְתִּי הַיּוֹם יְתֻקַּן מַה שֶׁפָּגַמְתִּי... וְאֶטָּהֵר וְאֶתְקַדֵּשׁ בִּקְדֻשָּׁה שֶׁל מַעְלָה. וְעַל יְדֵי זֶה יֻשְׁפַּע שֶׁפַע רַב בְּכָל הָעוֹלָמוֹת וּלְתַקֵּן אֶת נַפְשׁוֹתֵינוּ וְרוּחוֹתֵינוּ וְנִשְׁמוֹתֵינוּ מִכָּל סִיג וּפְגַם. וּלְטַהֲרֵנוּ וּלְקַדְּשֵׁנוּ בִּקְדֻשָׁתְךָ הָעֶלְיוֹנָה. אָמֵן סֶלָה". וכאמור, ספירת העומר היא כדי להשיג את ה"נר מצוה ותורה אור", ולזה צריך טהרה.
הספירה שאנחנו סופרים מדי יום ביומו מנתקת את היהודי מחשכת העולם, מחשכת מצרים, מהחושך שדבק בעם ישראל בהיותו במצרים 210 שנים. מרוב התעתועים שבעולם, כל האורות שבו הם אורות של עולם השקר והחושך, דימיונות בחסות היצר הרע (כמו בקולנוע, שברגע שמדליקים את האורות, כל התמונות שעל גבי המסך נעלמות). הספירה כאמור באה לנתק את היהודי מחשכת העולם, מחזיונות השווא שהוא מקרין להמונים. זו הספירה, כי ממצרים יצאנו עם אור תעתועים - אור שוא וחושך של טומאה, ותכלית הספירה היא להביא אותנו אל האור האמתי, אור התורה הקדושה, "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר".
  
 אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם
אמר ר' לוי יצחק מברדיצ'ב להמליץ טוב על ישראל: ומה כאן שכתוב: "אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם", וקרינן אותם (כאילו עם ו'), ואפילו הכי, דרשו חז"ל אַתֶּם, אתם אפילו שוגגים, אתם אפילו מזידין, אתם אפילו מוטעין. א"כ כל שכן, כאשר כתוב אַתֶּם במפורש, כמו בפסוק: "בָּנִים אַתֶּם לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם", בוודאי שיש לומר: אתם אפילו שוגגים, אתם אפילו מזידין, אתם אפילו מוטעין. ובוודאי שראוי לסלוח להם.
(פרדס יוסף)
 
  
   
--------------------------------------------------------------------------------
פרשת בהר
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה: שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר: אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ: וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ: וכו'...
וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ: וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים: וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן:
 
יש לשאול כמה שאלות על מצות השמיטה:
א. למה היה צריך לומר: "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם", וכי מי אינו יודע שהקב"ה הוא שנתן את הארץ לעמו ישראל?
ב. מדוע שנת השמיטה מכונה: "שבת לה'"?
ג. מדוע כאן, במצות השמיטה התורה מקדימה למצוה את הפסוק: "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ", ורק אח"כ מצווה: "וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ". ואילו בשבת, קודם נאמרה המצוה: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ", ורק אח"כ נאמר: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ"?
ד. מדוע השנה "הַשִּׁשִּׁית" כתובה בכתיב מלא, ואילו: "בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת", "הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת" ו-"הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת", נכתב בכתיב חסר?
ה. את שומרי השמיטה מכנים חז"ל: "גיבורי כח עושי דברו", ונשאלת השאלה היכן כאן הניסיון הגדול, שהרי יבול השנה השישית יהיה פי שלושה מן הרגיל בדרך נס, קודם השמיטה, ולא יהיה הפסד? דבר נוסף, הרי לא יתכן לומר שהברכה ביבול המרובה תהיה רק למי שעתיד לשמור שמיטה, כי זה יפגע בבחירה, א"כ מדוע יצא חוטא נשכר? ועוד אחרי שיראו בשנה השישית את ריבוי התבואה, מדוע יאמרו: "מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת"?
ו. רש"י כתב: "בעון שמטה ישראל גולים", ונשאלת השאלה, במה נשתנתה מצות השמיטה, משאר המצוות, שאם לא מקיימים אותה נענשים בעוון החמור של גלות?
ועתה נבוא לבאר:
במצות השמיטה נאמר: "וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר", כמו שנאמר על יום השבת: "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה", ללמד כי יש בה להזכיר ולהשריש את האמונה בקב"ה ובבריאת העולם, "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ".
ביום השבת אנו מצווים שלא לעשות מלאכה ביום השבת, אע"פ שלכאורה, לפי ההגיון עלול להיגרם לנו הפסד אם נעבוד יום אחד פחות בשבוע. אולם צריכים אנו להאמין, כי השבת, הִיא מְקוֹר הַבְּרָכָה, וממנה השפע לכל השבוע. הוא הדין גם בשנת השמיטה, שצריכים אנו להאמין, למרות הקושי הגדול, וחוסר ההגיון להוביר את הקרקע במשך שנה שלמה, דווקא קיום המצוה, היא שתביא את הברכה הגדולה. כאשר יהודי מתגבר על כל החשבונות, שם ביטחונו אל ה' יתברך ומקיים את מצות השמיטה כהלכתה, הרי שהוא מרבה בכבוד שמים, לכן נאמר: "שבת לה'".
למרות הדמיון הרב בין השנה השביעית, שנת השמיטה, ליום השביעי, יום השבת, יש חילוק גדול ביניהם. קדושת השבת היא קדושה בעצם היום השביעי, ואינה תלויה בששת ימי המעשה שקדמו לה, לכן נאמר בתורה קודם: "זכור את יום השבת לקדשו", ורק אח"כ: "ששת ימים תעבוד, ועשית כל מלאכתך". אבל שנת השמיטה תלויה בשש השנים שקדמו לה (שקודם נכנסו לארץ ורק אחרי שמנו שש שנים אז חלה קדושת השמיטה), ולכן נאמר קודם: "שש שנים תזרע שדך", ורק אח"כ: "ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ".
מלבד האמונה והביטחון בקב"ה, שלא לעבוד את הקרקע שנה שלמה, יש בשביתת הארץ גם כדי להזכיר ולהמחיש לאדם שהקב"ה הוא בעל הקרקע וממנו התבואה, הפרנסה והברכה. דבר זה בא לידי ביטוי באופן מיוחד במצות היובל, ובה מלבד שביתת הקרקעות, גם צריכים כל הקונים להחזיר את קרקעותיהם לבעלים, וזה מרמז לאדם, שכמו שהקרקע נמצאת ברשותו באופן מוגבל, וזמני, רק עד היובל, כך גם האדם עצמו הוא מוגבל וזמני בזה העולם.
לכן גם נאמר בתחילת הפרשה: "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם", כדי שידעו כולם כי לה' הארץ ומלואה, ושלא יחשבו שכוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. תנאי בסיסי כדי לקיים את מצות השמיטה, הוא לדעת שהארץ שייכת לקב"ה ובידו לצוות לשבות בשנה השביעית ובידו גם לשלוח ברכה עצומה למי שמאמין ועושה דברו.
ה'כלי יקר' כתב שהברכה שתהיה בשנה השישית לא תהיה בכמות, אלא באיכות, כלומר כמות היבול שתוציא השדה בשנה השישית תהיה בדיוק באותה מידה שבכל שנה ושנה, אלא שתהיה ברכה מיוחדת - "אוכל ומתברך במעיו", ותבואה בכמות של שנה תספיק להם בדרך נס למשך שלוש שנים.
עפ"י דבריו הניסיון אכן גדול מאוד כי לא רואים בעיניים שום שינוי בין השנה השישית לשאר השנים, אין זה פוגע בבחירה, ואין יוצא חוטא נשכר. לכן גם יהיו אנשים שיפקפקו בסגולה של הברכה ויאמרו: "מה נאכל?".
השביעית מהווה הוכחה לכך שהקב"ה משגיח בעולמו, כי מי ששומר שמיטה בסופו של דבר מרוויח באופנים שונים נגד הטבע, ומי שאינו מקיים את מצות השמיטה, בסופו של דבר מפסיד. כך גם עם ישראל, שלפי חוקי הטבע לא יכול היה להתקיים, מול כל העמים שקמו עליו לכלותו, ומכל מקום חי וקיים הוא לנצח, ויושב הוא על אדמתו, וככל אשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. אין זאת אלא הוכחה לקיום ההשגחה האלוקית שמכוחה נותר עם ישראל על ארצו, כי אע"פ שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, הקב"ה מצילנו מידם.
כאשר ישראל מבטלים ח"ו את השמיטה, הרי שאינם בטוחים בהשגחת ה' יתברך, ואינם מאמינים שיצווה להם את ברכתו כפי שהבטיח בתורתנו הקדושה, אלא חושבים שעולם כמנהגו נוהג בדרך הטבע. ומכיוון שהם חפצים בהנהגה טבעית, הרי שבדרך הטבע אינם ראויים לשבת על אדמתם (כי הם ככבשה אחת בין שבעים זאבים), על כן עונשם הוא גלות.
מצות השמיטה, במהותה, שייכת לכל יהודי, גם אם אין לו שדות או אילנות בחצר, כי היא דורשת מהאדם להאמין בקב"ה ולבטוח בו, ודבר זה נדרש מכל אחד ואחד מאיתנו בעיקר בעניין הפרנסה. חז"ל אמרו: "קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף", והדמיון הוא - כמו שבקריעת ים סוף, עמדו בני ישראל נבוכים, סגר עליהם המדבר, מצד אחד ים, מצד שני המצריים ובצדדים חיות רעות ומדבר, ולא היה להם לאן לברוח. הם לא ידעו מה לעשות: אם להיכנע למצריים, להילחם בהם, או להיות טרף לחיות. אולם הישועה באה ממקום שאינו צפוי, נחשון בן עמינדב, שם ביטחונו בה' יתברך, קפץ למים, וה' עשה נס גלוי, הים נפתח ובני ישראל עברו ביבשה בתוך הים. דווקא על זה הם לא חשבו. כך גם בעניין הפרנסה, אין האדם יודע מה יעשה, ופעמים רבות אדם חושב להשיג דבר ממקום פלוני או לעשות השתדלות באופן מסויים, והישועה באה לבסוף ממקום אחר.
   
 
--------------------------------------------------------------------------------
פרשת בחוקותי
אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם: וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ: וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם: וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם: וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב: וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם: וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ: וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם: וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם: אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת:
 
ויש לשאול:
א. רש"י פירש: "אם בחקתי תלכו, שתהיו עמלים בתורה", ונשאלת השאלה מדוע הזכיר לשון עמל, ולא כתב: "שתלמדו תורה" או "שתעסקו בתורה"?
ב. כיצד התורה מבטיחה לנו שכר בזה העולם והרי אמרו חז"ל: "שכר בהאי עלמא ליכא", ששכרן של מצוות רק בעולם הבא, ולא ניתן לקבל עליהן שכר בעולם הזה?
ג. מדוע אומר: "ונתתי גשמיכם", ולא גשמים?
ד. מדוע מוזכר כאן עניין יציאת מצרים?
ה'כלי יקר' כתב, שחייבים לומר ש"אם בחוקותי תלכו", מדבר על העמל בתורה, כי על שאר המצוות, גם אלו שהן בגדר "חוקים", לא מצינו בהן לשון הליכה. לכן חייבים לומר שכאן אין מדובר בדבר שהקב"ה מצווה עליו, אלא שהאדם הולך ועושה מעצמו, שקובע עצמו בבית המדרש חוק ולא יעבור, עד שנעשה לו לטבע, כלומר שמתרגל ללכת לבית המדרש, ועושה זאת אפילו באופן בלתי נשלט (כמו שמצינו אצל דוד המלך ע"ה שכאשר היה רוצה ללכת למקום מסויים, רגליו היו מוליכות אותו לבית המדרש), ואז התורה נחקקת בקרבו. דבר זה אפשרי רק מתוך עמל ויגיעה בתורה הקדושה.
מה שנאמר: "ואת מצוותי תשמרו", הכוונה לתכלית היוצאת מן הלימוד, שהיא שמירת מצוות לא תעשה וקיום מצוות עשה. על מצוות לא תעשה נאמר: "ואת מצוותי תשמרו", ועל קיום מצוות עשה נאמר: "ועשיתם אותם".
הברכות המובטחות הן בגדר מידה כנגד מידה - "אם יש תורה יש קמח", לכן זוכים לגשמים, ואז "ונתנה הארץ יבולה". כאשר שומרים על מצוות לא תעשה, זוכים שה' ישמור עליהם מכל נזק ומזיק, ואז גם יש שלום. וכאשר מקיימים את מצוות העשה, עשייה בידיים, אז זוכים ל"ונתתי משכני בתוככם", שבזה נאמר "מקדש ה' כוננו ידיך", וכן זוכים לשאר הברכות: "וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וכו'... וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וכו'..."
באשר לשאלה כיצד התורה מבטיחה שכר בעולם הזה? אפשר לענות על כך עפ"י משל: בכפר אחד פרימיטיבי, הרחוק מאוד מכל פלאי המדע ושכלולי הטכנולוגיה, נשלחו מספר נציגים אל העיר הגדולה כדי ללמוד מהם כיצד אפשר לשפר את איכות חייהם. לתדהמתם הרבה הם ראו שבני העיר אינם צריכים לסחוב דליים מלאים מים מן הבאר, כי לכל אחד יש ברז מחובר לקיר בביתו, ממנו יוצאים בקלות מים מתוקים, זכים וצלולים. פה אחד הם החליטו לרכוש את ה"שיכלול" הנפלא הזה, ובכך לשפר את איכות חייהם של תושבים רבים. הם הגיעו לכפר עם ארבעים ברזים של "חמת", וסיפרו לכולם על מה שראו בעיר הגדולה, איך מסובבים ידית ויוצאים מים מהברז בלי לטרוח כלל.
הם חיברו את הברזים לקירות הבתים, וכאשר סובבו את הידית, מול עשרות עיניים סקרניות, נוכחו לדעת כי הברז ריק, אין בו מים. הם ראו שיש "תעודת אחריות" על המוצר והזמינו מומחים כדי לפתור את הבעיה. כאשר הגיעו המומחים למקום, הם פשוט פרצו בצחוק גדול, ואמרו: "כיצד חשבתם שהברז הוא שנותן מים?! הברז הוא רק קצהו של צינור המוליך מים מן הבאר, אבל אתם בכלל לא התחברתם אל הבאר".
חייבים לומר שכל הבטחות התורה על ענייני העולם הזה, אינן כחלק מן השכר המובטח לנו לעולם הבא, אלא זה בגדר של "סיבה ותוצאה", וכמו שכאשר נסובב את ידית הברז, יצאו ממנו מים, כך גם מובטח לנו שפע של ברכה והצלחה, אם רק נשכיל להתחבר אל מקור מים חיים, תורתנו הקדושה.
ואיך מתחברים אל התורה?
הרב דסלר כתב שע"י רוב העמל וההשקעה בדבר, כך נקשרים אליו, כגון, אדם שעמל לנטוע עץ וטורח בגידולו, ככל שהוא יטרח וישקיע יותר, כך גם יראה בעץ כחלק ממנו וירגיש קשור אליו. ואם כך הוא בדבר גשמי, בדבר רוחני על אחת כמה וכמה: ככל שהאדם יעמול ויתייגע בעסק התורה, כך הוא יתחבר לתורה עד שתהיה לחלק ממנו ולקניין בנפשו.
נאמר בגמרא: "אמר רבא: בתחילה (התורה) נקראת על שמו של הקב"ה, ולבסוף נקראת על שמו (של הלומד), שנאמר: "בתורת ה' חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה". וביאר שם רש"י: "נקראת על שמו של אותו תלמיד שטרח בה". חז"ל מגלים לנו שאם אדם טורח בלימודו, והוגה בתורה מתוך עמל יומם ולילה, נעשית התורה קניין בנפשו עד שממלאת את כל תוכן חייו ולכן "נקראת על שמו", כי "השם" מציין את התוכן הרוחני והמהות שלו.
רבי יוחנן היה אומר: "אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו", ונשאלת השאלה, מדוע מוסיף ואומר: "ועושה נחת רוח ליוצרו"? ה'לב אליהו' כתב לבאר שתוספת זו אינה עניין נוסף, אלא ביאור למה שנאמר קודם לכן, כלומר, אשרי מי שגדול בתורה ועמלו בתורה, כדי לעשות נחת רוח ליוצרו.
כל התכלית היא לעשות נחת רוח לבורא יתברך, וזאת ע"י עמל התורה וקיום המצוות. אדם כזה שעמל והתייגע בעסק התורה עד אשר הוא חי ונושם את התורה, בכל רגע ורגע מרגיש הוא את ה' יתברך וכל מעשיו הם עפ"י תורתנו הקדושה, הרי שהוא בגדר של "מעל הטבע", כי שבר את כל טבעיו, ולכן הקב"ה שומע לתפילותיו, ויש כח בברכותיו לחולל נסים ונפלאות אשר למעלה מן הטבע.
מסופר על ה'בבא סאלי' זצ"ל אשר בכח תפילתו הוריד גשמים באמצע הקיץ לצורך הכשרת מקווה טהרה, וכן מסופר על צדיקים שלבקשת השולטן התפללו וירדו גשמים בשנת בצורת, כמובן שכל זה הוא מכח עמלם בתורה. נראה לומר שדבר זה מרומז בכך שהתורה אמרה: "ונתתי גשמיכם", שאם יהיו עמלים בתורה, הקב"ה יוריד גשמים מתי שרק ירצו, אפילו באמצע הקיץ, בשנת בצורת, נגד הטבע.
כל התכלית ביציאת מצרים היתה כדי שנקבל את התורה ונקיים את מצוות ה' יתברך, וע"י כך ישרה את שכינתו בעם ישראל. בימינו שאין בית המקדש קיים, אפשר לזכות להתגלות השכינה ע"י עסק התורה, וכמו שאמרו חז"ל: "שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה, שכינה שרויה ביניהם, שנאמר: אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו".
   
 
--------------------------------------------------------------------------------
במדבר
 
--------------------------------------------------------------------------------
פרשת במדבר
וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַבְּכוֹר נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר: אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים הַמְּשֻׁחִים אֲשֶׁר מִלֵּא יָדָם לְכַהֵן: וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי יְהוָה בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי יְהוָה בְּמִדְבַּר סִינַי וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר עַל פְּנֵי אַהֲרֹן אֲבִיהֶם:
על השאלה מדוע נאמר: "ואלה תולדות אהרון ומשה", כאשר למעשה מוזכרים רק בני אהרון, כתב רש"י לבאר: "אינו מזכיר אלא בני אהרן, ונקראו תולדות משה, לפי שלימדן תורה. מלמד שכל המלמד את בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו". אך על זה יש לשאול: הרי משה רבינו לימד תורה את כל עם ישראל, א"כ מדוע רק על בני אהרון נאמר: "כאילו ילדו"? ועוד, מדוע נאמר: ביום דיבר ה' את משה בהר סיני, שהיה זה ביום מתן תורה, ואז משה עדיין לא לימד תורה, אלא רק אחרי שירד מהר סיני שהיה זה לאחר ארבעים יום, ואם אז עדיין לא לימד, מדוע מאז נחשב "כאילו ילדו"?
וכן קשה, מדוע דווקא כאן מוזכר עניין מיתת נדב ואביהוא? ומדוע נאמר פעמיים "בני אהרון"?
המקור לדברי רש"י הוא הגמרא במסכת סנהדרין (דף יט:), שם נאמר: "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל המלמד בן חבירו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, שנאמר: "ואלה תולדת אהרן ומשה", וכתיב: "ואלה שמות בני אהרן", לומר לך: אהרן ילד ומשה לימד, לפיכך נקראו על שמו". אולם בגמרא שם (בדף צט:) נאמר: "אמר ריש לקיש: כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו, שנאמר: "ואת הנפש אשר עשו בחרן".
ויש להבין, מדוע ר' יונתן אמר: "כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו", ולמד זאת מהפרשה שלנו, ואילו ריש לקיש אמר: "כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו", ולמד זאת מהפסוק בבראשית "ואת הנפש אשר עשו בחרן" (המדבר על אברהם ושרה שהיו מגיירים את הבריות ומכניסים אותם תחת כנפי השכינה)? ומה ההבדל בין ילדו ובין עשאו?
דבר ברור הוא, שלא יתכן לומר שהמלמד את בן חברו חשבון או מקצוע, נחשב כאילו ילדו, אפילו אם יוכל להתפרנס מכך כל ימי חייו. רק על לימוד התורה נאמר דבר זה, "כאילו ילדו". והביאור בזה הוא שכל שאר החכמות אפילו אם הן חשובות, סוף סוף, הן בגדר של ידיעה בעלמא, והלומד לא משתנה במהותו ובפנימיותו כלל, אולם התורה הקדושה היא מציאות אחרת, התורה יוצרת "אדם חדש" ומשנה אותו ואת כל מציאותו מן הקצה אל הקצה.
את הפסוק "ואת הנפש אשר עשו בחרן", אונקלוס תירגם: "וְיָת נַפְשָׁתָא דְּשַׁעֲבִּידוּ לְאוֹרַיְתָא בְחָרָן", ונראה שאין הכוונה שאברהם אבינו לימד אותם תורה, משום שהתורה עדיין לא ניתנה, אלא אברהם אבינו שיעבד אותם לדרכי התורה, כלומר, הוא לימד אותם את האמונה בה' יתברך וקיום שבע מצוות בני נח, שאלו יסודות הדת וזו התכלית ובזה מובדל האדם מן הבהמה, ונעשה אדם.
נראה לומר שלריש לקיש היה בזה ניסיון אישי, בגמרא מסופר: ר' יוחנן רחץ בנהר הירדן, ריש לקיש שבאותה תקופה היה ראש הליסטים, ראה אותו מרחוק וחשב שהוא אשה, הוא קפץ מהגדה למרחק רב, עד היכן שר' יוחנן היה. אמר לו ר' יוחנן: "כמה יפה כוחך לסבול עול תורה!", אמר לו ריש לקיש: "היופי שלך ראוי לנשים". אמר לו ר' יוחנן: "אם תחזור בתשובה שלמה, אתן לך את אחותי, שהיא יותר יפה ממני". ריש לקיש קיבל על עצמו לחזור בתשובה וללמוד תורה. הוא רצה לחזור לקחת את בגדיו, אך לא יכול היה לקפוץ כבראשונה, כי מאחר שקיבל עליו עול תורה, תשש כוחו. ר' יוחנן היה לומד איתו תורה וריש לקיש נעשה לאחד מגדולי הדור.
ממעשה זה רואים, שאף טרם שריש לקיש למד תורה, ע"י עצם קבלת עול התורה בלבד, כבר נהפך ריש לקיש להיות איש אחר לגמרי ממה שהיה, ובכך שר' יוחנן שיעבד אותו לתורה, כבר היה נחשב "כאילו עשאו", וזאת ידע ריש לקיש.
דבר זה של "שיעבוד לתורה" היה אף קודם מתן תורה, אך לאחר מתן תורה התחדש דבר נוסף, ש"כל המלמד את בן חברו תורה כאילו ילדו", והכוונה בזה ללימוד התורה ממש כמו שמשה רבינו לימד את בני ישראל, וזה היה רק לאחר מתן תורה (אף שאבותינו הקדושים למדו תורה לפני שניתנה), כי רק אז לימוד התורה היה בגדר של חובה. על לימוד התורה נאמר במשנה: "אבדת אביו ואבדת רבו - של רבו קודמת, שאביו הביאו לעולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא". אם אביו שהביאו לעולם הזה נקרא מולידו, כל שכן שרבו שלימדו תורה ומביאו לחיי העולם הבא יקרא "כאילו מולידו". זה היה השלב השני אצל ריש לקיש, כי בתחילה עשאו ר' יוחנן מליסטים לבן אדם, ע"י קבלת עול תורה, ולאחר מכן ר' יוחנן לימד אותו תורה ועשאו לגברא רבה וכאילו הולידו.
בזמן מתן תורה כאשר עם ישראל אמרו כאחד: "נעשה ונשמע", כבר אז קיבלו על עצמם עול תורה, ונחשב למשה שכאילו עשאם, אולם כאשר קיבלו את התורה הקדושה, אז נוצרה המציאות של לימוד התורה בגדר של חיוב, שזה במדרגה הרבה יותר גבוהה ונחשב המלמד "כאילו ילדו" לתלמיד. א"כ מה שכתוב כאן: "אלה תולדות אהרון ומשה", מתי נהיה לתולדות אהרון ומשה? "ביום דיבר ה' אל משה בהר סיני", כשנהיה מושג של "תורה" ממש, אז היתה יכולה להתהוות מציאות של כל המלמדו תורה כאילו ילדו.
לימוד זה של "כאילו ילדו", נאמר דווקא על בני אהרון, כי אצלם יש חידוש מיוחד. במשנה שם נאמר: "אבדת אביו ואבדת רבו - של רבו קודמת, שאביו הביאו לעולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא. ואם אביו חכם - של אביו קודמת". וכן הדין אם: "היה אביו ורבו בבית השבי - פודה את רבו ואחר כך פודה את אביו. ואם אביו חכם - פודה את אביו ואחר כך פודה את רבו". וכן נפסק ב'שולחן ערוך', וכתב הרמ"א שאם אביו חכם הוא קודם אף אם אינו שקול בחכמה כרבו. אולם כל זה הוא דווקא אם אביו אינו תלמידו של אותו רב, כי א"כ אזי שניהם חייבים בכבוד אותו רב ואז אין דין להקדים את אביו, אף אם הוא חכם.
בני אהרון, היו חייבים בכבוד אביהם, שגם היה מולידם וגם לימד אותם תורה, אף שלא היה רבם המובהק, וכמו שנאמר בגמרא: "תנו רבנן, כיצד סדר משנה? משה למד מפי הגבורה, נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו. נסתלק אהרן וישב לשמאל משה. נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן, נסתלקו בניו, אלעזר ישב לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן וכו'... נסתלק משה, ושנה להן אהרן פירקן. נסתלק אהרן שנו להן בניו פירקן".
נמצא, שאע"פ שהיה עיקר לימודם של בני אהרון מפי משה, מ"מ, גם אהרון היה רבם, אע"פ שלא היה רבם המובהק.
על שאר העם שלא למדו תורה מאביהם, אין צורך לומר שמשה שלימדם תורה "כאילו ילדם", החידוש הגדול הוא דווקא בבני אהרון, שהיה מקום לומר שמכיוון שהם לומדים תורה גם מאהרון אביהם, לא יחשב כאילו משה ילדם. לכן התורה היתה צריכה לומר, שגם אצלם נאמר כאילו משה ילדם, כי משה רבינו לימד תורה גם את אהרון אביהם והיה לו לרבו המובהק, וגם הם וגם אהרון אביהם חייבים בכבודו, ולכן משה כאילו ילדם.
לגבי מיתת נדב ואביהו, נאמר בתורה: "וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף יְהוָה מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ וָאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִוא", ודרשו חז"ל: "אין השמדה, אלא כילוי בנים, כדאמר: "ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת", כיון שהתפלל משה מתו שנים ונשתיירו שנים". וכן פירש שם רש"י: "הועילה תפילתו לכפר מחצה ומתו שנים ונשתיירו שנים". מכאן משמע שנדב ואביהוא מתו בגלל חטאו של אהרון אביהם.
אולם בגמרא נאמר: "תניא ר' אליעזר אומר: לא מתו בני אהרן, עד שהורו הלכה בפני משה רבן. מאי דרוש? "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח", אמרו אף על פי שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט". מכאן משמע שבני אהרון מתו בגלל עוונם. וצריך להבין את הסתירה, האם מתו בגלל עוונם או בגלל עוון אביהם? ולמה התוספת בגמרא משה רבן, וכי לא ידענו שמשה רבינו היה גם רבם של בני אהרון?
בספר 'ברית שלום' כתב ליישב, שבני אהרון היו צריכים למות בגלל שנגזר על אהרון אביהם כילוי בנים, אבל כיון שמשה רבינו לימד אותם תורה, ומעלה עליו הכתוב כאילו ילדם, א"כ, עתה הם אינם נחשבים לבניו של אהרון בלבד, אלא "תולדות אהרון ומשה". וא"כ היה ראוי שהגזרה כולה תתבטל, כי על משה לא נגזר כילוי בנים. אולם הם הורו הלכה בפני משה רבן, ולא נהגו בו כבוד כמו שתלמיד צריך לנהוג ברבו, ובכך גילו דעתם שאין הוא רבם, וא"כ כעת הם בניו של אהרון בלבד, ולכן מתו, כי על אהרון נגזר כילוי בנים. לכן התורה הדגישה ואמרה "בני אהרון", לרמז שכל גזירת מיתתם היתה בכך שהם היו בניו של אהרון, ולא החזיקו את עצמם גם כבניו של משה, ולכן גם הדגש בגמרא, "שהורו הלכה בפני משה רבן".
   
 
--------------------------------------------------------------------------------
פרשת נשא
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם: יְבָרֶכְךָ יְהוָה וְיִשְׁמְרֶךָ: יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם: וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם:
את ברכת הכהנים מצינו לראשונה בפרשת שמיני, שם נאמר: "וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם", ורש"י שם ביאר: "ויברכם - ברכת כהנים: יברכך, יאר, ישא". אז, בחנוכת המזבח, כאשר אהרון ראה שכל עם ישראל עומדים באחדות, מוכנים לקבל פני שכינה וכל הקורבנות עולים לרצון, הוא נשא את ידיו אל מול העם וברך אותם מעצמו, מתוך שמחה, הערכה, חיבה ואהבה על שעשו הכנה ראויה כדי שתשרה בם השכינה הקדושה. בפרשתנו נצטוו אהרון ובניו הכהנים לברך את עם ישראל בדיוק באותה הברכה, מתוך שמחה, אהבה וחיבה.
מצינו במדרש שברכת כהנים נועדה כדי לפייס את אהרון הכהן: "כל הנשיאים הקריבו חוץ מנשיאו של לוי, ומי היה נשיאו של לוי? זה אהרן, שנאמר: "ואת שם אהרן תכתב על מטה לוי", ואהרן לא הקריב עם הנשיאים, והיה אומר: "אוי לי, שמא בשבילי אין הקדוש ברוך הוא מקבל שבטו של לוי". אמר לו הקב"ה למשה: "לך אמור לו לאהרן, אל תתירא, לגדולה מזו אתה מתוקן". לכך נאמר: "דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלתך את הנרת". הקרבנות, כל זמן שבית המקדש קיים הם נוהגים, אבל הנרות לעולם "אל מול פני המנורה יאירו", וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני, אינן בטלין לעולם". ויש להבין, מדוע חלשה דעתו של אהרון מקורבנות הנשיאים? ומה מיוחד בברכת הכהנים שיש בה כדי לפייסו ולעודד את רוחו?
בחנוכת המזבח, אהרון ראה שהנשיאים מכל שבט ושבט מביאים קורבנות מיוחדים אשר יש בהם סודות עמוקים המייחדים ומתקנים את כל אחד מהשבטים הקדושים, ואילו שבט לוי אינו בכלל זה. הוא גם ראה, שהנשיאים מביאים שש עגלות צב, שכל שני נשיאים מתאחדים ומביאים עגלה אחת, הוא ראה בכך את האחדות הגמורה שיש בעם ישראל, ושהוא ושבטו הלויים אינם בכלל זה, כי עבודתם המיוחדת לשרת בקודש מוציאה אותם, כביכול, מהאחדות של כלל ישראל.
הקב"ה פייס אותו בברכת כהנים, שבניגוד לקורבנות, היא אינה בטלה לעולם, ויש בה לאחד את עם ישראל, כי הברכה יכולה להתקיים, רק כאשר עם ישראל שורים באחדות (דבר זה רמוז בכך שכל הברכות בברכת הכהנים נאמרו בלשון יחיד).
נאמר במדרש: יברכך ה' - בממון, וישמרך - מן המזיקין. נראה לבאר עפ"י מה שאמרו חז"ל: "אין הברכה מצויה, אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר: "יצו ה' אתך את הברכה באסמיך". התוס' שם הקשו ממעשה בגמרא: סבלים נשאו חבית של יין, שמו אותה מתחת למרזב והחבית נבקעה מחמת שד מזיק ששבר אותה. מר בר רב אשי חייב את המזיק לשלם את הנזק, וקבע לו זמן לשלם. השד המזיק שילם לאחר הזמן שנקבע, והסביר שבדבר מדוד ומנוי אין להם (השדים) רשות לקחת ממנו. ומכאן משמע שבדבר הסמוי מן העין יש לשדים רשות לקחת ממנו, וא"כ היכן הברכה?!
ונראה שלזה מועילה ברכת הכהנים - יברכך ה' בממון, ומכיוון שאין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין, ובזה יש רשות למזיקים ליטול ממנו, לכן צריך גם לברכת: "וישמרך" מן המזיקין.
"יאר ה' פניו אליך" - הארת פנים הוא ההיפך מהסתר פנים. במצב של הסתר פנים הקב"ה כביכול מתרחק מאיתנו ויש צרות, מחלות, גזרות וייסורים, וגם אם ישנם נסים הרי שהם עטופים בהסוואה של סיבות ומקרים וטבע. באופן כזה ניסיון האמונה והביטחון הוא קשה מאוד.
הצדיק ר' מרדכי מצ'רנוביל אמר פעם לחסידיו: "ידידי, מהו שאנו אומרים בהלל: "יאמַר-נָא יִשְׂרָאֵל כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. יאמְרוּ נָא בֵּית-אַהֲרׂן כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. יאמְרוּ נָא יִרְאֵי ה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ"? מה הכפל והשילוש הזה?" הוא ענה: "יש שלוש דרגות בעם ישראל: יש חסדים גלויים של הקב"ה שכל ישראל זוכים לראות ולהבין אותם וכולם מהללים את ה' עליהם - "חַסְדֵּי ה' כִּי לֹא-תָמְנוּ כִּי לֹא-כָלוּ רַחֲמָיו", ואז כל ישראל אומרים: "יאמַר-נָא יִשְׂרָאֵל כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ", כי כולם מבינים את חסדי ה'. אך ישנם חסדים של הבורא יתברך, שהם נסתרים מרוב בית ישראל הרואים בהם כביכול גזרות קשות ותמוהות. הם לא מבינים את הצרות, היתמוּת, האלמנוּת, התאונות, הפיגועים, השואה והפוגרומים! ואינם יכולים להגיד: "כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ", כי הם לא בדרגה הזו. אבל אז אנו אומרים, אם ישראל לא יכולים להגיד זאת, לפחות ש"בית אהרון" יגיד זאת. מי אלו "בית אהרון"? אלו עובדי ה', הכהנים שבדור, שלפחות הם ישכילו ויבינו את חסדי ה', ואז, די לנו, פשוטי העם, בראותנו את "בית אהרון" שהם משכילים לומר "כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". אז אנחנו אומרים: אמנם אנחנו לא מבינים את חסדי ה', יש לנו קושיות, אך די לנו ש"בית אהרון" הצדיקים מבינים, ועל זה נאמר: "יאמְרוּ נָא בֵּית-אַהֲרׂן כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ".
"אולם, ישנן גזרות כה נוראות שגם עובדי ה' הצדיקים, גם הם נבוכים בהם, גם הם רואים הסתר פנים נורא, גם הם לא מבינים, גם להם קשה לומר "כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ", כי הם נמצאים בהסתר פנים נורא! אז אנחנו מתפללים: לפחות "יאמְרוּ נָא יִרְאֵי ה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ", רבש"ע, לפחות "יִרְאֵי ה'", גדולי הדור, (דרגה גבוהה יותר מ"בית אהרון") שהם ישכילו לראות את חסדי ה' על עם ישראל" - שאם נבוא לגדולי הדור, לצדיקי הדור, יחידי הסגולה, ונראה שהם לא מוטרדים, הם לא מבולבלים ונראה אותם שגם הם חיים את המצב. גם הם חיו את השואה, גם הם חיים את הפיגועים, הם ממשיכים הלאה את סדר יומם, אם נראה את גדולי הדור, יחידי סגולה כך, אז לנו פשוטי העם, בית ישראל וגם לבית אהרן זה מספיק, אני לא צריך להבין הכל, העיקר שהצדיקים מבינים.
לעומת זאת, הארת פנים היא התגלות השכינה, מי שחוטא נענש מיד, לכן במצב כזה נדיר לעשות עברות, וכאשר עושים רצונו, עם ישראל יושב לבטח בארצו מתוך עושר ואושר ושלוה, וזוכים לכל הברכות הכתובות בתורה.
"ויחונך" - הוא מלשון מתנת חינם, והכוונה, שלא תנוכה טובת העולם הזה משכר העולם הבא. דבר זה ביקש דוד המלך ע"ה בתהלים באומרו: "ה' רועי לא אחסר", היינו שמה שה' רועה אותו במרעה הטוב בעולם הזה, לא ינוכה לו משכר העולם הבא, וזה גם מה שאנו מבקשים בברכת המזון וכל טוב ומכל טוב לעולם אל יחסרינו, היינו שבכל טוב שאתה נותן לנו בחיי שעה אל ינוכה לנו משכר חיי העוה"ב.
"ישא ה' פניו אליך", בגמרא מובא שאמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: "רבונו של עולם, כתוב בתורתך "אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד", והלא אתה נושא פנים לישראל, דכתיב: "ישא ה' פניו אליך". אמר להם: "וכי לא אשא פנים לישראל? שכתבתי להם בתורה: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך", והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה".
ולכאורה קשה, מה השיב להם הקב"ה? הרי בזה שהם מדקדקים ומברכים, זה עצמו שוחד!
ה'ערבי נחל' כתב לבאר עפ"י המשנה: "שאין לפניו לא עולה ולא שכחה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד, שהכל שלו". ופירש הרמב"ם, שאינו מנכה מצוה בעד עברה, אלא מעניש בעד העברה ושכר המצוה נשאר. והטעם לכך, הוא משום ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא, שלא שייך לקבל שכר מצוות בעולם הזה, כי שכר מצוה אחת אין לה סוף והעולם הזה קטן מלהכילה, אך עונש העברה יכול הקב"ה לתת בזה העולם, וא"כ איך ינכה המצוה בעד העברה? כי אף אם ינוכה קצת, לא יחסר ממנה כלל לערך גודלה, ודומה לנוטל טפה מן הים שהים נשאר כבתחלה, כך אם ינכו מהמצוה בעד העברה עדיין ישאר שכר המצוה כבראשונה, וא"כ אינו ניכר שניכו מהמצוה.
אולם, על מה שהאדם מוסיף ועושה סייג וגדר מדעתו, ניתן לו שכר בזה העולם, כיוון שאין כוחו ושכרו כה גדול כמו גוף המצוה, לכן יוכל להיות משתלם בעולם הזה, ולכן בזה יוכל להיות "מקח שוחד".
עפ"י זה מתבאר, כי עניין משוא פנים שייך במי שעושה איזה דבר שאינו כשורה, ורק מצד היותו צדיק נושאים לו פנים ושותקין לו, ועל זה נאמר: "אשר לא ישא פנים", שיעניש לצדיק אף על עברה קלה בעולם הזה. לכן שאלו מלאכי השרת מדוע ישא ה' פניו, והרי אין אצלו משוא פנים ואינו לוקח שוחד? הם הבינו כי מצד היותם צדיקים ישתוק להם ולא יעניש אותם אפילו בעוה"ז. על זה באה התשובה שהם מדקדקים מעצמן בסייג וגדר, לכן יש עלי לישא להם פנים וליתן להם טוב גם בעוה"ז, כי ממצוה כזו שאינה חובה אפשר לנקות את העברה.
"וישם לך שלום" - כל הברכות הנפלאות הללו יכולות להתקיים רק בתנאי שיהיה שלום בינינו, ונתרחק ממחלוקות ומריבות ושנאת חינם, שנרבה באהבת חינם ושנהיה מאוחדים (לכן הברכות נאמרו בלשון יחיד, כדי לרמז על האחדות). בברכת השלום, נכללים גם כל סוגי השלום: שלום עם הקב"ה, שלום עם עצמו ושלום עם זולתו.
נאמר במשנה: "אמר רבי שמעון בן חלפתא: "לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר: "ה' עֹז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום". מבקשים אנו להיות כלי קיבול נאה ומתוקן לקבלת ברכות שמים ושפע אלוקי. השלום הוא כלי מחזיק ברכה, בלי כלי קיבול מתאים הברכה יכולה להשפך ולהאבד, לכן צריכים אנו לברכת "וישם לך שלום".
בספר 'חסד לאברהם' נכתב, שישנם שבעה מינים של אושר בעולם ואלו הם: חכמה, בנים, בריאות, חן, עושר, ממשלה ושלום, וכולם רמוזים בברכת כהנים: יברכך - בחכמה, ויחונך - בנים, יאר - הארת פנים ובריאות, ויחונך - חן, ישא ה' - עושר וממשלה, שלום - זהו השלום.
בזוהר הקדוש נאמר: "בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁבְּרָכָה זוֹ יוֹצֵאת מִפִּי הַכֹּהֵן, אוֹתָן שִׁשִּׁים אוֹתִיּוֹת יוֹצְאוֹת וְטָסוֹת בָּרָקִיעַ, וּמְמֻנִּים שִׁשִּׁים גְּדוֹלִים עַל כָּל אוֹת וְאוֹת, וְכֻלָּם מוֹדִים עַל כָּל הַבְּרָכוֹת הַלָּלוּ וכו'... הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ שֶׁיּוֹצֵא מִזֶּה עוֹלֶה לְמַעְלָה עַד אוֹתוֹ הַכִּסֵּא שֶׁלְּמַעְלָה. וְהַכֹּל, שְׁכִינָה עֶלְיוֹנָה וּשְׁכִינָה תַּחְתּוֹנָה, מוֹדִים לַכֹּהֵן בְּאוֹתָן הַבְּרָכוֹת. וְעַל זֶה כָּתוּב: "וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם", וְאָז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל".
בספר 'שערי אורה' נכתב: "הכהנים פותחים בברכתם את "עולם הרחמים", שאין בו דינים כלל, ואף אם ישראל חוטאים ביותר, אין זה משפיע על השפע אשר נשפע עליהם בזכות ברכת הכהנים. וכל הפמליה של מעלה מחכים ושמחים בבכרכת כהנים, וכל מה שאנו עומדים וקיימים היום, הוא בזכות ברכת כהנים".
ברכת הכהנים היא העבודה היחידה שנשארה לנו מעבודת הכהנים בבית המקדש, ועל ידה הקב"ה משפיע שפע וברכה לישראל גם בימי חשכת הגלות. היא מחזקת בקרבנו את האמונה העמוקה שה' יתברך במהרה יפקדנו בפקודת ישועה ורחמים ויגאלנו בגאולתנו השלמה והסופית ובבנין בית המקדש במהרה בימינו אמן ואמן.
   
 
--------------------------------------------------------------------------------
פרשת בהעלותך
וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר: זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים: וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ: וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח: שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן:
מדוע הם התאוו לבשר, הרי היו אוכלים מן, וחז"ל אומרים שיכלו לטעום בו מה שרוצים? וגם אם היו רוצים בשר ממש, הרי הביאו איתם ממצרים צאן ובקר, א"כ מדוע לא שחטו מבהמותיהם? ועוד, מדוע אמרו: "אשר נאכל במצרים חינם", והרי היו עובדים שם בפרך, ואפילו תבן לא נתנו להם? מה הכוונה: "ועינו כעין הבדולח", וכי למן היו עיניים? ומדוע היו צריכים לעשות מלאכות כדי לעבד את המן ולהכשיר אותו לאכילה, ולא יכלו לאכול אותו מיד בלא עיבוד?
וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל הַמַּחֲנֶה לָיְלָה יֵרֵד הַמָּן עָלָיו: וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר אַף יְהוָה מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי: הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו: מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה: לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי:
מדוע משה אומר: "מאין לי בשר לתת לכל העם הזה", וכי נדרש ממנו לספק להם בשר מכספו הפרטי? ומדוע אומר: "לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם"? הרי הוא אינו לבד, הוא רק שליח של הקב"ה להנהיג את העם במדבר, וה' יתברך, שהוא כל יכול, הוא מסדר את כל העניינים!
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ: וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ: וְאֶל הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי יְהוָה לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר כִּי טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם וְנָתַן יְהוָה לָכֶם בָּשָׂר וַאֲכַלְתֶּם:
מכאן רואים שהקב"ה הסכים עם טענת משה ועונה לבקשתו, ע"י מינוי שבעים הזקנים, העם יוכל לקבל בשר. מה הקשר בין מינוי הזקנים לבין קבלת הבשר?
ועתה נבוא לבאר וליישב:
על המן אשר בני ישראל אכלו במדבר נאמר: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם, וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא". במן היו שני עניינים: א. לחם גשמי להשביע את הרעב, ב. מן השמים, שהוא רוחני.
בעניין המן היו שלושה הבדלים בין הצדיקים לרשעים: א. לצדיקים המן ירד בפתח האהל ולא היו צריכים לטרוח בהבאתו, אך הרשעים היו צריכים ללוקטו ולאוספו מן המדבר ולעיתים גם היו צריכים ללכת מרחק רב עד שהיו מוצאים את המן אשר היה שייך להם. ב. הצדיקים יכלו לאוכלו מיד בלי כל עיבוד והכנה וללא טורח, אך הרשעים היו צריכים להכשיר אותו לאכילה ע"י טחינה ברחיים, לדוך במדוכה ולבשלו בעמל ויגיעה רבה. ג. הצדיקים היו יכולים לטעום במן מה שרוצים, אם רצו לאכול דגים היו חושבים על דגים ומרגישים במן טעם של דגים, אם רצו לאכול בשר היו חושבים על בשר וכן שאר טעמים, אך הרשעים היו מרגישים בו את טעמו בלבד.
"וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר" - האספסוף הם הערב רב, אשר היו מצריים שהתגיירו ועלו עם בני ישראל. להם לא היו צאן ובקר שהרי מתו במכות דבר וברד, ולא היו מהצדיקים שיכלו לטעום במן טעם בשר, לכן התאוו לאכול בשר. היו גם רשעים מבני ישראל שלא יכלו לטעום במן טעם של בשר, לכן גם הם הצטרפו לבקשה הלגיטימית לקבלת בשר. אולם בני ישראל עלו עם צאנם ובקרם, ולכן לא היתה להם סיבה לבכות ולבקש בשר, אך הם חששו שאם ישחטו את הצאן והבקר אשר היה ברשותם, לבסוף יגמר ואז לא יהיה להם בשר. הם דאגו על העתיד, ובזה היה פגם במידת הביטחון וכמו שאמרו חז"ל: "רבי אליעזר הגדול אומר, כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר, אינו אלא מקטני אמנה".
הם טענו שבמצרים היו אוכלים ב"חינם", כוונתם בזה, שאכילתם לא היתה תלויה במצבם הרוחני, וגם אם היו עושים עברות יכלו לקבל קישואים ואבטיחים בדיוק באותה מידה ובאותה הצורה שהיו מקבלים תמיד, אך עתה הם מקבלים מן, שהוא לחם רוחני מן השמים, שכביכול יש לו עיניים מיוחדות לזהות מי צדיק ומי רשע, וכל אחד מקבל מן לפי דרגתו הרוחנית, כמו שאמרו חז"ל: "צדיקים ירד על פתח בתיהם, בינונים - יצאו ולקטו, רשעים שטו ולקטו. צדיקים - לחם, בינונים - עוגות, רשעים - טחנו בריחים או דכו במדוכה". באופן כזה, כולם היו יודעים מי צדיק ומי רשע והבושה גדולה, הם רצו לעשות עברות בלי להתבייש מבני אדם.
נתאר לעצמנו "תלמיד חכם חשוב", "פטיש החזק", "עמוד הימני", שרגיל תמיד לקבל את המן בפתח אוהלו, והנה, יום אחד הוא קם בבוקר ולא רואה מן בפתח הבית, הוא הולך ומחפש. בינתיים עובר ליד בית תלמידו שלוקח את המן מפתח ביתו, התלמיד רואה אותו שהוא הולך ומחפש. התלמיד שואל את רבו מה הוא איבד, אולי אפשר לעזור? מה יאמר הרה"ג שליט"א?! אני מחפש את המן שלי?! הרי כולם יבינו שאתמול הוא עשה עברה... הבושה גדולה והמחיר יקר...
אפשר להבין את טענת משה רבינו: "מאין לי בשר לתת לכל העם הזה", עפ"י הגמרא בתענית: "אמר רב יהודה אמר רב, בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת, כל העולם כולו נזונין בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת". כלומר, העולם ניזון דרך ה"שביל" של ר' חנינא, הצדיק משמש כצינור ממנו יורד שפע לכל העולם כולו.
בגמרא מסופר על בצורת קשה, הגיע סוף חודש אדר, ועדיין לא ירדו גשמים. ביקשו מחוני המעגל להתפלל על הגשמים, הוא התפלל וכלום לא עזר. חוני המעגל עג עוגה (חרט צורת עיגול על גבי הקרקע), עמד בתוכה ונשבע שלא יזוז משם עד שירדו גשמים, ואכן ירדו גשמי ברכה ומילאו את כל מאגרי המים.
מדוע חוני המעגל לא נענה כאשר התפלל? הבן איש חי ביאר, שבכדי שהצדיק יוכל לשמש צינור שבזכותו ירד שפע לעולם, צריך הוא להיות מקושר מעט לעולם הזה, צריך הוא מעט רצון, תאווה ומחשבה בעולם הזה. אבל אם הוא מרוב קדושתו ופרישותו יסתלק במחשבתו מזה העולם, ולא ירגיש קשר אליו, אז לא יוכל להמשך שפע לעולם הזה התחתון על ידו. כי אע"פ שהוא אכן חי ונושם בעולם הזה, לא נחשב לו שהוא בעולם הזה, כי רצונו ומחשבתו בעולמות העליונים, והכל הולך אחר המחשבה, ואם קצהו התחתון של הצינור אינו בעולם הזה, אזי אינו יכול להוריד לכאן שפע.
חוני המעגל היה יחיד בדורו וצדיק גדול, אך מרוב קדושתו ופרישותו נסתלק במחשבתו מהעולם הזה, ולא היה נחשב שנמצא בו, לכן לא יכול היה העולם לקבל את השפע דרכו. הוא ראה שהתפלל ולא נענה, הבין מה הסיבה וידע שצריך הוא לפשט את מחשבתו בעולם התחתון, ולקשר בו את תאותו ורצונו כדי להחשב בזה העולם ובכך להוריד לעולם שפע דרכו. לכן עשה פועל דימיוני להתקשרות שלו בעולם הזה, הוא חרט עיגול, בצורת כדור הארץ, נכנס לתוכו ונשבע שאינו זז ומסתלק מן העולם הזה התחתון, שלא יסיר מחשבתו ותאותו ממנו ויהיה מקושר בו, עד אשר יוכל העולם לקבל את השפע האלקי על ידו. התקשרות זו שנעשתה בשבועה היתה חזקה ביותר ולכן מיד ירדו גשמי ברכה.
במדבר היו שלושה צדיקים, ובזכות כל אחד מהם היה לבני ישראל שפע מיוחד: בזכות משה ירד המן, בזכות אהרון היו ענני כבוד ובזכות מרים זכו לבאר מים. המן, כפי שראינו לעיל, היה מזון רוחני מיוחד שאינו מן העולם הזה, רק משה רבינו אשר הגיע לדרגות רוחניות עצומות, יכול היה להוריד מזון רוחני כזה.
כאשר העם מבקשים בשר, הם רוצים משהו גשמי מן העולם הזה, דבר כזה גשמי משה רבינו אינו יכול להוריד, לכן אומר: "מאין לי בשר", אין לי שייכות לבשר גשמי כזה. הקב"ה הסכים עם משה, "אכן, אתה אינך יכול להוריד בשר גשמי", לכן אמר למשה למנות שבעים זקנים, צדיקים, אך לא בדרגתו של משה, בזכותם ודרכם אפשר להוריד בשר. לכן רק אחרי שמשה ממנה את שבעים הזקנים, רק אז יכול להגיע השליו.
   
 
--------------------------------------------------------------------------------
פרשת שלח
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם: וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי יְהוָה כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה: וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם וכו'... וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ: וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר: וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב: וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים: וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים:
א. לאיזו מטרה היה צורך לשלוח מרגלים? מכאן משמע שנשלחו כדי לראות את הארץ אם היא טובה ואת העם היושב בה אם הוא חזק (וזה קשה מאוד, כי זה כבר היה ידוע להם שנאמר: "וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ", וכן: "וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ", וכן: "לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצֻרֹת בַּשָּׁמָיִם"), ואילו בפרשת דברים נאמר: "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן, וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר, וכו'", מכאן משמע שנשלחו לראות מאיזה מקום נוח לכבוש את הארץ, וא"כ קשה מדוע נכנסו פנימה אל תוך הארץ, ולמה היו צריכים שנים עשר מרגלים, צדיקים וחשובים מראשי בני ישראל?
ב. לכאורה יש כאן סתירה: כאן נאמר "שלח לך", "על פי ה'", ומשמע שה' ביקש זאת, ואילו בפרשת דברים (בפסוק שהבאנו) מפורש שבני ישראל ביקשו מרגלים שנאמר: נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וכו'", מצד מי באה הבקשה למרגלים?
ג. על הפסוק: "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ", רש"י כתב לבאר: "התפלל עליו, יה יושיעך מעצת מרגלים", וקשה, אם משה ידע מכוונתם הרעה של המרגלים, מדוע שלח אותם? ואם לא ידע, מדוע התפלל על יהושע, "ה' יושיעך מעצת מרגלים"?
וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ: אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם: עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן: וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ: וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ: וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת: וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם:
כל מה שאמרו המרגלים הוא לכאורה נכון ואמתי, א"כ היכן היא הוצאת הדיבה? לאיזו תכלית רצו המרגלים לחטוא ולהוציא דיבה רעה על הארץ, מה רצו להשיג בכך?
וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם: וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד: אִם חָפֵץ בָּנוּ יְהוָה וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:
מה הוסיף כלב על דברי המרגלים?
ועתה נבוא בס"ד לבאר וליישב:
במדרש נאמר: "שלח לך אנשים", אע"פ שאמר הקב"ה: "שלח לך", לא היה מן הקדוש ברוך הוא שילכו, למה? שכבר אמר להן הקב"ה שבחה של א"י: "כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה". ומהו "שלח לך אנשים"? אלא ישראל הן בקשו הדברים הללו, שבשעה שהגיעו לירש את התחומין, אמר להם הקב"ה: "רְאֵה נָתַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת". באותה שעה נתקרבו ישראל אצל משה, שנאמר: "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ" לפי שלא האמינו לקב"ה. וכך הקב"ה אמר לישראל: "טובה הארץ" ולא האמינו, אלא אמרו: "נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו". אמר הקב"ה: "אם מעכב אני עליהם, הם אומרים על שאינה טובה לא הראה אותה לנו, אלא יראו אותה, ובשבועה שאין אחד מהם נכנס לתוכה שנאמר: "אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ", אלא לבניהם אני נותנה".
עפ"י מדרש זה האלשיך כתב, כי רעתם היתה רבה שלא האמינו להבטחת ה' יתברך והיו מקטני אמנה. אם ה' לא היה מסכים לשלוח מרגלים, היו רואים בכך הוכחה למה שהם חששו שהארץ כביכול אינה טובה והיו חושבים שהקב"ה חלילה אינו דובר אמת, שהוא עוון משולל כפרה. לכן הקב"ה העדיף שישלחו מרגלים ובכך יראו כי ה' אלקים אמת.
הקב"ה אמר למשה: "שלח לך אנשים", וכתב רש"י: "כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו". כלומר כדי לבצע את השליחות על הצד הטוב ביותר ושלא תצא תקלה תחת ידם, היה צורך באנשים צדיקים, אשר הם מאמינים באופן מוחלט להבטחת ה' יתברך שיכנסו לארץ ישראל, הארץ הטובה, ושיכבשו שבעה עממים. למעשה היה מספיק לכך שני אנשים (מיעוט רבים שנים, וכן היה במרגלים ששלח יהושע), אולם, כשם שלא האמינו לדבר ה', כך לא האמינו השבטים לשליח משבט אחר, על כן היה צורך לשלוח שנים עשר מרגלים.
בני ישראל חשבו בתחילה, שמפני הסכנה לא ישלחו מרגלים חשובים, אולם לאחר ששמעו שצריכים להבחר ראשי בני ישראל, התחרטו וחזרו בהם. הם אמרו: "נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן", שאפשר לשלוח מרגלים כדי להתכונן למלחמה ולשם כך לא צריכים לאנשים חשובים וצדיקים, אך אמרו זאת רק מתוך יראה, בלבם פנימה עדיין רצו לבחון את הארץ אם היא אכן טובה. הם אפילו היו מוכנים לוותר על הרעיון, ולא לשלוח מרגלים כלל, אולם משה מחליט לשלוח מרגלים, כדי שלעם לא יהיה פתחון פה לרעה, ובוחר את האנשים "על פי ה'", שהקב"ה היה אומר לו: "פלוני צדיק הוא", כי כשרים היו באותה שעה.
בספר 'הכתב והקבלה' כתב, שבלשון הקודש יש הבדל בין לשון "תר" ללשון "מרגל". האדם שבא לתור את הארץ, מבקש הוא לראות את הטוב והיפה בה, לעומתו המרגל, בא לראות את ערות הארץ, את הרע, החסרונות והפגמים. משה רבינו האמין באמונה שלמה שהארץ המובטחת היא ארץ חמדה טובה ורחבה, ולא שלח "מרגלים". מטרתו היתה "ויתורו את ארץ כנען" כדי לראות את טובה ולספר בשבחה של ארץ ישראל, כדי לעודד את העם ולחזקם לפני כניסתם לארץ. אולם על המרגלים נאמר: "וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיְרַגְּלוּ אֹתָהּ", הם חיפשו את הדברים השליליים והרעים אשר בארץ.
משה מבקש מהמרגלים לראות את טוב הארץ, ולפרש כל דבר שרואים לצד החיובי והטוב: "וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב" - אם העם חזק, סימן טוב הוא, שהארץ מגדלת גיבורים. ואם הוא חלש, אפשר בקלות לנצח אותם במלחמה. "וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה" - לבחון את הארץ לעניין האקלים ומזג האויר. "וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים" - אם הם יושבים במבצרים, סימן הוא שפחד היהודים עליהם. "וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן" - לבחון את הארץ לעניין התבואה והפירות ומרעה לצאן.
על המרגלים נאמר: "וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ", לומר שכל ביאתם היתה לשם הליכה, שהוא לשון פירוד וריחוק. היו להם חשבונות רבים, כביכול "לשם שמים", מדוע עליהם להוציא דיבה רעה על הארץ: ארץ ישראל היא קדושה יותר מכל הארצות, ועליה נאמר: "וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ". כלומר מכיוון שהארץ קדושה היא, איננה סובלת אנשים העושים מעשים רעים המטמאים אותה. המרגלים ראו כהוכחה לכך שבכל מקום שעברו מצאו קוברי מתים. הם הבינו שיש בכך פיקוח נפש ואסור שעם ישראל, אשר מטבעו הוא "עם קשה עורף", יתגורר בארץ זו (דבר זה המרגלים טענו גם לעם באומרם: "ארץ אוכלת יושביה היא").
אולם, חשבון זה שהינו כביכול "לשם שמים" היה רק כלפי חוץ, בתוך תוכם הם חשבו בלבם, שכאשר עם ישראל יכנסו לארץ כנען, כבר לא יהיה צורך בהם כנשיאים, ויעבירו אותם מתפקידם, ויותר לא יהיו מראשי העם. ובמילים אחרות: "כבוד". וכן כתב הרמח"ל: "הכבוד הוא שגרם למרגלים להוציא דבה על הארץ, וגרמו מיתה להם ולכל דורם מיראתם פן ימעט כבודם בכניסת הארץ, שלא יהיו הם נשיאים לישראל ויעמדו אחרים במקומם".
ודבר זה הוא לכאורה תמוה מאוד, מה חשבו להם המרגלים, שאם יעשו נגד רצון ה', ויוציאו דיבה רעה על ארץ ישראל, וכי ימשיכו להיות נשיאים?!
נראה לבאר עפ"י דברי הרמח"ל שכתב: "ופשוט הוא שאפילו אם יפקח האדם על עצמו, אין בכוחו להנצל אילולי הקב"ה עוזרו, כי היצר הרע תקיף מאד, וכמאמר הכתוב: "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, ה' לא יעזבנו בידו". אך אם האדם מפקח על עצמו, אז הקדוש ברוך הוא עוזרו וניצול מן היצר הרע, אבל אם אינו מפקח הוא על עצמו, ודאי שהקב"ה לא יפקח עליו. כי אם הוא אינו חס, מי יחוס עליו". כל זמן שהמרגלים היו במדבר, הם היו באמת אנשים גדולים וצדיקים, אך שם לא היה להם ניסיון של כבוד, כי לא היה להם חשש שיורידו אותם מנשיאותם. לכן הם לא השגיחו ולא עבדו על עצמם בעניין הכבוד, דבר זה בא לידי ביטוי כאשר הגיעו לארץ ישראל, אז הם חששו מפני ירידתם מהנשיאות ומיעוט כבודם. הם התאוו לכבוד, וכאשר ניכנס יצר התאווה לאדם, אזי מסתלק ממנו השכל. הם התחילו לחשוב, אולי באמת לא כדאי שהעם יכנס לארץ ישראל, הם ראו ענקים וערים בצורות ואת ריבוי ההלוויות, וראו בכך הוכחה לטענתם, כי "בדרך שאדם רוצה לילך, בה מוליכין אותו", עד אשר הגיעו לכפירה גמורה באומרם: "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ", כלפי ה' יתברך, שאפילו הוא כביכול אינו יכול לנצח את העם היושב בארץ.
וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם, וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה, וַיָּשִׁיבוּ אוֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה, וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ, וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וכו'... - הכתוב פתח בלשון רבים: אל כל עדת ישראל", וסיים בלשון יחיד: "ויספרו לו". בספר 'מלא העומר' נכתב שהמרגלים חיפשו תחבולות כדי להוציא את דיבת הארץ. את שבחי ארץ ישראל הם אמרו ברבים, וגם הראו את פירותיה המשובחים לעיני כולם, אבל את דברי הגנאי (שהעם חזק מאוד ועריהם בצורות וקשה להלחם עמהם) לא אמרו ברבים, אלא עשו עצמם כמכסים ומסתירים חלק מהפרטים (הם התלחשו עם משה לעיני כולם), כאילו אינם רוצים לגלות את האמת להמון העם. בדרך זו הם רצו שבני ישראל ירגישו שמעלימים מעיניהם דבר מה, ובכך יגבר פחדם.
כלב בן יפונה, שהרגיש במזימתם, קם ועשה מעשה: "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ", הוא אמר לעם בקול: "דעו כי אלו אומרים רע על ארץ ישראל, ואין זה אמת, כדאי לעלות ולירש את הארץ ואפשר לכובשה". בכך כלב הראה מידה של אמינות והסיר קצת מפחד העם.
אולם המרגלים השיבו לטענת כלב ואמרו: "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ", לכן איננו יכולים לכובשה, והוסיפו גם לומר דבר חדש אשר לא אמרו קודם לכן, ולא אמרו זאת בלחש אלא בקול רם לכל העם: "וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת" - "הארץ יותר מדי קדושה, פלטרין של מלך, ואי אפשר לחיות בה, כולם שם מתים, ראינו הרבה הלוויות". אז האמינו העם למרגלים, כי כאשר כלב גילה לעם על מה ההתלחשויות, לא אמר כלום על טענת "ארץ אוכלת יושביה", ואם לא הזכיר זאת, סימן שזה נכון. ולכן: "וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא".
כיצד יתכן שעם ישראל, שהיה דור דעה, האמין לדברי הכפירה של המרגלים?
רש"י כתב, שבני ישראל ביקשו ממשה לשלוח מרגלים ומשה נמלך בשכינה, אמר הקב"ה: "אני אמרתי להם שהיא טובה, חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים". ועפ"ז ביאר הגר"י לוינשטיין: בני ישראל לא סמכו על ה' יתברך שאמר להם שהארץ טובה, לכן היה דינם שיוסר מהם עזר ה'. ללא עזר ה' נשאר האדם חסר דעה, ועלול האדם לטעות אפילו בדבר פשוט, לכן טעו בדברי המרגלים. לכן אחרי כל הנסים שראו במצרים, בקריעת ים סוף, במתן תורה ובהיותם במדבר, נמוג לבם של בני אותו הדור מפחד "ערים בצורות בשמים". זהו מצב האדם כאשר ה' יתברך מסיר ממנו את עזרתו! כה גדול כח היצר הרע!
הגר"מ פיינשטיין כתב, שחסרון האמונה שהיה בבני אותו הדור, נבע מכך שהיא לא באה מתוך עמל ויגיעה מצידם, אלא בדרך הקלה, ע"י נסים ונפלאות שראו מול עיניהם. באמונה כזו יש חסרון, שמתרגלים להאמין רק למה שרואים בלבד, לכן גם לאחר שראו את כל הנסים שה' יתברך עשה להם במצרים ובמדבר, עדיין לא האמינו שה' יעשה כן גם בכיבוש הארץ.
טענת המרגלים היתה, שאין כל יתרון לארץ כנען על ארץ מצרים, כי הרי גם ארץ מצרים נחשבה בעיניהם כארץ זבת חלב ודבש (כמו שמצינו בטענת דתן ואבירם בפרשת קורח: "הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר"). כאשר שבו המרגלים מארץ כנען, הם העידו: "בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא", כלומר, אמנם גם היא ארץ זבת חלב ודבש כמו ארץ מצרים, אולם חסרונותיה מרובים, "כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ, וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם", לכן לא כדאי לעלות לשם ולהכנס לסכנה, עדיף לשוב למצרים, שאף היא ארץ זבת חלב ודבש.
על כך השיבו להם יהושע וכלב תשובה ניצחת: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד", הרבה יותר מארץ מצרים. "אֶרֶץ אֲשֶׁר הִיא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ", שלא כטענת המרגלים, שארץ כנען, זבת חלב ודבש, כמו ארץ מצרים.
למעשה, בתיאור הארץ, המרגלים לא אמרו דברים לא נכונים, מבחינה חיצונית ושטחית הכל היה אמת: הענקים והנפילים, החומות הבצורות וההלוויות המרובות. אבל הצורה שבה הם אמרו את הדברים, כאילו הם מסתירים סוד, ובכך שהבליטו את השלילה, כל זה הפך את הסיפור לשקר (אע"פ שכל הפרטים הם אמת) ולדיבת הארץ. חטא נוסף היה בדברים שבאו בעקבות מה שסיפרו, והוא עצתם לבני ישראל שלא יכבשו את הארץ. משה רבינו ביקש לספר מה ראו, אך לא ביקש מהם לתת עצות, ונראה שעשו זאת גם בגלל גאווה ותאווה לכבוד, שהרגישו שהם נשיאים, חשובים, מראשי בני ישראל, ולא סתם שליחים.
העם והמרגלים היו מקטני אמונה בכך שלא האמינו שכל מה שהקב"ה עושה, הכל לטובה, היה להם ספק אם הארץ אכן טובה כמו שאמר להם ה' יתברך, וסופם היה שכפרו לגמרי ביכולתו של הקב"ה.
בפרשתנו ראינו איך אנשים צדיקים, מראשי העם, יכולים להכשל בעוונות חמורים, כיוון שלא השגיחו בעצמם, כי ידעו שהם צדיקים, ובכך נתנו מקום ליצר הרע. ועל זה אמרו חז"ל: "אל תאמין בעצמך עד יום מותך", שצריך כל אדם ללמוד מוסר, לפשפש במעשיו ולערוך בכל יום חשבון נפש, ורק כך יוכל להכניע את היצר הרע.
   
 
--------------------------------------------------------------------------------
פרשת קורח
וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן: וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם: וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְהוָה וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְהוָה:
מה קורח לקח (נאמר: "ויקח קורח", ולא כתוב מה לקח)? כיצד הצליח קורח לשכנע מאתים וחמישים אנשי שם, ראשי סנהדראות, להצטרף אליו ולחלוק על משה רבינו?
אמרו חז"ל: "באותה שעה אמר קורח, אין תורה מן השמים, ולא משה נביא, ולא אהרון כהן גדול". וקשה, איך קורח כפר בנבואת משה רבינו, והרי הקב"ה הבטיחו לפני מעמד הר סיני: "הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם". וכתב הרמב"ם שמי שכופר בתורה מן השמים ובנבואת משה רבינו, לא עמדו אבותיו על הר סיני. וא"כ קשה שהרי קורח ועדתו עמדו על הר סיני ובכל זאת כפרו ואמרו שמשה עשה הכל מעצמו ולא עפ"י ה' בנבואה!
וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל יְהוָה אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם:
מצינו שגדולי ישראל התפללו על הרשעים שהציקו להם, שיחזרו בתשובה, ותפילתם נתקבלה. א"כ, מדוע משה רבינו לא התפלל עליהם שיחזרו בתשובה? מדוע משה לא לימד עליהם זכות (כמו שעשה לאחר חטא העגל)? מדוע הוא חושש שה' יקבל את מנחתם?
וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם, וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ, וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל:
מדוע היה צריך להיות עונשו של קורח להבלע חי בתוך האדמה? היכן כאן ה'מידה כנגד מידה'?
ועתה נבוא בס"ד לבאר וליישב את הדברים:
בפרשת בראשית מתואר איך קין הביא קרבן לה' מפרי האדמה, והבל אחיו הביא מבכורות צאנו וקרבנו התקבל. קין קינא בהבל אחיו והיו פניו נפולות. ה' נגלה לקין ואמר לו: "הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ". כלומר, אתה יכול לבחור: הדרך הטובה, אם תיטיב- שאת, ע"י שתרומם מעשיך. ואם לא - תוסיף לחטוא כי עברה גוררת עברה. אולם קין בחר בדרך הקלה, במקום שישתדל יותר וירומם את מעשיו, הוא העדיף להוריד את הבל אחיו ובכך לגדול על חשבון אחיו, לכן קין הרג את הבל.
ב'שער הגלגולים' מובא, שמשה היה גלגול של הבל. בפסוק: "כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן", רמוזים הגלגולים שקין עבר בנפש רוח ונשמה: נשמה- יתרו (משה תיקן את נשמת קין בכך שנשא לאשה את צפורה בת יתרו). רוח - קורח (ודע, כי קרח בן יצהר, הוא מבחינת הרוח של קין מצד הרע שלו, כמו שנתבאר בפסוק "ויקח קרח", כי נתלבש זה הרוח הרע של קין בו, ולכן היה מקטרג להבל אחיו שהוא משה רבינו), נפש - מצרי שהרג משה בשם המפורש (וכך משה תיקן את בחינת הנפש של קין).
עפ"ז נראה לומר בס"ד, שלקורח (שנתלבשה בו רוחו הרעה של קין) נכנס יצר הרע גדול לחלוק על משה (שהיה גלגול של הבל), להוריד אותו ולגדול על חשבונו, בדיוק כמו שעשה בגלגול הקודם. אם היה מצליח להתגבר על אותו יצר הרע, והיה נכנע למשה רבינו, היה זוכה לתקן את נפשו של קין, אולם הוא בחר לחלוק עליו.
רש"י כתב: "ומה ראה קרח לחלוק עם משה, נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל שמינהו משה נשיא על בני קהת על פי הדבור. אמר קרח: "אחי אבא ארבעה היו, שנאמר: "ובני קהת וגו'". עמרם הבכור נטלו שני בניו גדולה, אחד מלך ואחד כהן גדול, מי ראוי לטול את השניה, לא אני שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם, והוא מינה נשיא את בן אחיו הקטן מכלם, הריני חולק עליו ומבטל את דבריו". מה עשה, עמד וכינס מאתים חמשים ראשי סנהדראות וכו', והלבישן טליתות שכולן תכלת. באו ועמדו לפני משה. אמרו לו: "טלית שכולה של תכלת חייבת בציצית או פטורה?". אמר להם: "חייבת". התחילו לשחק עליו: "אפשר טלית של מין אחר, חוט אחד של תכלת פוטרה, זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה?!"
מכאן משמע שהגורם לכך שקורח חלק על משה רבינו הוא הקנאה. לפי החשבון שקורח עשה לעצמו, קורח (שהיה פיקח, תלמיד חכם ובעל רוח הקודש) היה צריך לקבל את התפקיד הציבורי הבא, לא בשביל עצמו כמובן, הכל למען העם... אולם לפתע שומע על מינוי נשיא חדש: "אליצפן בן עוזיאל". הרי זה נוגד את ההגיון הבריא של קורח החכם, ולכן צריך להגיע למסקנה הברורה: "כל מה שמשה אמר, לא היה זה עפ"י ה', אלא הכל אמר מעצמו. משה רוצה להשתרר על העם, ומסדר גם לאחיו הגדול תפקיד מכובד, "כהן גדול"... רק לקרוביו הוא דואג..."
את הפסוק: "ויקח קורח" אונקלוס תרגם: "וְאִתְפְּלֵג קֹרַח", עפ"ז אפשר לדרוש ולומר שקורח הקים מפלגה חדשה - "מפלגת המקופחים, מתנגדי השלטון", הוא התנהג כמו פוליטיקאי משופשף, ופיזר הבטחות (חסרות בסיס) לכל מי שיצטרף למפלגתו. הוא עשה 'תעמולת בחירות', צחק על יריביו, והצליח למשוך אליו 250 ראשי סנהדראות, שהיו בכורים והתמרמרו על כך שלאחר חטא העגל נלקחה מהם הבכורה ועברה לשבט לוי. הם רצו "להחזיר עטרה ליושנה" ולזכות לעבוד את הקב"ה, הם רצו מאוד, וממש התאוו, לעבוד את עבודת הכהנים (כוונתם היתה לשם שמים). קורח שיחד אותם ב'הבטחות פוליטיות': "אצלי כולם יהיו בעלי תפקידים, כולם יהיו כהנים גדולים", וכידוע: "הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם", לכן אותם אנשים, שללא כל ספק היו חכמים וצדיקים, "התעוורו", הם האמינו לקורח שסילף את דברי משה, שכביכול הכל עשה מעצמו ח"ו ולא עפ"י ציווי ה'.
ה'סטייפלר' ביאר, שמה שכתב הרמב"ם, שהמסתפק באמונתו אינו מזרע ישראל, אין זה אלא כשאין לאותו אדם סיבות אחרות להתבלבל באמונתו ולכפור. אבל אם ישתקע האדם בחטאים, כגון האוכל מאכלות אסורות או מתאווה למה שאסרה התורה, הרי אדם זה יתחיל לכפור כדי למלא את תאוותו, ואח"כ ישתקע בה יותר ויותר. על דברים אלו אין הבטחה של "וגם בך יאמינו לעולם", כי העולם הזה הוא עולם הבחירה, ואין דרך הרע סגורה בפני אף אדם, ואם רוצה להטמא, פותחין לו. כך היה אצל קורח (ועדתו), שמתוך שנפגע כבודו על שאינו נבחר לנשיאות, כעס על משה, וכדי להתנקם בו החל בכפירה, ומתוך כך נמשך.
הרה"ג ר' נסים דיין שליט"א, אמר עפ"י זה, שההבטחה של "וגם בך יאמינו לעולם", מדברת דווקא על מי שנמצא בעולם, אולם, "רבי אלעזר הקפר אומר, הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם", וממילא, קורח שקינא והִתְאָוַה לכבוד, ויצא מן העולם, הוא אינו בכלל הבטחה זו.
אולם יש להבין, קורח שפיקח היה, מה ראה לשטות זו, לקבץ מאתיים וחמישים אנשים ולעשות לכולם טליתות יקרות שכולן תכלת? ומדוע לא חשש שמשה רבינו ישיב לו שטלית שכולה תכלת אכן פטורה מציצית, ואז היה הופך קורח ללעג ולקלס בעיני הבריות? ודבר נוסף הדורש ביאור, מה היתה טענת קורח, שטלית שכולה תכלת תפטור את עצמה (הרי זה דומה לטענה: משאית המובילה גלגלים אינה זקוקה לגלגלים כדי לנסוע)?
בספר 'נפתלי שבע רצון' כתב לבאר, שקורח הכין את עצמו לשתי האפשרויות: אם משה ישיב לו שטלית של תכלת אכן פטורה מציצית, אז יענה קורח ויאמר: "א"כ כך גם עם ישראל שכולם קדושים אינם צריכים לראש, שיתנשא עליהם, ומדוע תתנשאו על קהל ה'?!", ואם ישיב משה שטלית שכולה תכלת חייבת בציצית, יטען שדבר זה נוגד את ההגיון ואת השכל הישר, שאם טלית שכולה לבן, נפטרת בחוט תכלת אחד, א"כ, כל שכן שאם הטלית כולה מתכלת וודאי שתהיה פטורה מציצית! וכך אכן טען.
את טענתו של קורח אפשר לבאר עפ"י הגמרא: "היה ר"מ אומר, מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד". כלומר, הציצית מביאה לידי זכירת הבורא יתברך. לפי טעם זה קורח לכאורה צודק: אם ע"י חוט אחד של תכלת שדומה לים ולרקיע זוכר את הבורא, כל שכן טלית שכולה תכלת תביא לידי זכירת הבורא. אולם מצינו טעם נוסף למצות ציצית: "שמנין גימטריא של ציצית שש מאות, ושמונה חוטים וחמשה קשרים הרי תרי''ג, וזה מביא לידי זכירת כל המצוות". לפי טעם זה גם טלית שכולה תכלת תהיה חייבת בציצית כי הפתילות הן שמביאות לידי זכירת המצוות, ושני הטעמים אמת.
הרמב"ם מנה חמשה דברים הנועלים דרכי התשובה בפני עושיהן, ואלו הם: הפורש מן הצבור, החולק על דברי חכמים, המלעיג על המצות, המבזה רבותיו והשונא את התוכחות. קורח ועדתו עברו על כולם ולכן משה לא התפלל עליהם שיחזרו בתשובה. קורח ועדתו כפרו בתורת משה רבינו, שטענו שהוא בדה מלבו, והכחישו את נבואתו, שזה בכלל אפיקורסות, והעושה כן אין לו חלק לעולם הבא. הם גם דיברו סרה נגד משה רבינו והוציאו עליו שם רע, וכל זה בכלל מסית ומדיח, עליו נאמר: "ולא תחוס עינך עליו", שאסור ללמד עליו שום זכות.
כאשר משה ראה שרשעים אלו שונאים אותו שנאת חינם, מכחישים את נבואתו וכופרים בתורה הוא הבין שנגזר עליהם למות ולהתייסר בעולם הבא, אך הוא חשש, שהרי בכל זאת אותם רשעים עשו מצוות בזה העולם, ודרך הרשעים שה' יתברך משלם להם שכר בעולם הזה כדי להאבידם לעוה"ב. לכן היה צד שה' ית' יקבל את מנחתם כשכר בעוה"ז, על כן משה רבינו התפלל לה' שלא יקבל את מנחתם.
עפ"י מה שאמרנו לעיל, שקורח היה גלגול של קין, אפשר להבין את עונשו. לאחר שקין הורג את הבל אחיו, הקב"ה מתגלה אליו ואומר לו: "מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה, וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ". הוא גרם לכך שאחיו יצעק מן האדמה לאחר שפצתה את פיה, והתיקון לכך הוא שהאדמה תפתח את פיה, תבלע אותו (בגלגול של קורח) ואת כל אשר לו והוא יצעק מן האדמה: "משה אמת ותורתו אמת".
קורח טען על משה רבינו שהוא מתנשא ומחפש שררה, אך התורה מעידה עליו: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". אם קורח טוען על משה שהוא מתנשא מעליו, והתורה מעידה שהוא עניו מכל מי שעל פני האדמה, סימן הוא שמקומו של קורח מתחת לאדמה.
בספר 'אור דניאל' כתב שנאמר: "ויקח קורח", ואח"כ לא כתוב כלום לגבי מה שלקח, משום שזה בדיוק מה שהוא לקח - כלום אחד גדול. הוא חלק על משה רבינו, גדול הדור, סחף אחריו מאתיים וחמישים ראשי סנהדראות, ורצה ע"י כך לזכות לגדולה, אולם לא יצא לו מזה כלום, רק להבלע חי בבטן האדמה ולצעוק: "משה אמת ותורתו אמת", עד עצם היום הזה.
   
 
--------------------------------------------------------------------------------
פרשת חוקת
וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם: וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן: וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְהוָה: וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל יְהוָה אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ: וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא כְבוֹד יְהוָה אֲלֵיהֶם: וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם: וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי יְהוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ: וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם: וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם: הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְהוָה וַיִּקָּדֵשׁ בָּם:
 
ויש לשאול:
א. מה היה חטאם של משה ואהרון? הרמב"ן הביא בשם רש"י: "מפני שציווה אותם ודברתם אל הסלע, ולא אמר והכיתם, שאילו דיברו, היה הקב"ה מתקדש לעיני כל העדה, ואומרים: ומה סלע זה שאינו שומע ואינו מדבר מקיים דברו של הקדוש ברוך הוא אנו על אחת כמה וכמה". והקשה: אם היה צריך רק לדבר, למה היה צריך לקחת את המטה? ומה משנה לגודל הנס אם מכה בסלע או מדבר אליו?
ב. מדוע כאשר העם חנו ברפידים והיו צמאים למים, ה' אמר למשה: "וְהִכִּיתָ בַצּוּר", ואילו כאן נאמר: "וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע"?
ג. "לכן" בגימטריא הוא 100, כמו: "מדה במדה", כיצד העונש מדה במדה בכך שלא נכנסו לארץ?
ד. מכאן משמע שמשה ואהרן לא נכנסו לארץ ישראל בגלל עוון מי מריבה, ואילו בספר דברים, כאשר משה מזכיר את חטא המרגלים אומר: "גַּם בִּי הִתְאַנַּף יְהוָה בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם", ומשמע שזה בעוון המרגלים, ובסוף פרשת שמות (ברש"י), משמע שהוא בגלל שמשה הרהר אחר מדותיו של הקב"ה במה שאמר: "למה הרעות לעם הזה?", א"כ מה באמת הסיבה שמשה לא נכנס לארץ?
בפרשתנו היתה לעם מריבה עם משה ואהרון ועם ה'. על משה הם טענו, שהנהגתו אינה טובה בזה שהביא אותם אל המקום הרע הזה במדבר. ועל ה' הם טענו, שהוציאם מארץ טובה אל המדבר. הקב"ה רצה שמשה ואהרון יעשו מעשה כזה, אשר יגרום לעם להכיר בחטאם ולשוב בתשובה, לכן רצה לחולל נס גדול, באמצעות משה ואהרון, אשר יראה לכולם שמשה רבינו הוא מנהיג בשלמות עפ"י ה' ית', ושמטרת הקב"ה להיטיב להם ואין הוא רוצה ברעתם. ואע"פ שהוציאם ממצרים אל המדבר, אין בזה שום דבר רע, כי הוא נמצא עמהם ומשגיח עליהם בהשגחה פרטית, ויכול הוא לפעול מעל הטבע, ולהפוך מדבר לאגם מים.
במדרש נאמר: "ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע, אמר רב חנין: כמין כברה היתה וכל ישראל עומדין עליה, אלא זו אחד מן המקומות שהחזיק מועט את המרובה". כלומר, היה כאן נס שכל עם ישראל, מליוני אנשים, נמצאים באותו מקום ליד הסלע, והיה זה כדי שכולם יוכלו לראות את הנס ועל ידו להתחזק באמונה ולחזור בתשובה.
ישנו הבדל בין 'צור', שהוא אבן חלמיש קשה, לבין 'סלע', שהוא רך ומי הגשמים מחלחלים לתוכו, ויכולים גם לצאת ולנבוע לחוץ. בפרשת בשלח משה הוציא מים מהצור, אשר אין בו מים כלל, והיה צריך לנס גדול, שיסוד העפר (שהוא החומר ממנו עשוי הצור) יהפך ליסוד מים. נס כזה אינו יכול להתאפשר ע"י דיבור לצור, כי הצור מעצמו אינו יכול לשנות את טבעו, לכן היה צריך להכות בו במטהו (שזהו כח חיצוני), אשר חקוקים בו שמות הקודש, וע"י כך, בפקודת ה' ית', מתבטל יסוד העפר והופך ליסוד מים.
אולם בפרשתנו מדובר בסלע, אשר היו בלועים בתוכו מי גשמים. כאן אפשר שהסלע יוציא את מימיו ע"י ציווי בדיבור, ובכך יש קידוש ה', שהסלע שומע לציווי ה' ית'. אך אם מכה בסלע, יש מקום לטעון שמשה הוציא מים מהסלע בחכמה, שידע היכן פי המעין, וע"י ההכאה הסיר ה"פקק" ולכן יצאו ממנו מים, וזה לא נעשה עפ"י ה'.
באותו זמן, בני ישראל היו קטני אמונה ושכחו את הנסים אשר ה' עשה להם במדבר, ועל כן ה' רצה לעשות להם נסים גדולים כדי שיכירו את כח ה' וישובו אל האמונה הטהורה. ה' לא רצה להשקות אותם מהמים הנמצאים בתוך הסלע, כי בזה אין הנס גדול כל כך, אלא רצה לתת להם מים שנעשו בדרך נס ע"י שיסוד העפר מתהפך למים, כפי שהיה עם הצור בחורב ובכך תהיה התפעלות מהנס הגדול ויאמינו בה' ובמשה עבדו.
על כן, היה צריך שתחלה ידברו משה ואהרן אל הסלע ויצוו עליו שיוציא את מימיו אשר בלועים בתוכו, אז העדה לא ישתו מהמים האלה, שהם מים שלא נעשה בהם נס. אחר שיצאו המים האלה, והסלע יהיה ריק מכל מים, אז יכה אותו במטה, ויהפוך את יסוד העפר שבו למים. אז יצאו ממנו מעט מים, ומהמים האלה, שנעשה בם הנס הגדול הזה, ישתו כל העדה ובעירם, בגדר: "אוכל מעט ומתברך במעיו" כמו שמצינו במן, ובכך יהיה קידוש ה' גדול, לנטוע בהם האמונה בה' ית'.
וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע - ה' אמר להקהיל את העדה, אך הם הקהילו את הקהל. יש הבדל בין 'עדה' לבין 'קהל', כאשר עם ישראל באים בסדר נכון, שהזקנים בראש, אז הם נקראים 'עדה' (סנהדרין), אבל כאשר הם באים בערבוב, ולא מכבדים את הזקנים, אז הם נקראים 'קהל'. כאשר משה הוציא מים מהצור בחורב, אז נאמר: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה, עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ. הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב, וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם, וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל". כדי לעשות נס גדול כזה, להוציא מים מהצור ע"י שיהפוך את יסוד העפר שבו ליסוד מים, ולזה היה צורך בשיתוף עם הזקנים, שע"י זכותם והכנה ראויה הנס יוכל להתרחש.
גם כאן לכאורה, היה צורך בשיתוף עם הזקנים, וכן ציווה ה': "הקהל את העדה", כלומר, שהזקנים יהיו בראשם. משה ראה כי נקהלו ה'קהל' אל פני הסלע, במקום שהזקנים יהיו בראש והם יעמדו אל פני הסלע קרוב אל מקום הנס, נקהלו הקהל שהם המון העם. משה הבין, שהם מורים וממרים בזקניהם, ואינם ראויים לנס גדול הזה, שיתהפך יסוד העפר ליסוד המים (אולם למעשה ה' לא כל כך הקפיד על זה והראיה לכך היא, שבכל זאת נעשה להם נס בכך ש"החזיק מעט את המרובה" וכולם היו יכולים לעמוד במקום אחד כדי לראות את הנס). לכן אמר להם בכעס: "שמעו נא המורים", כלומר: "מאחר שאתם מורים וממרים בזקניכם, א"כ, "המן הסלע הזה נוציא לכם מים?!", איך אפשר שיעשה לפניכם נס גדול כזה, להוציא מים מן הסלע, ע"י שינוי הטבע, נס גדול כזה לא יעשה, אלא רק לפני הזקנים הראויים, ולא לכם". משה הבין שדיבור אל הסלע כדי שיוציא מימיו, אף הוא נס שאין העם ראוי לו, ולכן הכה בסלע במטהו, וע"י כך יצאו ממנו אותם המים שהיו בלועים בו. יצאו ממנו מים רבים, בגלל שלא היתה ברכה באיכות, הם היו צריכים לשתות הרבה מים כדי להרוות את צמאונם, והיה בכך מיעוט מהנס.
משה בא לכלל כעס, ולכן גם בא לכלל טעות. אמת היא שהיו ראויים כלל ישראל שמשה יכעס עליהם, וכעסו היה לשם שמים ומוצדק, אך סוף סוף, כעסו גרם לו לבוא לידי טעות. הוא חשב שאין זה ראוי שיעשה נס גדול כזה בפני ה'קהל', אך דבר זה נכון רק כאשר ה' עושה נס לכבוד ישראל, אז צריכים לזכויות רבות ולמעמד הזקנים. אולם לפעמים ה' עושה נס גדול לא לכבוד ישראל, אלא רק לכבוד שמו, כדי שיאמינו בו ע"י האותות והמופתים, אז לא צריכים לזכויות מיוחדות, והנס יכול להתרחש גם בפני אנשים שאינם ראויים.
כפי שאמרנו לעיל, כאן עם ישראל נחלשו באמונתם, ולכן היה צורך בנס גדול כדי שהעם ישובו להאמין בקב"ה, באמונה שלמה ותמימה. ה' ציווה למשה להוציא מים מהסלע באופן כזה שיהיה בכך נס גדול ומופלא, וע"י זה יאמינו העם ויהיה קידוש ה'. תכלית הנס לא היתה לכבוד ישראל אלא רק לכבוד ה', שיאמינו בו, ויהיה קידוש ה', הנס הזה היה נחוץ יותר לפשוטי העם כי לזקנים הצדיקים לא היה צורך בזה. משה שינה מציווי ה', מיעט בנס ומיעט בקידוש ה', שיכול היה להיות אילו הוא לא היה משנה.
לכן: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן, יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", כלומר: "לא עשיתם את הדבר שיגרום שיאמינו בי ויקדש את שמי". בכך שמשה הכה בסלע ולא דיבר אליו, היה פתחון פה לומר שבהכאה נפתח פי המעין באופן טבעי ולא עפ"י ה', והיה בכך חילול ה'. העונש היה בגדר של "מידה כנגד מידה", משום שכל חפצו של משה רבינו להכנס לארץ, היה כדי לקיים מצוות התלויות בארץ, ובכך להרבות קדושה וטהרה בישראל. אם היה מדבר אל הסלע כפי ציווי ה', הוא היה מוסיף קדושה ויראת ה' בישראל, שהיה שם שמים מתקדש לעיניהם, אולם בגלל שלא עשה כן, מנע את תוספת הקדושה, ועל כן נענש מידה כנגד מידה - לא להביא את הקהל לארץ, ובכך נמנע ממנו לגרום לקידוש ה' בארץ ישראל.
לכאורה כבר בפרשת שמות נגזר על משה שלא יכנס לארץ, משום שהרהר אחר מדותיו של הקב"ה כאשר אמר: "למה הרעות לעם הזה?", אולם אח"כ נאמר: "וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתָם כֵּן עָשׂוּ", ודרשו חז"ל שלא הרהרו אחר מדותיו של הקב"ה, ובכך תיקן זאת ונמחל מה שנגזר על משה שלא יכנס לארץ.
אולם אח"כ הגזרה התחדשה. מלשון: "לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ", משמע, שלא היתה גזרה שמשה ואהרן ימותו במדבר, אלא רק שלא הם יכניסו את ישראל לארץ, ומלשון "גַּם בִּי הִתְאַנַּף יְהוָה בִּגְלַלְכֶם, לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם" (שנאמר בעניין חטא המרגלים), משמע שאין העונש על חטא משה, אלא רק בגלל העם, שאין הם ראויים לכך שמשה יכניסם לארץ.
ואפשר להבין זאת עפ"י הנאמר במדרשים, שאם היה משה מביא את ישראל לארץ, היה אז הכבוש שלא ע"י מלחמה, אלא רק ע"י ה', שהיה מפיל את אויביהם לפניהם. ועוד שאם היה משה נכנס לארץ, היה בונה את המקדש ולא היה נחרב לעולם. ועוד שאם היה משה נכנס לארץ היתה אז הגאולה הנצחית של ימות המשיח. אולם כל זה תלוי בתנאי שישראל שלמים בצדקתם וחזקים באמונתם, שרק אז היו יכולים להכנס אל הארץ כאשר משה בראשם, ואז היו כל שבעת האומות נופלים שלא ע"י מלחמה אלא ע"י נסים מהקב"ה, ומשה היה בונה המקדש ולא היה חרב לעולם, ולא היו עוד גלות ושעבוד לעולם. אבל אחר שחטאו בעניין המרגלים, אז נתברר שאינם שלמים באמונתם וצדקתם, ולא היתה אפשרות שמשה יביא אותם לארץ ישראל.
ונראה לומר בס"ד, שהיתה למשה ואהרון את האפשרות לתקן זאת במי מריבה, ע"י שיקדשו את ה' וירוממו את העם באמונתם. אם רק היו שומעים לציווי ה', והיו עושים בדיוק כפי שנאמר להם, אז ישראל היו רואים את הנס הגדול, חוזרים בתשובה, מתעלים באמונה וחוזרים לדרגתם הנעלה, כפי שהיתה לפני חטא המרגלים, ואז היתה מתבטלת הגזרה ומשה ואהרון היו מכניסים את העם לארץ.
נמצא שחסרון האמונה של העם הוא הגורם לכך שמשה ואהרון לא יכניסו את העם לארץ, וממילא גם ימותו במדבר.
יה"ר שנזכה כולנו להתחזק ולחיות באמונה תמימה כמו שנאמר: "וצדיק באמונתו יחיה", ונזכה לביאת משיח צדקנו ולגאולה קרובה במהרה בימינו אמן.
   
 
--------------------------------------------------------------------------------
פרשת בלק
וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי: וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
לכן הוא שולח לקרוא לבלעם שיקלל את עם ישראל...
הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי: וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר, וכו'...
וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמֶר מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ: וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל הָאֱלֹהִים בָּלָק בֶּן צִפֹּר מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח אֵלָי: הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם וַיְכַס אֶת עֵין הָאָרֶץ עַתָּה לְכָה קָבָה לִּי אֹתוֹ אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ וְגֵרַשְׁתִּיו: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא:
הוא אומר לשליחים שהקב"ה אינו מוכן שהוא ילך עמם...
וַיֹּסֶף עוֹד בָּלָק שְׁלֹחַ שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה: וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמְרוּ לוֹ כֹּה אָמַר בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אַל נָא תִמָּנַע מֵהֲלֹךְ אֵלָי: כִּי כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד וְכֹל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה וּלְכָה נָּא קָבָה לִּי אֵת הָעָם הַזֶּה, וכו'...
וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה: וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב:
הקב"ה כעס על בלעם:
וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא,
ושלח אליו מלאך. האתון ראתה את המלאך, מרוב אימה ופחד היא סטתה מן הדרך, ובלעם הכה אותה. אח"כ האתון נלחצה אל הקיר (יחד עם רגלו של בלעם, שהוסיף להכותה). אח"כ המלאך נעמד מולה כאשר היתה במקום צר, היא רבצה על הקרקע, ובלעם המשיך להכותה מכות נמרצות. ואז:
וַיִּפְתַּח יְהוָה אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים: וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ: וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה וַיֹּאמֶר לֹא:
המלאך נגלה לבלעם והסביר לו שהאתון פחדה ממנו...
וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ יְהוָה חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ:
 
ויש לשאול:
א. מדוע בלק מפחד מעם ישראל בגלל מה שעשו לאמורי, ולא בגלל מה שעשו למצרים?
ב. מדוע הוא מבקש לקלל את ישראל ולא מבקש לברך את עמו, ומדוע אינו נלחם בישראל בדרך טבעית?
ג. בלק בהתחלה מבקש מבלעם "לכה נא ארה לי את העם", ובלעם אומר לקב"ה שבלק ביקש ממנו: "קבה" את העם, ה' אומר: לא "תאור את העם", ואח"כ בלק שולח: "קבה לי את העם". מדוע שינויי הלשון?
ד. מדוע בהתחלה הקב"ה אוסר על בלעם ללכת עמם ואח"כ חוזר בו ואומר לו: "קום לך איתם", והרי נאמר: "לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם", שהקב"ה אינו חוזר בו?
ה. הקב"ה אומר לבלעם: "קום לך איתם", א"כ, מדוע: "חרה אף אלקים כי הולך הוא"?
ו. מהי טענת האתון: "מה עשיתי לך כי היכיתני?", הרי היא לא היתה ממושמעת, וכך הדרך לדבר לחמור!
ז. מהי תשובת בלעם למלאך: "חטאתי כי לא ידעתי", לכאורה היה צריך לומר: "לא חטאתי כי לא ידעתי"!
ועתה נבוא לבאר וליישב בס"ד:
בלק חשש מעם ישראל, אולם לא יכול היה לעשות דבר, המואבים פחדו מאוד מעם ישראל והם ולא היו מוכנים בשום פנים ואופן לצאת נגדם למלחמה. בלק עצמו פחד מ"אשר עשה ישראל לאמורי", שפחד ממה שעשה יעקב אבינו, ישראל סבא, שהיה רק איש אחד, ובני ביתו היו מתי מספר, ובכל זאת ניצחו אומה שלמה, כמו שאמר: "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי". את הפסוק הזה פירשו חז"ל: "בִּצְלוֹתִי וּבְבָעוּתִי", כלומר, שניצח אותם בכח תפילתו. וכן נאמר: "אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב", ודרשו חז"ל: "מה תולעת זו אין מכה לארז אלא בפיה, כך אין לישראל אלא תפלה". בלק ראה שעם ישראל מנצחים בכל המלחמות באופן לא טבעי, כנגד כל הסיכויים, והבין שזה בגלל שלעם ישראל יש נשק מיוחד שאין לאף אחד אחר... הוא הבין שכוחם של ישראל בפיהם, ולכן רצה לשכור את בלעם, שגם הוא, כוחו בפיו.
בלעם קילל בעבר את מואב במלחמתם כנגד סיחון, ובלק ידע שהקללות של בלעם הן חזקות, ולא חוזרות ריקם, "אשר תאור יואר", כלומר, לצמיתות. ומכיוון שכבר מואב היה מקולל מפי בלעם, לכן לא היה שייך שבלעם יברך אותם, אך שייך שבלעם יקלל את אויביהם, עם ישראל.
בלק רצה שבלעם יקלל את עם ישראל בפרהסיא, וע"י כך גם ישיג שני דברים: הקללה תגרום לחולשה ורפיון בעם ישראל, וגם עמו כבר לא יפחד מהם ויהיו מוכנים לצאת נגדם למלחמה.
בלשון הקודש ישנן שלוש לשונות של קללה: אורר (א.ר.ר), מקלל (ק.ל.ל) ונוקב (ק.ב.ה). האורר, מציין את תוצאת הקללה על המקולל, שפועל בו מארה וגרעון. קללה ונקב מציינים את דיבור הקללה בלבד אע"פ שאינם עושים שום רושם, וההבדל ביניהם הוא, שקללה היא כדי לבזות את המקולל, ונוקב הוא בפרהסיא.
בלק חשב להסתיר מבלעם שהמדובר בעם ישראל, העם הנבחר, כדי שיאות לקללם, הוא אומר: "הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם", בלי לומר במפורש באיזה עם מדובר, הוא גם מנסה להסתיר את העובדה שעמו מפחד מעם ישראל ואינו מוכן לצאת נגדם למלחמה, לכן אומר: "לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה", שרוצה רק להחליש כוחם, ואינו צריך לזה פרסום כי עמו, כביכול, אינו מפחד מהם.
בלעם, שהיה חכם, הבין שמדובר בעם ישראל, אשר הקב"ה שומר עליהם מכל דבר רע, ואין הוא יכול לפעול כלום בקללת ארור, לכן התחכם שלכל הפחות ינסה לקוב אותם, שאע"פ שזה לא יפעל כלום ולא יוכל להזיק להם, אבל מכל מקום תהיה בזה תועלת לבלק, שעמו יחשבו שהקללה הזו אכן משפיעה להחליש את עם ישראל, ואז יהיו מוכנים לצאת למלחמה כי לא יפחדו עוד מישראל. וגם אם ה' לא יסכים שבלעם יאור את העם, מכל מקום, קיים סיכוי שה' יסכים לקוב אותם, כי אינו עושה רושם ואינו מחליש את העם. לכן בלעם אומר לה' שבלק ביקש ממנו לקוב את העם.
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא, הקב"ה אומר לבלעם "לא תאור את העם", ובלעם ה'למדן' שמבין דבר מתוך דבר, מדייק שדווקא אסור לו לאור אותם בקללת ארור, אבל לקוב אותם הקב"ה לא אסר. ומה שאמר לו: "לא תלך עמהם", חייבים לומר (לדעת בלעם) שזה משום שהם אינם שרים מספיק חשובים כדי שבלעם הנביא אשר יודע דעת עליון ילך עימם.
לכן בלק שלח שרים יותר נכבדים, ומבקש במפורש: "וּלְכָה נָּא קָבָה לִּי אֵת הָעָם הַזֶּה", הוא יודע שבלעם רודף כבוד ולכן גם מוסיף: "כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד".
בלעם כל כך רצה ללכת איתם, ובדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו, לכן הקב"ה אומר: "אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה". ה' לא אמר לבלעם ללכת עימם, שפירושו- בדעה אחת, בעצה אחת ובאותה כוונה, אלא רק ללכת איתם, שמותר לו להתלוות אליהם ללכת למואב אך לא בכוונה להרע לישראל. ה' גם אומר לבלעם: "וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה", אפילו אם יצטרך לברך, דבר זה בלעם הסתיר משרי מואב, ולא עוד אלא שגם הראה להם בהתנהגותו כאילו קיבל מה' רשות לקלל את עם ישראל.
בלעם הלך "עִם שָׂרֵי מוֹאָב", באותה דעה לקלל ולהזיק לעם ישראל, ולכן: "וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא". הקב"ה מרמז לבלעם לחזור בו מדרכו: בפעם הראשונה האתון לא שמעה לבלעם הרוכב, ונטתה מן הדרך, לרמז שבלעם הרשע אינו שומע לדבר ה', וסטה מהדרך הרצויה. בפעם השניה היא לחצה את רגלו אל הקיר, לרמז לו שיעצור רגליו מלכת, שאין הקב"ה רוצה בהליכתו. ובפעם השלישית, היא פשוט עצרה ורבצה, לרמז לו שעליו לעצור ולא להמשיך בדרכו.
אמנם בלעם היה "יודע דעת עליון", אך הוא לא הבין רמזים, על כן: "וַיִּפְתַּח יְהוָה אֶת פִּי הָאָתוֹן" - הספורנו כתב, שכל זה היה כדי שיתעורר בלעם לשוב בתשובה בזכרו כי מה' מענה לשון, וכל זה כדי שלא יאבד איש כמוהו. "וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים", נראה לי לומר בס"ד, שכוונת האתון לומר, שהיא עצמה לא עשתה לו כלום, כי היה זה מאת ה', והיה לו לחשוב ולהתבונן מדוע זה קרה. כל אדם נורמאלי היה נבהל, מתעלף, או לפחות מבין את הרמז, מה שאין כן בלעם הרשע, אשר היה "יודע דעת עליון", אך את דעת בהמתו לא ידע. הוא פשוט עונה לה: "כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי", את התחלת, מגיע לך...
האתון רואה שאין הוא מבין ולכן היא אומרת: "הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה, וַיֹּאמֶר לֹא", האתון אומרת: אם תמיד הייתי ממושמעת, ומעולם לא התנהגתי בצורה כזו, היה לך לעצור ולהתבונן, אולי זה רמז משמים". בלעם הקשה את לבו וכנראה שעדיין לא ממש הבין מה רוצים ממנו, לכן הקב"ה שלח לו מלאך שיוכיח אותו. "וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ יְהוָה חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי", בלעם מבין שחטאו הוא שלא התבונן בדבר, אם רק היה מתבונן, הוא כבר היה מגיע למסקנה הרצויה (לפעמים גם אנחנו מקבלים איתותים משמים, ועלינו להתבונן ולנסות להבין את הרמז).
עכשיו כבר בלעם מבין לכן אומר: "אִם רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי", אולם המלאך אומר: "לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים", וקשה מדוע אמר לו המלאך ללכת עימם? והרי לכאורה היה יותר טוב אם היה חוזר. אולם לאחר שבלעם אמר לשרי מואב שקיבל רשות מה' ללכת עימם לקוב את ישראל, אם עכשיו היה חוזר, היה בכך חילול ה', שה' כביכול חזר בו מדיבורו וכביכול מפחד מכוחו של בלעם לקלל את ישראל. מכיוון שמה שבלעם אמר היה זה בגדר של "אחד בפה ואחד בלב", שאמנם אמר: "אשובה לי", אך בלבו רצה להמשיך ללכת ולקלל את ישראל אפילו נגד רצון ה', לכן אמר לו המלאך ללכת עמם, וזאת בגלל ש- "וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר", אין בעיה שבלעם ימשיך לחשוב להרע לישראל, משום שבעל כורחו לבסוף יתבזה ויברך אותם בבושה גדולה.
כאשר בלעם פוגש את בלק הוא אומר לו: "הִנֵּה בָאתִי אֵלֶיךָ עַתָּה, הֲיָכוֹל אוּכַל דַּבֵּר מְאוּמָה, הַדָּבָר אֲשֶׁר יָשִׂים אֱלֹהִים בְּפִי, אֹתוֹ אֲדַבֵּר", כלומר: "קיבלתי רשות מה' לבוא לכאן, אך לא קיבלתי רשות לקלל את ישראל, ואוכל לדבר רק מה שה' ישים בפי, בין קללה ובין ברכה. אם רוצה אתה שבכל זאת אנסה לקלל מוטב, ואם לא תחפוץ בכך, אשוב למקומי".
בלק מוכן לנסות, לאחר הקרבת עולות וקורבנות לה' אלוקי ישראל, כדי שיאות לקלל את עמו, בלעם נושא את משלו ובמקום לקלל הוא מברך את עם ישראל.
"וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם מֶה עָשִׂיתָ לִי לָקֹב אֹיְבַי לְקַחְתִּיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ". בלק התרעם על בלעם כי חשב שגם אם ה' לא יסכים לקלל, מ"מ יוכל בלעם למנוע עצמו מלברך. לכאורה קשה גם על בלק, אם הוא ראה שבלעם מברך ולא מקלל, מדוע הוא לא עצר אותו מלהמשיך לברך? אלא בלק חשב שבלעם מתחכם לקלל בעורמה, שקודם יברך ואח"כ יאמר גנות וקללות, וגם בברכות עצמן יכניס קללות נסתרות, לכן הוא המתין שיגיע לקללות. אך כאשר ראה שבלעם הפסיק במילים: "ותהי אחריתי כמוהו", הבין שאין כאן קללות, אלא ברכות טהורות.
בלעם עונה בתמימות: "הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יָשִׂים יְהוָה בְּפִי אֹתוֹ אֶשְׁמֹר לְדַבֵּר", ואיני יכול לשתוק.
בלק ביקש לנסות שנית, וכך היה גם בפעם השניה. בלק לא התייאש וביקש לנסות לקלל את ישראל בשלישית, וגם אז בלעם ברך במקום לקלל. "וַיִּחַר אַף בָּלָק אֶל בִּלְעָם וַיִּסְפֹּק אֶת כַּפָּיו וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים". ונשאלת השאלה, בלק שפיקח היה, מה ראה לשטות זאת לנסות לקלל אחרי שבלעם מברך במקום לקלל, והדבר חוזר על עצמו. ועל מה בכלל חרון האף הגדול שהיה לבלק על בלעם, והרי הוא הזהיר מראש ואמר בפירוש: "הדבר אשר ישים אלקים בפי אותו אדבר"?
ה'בית הלוי' ביאר את הדברים בדרך משל: אדם אחד אמר לחברו: "הנני נותן לך חמישים שקלים על מנת שתסתור לרב על לחיו", והלה השיב: "לא אוכל לעשות זאת". אדם אחר אמר לחברו: "הנני נותן לך חמישים שקלים על מנת שתרים אבן במשקל מאה טון", והלה השיב: "לא אוכל לעשות זאת". אמנם שניהם השיבו תשובה זהה, שאינם יכולים, אולם יש הבדל גדול ביניהם: הראשון "יכול" לסתור לרב על הלחי, אלא ששכלו ומצפונו מונעים ממנו לעשות מעשה שפל זה, אולם השני באמת אינו מסוגל להרים אבן כה כבדה.
אם המבקש היה מגדיל את שכר המעשה ומבטיח מליון דולר, יתכן שהראשון כבר היה מסכים לסתור לרב על לחיו (אולי הוא היה מנסה לשכנע את הרב לשתף פעולה והיו מתחלקים בכסף), אך לגבי השני, לא משנה איזה סכום יבטיחו לו, הרי הוא לא יוכל להרים את האבן משום שזה הרבה מעבר לכוחותיו.
כאשר בלעם הודיע לבלק שאין ביכולתו לקלל את ישראל נגד רצון ה', בלק חשב שכוונתו לומר, שאין רצונו לעשות נגד רצון ה', בגלל מצפונו וטוהר נפשו. הוא חשב שאם יוסיף לו כסף, זהב וכבוד, יוכל הוא להטות את לבו, ואז בלעם כבר "יוכל" לעשות מה שבלק מבקש ממנו. אולם כאשר ראה בלק שבלעם עומד בדעתו ואין הוא מקלל את עם ישראל, כעס עליו ואמר לו בזעם: "מה זאת עשית לי, לקוב אויבי לקחתיך, והנה ברכת ברך". על כך השיב לו בלעם: "טעית בהבנתך, סבור היית כי באמת אוכל לקלל את ישראל, רק שאיני רוצה לעבור על רצון ה', והכסף יטה את רצוני. אך זה אינו, כי האמת היא שאף "אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל (אין לי כל אפשרות) לעבור את פי ה'".
יה"ר שנזכה לעשות תמיד רצון ה' ית' ולהרבות בתורה, מצוות ומעשים טובים.
   
 
--------------------------------------------------------------------------------
פרשת פנחס
בפרשה הקודמת, כאשר בלעם לא הצליח לקלל את עם ישראל, ובמקום לקלל הוא ברך, הוא יעץ לבלק עצה נוראה כיצד הם יוכלו להתגבר על עם ישראל. הוא אמר, שכל זמן שעם ישראל עושים רצונו של מקום, הקב"ה נלחם למענם ואף אומה לא יכולה להזיק להם, אך אם לא יעשו רצונו של מקום, ה' יכעס עליהם, לא יעזור להם ואז אפשר לנצח אותם. הוא אמר, שהקב"ה שונא זימה, וכל שעליהם לעשות הוא להכשילם בזנות.
בלק שמע לעצת בלעם, והעמיד לאורך הדרך, היכן שעוברים ישראל, אוהלים ודוכנים בהם מכרו פשתן. הם שיכנעו את הקונים מישראל להכנס פנימה לתוך האהל, שם חיכתה להם אישה פרוצה שהגישה כיבוד ויין. לאחר שהיהודי אכל ושתה מן היין ולא היתה דעתו מיושבת עליו, אז היתה מפתה אותו לנאוף עימה, וכאשר היה משתכנע, אמרה שמוכנה להתרצות לו רק אם קודם יעבוד לעבודה זרה. על זה נאמר: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לֵאלֹהֵיהֶן, וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל". היה חרון אף, וה' שלח בהם מגיפה.
בין החוטאים היה זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון, שלעיני כל העם הוא לקח את כזבי בת צור לאוהלו כדי לעשות איתה עברה. פנחס ראה ורצה לקנאות קנאת ה'. הוא לקח רומח, הוציא ממנו את הברזל, החביא בכיסו, ונשען על המקל כמו מקל הליכה, כדי שלא יהרגוהו בני שמעון. הוא התקרב לאהל וביקש שיתנו לו להכנס פנימה, הם חשבו שאף הוא רוצה לעבור עברה, לכן נתנו לו להכנס.
כאשר ראה את זמרי וכוזבי יחדיו בעברה, הוא הרכיב את הרומח, דקר אותם, והוציאם מחוץ לאהל לעיני כולם. הוא השליך אותם לרצפה ואמר: "בשביל שני פגרים אלו יפלו עשרים וארבעה אלף מישראל?!", ואז נעצרה המגפה.
בפרשתנו נאמר:
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
מדברי המפרשים משמע, שלא היה הנגף, אלא בעבור מעשה זמרי, ואם פנחס לא היה מקנא לה' והורג אותו, היה ממשיך חרון האף על כל עם ישראל, עד שהיו כולם כלים ח"ו. ויש להבין, במה היה חמור יותר חטאו של זמרי יותר משאר החוטאים, הרי הוא עצמו לא נכשל בעבודה זרה, אלא רק באיסור בעילת נכרית, שאין עליו חיוב מיתה מהתורה, אלא רק מצד: "קנאים פוגעים בו". דבר נוסף הדורש ביאור: הרי החוטאים בעבודה זרה ובעריות היו מעט מזעיר, ואם רוב העם לא חטא, מדוע היו מתחייבים כולם כליה? ואם זה המעשה אשר היה צריך להיעשות, מדוע דווקא פנחס עשה זאת ולא משה?
במדרש מובא: "אמר הקב"ה: בדין הוא שיטול שכרו", ולכאורה קשה, הרי לכל אחד שעושה מצוה מגיע שכר גדול, כמו שנאמר: "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם", ומה מיוחד במעשהו של פנחס? ועוד קשה, שנאמר: "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא", שלא ניתן לקבל שכר על המצוות בעולם הזה, כי כל העולם כולו אינו מספיק כתשלום עבור מצוה, ואפילו הקטנה ביותר, א"כ כיצד קיבל פנחס שכר בעולם הזה?
ועתה נבוא בס"ד לבאר:
בגמרא ובמדרשים מובא, שמשה ציווה להושיב בתי דינים, לדון דיני נפשות ולהרוג את מי שמחויב מיתה. את זימרי בן סלוא, שהיה נשיא שבט שמעון, לא מינו בין השופטים. בני שבט שמעון, התסיסו אותו ואמרו: "כיצד זה שפגעו בכבודך, מינו דיינים צעירים ממך לדון אותנו למיתה, ואינם מחשיבים אותך להמנות בין שופטינו, ואתה שותק?!"
כאשר שמע זמרי את דבריהם, ניכנס לאוזנו לשון הרע והוא הרגיש פגוע על כבודו שנרמס. הוא אסף עשרים וארבעה אלף אנשים משבט שמעון, תפס את המדיינית כזבי בת צור (בת בלק, ששלח אותה להחטיא את ישראל), בא לפני משה בעזות ואמר: "בן עמרם, אשה זו אסורה או מותרת? אם תאמר שהיא אסורה, בת יתרו (שהיתה מדיינית) מי התיר לך?! (איזו השוואה מקוממת! צפורה אשת משה נתגיירה ונשאה למשה כדת וכדין, מכאן ועד חיי הפקרות עם נכרית עובדת עבודה זרה מפרידה תהום! אבל כאשר היצרים גועשים ההגיון דומם), כל אלפי האנשים הריעו לזמרי על טיעונו המופרך, והוא, שלא המתין לתשובת משה, לקח את כזבי בפני משה ובפני כל עם ישראל, ונכנס איתה לאהל לעשות עמה עברה.
על כך יצא הקצף הגדול וחרון האף, עד כדי כליון ח"ו לעם הנבחר, כי לעבור עברה הוא עניין אחד, אבל להתריס, להתפאר ולומר שמותר ואין בזה כל עוולה, על כך לא יסולח! על כגון דא הקב"ה אומר: "הִנְנִי נִשְׁפָּט אוֹתָךְ עַל אָמְרֵךְ לֹא חָטָאתִי", על הפיכת החטא לדבר שהוא כביכול מותר.
הרב שמואל פנחסי שליט"א, בספרו 'אמרי שפר', מבאר באופן אחר, עפ"י הגמרא: "אמר רב יצחק: יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום שנאמר: "רק רע כל היום", ואמר רבי שמעון בן לוי: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו, שנאמר: "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו", ואלמלא הקב''ה עוזרו, אין יכול לו, שנאמר: אלהים לא יעזבנו בידו". ויש להבין במה נחלקו ומה ההבדל בין יצר הרע שמתחדש או מתגבר?
קיימים שני סוגי חוטאים. האחד עובר עברה מצד סיפוק הנאותיו החומריות, ומקור תאוותיו אלו ועיקרן נעוצות מאותם יצרים תאוותניים, שהחוטא הזה אינו יכול לשלוט עליהם. אולם קיים גם חוטא אחר אשר פעולותיו נובעות מתוך בגידה בתורת משה רבינו, ומטרתו להגיע לכפירה ולהתפרק מעול מלכות שמים, מתוך כך הוא מפתח תורות ופרשנויות שונות כדי לבסס עליהן את דרכו הנלוזה.
ההבדל בין השניים הוא, שהראשון פועל מתוך מניעים של תאווה. אחרי החטא הוא נתקף בייסורי מצפון וחרטה, וקרוב הוא לתשובה, על דרך שאמרו חז"ל: "העושה עברה ומתבייש בה, מוחלין לו כל עוונותיו". אולם השני פועל מתוך כוונה זדונית ומרדנית, ולא די שאינו חודל ממעשיו ומתחרט עליהם, אלא שהוא גם מתחפר בעמדותיו ומצדיק את דרכו. על שכמותו אמרו חז"ל: "רשעים אפילו על פתחו של גיהנום אינם חוזרים בתשובה".
עפ"י זה אין מחלוקת בין רבי יצחק ורבי שמעון בן לוי, אלא שכל אחד מהם דיבר בסוג אחר של עוברי עברה: רבי יצחק מדבר על אותם אנשים הפועלים מתוך דחף למלא את תאוותם, ומאחר שהם נתקפים בחרטה על מעשיהם, היצר יודע שאינו יכול לבוא אליהם להכשילם באותה הגישה, לכן הוא צריך לנקוט בכל פעם בדרך חדשה, על כך נאמר: "יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום". אולם רבי שמעון בן לוי מדבר על אותם חוטאים מהסוג השני, אשר פועלים מתוך גישה אפיקורסית, וממילא אין צורך לבוא בפיתוי חדש בכל יום, שכן הם עצמם הולכים ומתעצמים, ועברה גוררת עברה, על דרך: "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום".
כל אותם החוטאים בעם שנכשלו במואביות, פעלו מתוך אילוצים ופיתויים מצד התאווה, ולא מצד זדון ואפיקורסות. אולם זמרי, שהיה זקן מופלג, לא עשה מעשהו בגלל הנאה ותאווה, אלא מתוך רגשי תסכול ותחושה שפגעו בכבודו ומעמדו, שכן צעירים ממנו יושבים ודנים דיני נפשות. הוא לא פעל אלא כדי לבצע פעולת תגמול ורגשי נקמה, כשכל מגמתו לפגוע במשה, שליח ה', ובתורתו, הוא רצה להבקיע ולערער את חומת התורה ואמונת החכמים שישראל היו חדורים בהם. לכן עוונו היה גדול יותר משאר העם ודווקא אותו פנחס היה צריך להרוג כדי להסיר את חרון והאף.
משה לא יכול היה להרוג את זימרי, כי לפי ההלכה: "הבועל ארמית קנאין פוגעין בו", הקנאה המותרת והראויה חייבת להיות כל כולה לשם שמים בלבד, בלי כל פניות או כוונה צדדית, רק קנאה טהורה כזו יכולה היתה להציל את ישראל מכליון. כאשר זמרי בא עם המדיינית לפני משה, ובחוצפה ועזות נוראה פגע בכבודו של משה, הוא יצר אצל משה נקודה דקה מן הדקה של נגיעה אישית, ואם משה היה פוגע בו לא היתה זו קנאה שכל כולה לה' בלי שום נגיעה. וגם אם משה היה מתגבר על אותה נגיעה אישית והורג את זימרי מתוך קנאה טהורה לשם שמים, הרי שהיה מעורר נגדו ביקורת ציבורית, שהיו אומרים שהרג את זמרי בגלל שהעליב אותו ופגע בכבודו.
גדולת פנחס היתה בכך שחש בבירור שהמניע היחיד בנפשו, הוא אך ורק כבוד שמים! גם לפנחס היו יכולים להיות לו שיקולים צדדיים: מחאה על הפגיעה במשה גדול הדור, הריגת זמרי שמורד במלכות משה, הצלת ישראל מהתבוללות, וכו', אולם הקב"ה, יודע תעלומות, באומרו: "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר, בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי", העיד עליו שלא היה בו דבר מאלה בלבו של פנחס, אלא קנאת ה' טהורה.
באשר לשאלות בעניין שכר המצוות, יש להוסיף ולשאול: אם קיום המצוות הנו מעלה, ועל כן מגיע עליהן שכר, איך יתכן שאי קיומן הוא חסרון ונענשים על כך? ואם העונש הוא מן הדין, משום שאי קיום המצוות הוא חסרון, א"כ מדוע מגיע שכר עבור קיומן? והרי מעלה וחסרון אינם יכולים להיות באותו העניין, למשל, אם אדם יודע לנגן בכינור, הרי שזו מעלה, א"כ מי שאינו יודע לנגן בכינור, אין זה יכול להחשב כחסרון.
על פי זה בעל ה'עיקרים' כתב, שבאמת העונש הוא מן הדין, כי אי קיום המצוות הוא חסרון, ומה שהקב"ה נותן שכר טוב עבור קיום המצוות, אין זה מן הדין, אלא בתורת חסד, שה' יתברך נותן לנו שכר אע"פ שאינו מגיע לנו מעיקר הדין.
אולם כל זה שייך רק על מצוות אשר חייבים לעשותן, אבל מצוות שהן בגדר רשות, ואין עליהן חיוב מעיקר הדין, עליהן מגיע שכר מעיקר הדין. לכן נאמר על פנחס: "בקנאו את קנאתי", שעשה מעשהו רק מצד קנאים פוגעים בו, שאינו מחוייב מעיקר הדין, ולכן "בדין הוא שיטול שכרו".
פנחס זכה למה שאף אחד אחר לא זכה, "ברית שלום", על שהניח כעסו וחמתו של הקב"ה והציל את עם ישראל מכליון. אך גם משה הציל את עם ישראל פעמים רבות, כמו שנאמר: "וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית", א"כ מדוע דווקא פנחס זכה ל"ברית שלום"?
אפשר לבאר עפ"י משל, לאדם אחד היו נושים רבים, על חובות רבים, ולא היה לו מה לשלם. בכל פעם שהנושים היו באים לתבוע ממנו את החובות, היה מגיע חברו הטוב, ומצליח להשפיע עליהם להאריך את זמן הפרעון, והיה דוחה אותם מחודש לחודש. אולם לאיש הזה היה גם חבר אחר, וכאשר ראה איך הנושים הרבים ממררים לחברו את החיים, דיבר איתם והצליח להגיע איתם להסדר, שהוא עצמו ישלם חלק מהחובות ואת השאר הם ימחלו.
הנה, החבר השני עשה טובה גדולה יותר מאשר עשה הראשון, כי הראשון רק היה דוחה את החוב מעליו, אבל החוב עדיין היה נשאר, אך השני הצליח לפטור אותו לגמרי מהחוב ושילם מכיסו וקרע את כל שטרי חובותיו.
והנמשל: במעשה העגל באה מידת הדין לנגוש את ישראל, בא משה רבינו ע"ה ודחה אותה, על זה נאמר: "וַיִּנָּחֶם יְהֹוָה עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ", כלומר, שהחוב נדחה לזמן אחר, אבל לא התבטל לגמרי כמו שכתוב: "וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם".
אולם פנחס, מסר נפשו, וסילק מעליהם החוב לגמרי מכל וכל, לכן נאמר לפנחס מה שלא נאמר אפילו למשה "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם".
   
 
--------------------------------------------------------------------------------
פרשת מטות
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת יְהוָה בְּמִדְיָן: אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא: וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא: וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ: (לא', א'-ו')
לכאורה קשה:
א. מדוע נכפל כאן עניין הנקמה ("נְקֹם נִקְמַת")?
ב. מדוע הנקמה דווקא במדין ולא במואב?
ג. מדוע מיתתו של משה תלויה בנקמה זו?
ד. מדוע נאמרה המילה "לאמר" בפסוק השני ("וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא")?
ה. לכאורה, היה ציווי למשה שהוא בעצמו ינקום במדין, א"כ, מדוע משה לא השתתף במלחמה?
ו. מדוע נאמר: "וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן", ולא "וילחמו במדין"?
ז. מדוע משה שינה ממה שנאמר לו: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים", ואמר: "לָתֵת נִקְמַת יְהוָה בְּמִדְיָן"?
ח. מדוע לשלוח רק אלף חיילים מכל שבט ולא יותר?
ט. מה משמעות לשון: "וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה", מי מסר אותם ולמי?
 
וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה: הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּיהוָה עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת יְהוָה: וְעַתָּה הִרְגוּ כָל זָכָר בַּטָּף וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ: (לא', יד'-יז')
אם לא היה ציווי להרוג את הנשים, מדוע קצף משה? ואם היה ציווי להורגן, הכיצד זה שעברו על ציווי ה'?
ועתה נבוא לבאר:
בעניין בנות מואב נאמר: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב, וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן"- הן לא הצליחו להכשיל בעברות אנשים כשרים, אלא רק את המון העם, רשעים שבעם. אולם, בנות מדין הצליחו להכשיל אף אנשים כשרים מעם ישראל. הן התחכמו להביא את 'בעל פעור', שזו עבודה זרה, שהדרך לעובדה היא בכך שמבזים אותה ועושים צרכים לפניה. הן אמרו לישראל שאינן מבקשות מהם להשתחוות או לכבד את הפסלים, אלא להיפך, רק לירוק עליהם ולעשות לפניהם צרכים, ולבזות את אותה עבודה זרה. המדיינית אמרה ליהודי (לאחר שפיתתה אותו, והכניסה בו יצר הרע לעשות עמה עברה) שאם לא יעשה כן לבעל פעור, היא לא תשַמע לו ולא תמסור עצמה לזנות. והתוצאה: "וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל"- הן הצליחו להכשיל גם אנשים כשרים (המכונים "ישראל") בעוון עבודה זרה ועריות, ועל זה יצא הקצף הגדול מאת ה'. על כן גם נאמר כאן: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים", לא נקמת "העם", אלא נקמת הכשרים שנכשלו, וזה רק מאת המדיינים.
המדיינים עשו שני דברים רעים לישראל: א. הם פגעו בנפשותם, שהחטיאו אותם בזימה ובעבודה זרה. ובכך שטימאו את נפשות בני ישראל, אשר הם חלק אלוק ממעל, היתה גם פגיעה בכבוד ה' ית'. ב. הם פגעו בגופם, שגרמו למגיפה בישראל ומתו עשרים וארבעה אלף איש, ואם פנחס לא היה הורג את זמרי, היה ח"ו כליון לכולם. על כן היה ראוי לנקום מהמדיינים שתי נקמות, הראשונה כנגד כבוד ה' (ועל כך נאמר "נקמת ה'"), והשניה על צרת בני ישראל, שנענשו במגיפה בגלל המדיינים (ועל כך נאמר: "נקמת בני ישראל"). הקב"ה מחל על כבודו ואמר שהנקמה העיקרית היא "נקמת בני ישראל".
מידת הדין היתה מתוחה על משה על שלא קינא לה' על מעשה זמרי, ולא מחה. הקב"ה רצה שמשה רבינו יאסף אל עמו נקי וזך לחלוטין, בלי שום כתם של קטרוג, לכן אמר לו לנקום במדיינים לפני מותו, ובכך יהיה לו תיקון ולא יהיה עליו שום קטרוג. משה ידע שבדבר זה תלויה מיתתו, ואע"פ שרצה בכל מאודו להמשיך לחיות ולפעול למען עם ישראל, להתפלל ולסנגר, הוא עשה את דבר ה', בלי לעשות חשבונות. אפשר שבכך גם תיקן את הפגם שנעשה במי מריבה, שם, בגלל חשבונות (שחשב לטובת עם ישראל), לא עשה בדיוק את רצון ה' והכה בסלע במקום לדבר אליו. הוא ידע שאם יאמר לעם שהעיקר הוא "נקמת ישראל", בני ישראל ימחלו על כבודם, כדי שמשה יאריך ימים, כי ידעו שמיתת משה תלויה בנקמת מדין. לכן משה שינה ואמר שעליהם לנקום את "נקמת ה'", על כך אינם יכולים למחול ויזדרזו לעשות את רצון ה'.
משה רבינו לא יצא בפועל למלחמה, משום שאמר: "אני שגדלתי במדין, אינו דין שאלחם בהם", כלומר היתה לו הכרת הטוב כלפיהם על שברח לשם מפני פרעה. ולכאורה קשה, כיצד נדחה ציווי של "נקום נקמת בני ישראל", בגלל חשבונות של הכרת הטוב ודרך ארץ? הגר"ח שמואלוביץ כתב, שחיוב הכרת הטוב מפרש ומבאר את כוונת ציווי ה', והרי זה ככל המידות שהתורה נדרשת בהן. על כן כשמשה רבינו שמע את הציווי "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים", הוא הבין שלא יתכן שכוונת ה' שהוא עצמו יצא למלחמה, משום הכרת הטוב שהוא חייב להם, ולכן פירש את הציווי שהכוונה שהוא ימנה שליח. מכיוון ש"שלוחו של אדם כמותו", ומשה הוא המשלח, נחשב לעניין התיקון, כאילו הוא עצמו נקם במדיינים, אך מכיוון שלא עשה זאת בפועל, לא היתה בזה בעיה מצד הכרת הטוב.
משה רבינו הבין שנקמה זו במדין היא מלחמת מצוה, והלוחם בה על דבר כבוד שמו ית', הוא בבחינת מקנא קנאת ה', מעין מעשה פנחס. הוא רצה לזכות את כלל ישראל, שלכולם יהיה חלק במצוה זו, דבר זה אפשרי אם כל ישראל ישלחו את אנשי המלחמה, מדין "שלוחו של אדם כמותו" (על כן נאמר: "תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא").
היתה זו מלחמת מצוה של קידוש ה', כדי לבער את רוע הפריצות והעריות, וזה יכול היה להיעשות רק ע"י יהודים צדיקים, אשר אינם נגועים כלל באיסור של: "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם", ואפילו לא בהרהור. דבר זה התלוי בלב האדם, אף אחד לא יכול לדעת, ישנם אנשים אשר כלפי חוץ הם נראים צדיקים גמורים, אולם בכל זאת נכשלים בהרהור אסור. לכן אמר משה: "הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם", שכל אחד היודע בעצמו שהוא נקי לגמרי מעוון עריות יכול להיות מאנשי המלחמה. במלחמה זו עדיף מעט אנשים אבל צדיקים גמורים, ולא הרבה אנשים אשר לא כולם צדיקים.
משה אומר: "הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים", ישנם חלוצי מלחמה, בנשק ואמצעי לחימה אשר הם חיצוניים ואינם חלק מהם, אך ישנם גם חלוצי מלחמה מיוחדים, בלי "נשק חיצוני", אלא הנשק של החייל הוא "מאיתו", חלק ממנו, מכח התורה והמצוות שעשה. על אותם ה"לוחמים" הנבחרים ("אנשים" - צדיקים), להלחם במדיין בלא חרב וחנית או נשק אחר חיצוני, אלא רק בכח התורה, מצוות ומעשיהם הטובים. עליהם רק "להיות על מדין", ובזה יגמר כל העניין, כל אוייביהם ימותו ואיש לא יעמוד כנגדם. במלחמה זו רצה משה להראות לעם "שאין הערוד ממית אלא החטא ממית", וכמו שחטאים גרמו לכך שיאבדו במגיפה 24 אלף אנשים מישראל, כך בהיעדר חטא ועוון, חצי הכמות, 12 אלף "לוחמים" צדיקים, בלי כל נשק גשמי, יוכלו לנצח במלחמה צבא אדיר של מאות אלפים לוחמים מנוסים, בלי לנקוף אצבע, ובלי שיפקד מהם איש.
משה רבינו לא אמר במפורש להרוג את כל הנשים, הוא רק אמר לנקום נקמת ה'. אנשי המלחמה חשבו, שהציווי "לנקום נקמת ה' במדין", הוא להלחם במדיינים מדין "מלחמת מצוה", וכמו בשאר המלחמות, גם כאן אסור להם להרוג את הנשים, כי אין דרכה של אשה לצאת למלחמה. ומה שהמדיניות החטיאו את ישראל בשיטים, היה זה בגלל שנשלחו ע"י אביהן, והיו אנוסות. לכן חשבו שבהריגת הגברים הם יוצאים ידי חובת הציווי "לנקום נקמת ה' במדין".
לאחר שפסקו שאין להרוג את הנשים ויש ללוקחן בשבי, הם היו יראים פן יכשלו במחשבה או ראיה אסורה, כי הנשים יצאו לקראתם מקושטות, כדי להכשיל אותם בעברה. מה הם עשו? נאמר במדרש: "בשעה שהלכו ישראל למלחמת מדין היו נכנסין זוגות זוגות אצל האשה והיה אחד מהן מפחם פניה ואחד מפרק נזמיה", כדי לנוולה בפני שוביה, לבל יגבר עליהם יצרם, כי ע"י שאדם ממאס הדבר בכל מיאוס, הרי זה תריס מפני הפורענות. ואכן, אף חייל לא נכשל, למרות שהם שבו הרבה נשים.
כאשר הם חזרו, משה רבינו קצף עליהם, כי הם היו צריכים להבין מדעתם שאין מלחמה זו דומה לשאר המלחמות. שם, אין ביד הנשים עוון, אבל כאן הנשים חטאו, הן שהכשילו את ישראל בעריות ובעבודה זרה, וגרמו למותם של 24 אלף גברים. אם באמת הן היו עושות מה שציוו אותם ההורים, אז אולי היו בגדר אנוסות, ולא היו הורגים אותן. אבל כשהן יצאו, הן עשו זאת בשמחה, הן חיפשו כל מיני תחבולות איך להכשיל את עם ישראל. הן נשלחו להכשיל אותם בעריות, והן הוסיפו להכשיל אותם גם בעבודה זרה. הן לא עשו את זה כמי שכפאו שד ולכן הן הופקעו מדין אנוסות, ועוד, שעיקר הציווי מאת ה' היה עבור "נקמת בני ישראל", והיו צריכים להרוג את מי שהכשיל את ישראל, על כן היו צריך להרוג אותן.
   
 
--------------------------------------------------------------------------------
פרשת מסעי
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אַרְצָה כְּנָעַן: וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה: וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגֹּאֵל וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט: וְהֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתֵּנוּ שֵׁשׁ עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם: אֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וְאֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה: לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר וְלַתּוֹשָׁב בְּתוֹכָם תִּהְיֶינָה שֵׁשׁ הֶעָרִים הָאֵלֶּה לְמִקְלָט לָנוּס שָׁמָּה כָּל מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה: וכו'... וְאִם יָצֹא יֵצֵא הָרֹצֵחַ אֶת גְּבוּל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה: וּמָצָא אֹתוֹ גֹּאֵל הַדָּם מִחוּץ לִגְבוּל עִיר מִקְלָטוֹ וְרָצַח גֹּאֵל הַדָּם אֶת הָרֹצֵחַ אֵין לוֹ דָּם: כִּי בְעִיר מִקְלָטוֹ יֵשֵׁב עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל וְאַחֲרֵי מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל יָשׁוּב הָרֹצֵחַ אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָּתוֹ: וְהָיוּ אֵלֶּה לָכֶם לְחֻקַּת מִשְׁפָּט לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם:
לכאורה קשה:
א. מדוע ההורג נפש בשגגה נקרא "רוצח"? ומדוע גולה לעיר מקלט?
ב. מדוע יש כפילות במטרת ערי המקלט (בפסוקים המסומנים)?
ג. הגמרא שאלה, מדוע בנחלת שני שבטים (עבר הירדן), היו שלוש ערי מקלט, כמו בנחלת עשרה שבטים (ארץ ישראל)? אביי שם תירץ, שבגלעד (בעבר הירדן) שכיחי (מצויים) רוצחים! ונשאלת השאלה, הרי ערי מקלט נועדו רק למי שהרג נפש בשוגג, ובעבר הירדן היו מצויים רוצחים במזיד, א"כ מדוע צריכים שם שלוש ערי מקלט?
ד. מדוע דין הגלות תלוי במותו של הכהן הגדול?
כאשר אדם מזיק ממון חברו, אין חילוק אם עשה זאת בשוגג או במזיד, וצריך לשלם משום "שאדם מועד לעולם" ועליו להזהר שלא יזיק, אולם בהריגה יש חילוק בין שוגג למזיד. כאשר אדם רוצח במזיד, הוא עושה זאת מתוך בחירה, ואין מקום לומר שזה רצון ה'. מה שאין כן כאשר אדם הורג בשוגג, דגם אם נאמר "אדם מועד לעולם", על כל פנים, גוף מעשה ההריגה אינו מדעתו ורצונו, ואינו תלוי בבחירה, א"כ מאת ה' היתה זאת בהשגחה עליונה, ורצון ה' שאותו אדם ימות. ההורג צריך כפרה כי אע"פ שהיה שוגג, יש בו קצת אשמה על שגרם למיתת נפש האדם, משום "שמגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב", ונאמר: "מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶשַׁע", ואם לא היה חוטא, לא היה אדם נהרג על ידו, (יתכן שההורג עבר על עברות אשר חייב עליהן גלות וה' סובב שיהיה כך) ולכן חייב גלות.
אע"פ שהאדם, עשה זאת: "בְּפֶתַע בְּלֹא אֵיבָה", בשוגג, "וְהוּא לֹא אוֹיֵב לוֹ וְלֹא מְבַקֵּשׁ רָעָתוֹ", בכל זאת התורה קוראת לו "רוצח". וגם עונשו חמור, הוא נאלץ לעזוב את ביתו ומשפחתו ואת עיר מולדתו, ולגלות לעיר מקלט, לזמן שאינו ידוע, עד מות הכהן הגדול. ואם הוא יוצא מעירו, גואל הדם (ויש אומרים כל אדם) יכול להורגו, משום שהותר דמו. ה'זכרון מאיר' כתב לבאר, עפ"י הפסוק: "גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב", שאם אדם עושה רע, אפילו בלי כוונה ובלא דעת, הרי זה סימן שנפשו אינה טובה, הואיל וה'בלי דעת' אצל האדם נובע מחוסר זהירות, ומחוסר הרגשה בכאבו ובנזקו של הזולת. ראיה לכך מהווה העובדה שגם בשגגה, אינו מצוי שהאבן תיפול על ראשו של המשליך, כי אם על ראשו של האחר. וזאת משום שהאדם נזהר ממה "ששנוא עליך", יותר ממה ש"לא תעשה לחברך", אבל התורה מצווה את האדם: "ואהבת לרעך כמוך", כלומר, כמוך ממש.
מעין זה כתב המהר"ל מפראג: "נראה לי, כי כל שוגג, היה לו להיות נזהר שלא יהיה חברו נהרג על ידו", עפ"י יסוד זה כתב לבאר מדוע בעבר הירדן, שם היו רק שני שבטים היה צורך בשלוש ערי מקלט, כמו נחלת עשרה שבטים, וכך כתב: "בגלעד נפישי רוצחים, אותם שהם מזידים, וממילא לא תמצא אחד מהם, אף הטובים שבהם, שהיה נזהר שלא יהרוג את חברו בשוגג. ולפיכך, כמו שתמצא הרבה שהורגים במזיד, כל שכן שיהיו יותר שוגגים, משום שאינם נזהרים שלא תבוא על ידם שפיכות דמים, ולכן היה צורך בהרבה ערי מקלט".
כאן לימד אותנו המהר"ל פרק בעניין "השפעת הסביבה". הפעולות הבלתי רצוניות של האדם, מושפעות באופן ישיר מן האווירה שמשרה עליו סביבתו הקרובה. יחסה של הסביבה, מושגיה וערכיה, חודרים לפני ולפנים אל הרבדים העמוקים ביותר של ההכרה, וכך רוכש לו האדם, בתת-מודע, יחס של חשיבות או של זלזול לערכים שונים.
הרוצח גולה לערי מקלט, או לערי הלווים, משרתי ה', כדי שתהיה לו סביבה טובה. שם יהיה לו פנאי לשבת ללמוד תורה, להתבונן במעשיו, ויתעורר לשוב בתשובה ובתחנונים לה' ית' שימחל לו על חטאיו. אולם אסור לו להתפלל לצאת מעיר המקלט, שהרי על ידי זה ימות הכהן הגדול. תיקונו של הרוצח בשגגה, שעליו לחזור בתשובה, ולהתפלל על הכהן הגדול שיחיה. ויש בזה מידה כנגד מידה - הוא הרג נפש בשוגג, ועליו להתפלל על חייו של אותו האדם שאם הוא ימות, תסתיים גלותו וישוב לביתו, דבר זה הוא ניסיון אדיר, כי רק כאשר תסתיים גלותו ידע שנתכפר לו עוונו ותשובתו נתקבלה.
גלות הרוצח לעיר המקלט, היא מצד אחד משום הצלה, שכל זמן שהוא שם, גואל הדם אינו יכול להרוג אותו. אך גם משום כפרה, כי גם אם אין גואל דם, ואין חשש לחייו, חייב הוא ללכת לעיר מקלט. דבר זה רמוז בכפילות שבפסוקים - בפסוק הראשון לא מוזכר גואל הדם, והטעם לגלות הוא משום כפרה, הפסוק השני מדבר על מקלט מפני גואל הדם, ומדבר על הצלת הרוצח.
במצות עיר מקלט, יש גם שבט לרוצח וגם חסד איתו. עונש, גלות, מצד מידת הדין, והצלה מגואל הדם, מצד מדת הרחמים. הדברים לכאורה סותרים זה את זה, מצד אחד, התורה שוקדת מאוד על הצלת הרוצח מיד גואל הדם, יש חיוב להכין דרך עם שלטים המורים היכן עיר המקלט הקרובה, ושני תלמידי חכמים מלווים אותו לשם שלא יפגע בדרך. ומאידך, אם הרוצח בשגגה יוצא מעיר המקלט, דמו הותר. למעשה שניהם נובעים מעניין אחד - ההצלה, כיון שירדה התורה לסוף דעתו של האדם, שבוודאי יתגעגע אל משפחתו וחבריו, וירצה לבקרם, לכן החמירה בעניין זה, כדי להרתיע אותו שלא יעז לצאת מהעיר ולסכן את חייו, וכל זאת כדי להצילו.
כיוצא בזה עניין יראת העונש. מחד, עיקר מצות היראה היא יראת הרוממות (שאדם מכיר בגדלותו ורוממותו של ה' יתברך, וחושש וירא בלבו שאינו נוהג כשורה לפניו), אולם חייבים אנו להשריש בלבנו גם את יראת העונש. הפחד מהעונשים, יש בכוחו לזעזע את האדם, ולכן צריך כל אדם לצייר בדמיונו את העונשים הכבדים הבאים על נפש החוטא, ולהשריש בלבו את יראת העונש.
בפרשת קורח, הקב"ה אומר לאהרון הכהן הגדול: "אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן הַמִּקְדָּשׁ", כלומר, הכהנים הם כלי כפרה לישראל. אם הם יעסקו בהקרבת הקורבנות ובתפילות בכוונה רבה, לא תהיה תקלה ומכשול בישראל להרוג נפש בשגגה. אם יקרה כך, על הכהן הגדול מוטל העונש, לפי שהוא סבב לזה, מאחר שלא היתה תפלתו רצויה. מעיין זה מצינו אצל רבי יהושע בן לוי, שזכה שאליהו הנביא היה בא אליו בקביעות. פעם אחת אריה אכל אדם בגבולו של רבי יהושע בן לוי, ואליהו הנביא לא התגלה אליו במשך שלושה ימים, משום שיכול היה למנוע זאת בכח תפילתו.
הרוצח בשוגג, שבסיבתו מת אדם מישראל, כביכול צריך למות מדין "נפש תחת נפש", הוא גולה לעיר מקלט עד שיעשה דין בהורג (הגורם למיתה). אם הרוצח בשגגה מת קודם, הרי שבא על עונשו ונתכפר לו, ואם הכהן הגדול מת קודם, הרוצח בשגגה יוצא מהגלות משום שהכהן הגדול, אשר גם הוא "גורם" לרצח בשוגג, נכנס במקומו, והתקיים כאן דין "נפש תחת נפש".
   
 
--------------------------------------------------------------------------------
דברים
 
--------------------------------------------------------------------------------
פרשת דברים
אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב: אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ: וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ אֲלֵהֶם: אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי: בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת, וגו'...
לאחר שנסתיימה מלחמת מדיין בני ישראל היו בעבר הירדן, מוכנים להכנס לארץ ישראל. משה רבינו רצה להוכיח אותם לפני מותו, על שהכעיסו את הקב"ה מיום יציאתם ממצרים ועד עתה. הוא עשה כן כדי שיחזרו בתשובה, ושלא יוסיפו להכעיס את ה'. הוא חשש שלאחר שיפטר מן העולם לא יהיה מי שיתפלל ויתחנן עליהם לפני ה', שימחל להם, כמו שהוא היה עושה, לכן ביקש מהם שילמדו מטעויות העבר ולא יוסיפו להמרות את ה'. אולם הוא חשש להוכיח את בני ישראל, הוא אמר: "בשעה שביקשו מים מן הסלע, הוכחתי אותם ואמרתי להם: "שמעו נא המורים", כעס עלי ה' ית', וגזר עלי שלא אכנס לארץ ישראל, משום שה' מעניש את מי שמדבר סרה בישראל". אמר לו הקב"ה: "לך להוכיחם ואל תחשוש". לכן נאמר: "דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ אֲלֵהֶם".
התוכחות בהתחלה נאמרו בדרך רמז, בשמות המקומות אשר חטאו, משום כבודם של ישראל: במדבר - בשביל מה שהכעיסוהו במדבר שאמרו: "מי יתן מותנו". בערבה - שחטאו בבעל פעור בשטים בערבות מואב. מול סוף - על מה שהכעיסו בים סוף שנאמר: "וימרו על ים בים סוף". בין פארן ובין תפל ולבן - הוכיחן על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן, שאמרו: "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל", ועל מה שעשו במדבר פארן על ידי המרגלים. וחצרות - במחלוקתו של קרח.
אולם בהמשך משה רבינו מפרט את חטאי דור המדבר ואומר: "ממרים הייתם עם ה'", "מקציפים הייתם את ה'", ואף הגדיר את העם "קשה עורף", ולא הסתפק ברמזים. האלשיך כתב, שמשה חשש פן יקוצו בתוכחתו, ואז תגדל אשמתם לפני ה' יתברך, לכן הוא התחכם לבדוק ולחקור, אם מוכנים הם לקבל תוכחות מוסר באהבה ובסבר פנים יפות. על כן התחיל לדבר דברי תוכחות ברמז, לראות כיצד יקבלו זאת ועפ"י זה יחליט כיצד לנהוג: אם יקבלום באהבה, יוסיף להוכיח אותם באופן ברור ומגולה, ואם לא, יפסיק.
עד עתה, כאשר משה רבינו היה אומר את דבר ה' לבני ישראל היתה השכינה מדברת מתוך גרונו, אך כאן הוא דיבר מעצמו, והיה נס שנרפא מגמגומו, הוא דיבר באופן ברור ורהוט וקולו היה נשמע בדרך נס בכל מחנה ישראל.
ה'כלי יקר' כתב שהפסוק: "בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל", מרמז על בין המיצרים, בין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, כי פארן רומז על מעשה מרגלים אשר היה במדבר פארן, בו בכו בכיה של חינם והוקבע בכיה לדורות בליל תשעה באב, ותופל רומז על חטא העגל אשר עשו בשבעה עשר בתמוז, וכן מצינו לשון תיפלה במקומות רבים בתנ"ך לעניין עבודה זרה. באותו יום נשתברו הלוחות ובקיעת אבנים אלו הוקבעה לדורות, כי בשבעה עשר בתמוז הובקעה חומת העיר ואבניה.
כדי שעם ישראל יזכו להצלה מפני אויביהם, זקוקים הם לאחד משני דברים: הראשון- השגחת ה', וזוכים לכך ע"י "ואהבת את ה' אלקיך". והשני- אחדות ישראל, ע"י "ואהבת לרעך כמוך", ובזה שעוזרים אחד לשני תתכן הצלה גם בדרך הטבע. בשני זמנים אלו איבדו ישראל את שני הדברים: בשבעה עשר בתמוז, כאשר עשו את העגל, בו ביום הם הפנו עורף אל הקב"ה ואז איבדו ההצלה הבאה מההשגחה. בתשעה באב היה מעשה המרגלים, בו ביום נולדה מידת שנאת חינם בישראל כמו שנאמר: "וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת יְהוָה אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", ופירש רש"י: "מה דבלבך על רחמך מה דבלביה עליך", כלומר, הם סברו, שמאחר שכל אחד מהם שונא את חברו, כך מסתמא הקב"ה גם שונא אותם. צרה זו של שנאת חינם החריבה בית ראשון ושני, כי בבית ראשון היתה שנאת חינם בין נשיאי ישראל ובבית שני פשה הנגע בין כל ישראל. אז גם איבדו את ההצלה הטבעית, כי אם אין אהבה ביניהם, אין אחד עוזר לחברו.
שנאת חינם גרמה לחורבן בית מקדשנו ולגלות המרה, הנביא ישעיה אומר: "כִּי כֹה אָמַר יְהוָה חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ", והכוונה: בעוון שנאת חינם נמכרתם, ולא בכסף, דהינו מצות, תגאלו, אלא צריך לתקן חטא זה. וכן הוא במדרש: אמר הקדוש ברוך הוא אתם גרמתם לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי על ידי שנאת חינם, בקשו שלום ואתם נגאלים, שנאמר: "שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם". ולפי גודל מעלת מצות ואהבת לרעך כמוך שהיא כלל גדול בתורה, ראוי לאדם להתחזק ברוב עוז ותעצומות, על ידי מחשבות טהורות תמידיות להעביר שנאה מלבו, כי השנאה והמחלוקת מעוררים מדנים וקטגוריא ופרוד למעלה, ועל ידי אהבה, אחווה, שלום ורעות, מעוררים אהבת דודים למעלה, ועושה שלום במרומים, וגורם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתה, וזהו הטעם שבזה תלוי גאולתנו ופדות נפשנו.
בספר 'נפלאותיו לבני אדם' מובא סיפור מדהים על בחור שהסתכסך עם אחד מהגבאים של החסידות אליה הוא משתייך. אותו בחור נהג בחוצפה כלפי הגבאי, וזה בייש אותו לעיני כל הציבור. הבחור נעלב עד עמקי נשמתו והחליט בלבו כי לא ימחל לאותו גבאי לעולם, ותמיד ישא בלבו טינה ושנאה כלפיו. ואכן למחרת, כאשר הגבאי ניסה להתפייס, הבחור הפגוע הודיע נחרצות שאין על מה לדבר.
בסופו של דבר העניין, הגיע לידיעתו של האדמו"ר, והוא קרא אליו את הבחור. הבחור עמד לפני הרבי נבוך ונכלם, הרב פתח בספר 'חק לישראל' בקטע הזוהר של אותו יום (פרשת מקץ יום חמישי), והחל קורא בקול: "רַבִּי אַבָּא הָיָה יוֹשֵׁב בְּפֶתַח שַׁעַר הָעִיר לֹד. רָאָה אָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה בָּא וְיוֹשֵׁב עַל בְּלִיטָה שֶׁהָיְתָה בּוֹלֶטֶת מִצַד הָהָר, וְהָיָה עָיֵף מִן הַדֶּרֶךְ וְיָשַׁב וְיָשַׁן שָׁם. בְּתוֹךְ כָּךְ, רָאָה נָחָשׁ אֶחָד שֶׁהָיָה בָּא אֶצְלוֹ. וְיָצָא שֶׁרֶץ שֶׁנִּקְרָא קוּסְטְפָא דְּגוּרְדְנָא, וְהָרַג אֶת הַנָּחָשׁ. כְּשֶׁהֵקִיץ הָאָדָם רָאָה אֶת הַנָּחָשׁ לְמוּלוֹ, שֶׁהָיָה מֵת. קָם הָאָדָם, וְנָפְלָה הַבְּלִיטָה, שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב עָלֶיהָ, אֶל הָעֵמֶק שֶׁמִּתַּחְתֶּיהָ, כִּי נִקְרְעָה מִן הָהָר, וְהָאָדָם נִצָל. בָּא אֵלָיו רַבִּי אַבָּא, אָמַר לוֹ, אֱמוֹר לִי מַה מַּעֲשֶׂיךְ, כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִקְרָה לְךְ שְׁנֵי נִסִּים אֵלּוּ, לֹא הָיוּ בְּחִנָּם. אָמַר לֵיהּ הַהוּא בַּר נַשׁ כָּל יָמַי, לֹא עָשָׂה לִי אָדָם רָעָה, שֶׁלֹּא נִתְרַצֵיתִי עִמּוֹ וּמָחַלְתִּי לוֹ. וְעוֹד, אִם לֹא יָכוֹלְתִּי לְהִתְרַצוֹת עִמּוֹ, לֹא עָלִיתִי עַל מִטָּתִי בְּטֶּרֶם שֶׁמָּחַלְתִּי לוֹ וּלְכָל אֵלּוּ שֶׁצִעֲרוּ לִי, וְלֹא נָטַרְתִּי לוֹ שִׂנְאָה כָּל הַיּוֹם, עַל אוֹתוֹ רָע שֶׁעָשָׂה לִי, וְלֹא דַּי לִי זֶה, אֶלָּא עוֹד, שֶׁמֵּאוֹתוֹ יוֹם וָהָלְאָה, הִשְׁתַּדַּלְתִּי לַעֲשׂוֹת לָהֶם טוֹבוֹת. בָּכָה רַבִּי אַבָּא וְאָמַר, גְּדוֹלִים מַעֲשָׂיו שֶׁל זֶה מִיּוֹסֵף, כִּי בְּיוֹסֵף, הָעוֹשֵׂי רָעָה הָיוּ אֶחָיו, וַדַּאי, שֶׁהָיָה לוֹ לְרַחֵם עֲלֵיהֶם, מֵחֲמַת הָאַחְוָה, אֲבָל מַה שֶּׁעָשָׂה זֶה, שֶׁעָשָׂה כֵּן עִם כָּל בְּנֵי אָדָם, הוּא גָּדוֹל מִיּוֹסֵף, רָאוּי הוּא, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַקְרֶה לוֹ נֵס עַל נֵס".
סיים הרבי את קריאת הזוהר הקדוש, והגביה עיניו אל הבחור באמירה נוקבת: "כך התורה מלמדת אותנו, זו הדרך שלנו, לילה טוב". המעמד בחדר זיעזע את נימי נפשו של הבחור, הוא יצא מהחדר נסער, הלך לקנות יין ומגדנות ועלה אל ביתו של הגבאי. הם התפייסו דיברו בידידות ובאחוה ולבסוף מחלו האחד לשני בלב שלם.
בחצות הלילה, לאחר הפיוס, הגיע הבחור אל חדרו בישיבה. הוא רצה לקרוא מעט על המיטה לפני השינה, אולם מנורת הלילה לפתע שבקה חיים. הוא לא רצה להדליק את האור, כדי שלא להעיר את חבריו לחדר, ולכן הוא הדליק נר שעוה, הדביק אותו על הכסא שליד מטתו, וכך הוא קרא עד שנרדם. הספר נשמט מידו אל הכסא, נדלק מהנר, וגרם להתלקחות השמיכה. האש נתפסה בסדין ובמזרן, תוך שהיא משחירה את הקיר הלבן. האש שרפה את חולצת הפיג'מה שלו, והוא ישן עמוקות, אינו שומע ואינו חש בכלום, וגם החברים לחדר לא התעוררו. קולות של אש על הכרית המתלקחת, גרמו לו להתעורר, הוא פקח זוג עיניים מבוהלות וראה מסביבו אש בוערת, בגדיו שהיו לגופו והמיטה אשר הוא שכב עליה בערו באש. בתנועה ספונטנית הוא זינק מהמיטה, פשט את החולצה הבוערת, לקח מטף כיבוי והצליח להשתלט על הדליקה.
בינתיים חביריו לחדר התעוררו, הם הדליקו את האור וראו, כסא שרוף עד היסוד, כתלים שחורים, שמיכה שבקושי נותר ממנה זכר, מזרן שרובו אכול, כרית נוצות שרופה ומעלה עשן ופיסת בד מושלכת ארצה, זכר למה שהיה חולצת פיג'מה לפני כמה דקות. הם גם ראו את חברם לחדר מעט מבוהל, עליו תלוי ברפיון בגד חרוך הנותר מהגופיה, אולם הוא עצמו שלם לחלוטין, ללא פגע קל, ללא שריטה או שמץ של כוויה, פיאותיו, זקנו ושערות ראשו שהיו בתוך האש, נותרו שלמים כאילו היו חסיני אש.
החברים ההמומים לא האמינו לבחור שהוא היה על המיטה בשעת השריפה, אולם בגדיו החרוכים והקרועים שנותרו לגופו אכן העידו כאלף עדים שאכן כך היה. אמנם אין לכך שום הסבר הגיוני בדרך הטבע, אולם גם בזוהר שהקריא הרבי לבחור, על אותו אדם שניצל ממות בטוח בזכות שלא עלה על מיטתו בטרם מחל לכל מי שציער אותו נאמר: "גדולים הם מעשיו של זה, ראוי הוא שהקב"ה יעשה לו נס על נס".
   
 
--------------------------------------------------------------------------------
פרשת ואתחנן
וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: אֲדֹנָי יְהוִה אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ: אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן: וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה: עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה: וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה:
יש לשאול:
א. בפרשת חוקת, כאשר משה ואהרון היכו בסלע במקום לדבר אליו, הקב"ה אומר להם: "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם". ידוע הדבר שהמילה "לכן" היא לשון שבועה (כמו שנאמר: "לכן נשבעתי לבני עלי"), וא"כ קשה- אם הקב"ה גזר בשבועה שמשה ואהרון לא יכנסו לארץ, כיצד משה מתפלל שהקב"ה יעבור על שבועתו?
ב. מדוע משה אומר: "וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם", מדוע תלה את הסיבה לכך שלא נכנס לארץ בעם ישראל, והרי האשמה לכאורה עליו, שהכה את הסלע במי מריבה, ולא דיבר אליו כפי שציווה עליו הקב"ה, ובכך גרם לחסרון אמונה בעם ישראל, וכן אמר הקב"ה במפורש: "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה". וגם מדוע נקט בלשון "למענכם", ולא בלשון "בגללכם"?
ג. מדוע ה' אומר למשה: "אל תוסף", מה היה קורה אם משה היה ממשיך להתפלל?
ד. הלשון: "שא עיניך ימה וצפונה ותימנה ומזרחה" מתאימה אם היה עומד בתוך ארץ ישראל במרכזה, אז היה צריך להביט מסביבו לכל הצדדים, אולם כאן כאשר הוא עומד בעבר הירדן, מחוץ לארץ ישראל ומביט אליה צריך להביט רק לצד מזרח?
ה. קודם שמשה רבינו התפלל, הוא ציווה את יהושע על כיבוש הארץ, ולכאורה קשה, קודם היה לו להתפלל שהוא עצמו יכניס את ישראל, ורק אם לא תתקבל תפילתו, ימנה את יהושע, מדוע א"כ, משה מתפלל לאחר שמינה את יהושע?
ו. מדוע כאן נאמר: "וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ", והרי משה כבר עשה זאת לפני כן, בפרשה הקודמת?
משה רבינו התפלל לקב"ה 515 תפילות, כמנין "ואתחנן", כדי לזכות ולעלות לארץ ישראל, הארץ הקדושה, ושם יוכל להתעלות יותר ברוחניות ע"י אכילת פירותיה הקדושים (בירור ניצוצות הקדושה) וקיום המצוות התלויות בארץ. אך עיקר רצונו לא היה עבור עצמו, אלא משום שחשב שאם יעלה לארץ ישראל תהיה לכך טובה גדולה לעם ישראל, משום שהיה יודע מיד היכן הר המוריה, בונה את בית המקדש, שלא היה נחרב לעולם, ועם ישראל לא היה יוצא לגלות. טעמים אלו לא היו שייכים באהרון, אם הוא היה נכנס לארץ לא היתה בכך טובה מיוחדת לעם ישראל, ועוד, כי עיקר המצוות התלויות בארץ (כמו כד' מתנות כהונה) הן לתועלת הכהנים, ואם הוא היה מתפלל להכנס לארץ, היו אומרים שהוא מתפלל להכנס לארץ כדי לקבל מתנות.
אמנם הקב"ה נשבע למשה ואהרון שלא יביאו את העם לארץ המובטחת, אבל לא אמר להם בפירוש שגם לא יכנסו לארץ ישראל. משה הבין שאמנם הוא לא יוכל להמשיך ולהנהיג את העם בארץ ישראל, אך לכל הפחות, יוכל להיות בארץ כאחד העם. לכן הוא ציווה על יהושע על כיבוש הארץ, שמעתה הוא המנהיג, ואח"כ התחנן לקב"ה שעכשיו, שהוא כבר אינו מנהיג, אלא "אדם פשוט", יזכה להכנס לארץ כמו כולם.
משה רבינו אומר בתפילתו: "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה", הגר"א מוילנא אמר שאם משה רבינו היה מזכיר שוב בתפילתו את המילה "נא" (כמו שהתפלל על מרים אחותו: "אל נא רפא נא לה"), מיד היה נענה, והיה זוכה להכנס לארץ ישראל. הקב"ה לא רצה שמשה רבינו יכנס לארץ, לכן אמר לו: "אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה", כלומר, אל תוסיף לומר "נא".
"רבות מחשבות בלב איש", אמנם משה רבינו התכוון וחשב לטובת עם ישראל, אך "עצת ה' היא תקום", כי רק הקב"ה יודע מה באמת טוב. במדרש מובא שהקב"ה אמר למשה: "שתי שבועות נשבעתי, אחת שלא תכנס לארץ ושנית שלא אכלה את ישראל, אם רצונך שאעבור על השבועה ותכנס לארץ, גם כן אעבור על השבועה ואכלה את ישראל". והכוונה, שאם משה היה נכנס לארץ ובונה את בית המקדש, הוא לא היה נחרב לעולם, כי מעשי ידיו קיימים לעולם, ואז לא היתה ח"ו תקומה לעם ישראל, כי כאשר היו עושים עברות והיה נגזר עליהם עונש של כליה, לא היה אפשר להמיר זאת בחורבן בית המקדש. אבל אם משה לא יכנס לארץ, ובית המקדש לא יבנה על ידו, אז הקב"ה יוכל לכלות חמתו על עצים ואבנים, בית המקדש יחרב ועם ישראל ינצל, כפי שאכן באמת היה.
הקב"ה אמר למשה: אמנם כוונתך לטובת עם ישראל, אך טועה אתה בדבר זה, "עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה", הכוונה שיראה ברוח הקודש את כל המקומות שעתידים לחטוא ולהכעיס את הקב"ה, ואז ממילא, "וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ", ותבין מעצמך, "כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה". לטובת ישראל הוא לא יכול להכנס לארץ, כי על העברות שהם עתידים לעשות, הם יצטרכו להיענש שבית המקדש יחרב והם יצאו לגלות (ואם לא הם יתחייבו כליה ח"ו), וזה יכול להתאפשר רק אם משה לא יכנס לארץ. לכן משה אמר: "וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם" כלומר, לטובתכם, שזוהי הטובה האמתית עבור ישראל. בכך שמשה רבינו נפטר ונקבר במדבר, היתה טובה נוספת לישראל, שהוא נקבר בגיא מול בית פעור, ובכל פעם שבעל פעור רוצה לצאת ולקטרג על עם ישראל, הוא רואה את קברו של משה וחוזר למקומו ושוקע, ועוד, שאגב משה שעתיד לקום בתחיית המתים, הקב"ה גם יקים את מתי המדבר.
כאשר משה רבינו מינה את יהושע, הוא חשב שעדיין יש סיכוי שהוא יכנס לארץ ישראל, אם לא כמנהיג, לפחות כהדיוט, לכן המינוי לא היה מושלם. הקב"ה אומר למשה: "צַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה", והכוונה שמשה ילמד את יהושע את כל התורה שבעל פה, ושיפשוט לו את כל הספקות והקושיות שיש לו בתורה, ויבאר לו כל מה שאינו ברור (לפני כן לא היה צורך לזה, כי אם משה היה נכנס לארץ, יהושע יכול היה לשאול אותו כשהיה צריך). "וחזקהו ואמצהו" - משה צריך לחזקו ולאמץ לבבו בתמידות, כי הוא יעבור לבדו, ומשה לא יהיה שם כדי לחזק אותו.
משה ביקש מהקב"ה בתפילתו שני דברים: "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה" - גם לעבור את הירדן ולהיות בארץ ישראל וגם לראות אותה. אמנם להכנס לארץ הוא לא היה יכול, אך תפילתו הועילה שיוכל לראות את הארץ, כי "תפילה עושה מחצה". הוא עלה לראש הפסגה, וראה את כל ארץ ישראל, ארבע מאות פרסה, כל פרט ופרט מארץ ישראל, בדרך נס, כאילו הוא נמצא בתוכה.
עפ"י זה נראה בס"ד, שמשה רבינו זכה שתפילתו תעשה מחצה גם בעניין הכניסה לארץ. לפי מה שביארנו לעיל, משה רבינו רצה להכנס לארץ משני טעמים, גם כי חשב שתהיה בכך תועלת לטובת עם ישראל, וגם בגלל שרצה לאכול מפירותיה הקדושים וע"י כך לעשות תיקונים מיוחדים ולעלות ברוחניות. ידוע הדבר, שצדיקי אמת יכולים להוציא הקדושה מכל דבר ע"י ראיה, ומי שיכול להוציא את הקדושה ע"י ראיה, אינו צריך דווקא לאכילה. בכך שמשה רבינו ראה את הארץ לפרטי פרטים, וראה גם מפירותיה, ממילא בירר את ניצוצות הקדושה, ותיקן כל מה שרצה ע"י ראיית הפירות, אפילו שלא אכל מהם בפועל, ובכך נתקיים רצונו בעניין זה.
   
 
--------------------------------------------------------------------------------
פרשת עקב
כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם: וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו אִם לֹא: וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יְהוָה יִחְיֶה הָאָדָם: שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה: וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ: וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ:
יש לשאול:
א. כיצד משה רבינו אומר לבני ישראל לעשות את המצוות למען יחיו וירשו את הארץ, והרי אמרו חז"ל: "שכר בהאי עלמא ליכא", שאת שכר המצוות לא מקבלים בעולם הזה, אלא רק בעולם הבא?
ב. מדוע אנו מצווים לזכור את מסע בני ישראל במדבר?
ג. מדוע הקב"ה היה צריך לענות ולהרעיב את עם ישראל במדבר?
ד. כיצד יתכן שכאן משה מגנה את המן (אומר עליו לשון עינוי ורעב), ואילו כאשר בני ישראל התלוננו על המן ואמרו: "נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ" וביקשו בשר, משה כעס עליהם על שכך דיברו על המן?
הקב"ה הוציא את עם ישראל ממצרים כדי לתת להם את התורה ולהביא אותם לארץ ישראל, הארץ המובטחת. אולם בכדי להכנס לארץ הקדושה ולהתיישב בה צריכים זכויות רבות, כי שם פלטרין של מלך, ואינו דומה החוטא בתוך פלטרין של מלך לחוטא במקום אחר. לכן משה רבינו אומר לבני ישראל להזהר בקיום התורה והמצוות בדקדוק, כי רק כך יוכלו להיות בארץ ישראל.
בגמרא מובא: "רבי שמעון בן יוחאי אומר: שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולן לא נתנן אלא ע"י יסורין. אלו הן: תורה, ארץ ישראל והעולם הבא". בכדי להשיג אושר רוחני, צריך יסורים שיכניעו את הגוף החומרי. הקב"ה סובב את בני ישראל במדבר ארבעים שנה כדי להכניע את החומר (ועל זה נאמר: "למען ענותך"), ובכך גם להגביה אצלם את כוחות הנפש (ועל זה נאמר: "למען נסותך", שהוא לשון הגבהה).
בהתחלה בני ישראל אכלו מהמצות שהביאו איתם ממצרים. כאשר נגמר להם כל המזון, הקב"ה לא נתן להם מן מיד, אלא הרעיב אותם (וירעיבך) כדי להכניע את החומר ולמרק כל אכילה ושתייה אשר היו בגופם, ורק אח"כ הוא הוריד להם את המן (ויאכילך), לחם רוחני מן השמים, כדי להגביר את הרוחני על הגשמי, ובכך יוכלו להדבק בשכינה ולקבל את התורה הקדושה.
כאשר אדם אוכל מזון גשמי גם הנפש ניזונה ממנו, ולכאורה קשה איך הנפש שהיא רוחנית, מקבלת חיות מהמאכל הגשמי? אלא שבכל דבר יש גם גשמיות וגם רוחניות. בכל מאכל ובכל עצם נברא, טמון כח אלוקי המחייה ומקיים אותו, והוא המזון לנשמה (כאשר אדם מברך על המזון לפני שמכניס לפיו, הוא מעורר ומגביר יותר את החלק הרוחני). אותו כח אלוקי רוחני נוצר מדיבורו של הקב"ה בשעת הבריאה (העולם וכל הברואים נבראו בדיבור). דבר זה רמוז בפסוק: "כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם" - לא על הלחם הגשמי חי האדם, "כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יְהוָה יִחְיֶה הָאָדָם" - האדם חי בזכות הדיבור שיצא מפי ה' ית' בשעת הבריאה, הנותן כח קיום ללחם, וכח זה הוא המזון לנשמה.
בני דור המדבר אכלו את המן, שהוא מאכל רוחני אשר מלאכי השרת ניזונים ממנו. חז"ל אמרו על המן, שהוא "לחם הנבלע באיברים", והכוונה שהיה מתקבל בנפש אשר היא בתוך הגוף, והנפש היתה מחייה את כל האיברים, והיה זה בגדר נס, שהגוף התקיים בלא מזון גשמי. וכמו שהמן שהוא רוחני היה מזין את הנפש ואגב הנפש גם הגוף היה ניזון ומקבל חיות, כך גם התורה הקדושה שהיא אלוקית והמצוות הרוחניות, מזינים את הנפש, וע"י זה יחיה האדם המלובש בחומר.
הקב"ה הוליך את בני ישראל במדבר כדי להרים ולחזק אצלם את הרוחניות, ובכך גם יוכלו בנקל לקיים תורה ומצוות בקדושה וע"י כך לזכות ולהכנס לארץ ישראל. הקב"ה ציווה לזכור זאת, כדי שמכאן נלמד שכדי להשיג שלמות, צריכים למעט בענייני החומריות, ולהרבות בתורה, מצוות ומעשים טובים, אשר מרוממים את הנפש ואת כוחות הרוח.
במדרש מובא: "בשעה שאמר ירמיהו לישראל: "מפני מה אין אתם עוסקין בתורה?" אמרו לו: "אם אנו מתעסקין בתורה במה נתפרנס?!" באותה שעה הוציא להם ירמיהו צלוחית של מן ואמר להם: "ראו דבר ה', אבותיכם שהיו עוסקין בדברי תורה, ראו במה נתפרנסו! אף אתם עסקו בתורה, והקב"ה מפרנס אתכם מזה".
המן הגיע לבני ישראל בדרך נס, והיה זה כדי לחזק אותם במידת הבטחון. כל מקרה שאפשר לתלות שהתרחש בגלל איזו סיבה מסוימת, גם אם היא רחוקה ביותר, נוטה השכל האנושי לקשור את המקרה באותה הסיבה. ה' הוריד בטובו את המן בדרך נס כזה שאי אפשר לתלותו בדרך הטבע, ואי אפשר לומר שהיתה איזו השתדלות שהביאה לירידתו. בכך רצה הקב"ה ללמד אותם ואת הדורות הבאים, שהוא נותן טרף ליראיו בלא שום סיבה והשתדלות.
במדת הבטחון יש גם צד שכלי והגיוני: אדם ששם מבטחו בחברו, והחבר יודע שאותו אדם בוטח אך ורק בו, והוא מצפה ממנו שידאג לכל מחסורו. אין ספק שעצם הידיעה תגרום לחבר לדאוג לו ולמלא את מבוקשו, גם אם בתחילה חשב להשתמט מכך, אם יודע הוא שאותו אדם בוטח רק בו באופן מוחלט, הוא ירצה לעזור לו וישקיע בכך את כל כוחותיו. על אחת כמה וכמה, הקב"ה שהוא רחמן ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם, ויודע היטב מה מחסורו של כל אדם. אם האדם מראה לקב"ה שבוטח הוא רק בו, בוודאי שיקויים בו: "הַבּוֹטֵחַ בַּיהוָה חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ", כי רק הקב"ה יכול למלא באמת את מבוקשו.
חוב קדוש מוטל על כל אדם ואדם להשתדל מאוד להשיג את מידת הבטחון שהיא יסוד כל התורה כולה, במידה זו תלוי כל מצבו של האדם. אם אכן נשים את כל בטחוננו בקב"ה, נזכה לסייעתא דשמיא, שנהיה מן הבוטחים בה' באמת. כמו שנאמר: "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהֹוָה, וְהָיָה יְהֹוָה מִבְטָחוֹ".
סיפור נפלא סיפר הגאון הגדול רבי אשר וייס שליט"א: אברך, תושב העיר מנצ'סטר באנגליה, הקדיש את כל עיתותיו לתורה הקדושה, ולמד בהתמדה עצומה. גם כאשר המשפחה הלכה וגדלה בס"ד, המשיך האב לשקוד על תלמודו, וכל ניהול הבית נפל על אשתו הצדקנית, שמסרה נפשה למען לימוד התורה של בעלה. רבים תמהו כיצד מתפרנסת משפחה זו, כאשר האב לומד כל היום, והאשה עסוקה מבוקר ועד ערב בטיפול בילדים הרבים. למעשה הם חיו בעוני גדול, ההורים עזרו מעט, והם הסתפקו במועט.
כאשר נולד בנם השנים-עשר, הפכו השאלות של הסובבים אותם לדאגה של ממש. הורי האברך תבעו ממנו לצאת לעבוד, לפחות חצי יום כדי להשתדל בפרנסת המשפחה הגדולה. אך הבן בשלו: "אני אמשיך ללמוד וה' יעזור".
כעבור שנה, נולד בן נוסף, שלושה-עשר במספר, והאברך עם הבטחון הגדול בה' ית', לא דאג אפילו לרגע, והמשיך בשקידתו בתורה, בלי לעשות שום השתדלות לפרנסת המשפחה. ההורים כבר לא ידעו את נפשם מרוב דאגה, וכמעט פרץ סכסוך בינם לבין בנם האברך.
ימים אחדים לאחר ברית המילה, הבחין האברך במעטפה גדולה חומה המבצבצת מתיבת הדואר שלהם. על המעטפה היו מוטבע סמל המדינה ונכתב לידו באותיות רשמיות: "רשם בית המשפט המחוזי". הוא ניסה לנחש איזה עניין יש לו עם בית המשפט, אך לא הגיע לשום מסקנה סבירה. ביום המיועד הוא הגיע לבית המשפט, שם התברר לו שעל פי צוואתו של המיליונר ג'ון פ. קלאבאדי, שהלך לעולמו, הוא היורש היחידי של כל רכושו של המנוח, שכולל שני מפעלים גדולים, נכסים רבים וכן כסף מזומן בסך חצי מיליארד ליש"ט.
האברך ההמום היה בטוח שמדובר בטעות, הרי הוא לא מכיר כלל את המיליונר. אמנם "טעות הגוי מותרת", אך הוא בכל זאת רצה לקדש שם שמים ולהעמיד אותם על טעותם. השופט הסביר שאין שום טעות, המנוח שהיה ערירי, מאוד אהב ילדים, ולכן ביקש בצוואתו לתת את כל רכושו למשפחה הגדולה ביותר בעיר. "בדקנו במרשם התושבים, ומצאנו שמשפחתך בת חמישה-עשר הנפשות היא הגדולה ביותר בכל העיר. אמנם יש בעיר משפחות נוספות עם שנים-עשר ילדים, אך בנכם השלוש-עשרה, שנולד לכם לפני שבועיים, הפך אתכם למשפחה הגדולה ביותר בעיר, ולכן, לכם בלעדית מגיעה הירושה!"
  
 וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם:
אמרו חז"ל: כל מי שיש לו תפילין בראשו, תפלין בזרועו, ציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, חזקה עליו שלא יחטא, שנאמר: "והחוט המשולש לא במהרה ינתק".
ולכאורה קשה, כי אנו רואים אנשים שמקיימים מצוות אלו, ובכל זאת חוטאים, א"כ מה כוונת חז"ל?
כדי שהתפילין יועילו שלא לחטוא, אין זה מספיק שיהיו רק מונחות על הראש ועל היד, אלא שהתפילין צריכות להיות בראשו, שהאדם יחדיר במחשבה בראש, ובהרגשת הלב, שעליו לשעבד את כל כוחות הגוף והנפש לעבודת הבורא, ורק אז (בנוסף לציצית שהיא לזכרון המצוות וגורמת לאמונה בקב"ה, ומזוזה שמרמזת שהקב"ה משגיח על העולם) מובטח לו שלא יחטא.
עפ"י שער התפילה
 
  
   
--------------------------------------------------------------------------------
פרשת ראה
רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה: אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם: וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל: הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה: כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ: וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם:
לכאורה קשה:
א. מדוע משה אמר לשון "ראה" שהוא יחיד ו"לפניכם" שהוא לשון רבים? ומדוע אומר "אנכי נותן", והרי הקללות והברכות אינם ממשה אלא מהקב"ה?
ב. מדוע נאמר: "ברכה וקללה", ולא: "ברכה או קללה"?
ג. מדוע נאמר: "אשר תשמעו", ולא: "אשר תעשו"?
ד. על השאלה, מדוע בברכה נאמר: "אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ", ואילו בקללה נאמר: "אִם לֹא תִשְׁמְעוּ"? כתבו המפרשים שהוא משום כבודם של ישראל, כי המילה "אשר" היא לשון וודאי, ואינם חשודים שלא יקיימו את מצוות התורה. אלא דאם כן קשה, מדוע בפרשת בחוקותי נאמר: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וכו'", שהוא לשון ספק, והיכן כבודם של ישראל?
משה רבינו נתן לעם ישראל את התורה הקדושה הכוללת בתוכה תרי"ג מצוות, בהן טמונים ברכה וקללה. המצוות עצמן טובות הן מאוד, וההבדל הוא במקבלים, כמו שבשר משובח יכול להיות טוב ומועיל לאדם בריא ויכול גם להזיק למי שחולה, על דרך הכתוב: "כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְהוָה וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם". מי ששומע למצוות התורה, המצוות הן עבורו ברכה, ומלבד שכר המצוה השמור לעולם הבא, עצם קיום המצוה בגדר ברכה, כי בעשיית המצוה נוצר סניגור, מלאך טוב אשר שומר עליו ומליץ טוב בעדו, וגם שורש המצוה למעלה מתברך ומתרבה וגורם לשמחה, אושר ועונג למי שקיים אותה. אולם מי שאינו שומע אל מצוות ה' (ובפרט אם עובר עליהן) "זוכה" לקללה, כי "העובר עברה אחת קונה לו קטיגור", שהוא יוצר מלאך רע הרוצה להזיק לו ומקטרג עליו (לכן נתינת המצוות נחשבת כאילו שנותן להם ברכה וקללה).
על הפסוק הראשון בפרשתנו, אמרו חז"ל: "משל לאחד שהיה יושב על פרשת דרכים והיו לפניו שני שבילים: אחד שתחילתו מישור וסופו קוצים, ואחד שתחילתו קוצים וסופו מישור. והיה מודיע את העוברים ושבים ואומר להם: "אתם רואים את השביל הזה שתחילתו מישור? בהתחלה אתם מהלכים במישור אך אח"כ כולו קוצים. רואים אתם שביל זה שתחילתו קוצים? בהתחלה אתם מהלכים בקוצים, אך אח"כ כולו מישור". כך אמר להם משה לישראל: "אתם רואים את הרשעים שמצליחים בעולם הזה? בהתחלה הם מצליחים אבל סופם לירש גיהינום. אתם רואים צדיקים שמצטערים בעולם הזה? כאן הם מצטערים אך עתידים הם לשמוח בעולם הבא". עפ"י המשל אפשר לבאר מדוע נכתב "ברכה וקללה" (ולא ברכה או קללה). שתי הדרכים המוצעות, אינן דרך אחת מישור והשניה קוצים, אלא שבשתיהן יש גם מישור וגם קוצים. כך גם בכל תחומי החיים יש גם ברכה וגם קללה. תפקיד האדם לחפש את הדרך הנכונה והטובה המובילה אל התכלית שהיא הברכה.
משה רבינו רצה ללמד את עם ישראל יסוד גדול ביהדות - שאנו באנו לעולם הזה כדי להרבות בתורה, מצוות ומעשים טובים ובכך לזכות לעולם הבא שהוא העיקר, ולכן יש למעט בהנאות העולם הזה. כדי שהדברים יתאמתו, משה אומר להם "ראה אנוכי", שראוי הוא שיאמינו לו בדבר זה, כי אומר יסוד זה מתוך ידיעה ברורה, שהרי הוא מכיר את כל הנאות העולם הזה, כי גדל כמו נסיך אצל פרעה המלך, ויודע הוא גם מהו טוב העולם העליון, כי היה שם כאשר קיבל את התורה מפי הקב"ה.
דבר נוסף, בפרשתנו משה רבינו פונה לכל יחיד ויחיד מעם ישראל ואומר לו: "ראה", מעשיך יכולים לגרום ברכה או קללה לא רק לעצמך בלבד, אלא אף לכלל ישראל, כי כל ישראל ערבים זה לזה, על דרך מה שאמרו חז"ל: "לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות, עבר עברה אחת אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה, שנאמר: "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה", בשביל חטא יחידי שחטא, אובדים ממנו טובות הרבה. ר' אלעזר בר' שמעון אומר: לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות עבר עברה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה".
משה רבינו לא דיבר כאן על ברכה של שכר בעולם הבא למי שמקיים מצוות, אלא דיבר על העולם הזה, שאם אדם יקיים את המצוות, יזכה לברכה מיוחדת בזה העולם. דבר זה רמוז במילה "היום" (כינוי לעולם הזה), כמו שמצינו: "היום קצר והמלאכה מרובה וכו'", "היום לעשותם ומחר לקבל שכרן". אלא שלפי זה לכאורה קשה, משום שנאמר: "וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם", ודרשו חז"ל: "מהו היום לעשותן, היום לעשותן אבל שכרן לעתיד לבוא". וכן אמרו: "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא", שלא שייך לקבל שכר על המצוות בעולם הזה. והטעם לכך הוא משום שאין בכל העולם כולו מה שראוי להיות כשכר עבור מצוה, כי אפילו המצוה הקטנה ביותר, שכרה רב לאין ערוך, ורק בעולם הבא, הנברא לכך, שייך לקבל שכר עבור מצוה. וא"כ קשה, כיצד משה רבינו מבטיח שכר של ברכה עבור קיום המצוות, כאן בזה העולם?
ועוד קשה, שבכל מקום שמצינו בתורה לשון "שמיעה", יש אחריו לשון "עשיה", כגון: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן וגו', וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם", משום שהשמיעה היא עניין קבלת הדברים במחשבה בלבד, אך אין זה מספיק כי צריך גם עשיה. וא"כ, איך כאן נאמר לשון שמיעה בלבד בלא עשיה?
בספר 'ערבי נחל' כתב ליישב, שהברכה היא אפילו באופן שעדיין לא עשו וקיימו את המצוות בפועל, אלא רק "חשבו" וקיבלו על עצמם לקיים את המצוות, ובאופן כזה שמדובר במחשבה של מצוה בלבד, וקבלה לעתיד, אין השכר גדול כל כך כמו שכר על מעשה מצוה בפועל, ובזה יוכל להיות שכר בעולם הזה, שאת הברכה יקבלו עוד לפני עשיית המצוה, ולאחר עשיית המצוה יזכו לשכר בעולם הבא.
עפ"י זה מובן גם למה נאמר בברכה לשון: "אשר תשמעו", מכיוון שמדובר כאן רק במחשבה של מצווה ולא בעשיית מצוה בפועל, וכל אחד מעם ישראל, אפילו הרשע ביותר, חושב לקיים מצוה, א"כ לא שייך כאן לשון ספק ונאמר "אשר" שהוא לשון ודאי. אבל כדי "לזכות" לקללה, אין מספיק לחשוב לעשות עברה בלבד, אלא צריך גם עשייה בבחינת: "וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ", חוץ מעוון עבודה זרה, עליו מתחייבים אפילו במחשבה בלבד, על זה נאמר: "לָלֶכֶת (במחשבת הלב) אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים". אין זה וודאי שעם ישראל יעשו עברות בפועל, ולכן נאמר על זה לשון "אם", שהוא ספק. ולא קשה מפרשת בחוקותי, שם נאמר לשון "אם", משום ששם לא רק שלא מדובר בקיום המצוות במחשבה, אלא ששם מדובר "שתהיו עמלים בתורה", דבר זה הוא גדול וקשה מאוד ולא כל אחד יכול לעמוד בכך, לכן אינו נאמר בלשון ודאי.
   
 
--------------------------------------------------------------------------------
פרשת שופטים
כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם: וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם: כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם: וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ: וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ: וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה: וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ: וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם:
לכאורה קשה:
א. מדוע ישנם שינויי לשון בין יחיד ורבים ("כי תצא", "וראית", "ממך", "לא תירא", "ה' אלקיך עמך המעלך" - כל אלו לשון יחיד, ואילו: "ואמר אליהם", "אתם קרבים", "אויביכם", "לבבכם" וכו' - בלשון רבים. וכן: "על אויבך" - לשון יחיד, "לא תירא מהם" - לשון רבים)?
ב. מדוע כל אותם האנשים אשר אינם משתתפים בפועל במלחמה, צריכים להגיע לשם, ורק אז לקבל "פטור", ולא מקבלים "פטור" בעודם בבתיהם? ומדוע דווקא אותם אנשים זוכים לקבל "פטור" מיציאה למלחמה, הרי באף צבא בעולם סיבות אלו אינן מצדיקות זאת, ואילו חייל מילואים שאשתו צריכה ללדת (או אב לששה ילדים) כן זוכה לפטור מלא משירות צבאי, ודווקא הוא אינו מוזכר כאן?
ג. הנצחון במלחמה תלוי במצב הרוחני של העם, כאשר הם עושים רצון ה' נאמר: "וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב", ואם לא ח"ו, נאמר: "וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם וְנַסְתֶּם וְאֵין רֹדֵף אֶתְכֶם". ולפי זה קשה: אם עם ישראל במצב של "עושים רצון ה'" וכולם צדיקים, מדוע אותם אנשים צריכים לחזור לביתם, הרי מובטח להם שה' יעשה להם נסים במלחמה ואף אחד לא ימות. ואם אינם עושים רצון ה', כיצד אומרים להם: "אַל תִּירְאוּ וגו', כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם", והרי במצב כזה הקב"ה לא יעזור להם, ומה המקום לבטחון הגדול?
ד. לרבי יוסי הגלילי, האיש הירא ורך הלבב שעליו לשוב לביתו, זהו המתיירא מן העברות שבידו, כגון שדיבר בין תפילין של יד לתפילין של ראש. וא"כ קשה, הרי כולם ישובו לביתם, כי "אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא", ומי יצא למלחמה?
ועתה נבוא ליישב:
האלשיך כתב שהפסוק הראשון מדבר באופן שעם ישראל נמצאים באחדות (לכן נאמר בלשון יחיד), אז גם אם אינם צדיקים הקב"ה עוזר להם לנצח במלחמה, וכן אמרו חז"ל: "דורו של אחאב עובדי עבודה זרה היו, ועל ידי שלא היה להן דילטוריא (לשון הרע) היו יורדין למלחמה ונוצחין".
כאשר יש בעם ישראל אחדות, זוכים שהקב"ה בכבודו ובעצמו נמצא עמם ונלחם עם אויביהם, שלא באמצעות שליח ומלאך, כמו שהיה עמם בהוציאו אותם ממצרים. אם ה' היה נלחם להם באמצעות מלאך משחית, היה עלול המלאך להזיק ולפגוע גם באנשים מעם ישראל, כי כאשר ניתנת למשחית רשות להזיק אינו מבחין בין צדיק לרשע, מה שאין כן אצל הקב"ה, ולכן הקב"ה בעצמו ילחם להם.
במצב כזה אין להם סיבה לחשוש ולפחד גם כאשר רואים את אויביהם באחדות כאיש אחד (על זה נאמר "אויבך" - בלשון יחיד), כי כל סגולת האחדות קיימת רק בעם ישראל שהם קרואים "אדם", בלשון יחיד שהם משורש אחד, אבל הגויים אינם כן ולכן נאמר: "אל תירא מהם", שהם אינם באמת מאוחדים.
כאשר עם ישראל מאוחדים, הם גם אינם צריכים את אזהרת הכהן משוח המלחמה, ולא את דברי השופטים, אלא ניגשים למלחמה ומיד מנצחים. אולם כאשר הם בגדר של "והיה כקרבכם", לשון רבים, בפירוד, אז צריכים הם לכהן שיאמר להם "שמע ישראל", לשון יחיד, לרמז על אחדות, וכן "שמע" - לשון אסיפה, שאם רוצים לנצח עליהם להיות באחדות.
עם ישראל מנצחים במלחמה, לא בחיל ולא בכח, אלא בעזרת ה' ית', בזכות הצדיקים, אם שומעים לדברי הכהן. גם אם בכללותם הם אינם צדיקים, שאין בהם זכויות אלא קריאת שמע בלבד, הם ינצחו. כי בזה שאומרים: "ה' אלקינו ה' אחד", הם מודים שרק הוא בעל היכולת ובעל הכוחות כולם. הם מאמינים כי ה' ית' הוא הנלחם להם, בוטחים רק בו ולא סומכים על "כוחי ועוצם ידי", ולכן ה' יושיע אותם.
אנשי החיל מן הסתם לא היו נקיים לגמרי מעברות, כי "אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא", אולם, כאשר הכהן הצדיק היה מדבר איתם דברי חיזוק ומוסר לפני יציאתם למלחמה, אין ספק כי כולם היו שבים בתשובה גמורה. אמנם מי שחוזר בתשובה מאהבה, זדונותיו נהפכים לזכויות, אבל החוזר בתשובה מתוך יראה, מפחד המלחמה, זדונותיו נהפכים לשגגות, וא"כ עדיין יש בידו חטא ואינו ראוי לצאת למלחמה. הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב, המתיירא מעברות שבידו, הוא זה ששב בתשובה מתוך יראה, ולכן יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ. דבר זה אף אדם אינו יכול לדעת בעצמו בעודו בביתו, אלא רק לאחר דברי הכהן, ולכן כולם צריכים להגיע לאותו המעמד.
התורה לא רצתה לבייש את בעל העברות שעליו לחזור לביתו, ולכן השופטים אומרים גם למי שבנה בית חדש, נטע כרם או ארש אשה לשוב לביתם, כדי שיחשבו שאותו אדם שב לביתו בגלל סיבות אחרות. אולם נשאלת השאלה, מדוע היו חוזרים דווקא על עניינים אלו?
בפרשת התוכחות נאמר: "אִשָּׁה תְאָרֵשׂ וְאִישׁ אַחֵר יִשְׁכָּבֶנָּה, בַּיִת תִּבְנֶה וְלֹא תֵשֵׁב בּוֹ, כֶּרֶם תִּטַּע וְלֹא תְחַלְּלֶנּוּ", היה חשש שאם אחד מאותם אנשים ימות במלחמה, לבב העם ימס, כי יחשבו שכעת הם במצב של "קללה", ה' כבר לא עוזר להם, והם עתידים להפסיד במלחמה. אם הם יחשבו כך, בטחונם בקב"ה ירד, ועמו גם הסיכוי לנצח במלחמה. לכן אותם אנשים אינם יוצאים למלחמה, כך גם אם חייל יהודי ימות במלחמה ח"ו, לא תהיה לעם סיבה לחשוב שכבר החלה התוכחה להתקיים בהם.
אמרו חז"ל: "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע (שנאמר: "רגזו ואל תחטאו"), אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יעסוק בתורה (שנאמר: "אמרו בלבבכם"), אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יקרא קריאת שמע (שנאמר: "על משכבכם"), אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יזכור לו יום המיתה (שנאמר: "ודומו סלה")". בזמן מלחמה השטן מקטרג והיצר הרע גדול מאוד ומנסה להחטיא את האדם כדי שיפול ביד אויביו. על היוצאים למלחמה להיות מוכנים ולעשות הכל כדי לנצח את היצר הרע. "נִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם" - דברי תורה (חז"ל לומדים מגזירה שווה, שעליו לדבר בלשון הקודש, כמו במתן תורה, שם נאמר: "ומשה ידבר", ואפשר ללמוד משם גם שהכהן דיבר בדברי תורה,