אני מעוניין לתרום  |  כך התחלנו את המדרש התימני  |  וידאו - יום בחצריך  |  חומר מארכיון המדינה  |  תורמים בשקלים או בדולרים  |  קריאה בתורה לכל השנה  |  ת"ת מבשר טוב  |  ילדי תימן  |  פרשת השבוע  |  מדור פרשת השבוע  |  ס ר ט י - ו י ד א ו  |  

אתרים תימנים נוסח תימן תימני נט יד מהריץ מבשר טוב
 

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



 


יפוצו מעינותך חוצה
FacebookTwitter

      דרוש תורם
דף הבית >> 10דף הבית ראשי >> דרוש תורם


בס"ד
פרשת ויצא – הרב ברוך רוזנבלום שנת תש"ע.
פרשת השבוע שנקרא בע"ה בשבת זו, פרשת ויצא.
{י} וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה


הפרשה הזאת מהווה המשך, למה שקראנו בסוף פרשה שעברה, פרשת תולדות.
לקראת סוף הפרשה הקודמת, כותבת התורה - {מא} וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי: {מב} וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ: {מג} וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה: {מד} וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ: {מה} עַד שׁוּב אַף אָחִיךָ מִמְּךָ וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לּוֹ וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד .
הפרשה שעברה, עוסקת בציווי של רבקה אמנו, לאחר מכן גם יצחק אבינו מצוה את יעקב, ללכת לפדן ארם... וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן: {ב} קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ {ג} וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים.
פרשתנו פותחת ביציאתו של יעקב אבינו מבאר-שבע - וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה.
אנחנו היום בע"ה, בנישואין של יעקב אבינו, עם לאה ורחל, רק נקדים הקדמה קצרה מאוד, לפני שניגע בנושא המרכזי:
אומרת התורה - {א} וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם: {ב} וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר {ג} וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ {ד} וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם וַיֹּאמְרוּ מֵחָרָן אֲנָחְנוּ: {ה} וַיֹּאמֶר לָהֶם הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר וַיֹּאמְרוּ יָדָעְנוּ: {ו} וַיֹּאמֶר לָהֶם הֲשָׁלוֹם לוֹ וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן: {ז} וַיֹּאמֶר הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ
יעקב אבינו מיד מוכיח אותם.... כך מביא רש"י -  הן עוד היום גדול. לפי שראה אותם רובצים, כסבור שרוצים לאסוף המקנה הביתה ולא ירעו עוד, אמר להם הן עוד היום גדול, כלומר אם שכירים אתם לא שלמתם פעלת היום, ואם הבהמות שלכם אף על פי כן לא עת האסף המקנה וגו'.
כלומר, אם הבהמות שלכם, אז זה צער בעלי חיים, כי הם עוד לא הספיקו לאכל, ואם אתם שכירים, אז אתם גונבים את הבעלים שלכם, כי נותנים לכם שכר יומי, ואתם משקים את הבהמות שלכם, עוד לפני שנגמר היום.
שואל כאן הספורנו במקום – מה פתאום יעקב אבינו עושה את זה ? זה התפקיד שלו, או שהוא אחראי על זה ?!
אומר הספורנו - הן עוד היום גדול. הצדיק ימאס את העול ג''כ אל האחרים כאמרו תועבת צדיקים איש עול.
כלומר, צדיקים לא מסוגלים לראות עוולה, הם חייבים להוכיח, ולכן יעקב אבינו מוכיח אותם.
לאחר דברי התוכחה של יעקב אבינו, אומר התורה - {ט} עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹעָה הִוא: {י} וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ.
שלוש פעמים בפסוק הזה, מופעים המילים אֲחִי אִמּוֹ.
שואל האור-החיים הקדוש – למה התורה חוזרת על זה, כל-כך הרבה פעמים ?
באים רבותינו, ובניהם האור-חיים, ואומרים – הסיבה היא, כיון שהתורה רצתה ללמד אותנו, שכל פעולה שעשה יעקב אבינו, היה לכבודה של אמו, מצד כיבוד אם.
באותו רגע שהוא רואה את רחל,אומרת התורה - {יא} וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ
למה הוא בכה ?
אומר רש"י - ויבך. לפי שצפה ברוח הקודש שאינה נכנסת עמו לקבורה. דבר אחר לפי שבא בידים ריקניות, אמר אליעזר עבד אבי אבא היו בידיו נזמים וצמידים ומגדנות, ואני אין בידי כלום. לפי שרדף אליפז בן עשו במצות אביו אחריו להרגו והשיגו, ולפי שגדל אליפז בחיקו של יצחק משך ידו. אמר לו מה אעשה לצווי של אבא, אמר לו יעקב טול מה שבידי, והעני חשוב כמת.
אז למה הוא בכה ? לכאורה, מי שהיה צריך לבכות, הם אלה שציפו למתנות, למה הוא צריך לבכות ?!
אומר הסֹכת דוד סיבה פשוטה מאוד – הוא בכה, היות וידע שאם היו בידו המתנות, אז הוא יכל להינשא לרחל באופן מידי, והיות ולא היתה בידו הנדוניה, אז הוא צריך עכשיו לעבוד  מספר שנים, כדי להשיג את הנדוניה שהוא צריך, ועל כך הוא בכה.
המדרש מביא סיבה נוספת, וכך מביא הסֹכת דוד, הסבר נוסף לבאר את המדרש – הוא בכה, כיון ששמע את אנשי חרן מדברים, על זה שהוא נתן לרחל נשיקה, והיות וראו בזה דבר ערוה, על זה הוא בכה, כמו שהמשנה (מסכת יומא) אומרת, שברגע שחושדים בכהן גדול, שמא הוא צדוקי, אז כתוב שהם פורשים ובוכים והוא פורש ובוכה. הם פורשים ובוכים, כי חשדו בכשרים, והוא פורש ובוכה, כיון שחשדוהו.
אז על עצם החשד שחשדוהו, שהוא לא נהג כשורה, יעקב בכה. כך מובא במדרש, וכך אומר המהרז"ו במדרש.
אנחנו היום בע"ה, רוצים לעסוק בנושא מרכזי אחד, שמובא כאן בפרשה. בנקודה אחת כבר דיברנו על זה בעבר, אנחנו רוצים בע"ה להרחיב... נאמר רק עוד הקדמה אחת קצרה:
לאחר שרחל אמנו רצה הביתה, ומבשרת ללבן שיעקב הגיע, שואל אותו לבן - מַה מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ ?
אתה בא לפה, אתה רוצה לעבוד, מה השכר שאתה רוצה....
{טז} וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל: {יז} וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה
אומרים חז"ל - וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת אומר הגמרא (מסכת ב"ב) שהיתה בוכה, ומהבכי נשרו ריסי עיניה.
שואל לבן את יעקב – מה אתה רוצה לעשות ?
אומר לו יעקב - אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה.
כל מי שקורא את הפסוק הזה, מיד שואל שאלה – למה מיד הוא מציע שבע ? תגיד חודשים, לבן יגיד לך שנתיים... תגיעו לפשרה שנה וחצי... למה שבע שנים ישר ?!
לבן אפילו לא מתווכח איתו, כי הוא לא ציפה שהוא יציע שבע שנים...
ראיתי שתי ביאורים מאוד יפים:
האחד כפי שמביא רבינו בחיי, שכותב – רחל אמנו היתה בת חמש, והיות וכך, הוא חיכה שהיא תגיע לגיל, שתוכל ללדת, אז לפני גיל 12 בין-כה, היא לא יכולה ללדת, לכן אמר יש שבע שנים.
כל מי שנמצא כאן באולם, מיד ישאל את עצמו שאלה – אז למה יצחק אבינו לקח את רבקה בגיל 3 ?
לא ראיתי אף אחד שמתרץ את זה, אבל לדעתי, התירוץ הוא, שאצל יעקב אבינו, הוא לא בא עם נדוניה ביד, אז אמר לעצמו "בין כך אני צריך לעבוד, כדי שיהיה לי כסף לנדוניה, אז אחכה עד גיל 12"... ליצחק אבינו היתה נדוניה לתת, ולכן לקח אותה בגיל 3.
בספר פרדס יוסף, ראיתי רעיון מאוד יפה, שהוא מבאר – מדוע הציע יעקב אבינו שבע שנים...
הזכרנו מקודם את דברי רבקה אמנו, שהיא מבקשת מיעקב ללכת לחרן, אל אחיה לבן, ולשבת בביתו יָמִים אֲחָדִים...
שואל הפרדס יוסף – מה זה יָמִים אֲחָדִים ?
נאמר בפסוק, בפרשת בהר (ויקרא כה, כט) -...יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ
אומרת הגמרא – ימים זה שנה.
אומרת רבקה ליעקב – {כז, מד} וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ....
אז אם אתה אומר, שימים זה שנה, אז זה שנה של אחדים. למה הכוונה ?
אומר הפרדס יוסף ביאור מאוד יפה – כתוב במדרש, שבמהלך השבוע, יש לנו שבעה ימים.
יום ראשון, יש לו זוג- יום שני. יום שלישי יש לו זוג  -  יום רביעי. יום חמישי יש לו זוג – יום שישי.
אומר המדרש – באה שבת לפי הקב"ה, ואמרה לו – ריבונו של עולם, לכל יום מימות השבוע יש זוג, היום היחיד שאין לו בן זוג, זו אני, יום שבת קודש.

אמר לה הקב"ה – אל תדאגי, כנסת ישראל, הוא בן זוגך.

יוצא, שהשבת נקראת בשם יחיד, כי היא יחידה, אין לה בן זוג.
אומר הפרדס יוסף – רבקה אמרה ליעקב, לשבת בבית אחיה יָמִים אֲחָדִים – אם ימים זה שנה, כמו שנאמר יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ, אז אתה צריך לשבת בבית לבן, שנה של שבתות.
איך זה שנה של שבתות ?
בכל שנה יש לך 52 שבתות. תכפיל את זה ב-7 שנים, יוצא לך 364 שבתות.
אמרה לו רבקה – תשב ימים של אחדים, כלומר 364 שבתות. איך אתה מגיע לזה ?
אם תהיה שם שבע שנים, יש לך יָמִים אֲחָדִים, ולכן הציע יעקב מיד שבע שנים.
מגיע הזמן של החתונה, חולפים להם שבע שנים, שיעקב עובד בנאמנות.... יעקב אבינו בא ללבן ומבקש ממנו - הָבָה אֶת אִשְׁתִּי.
אומרים חז"להָבָה בגימטריא 12, כלומר – אמר לו יעקב תן לי את אשתי, כי אני רוצה להקים את 12 השבטים, שהם בנין עם ישראל.
בחז"ל מסופר על החתונה, שערך לבן הערמומי הזה... {כב} וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת כָּל אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה
אומר החפץ חיים על הפסוק – הסדר הוא לא נכון. בדר"כ  אדם עושה חתונה, ואז באים כל אנשי העיר. כאן כתוב בדיוק ההיפך וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת כָּל אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה – קודם כל הוא אסף את כולם, ואחר-כך עשה משתה.
היה צריך להיות כתוב וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת כָּל אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם...
אומר החפץ-חיים – אם תקרא במדרש את מה שמסופר על החתונה הזאת, תבין למה התורה כותבת ככה...
כתוב במדרש, שלבן אסף את כל אנשי המקום, ואמר להם – רבותי, כולכם יודעים, שמרגע שיעקב הגיע לפה, יש ברכה במקום.
*כתוב בחז"ל, שלפני שיעקב הגיע, לא היו מים, ולאחר שיעקב הגיע, היה שפע של מים, ולכן היתה אבן גדולה עפ"י הבאר, כי לא היה מספיק מים לתצרוכת המים של אנשי המקום.
אומר להם לבן – תשמעו, זה עומד להסתיים. בעוד עשרה ימים, יעקב עוזב את המקום, הוא מתחתן עם רחל...
אמרו לו – מה אפשר לעשות... אי אפשר למנוע בעדו..
אמר להם – יש דרך אחת  לעכב אותו עוד שבע שנים, אם אני אחליף לו את רחל בלאה, אבל אני צריך שיתוף פעולה שלכם.
אמרו לו  מה שאתה רוצה מאיתנו, תקבל !
אמר להם –  אני מעמיד תנאי, שאף אחד לא יגלה את הדברים !
"מבטיחים לך שאף אחד לא יגלה".
אמר להם – איך אני יכל לסמוך עליכם ? הרי כולכם שקרנים !
* אומרים חז"ל – למה נקרא שמו לבן הארמי  ? כיון שעל כולם היה מערים.
אמר להם – אני לא סומך עליכם, אלא בתנאי שכל אחד יפקיד אצלי משכון....
נתנו לו משכון – זה נתן שעון... זה נתן עט... זה נתן ויזה...
אמר להם – כל המשכון שלכם אצלי, עד למחרת החתונה. אם אני אראה שלא גיליתם לו, אני מחזיר לכם בחזרה...
הוא לקח את כל המשכונות  שלהם, אומר המדרש, והפקיד אותם אצל מישהו שמלווה כסף תמורת משכונות....
אומר המדרש – ומהכסף הזה, שהוא קיבל מהמשכונות שלהם, הוא עשה את החתונה !
יוצא, שכל אחד אכל מהכסף שלו. דבר יצירתי מאוד J
אומר החפץ-חיים – זה מה שכתוב כאן וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת כָּל אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם קודם הוא אסף אותם, ומהכסף שלהם  וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה הוא עשה את המשתה.
החתונה הזאת נערכה בחושך גמור. אפילו השושבינים שבאו לקחת אותו לחופה, באו בלי נרות...
יעקב אבינו מגיע לאולם, חושך מוחלט... הוא שומע אנשים מתלחששים... זה היה חלק מהתרגיל של לבן, שהוא רצה שאף אחד לא יספר, והוא לא יצליח לראות מי נמצאת מתחת  לחופה...
אני לא ניכנס לסוגיה ההלכתית, שאסור לאדם לקדש אישה, קודם שיראה אותה...
אבל כתוב במדרש, שבאולם היה חושך גמור.
נכנס יעקב לאולם ושואל את לבן – מה זה החושך הזה ???
איך אומרים – חתונה כזאת, לא רואים כל יום J
אמר לו לבן – זה מנהג המקום. כאן אנשים פרושים, אנשים צדיקים... לא כמו במקומות אחרים, שמסתכלים מה שלא צריך להסתכל.... פה חושך מוחלט...
יעקב אבינו, עם מנהג תושבי המקום הוא לא הולך להתווכח.... הוא יודע שבעוד שבוע הוא הולך מהמקום...
למחרת בבוקר - {כה} וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה...
אומר המדרש (בראשית רבה, פרשה ע, אות יח) - בְּצַפְרָא וְהִנֵּה הִיא לֵאָה, אָמַר לָהּ מָה רַמָּיְתָא  בַּת רַמָּאָה, לָאו בְּלֵילְיָא הֲוָה קָרֵינָא רָחֵל וְאַתְּ עֲנֵית לִי אני קורא לך רחל, ואת עושה מה שאני אומר לך בשם רחל, כשאת לאה ?!. אָמְרָה לֵיהּ אמרה לאה ליעקב  אִית סַפָּר דְּלֵית לֵיהּ תַּלְמִידִים ראית פעם אומן שאין לו תלמידים ?!, לֹא כָךְ הָיָה צוֹוֵחַ לָךְ אֲבוּךְ לא כך אביך עשה איתך ?!, עֵשָׂו, וְאַתְּ עָנֵי לֵיהּ הוא קרא לך עשו, ואתה ענית לו.
רבותי, בוקר ראשון, שיחה ראשונה אחרי החתונה...
אתה קורא את הדברים האלה ושואל – מה זה ? מה ההתנהלות שיש בין יעקב אבינו ולאה ?
שני ביאורים נפלאים, שפותחים לנו פתח חדש לגמרי, בכל הנושא הזה,  ולא כמו שאנחנו מדמיינים שזאת היתה השיחה בין יעקב ולאה...
אומרים חז"ל – הם התווכחו כאן ויכוח הלכתי...
נקדים הקדמה:
השאלה ששואל יעקב אבינו את לאה – הרי את הצדיקה אמר לה יעקב... הרי כתוב שעיני לאה רכות, וחז"ל אומרים, שעיניה היו רכות, כיון שנשרו ריסי עיניה, שהיתה עומדת על פרשת דרכים ובוכה, כי לא רצתה להירגע אפילו רגע אחת, שיכל להיות סיכוי, שהיא תינשא לעשו... אומרים חז"ל, שזהו שבחה של לאה, שנשרו ריסי עיניה מרוב תפילה...
יעקב שאל אותה – איך יכל להיות שדבקה בך מידת השקר הזאת ?! את הרי הצדיקה !
אומר היפה תואר – זה מה שהיא ענתה לו – דבר זה ממך למדתי  ! איך יכל להיות, שבשעה שאבא של  קורא לך עשו, אתה עונה לו !? אתה הרי עוד האמת, אז איך יכל להיות שאתה עונה לאביך !?
כי אם אמא שלך אמרה לך, קח לי שני גדיי עזים... ועשית בדיוק מה שציוותה אותך.... כי כשיש כאן כיבוד אם, גם אם זה לא מסתדר עפ"י האמת, עושים מה שאמא אומרת !
גם לי היה אותו ספק, אם מותר לי לעשות את זה או לא.... חיפשתי מי יורה לי היתר לעשות את זה, והתשובה שקיבלתי היתה ממך !  אז אם אבא שלי אומר לי לעשות דבר מסוים, אני עושה מה שאבא שלי אומר !
אומר היפה תואר – אם ככה יוצא, שאת הדבר הזה, למדה לאה מיעקב.
בספר מלֹא העומר, אותו דבר מופיע גם בסֹכת דוד, שניהם אומרים את אותו רעיון :
כתוב בתנחומא ישן, שבשעה שנולדו יעקב ועשו, ובשעה שנולדו רחל ולאה, החליפו בניהם איגרות – רבקה אמנו ולבן, וקבעו בניהם, שהם יחתנו את ילדיהם אחד עם השני. הגדול עם הגדולה, והקטן עם הקטנה.
יוצא שלאה, היתה אמורה להתחתן עם עשו. היא לא סתם ככה בכתה. היא בכתה, כי היא כבר ידעה שנכתב שטר תנאים, והיות וכך, נשרו כל ריסי עניה מהתפילות שלה...
אומר מלֹא העומר -  עכשיו תבין היטב מה שהיא אומרת לו.... שואל אותה יעקב אבינו "איך עשית דבר כזה?? דיברתי איתך בלילה ואת עונה לי בתור רחל ?! "

ענתה לו – ממך למדתי ! היות וקנית את הבכורה, אז עכשיו אתה נעשית הבכור, ואם ככה, הגדול לגדולה והקטן לקטנה... לפני שקנית את הבכורה, אתה היית הקטן, ולכן היית שייך לרחל. עכשיו שאתה הבכור, באופן טבעי, אני צריכה להיות שלך, כמו שהתנו ההורים שלנו. לכן הסכמתי להיכנס מתחת לחופה, כי זה מתאים לשטר התנאים.
כך אומר הספר מלֹא העומר, לבאר את הדברים.
לאחר ההקדמה הזאת, נוכל בס"ד לעמוד על דברי גמרא (מסכת מגילה יג, ב), ששם הגמרא עוסקת בעיקר באסתר המלכה, אבל הגמרא לוקחת מסקנה... והמסקנה היא לגבי דמותה של רחל אמנו, ואנחנו רוצים עפ"י הגמרא הזאת, לעמוד על ארבעה מדרשים, אחד אחרי השני.
כל אחד ואחד, תופס מבט אחר על רחל אמנו, ואנחנו רוצים מכאן, להגיע שלאיזה שהוא יסוד.
אומרת הגמרא (מסכת מגילה יג, ב) - {איוב לו-ז} לא יגרע מצדיק עיניו בשכר צניעות שהית' בה ברחל  זכתה ויצא ממנה שאול ובשכר צניעות שהיה בו בשאול זכה ויצאת ממנו אסתר ומאי צניעות היתה בה ברחל דכתיב {בראשית כט-יב} ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי אחי אביה הוא והלא בן אחות אביה הוא אלא אמר לה מינסבא לי הנשאי לי אמרה ליה אין כן מיהו אבא רמאה הוא ולא יכלת ליה תדע לך שהחם העתידי שלך, הוא נוכל, ולא תוכל לגבור עליו אמר לה אחיו אנא ברמאות אמרה ליה ומי שרי לצדיקי לסגויי ברמיותא  מותר לצדיק לנהוג ברמאות?! אמר לה אין כן {שמואל ב כב-כז} עם נבר תתבר ועם עקש תתפל. אמר לה ומאי רמיותא איזה סוג של רמאות  הוא כבר יכל לעשות ?! אמרה ליה אית לי אחתא דקשישא מינאי יש לי אחות מבוגרת ממני ולא מנסיב לי מקמה והוא לא יסכים לחתן אותי לפניה.
אמר לה יעקב, את זה בקלות אפשר לפתור. אני אמסור לך סימנים, וממילא, בלילה אחר החתונה, מי שאני אשאל אותה על הסימנים ותענה לי, היא תהיה אשתי...
הגמרא לא אומרת מה היו הסימנים, אבל בריב"ו מבעלי התוספות כתוב, שהסימנים היו – חלה, נידה והדלקת הנר.
ממשיכה הגמרא ואומרת - מסר לה סימנים כי מטא ליליא הגיע ליל החתונה אמרה השתא מיכספא אחתאי עכשיו אחותי תתבייש, ומה יקרה ?! הוא יזרוק אותה מהבית, ואחותי תתבזה מסרתינהו ניהלה הלכה רחל, ומסרה ללאה את הסימנים והיינו דכתיב {בראשית כט-כה} ויהי בבקר והנה היא לאה מכלל דעד השתא לאו לאה היא  עד עכשיו הוא לא ידע שזו לאה ?! אלא מתוך סימנין שמסרה רחל ללאה לא הוה ידע עד השתא היות והוא בא בלילה, ושאל אותה את הסימנים, והיא ענתה, אז הוא חשב שזו רחל לפיכך זכתה ויצא ממנה שאול. ומה צניעות היתה בשאול דכתיב {שמואל א י-טז} ואת דבר המלוכה לא הגיד לו אשר אמר שמואל זכה ויצאת ממנו אסתר... כדכתיב{אסתר ב, כ} אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ וְאֶת עַמָּהּ
מי ששם לב, חז"ל מתייחסים לשמירת סוד, תחת הכותרת של "צניעות " - בשכר צניעות שהית' בה ברחל  זכתה ויצא ממנה שאול... מה הוא עשה ? ואת דבר המלוכה לא הגיד...
אז מה זה ואת דבר המלוכה לא הגיד ?!
אתה יכל להגיד שהוא עניו, הוא לא סיפר שהוא התמנה למלך.
אתה יכל להגיד שהוא שומר סוד, הוא התמנה למלך, הוא לא רוצה לידע אף אחד...
זכה ויצאת ממנו אסתר מה אסתר עשתה ?
{אסתר ב, כ} אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ וְאֶת עַמָּהּ.... אז מה זה קשור לצניעות ??
זה שמירת סוד !
חז"ל בגמרא, מתייחסים לזה, כצניעות..
אומר רש"י - מסרתן. ללאה והוא צניעות שלא יתפרסם הדבר שמסר לה סימנין.
היא מסרה את הסימנים לאחותה, ולא אמרה לה שאלו סימנים, אלא מה ?
היא לימדה אותה את ההלכות האלה – נידה, חלה והדלקת הנר... אבל היא לא אמרה לה שמדובר כאן בסימנים, שיעקב אבינו מסר לה...וזה מה שנקרא "צניעות".
אני לא חושב, שהתואר הזה, לענין הזה, צריך להיקרא צניעות... אפשר לקרוא לזה "מסירת סוד"...אפשר לקרוא לזה בכל מיני שמות, אבל ודאי לא מושג כזה של "צניעות"... והשאלה שנשאלת היא – למה קוראים לזה צניעות ?
המדרש (בראשית רבה, פרשה ע"א, אות ה) מתייחס לזה, תחת התואר של "מסירת סוד"...
אומר המדרש - רָחֵל תָּפְסָה פֶּלֶךְ שְׁתִיקָה, וְעָמְדוּ כָּל בָּנֶיהָ בַּעֲלֵי מִסְטִירִין. בִּנְיָמִין (שמות כח, כ): יָשְׁפֵה, יֵשׁ פֶּה, יוֹדֵעַ בִּמְכִירָתוֹ שֶׁל יוֹסֵף וְאֵינוֹ מַגִּיד. שָׁאוּל (שמואל א י, טז): וְאֶת דְּבַר הַמְּלוּכָה לֹא הִגִּיד לוֹ. אֶסְתֵּר (אסתר ב, כ): אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ וְאֶת עַמָּהּ.
המדרש כאן מוסיף שם נוסף, שלא מופיע בגמרא – בנימין.
המדרש גם לא קורא לזה "צניעות", אלא בַּעֲלֵי מִסְטִירִין – יודעים לשמור סוד.
זאת אומרת, מה שכתוב כאן במדרש, זה חידוש גדול – כדי להיות שומרי סוד, זה צריך להיות דבר שעובר בתורשה. אם רחל אמנו ידעה לשמור סוד, אז גם בנימין ידע לשמור סוד, גם שאול המלך ידע...
יוצא, שאם זה לא תורשתי, זה חידוש גדול, שאדם יוכל לשמור סוד... כך אומר המדרש.
במדרש איכה (איכה רבה, אות כד), כתוב דבר שדיברנו עליו כבר בעבר, נקרא רק את הקטעים שאנחנו צריכים:
בשעה  שישב  ירמיהו וקונן על החורבן.. מספר המדרש:
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִרְמְיָה, אֲנִי דוֹמֶה הַיּוֹם לְאָדָם שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן יְחִידִי וְעָשָׂה לוֹ חֻפָּה וּמֵת בְּתוֹךְ חֻפָּתוֹ, וְאֵין לְךָ כְּאֵב לֹא עָלַי וְלֹא עַל בְּנִי, לֵךְ וּקְרָא לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וּמשֶׁה מִקִּבְרֵיהֶם, שֶׁהֵם יוֹדְעִים לִבְכּוֹת. אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֵינִי יוֹדֵעַ הֵיכָן משֶׁה קָבוּר, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֵךְ עֲמֹד עַל שְׂפַת הַיַּרְדֵּן וְהָרֵם קוֹלְךָ וּקְרָא בֶּן עַמְרָם בֶּן עַמְרָם עֲמֹד וּרְאֵה צֹאנְךָ שֶׁבְּלָעוּם אוֹיְבִים. מִיָּד הָלַךְ יִרְמְיָה לִמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה וְאָמַר לַאֲבוֹת הָעוֹלָם, עִמְדוּ שֶׁהִגִּיעַ זְמַן שֶׁאַתֶּם מִתְבַּקְּשִׁין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמְרוּ לוֹ לָמָּה, אָמַר לָהֶם אֵינִי יוֹדֵעַ, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה מִתְיָרֵא שֶׁלֹא יֹאמְרוּ בְּיָמֶיךָ הָיְתָה לְבָנֵינוּ זֹאת. הִנִּיחָן יִרְמְיָה וְעָמַד עַל שְׂפַת הַיַּרְדֵּן וְקָרָא בֶּן עַמְרָם בֶּן עַמְרָם עֲמֹד הִגִּיעַ זְמַן שֶׁאַתָּה מְבֻקָּשׁ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לוֹ מָה הַיּוֹם מִיּוֹמַיִם שֶׁאֲנִי מְבֻקָּשׁ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לוֹ יִרְמְיָה אֵינִי יוֹדֵעַ. הִנִּיחוֹ משֶׁה וְהָלַךְ אֵצֶל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, שֶׁהָיָה מַכִּיר אוֹתָן מִשְּׁעַת מַתַּן תּוֹרָה, אָמַר לָהֶם מְשָׁרְתֵי עֶלְיוֹנִים כְּלוּם אַתֶּם יוֹדְעִים מִפְּנֵי מָה אֲנִי מִתְבַּקֵּשׁ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמְרוּ לוֹ בֶּן עַמְרָם אִי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ חָרֵב וְיִשְׂרָאֵל גָּלוּ, וְהָיָה צוֹעֵק וּבוֹכֶה עַד שֶׁהִגִּיעַ לַאֲבוֹת הָעוֹלָם, מִיָּד אַף הֵם קָרְעוּ בִגְדֵיהֶם וְהִנִּיחוּ יְדֵיהֶם עַל רָאשֵׁיהֶם וְהָיוּ צוֹעֲקִים וּבוֹכִין עַד שַׁעֲרֵי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִיָּד וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגֹר שָׂק, וְאִלְמָלֵא מִקְרָא שֶׁכָּתוּב אִי אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ, וְהָיוּ בוֹכִין וְהוֹלְכִין מִשַּׁעַר זֶה לְשַׁעַר זֶה, כְּאָדָם שֶׁמֵּתוֹ מוּטָל לְפָנָיו, וְהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹפֵד וְאוֹמֵר אוֹי לוֹ לַמֶּלֶךְ שֶׁבְּקַטְנוּתוֹ הִצְלִיחַ וּבְזִקְנוּתוֹ לֹא הִצְלִיחַ....

אָמַר אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם מִפְּנֵי מָה הִגְלֵיתָ אֶת בָּנַי וּמְסַרְתָּן בִּידֵי הָאֻמּוֹת וַהֲרָגוּם בְּכָל מִיתוֹת מְשֻׁנּוֹת, וְהֶחֱרַבְתָּ אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מָקוֹם שֶׁהֶעֱלֵיתִי אֶת יִצְחָק בְּנִי עוֹלָה לְפָנֶיךָ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם בָּנֶיךָ חָטְאוּ וְעָבְרוּ עַל כָּל הַתּוֹרָה וְעַל עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת שֶׁבָּהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דניאל ט, יא): וְכָל יִשְׂרָאֵל עָבְרוּ אֶת תּוֹרָתֶךָ. אָמַר אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם מִי מֵעִיד בָּהֶם בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁעָבְרוּ אֶת תּוֹרָתֶךָ, אָמַר לוֹ תָּבֹא תוֹרָה וְתָעִיד בָּהֶם בְּיִשְׂרָאֵל, מִיָּד בָּאָה תוֹרָה לְהָעִיד בָּהֶן, אָמַר לָהּ אַבְרָהָם בִּתִּי אַתְּ בָּאָה לְהָעִיד בָּהֶן בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁעָבְרוּ עַל מִצְוֹתַיִךְ וְאֵין לָךְ בּשֶׁת פָּנִים מִפָּנַי, זִכְרִי יוֹם שֶׁהֶחֱזִירֵךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל כָּל אֻמָּה וְלָשׁוֹן וְלֹא רָצוּ לְקַבְּלֵךְ עַד שֶׁבָּאוּ בָנַי לְהַר סִינַי וְקִבְּלוּ אוֹתָךְ וְכִבְּדוּךְ, וְעַכְשָׁו אַתְּ בָּאָה לְהָעִיד בָּהֶם בְּיוֹם צָרָתָם. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעָה תּוֹרָה כָךְ עָמְדָה לְצַד אֶחָד וְלֹא הֵעִידָה בָּהֶן. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם יָבֹאוּ עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת וְיָעִידוּ בָּהֶן בְּיִשְׂרָאֵל. מִיָּד בָּאוּ עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת, בָּאָה אל"ף לְהָעִיד בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁעָבְרוּ עַל הַתּוֹרָה, אָמַר לָהּ אַבְרָהָם, אל"ף אַתְּ רֹאשׁ לְכָל הָאוֹתִיּוֹת וּבָאת לְהָעִיד בְּיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם צָרָתָם, זִכְרִי יוֹם שֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַר סִינַי וּפָתַח בָּךְ (שמות כ, ב): אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ, וְלֹא קִבְּלוּךְ אֻמָּה וְלָשׁוֹן אֶלָּא בָּנַי, וְאַתָּ בָּאת לְהָעִיד בְּבָנַי. מִיָּד עָמְדָה אל"ף לְצַד אֶחָד וְלֹא הֵעִידָה בָּהֶן. בָּאתָה בי"ת לְהָעִיד בָּהֶם בְּיִשְׂרָאֵל, וְאָמַר לָהּ אַבְרָהָם בִּתִּי אַתְּ בָּאת לְהָעִיד עַל בָּנַי, שֶׁהֵם זְרִיזִין בַּחֲמִשָּׁה חֻמְשֵׁי תוֹרָה שֶׁאַתְּ בְּרֹאשׁ הַתּוֹרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית א, א): בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים, מִיָּד עָמְדָה בי"ת לְצַד אֶחָד וְלֹא הֵעִידָה כְּלוּם. בָּאתָה גימ"ל לְהָעִיד בְּיִשְׂרָאֵל, אָמַר לָהּ אַבְרָהָם גימ"ל אַתְּ בָּאת לְהָעִיד בְּבָנַי שֶׁעָבְרוּ עַל הַתּוֹרָה, כְּלוּם יֵשׁ אֻמָּה שֶׁמְקַיֶּמֶת מִצְוַת צִיצִית שֶׁאַתְּ נְתוּנָה בָּרֹאשׁ, אֶלָּא בָּנַי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברים כב, יב): גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ. מִיָּד עָמְדָה גימ"ל לְצַד אֶחָד וְלֹא הֵעִידָה כְּלוּם. וְכֵיוָן שֶׁרָאוּ כָּל הָאוֹתִיּוֹת שֶׁהִשְׁתִּיקָן אַבְרָהָם, נִתְבַּיְּשׁוּ וְעָמְדוּ בְּעַצְמָן וְלֹא הֵעִידוּ בְּיִשְׂרָאֵל. מִיָּד פָּתַח אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם לְמֵאָה שָׁנָה נָתַתָּ לִי בֵּן, וּכְשֶׁעָמַד עַל דַּעְתּוֹ וְהָיָה בָּחוּר בֶּן שְׁלשִׁים וָשֶׁבַע שָׁנִים אָמַרְתָּ לִי הַעֲלֵהוּ עוֹלָה לְפָנַי, וְנַעֲשֵׂיתִי עָלָיו כְּאַכְזָרִי וְלֹא רִחַמְתִּי עָלָיו, אֶלָּא אֲנִי בְּעַצְמִי כָּפַתְתִּי אוֹתוֹ, וְלֹא תִזְכֹּר לִי זֹאת וְלֹא תְרַחֵם עַל בָּנַי.

פָּתַח יִצְחָק וְאָמַר רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּשֶׁאָמַר לִי אַבָּא (בראשית כב, ח): אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶֹּׂה לְעֹלָה בְּנִי, לֹא עִכַּבְתִּי עַל דְּבָרֶיךָ וְנֶעֱקַדְתִּי בִּרְצוֹן לִבִּי עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וּפָשַׁטְתִּי אֶת צַוָּארִי תַּחַת הַסַּכִּין, וְלֹא תִזְכֹּר לִי זֹאת וְלֹא תְרַחֵם עַל בָּנַי ולא ענה לו הקב"ה...
פָּתַח יַעֲקֹב וְאָמַר רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא עֶשְׂרִים שָׁנָה עָמַדְתִּי בְּבֵית לָבָן, וּכְשֶׁיָּצָאתִי מִבֵּיתוֹ פָּגַע בִּי עֵשָׂו הָרָשָׁע וּבִקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת בָּנַי וּמָסַרְתִּי עַצְמִי לְמִיתָה עֲלֵיהֶם, וְעַכְשָׁו נִמְסְרוּ בְּיַד אוֹיְבֵיהֶם כַּצֹּאן לְטִבְחָה, לְאַחַר שֶׁגִּדַּלְתִּים כְּאֶפְרוֹחִים שֶׁל תַּרְנְגוֹלִים וְסָבַלְתִּי עֲלֵיהֶם צַעַר גִּדּוּל בָּנִים, כִּי רֹב יָמַי הָיִיתִי בְּצַעַר גָּדוֹל בַּעֲבוּרָם, וְעַתָּה לֹא תִזְכֹּר לִי זֹאת לְרַחֵם עַל בָּנַי. פָּתַח משֶׁה וְאָמַר רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא רוֹעֶה נֶאֱמָן הָיִיתִי עַל יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה וְרַצְתִּי לִפְנֵיהֶם כְּסוּס בַּמִּדְבָּר, וּכְשֶׁהִגִּיעַ זְמַן שֶׁיִּכָּנְסוּ לָאָרֶץ גָּזַרְתָּ עָלַי בַּמִּדְבָּר יִפְּלוּ עַצְמוֹתַי, וְעַכְשָׁו שֶׁגָּלוּ שָׁלַחְתָּ לִי לִסְפֹּד וְלִבְכּוֹת עֲלֵיהֶם,, זֶהוּ הַמָּשָׁל שֶׁאוֹמְרִים בְּנֵי אָדָם מִטּוּב אֲדוֹנִי לֹא טוֹב לִי וּמֵרָעָתוֹ רַע לִי. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר משֶׁה לְיִרְמְיָה לֵךְ לְפָנַי שֶׁאֵלֵךְ וַאֲבִיאֵם וְאֶרְאֶה מִי מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶם. אָמַר לוֹ יִרְמְיָה אִי אֶפְשָׁר לֵילֵךְ בַּדֶּרֶךְ מִפְּנֵי הַהֲרוּגִים, אָמַר לוֹ אַף עַל פִּי כֵן, מִיָּד הָלַךְ משֶׁה וְיִרְמְיָה לְפָנָיו, עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְנַהֲרוֹת בָּבֶל, רָאוּהוּ לְמשֶׁה וְאָמְרוּ זֶה לָזֶה בָּא בֶּן עַמְרָם מִקִּבְרוֹ לִפְדוֹתֵינוּ מִיַּד צָרֵינוּ, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי....
בהמשך מופיעה רחל אמנו... רחל אמנו לא הוזמנה בכלל... הקב"ה אמר לירמיהו, לעורר את אברהם, יצחק, יעקב ומשה מקברם. הוא לא  אמר לעורר את רחל...
ממשיך המדרש ואומר:
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָפְצָה רָחֵל אִמֵּנוּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמְרָה רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי לְפָנֶיךָ שֶׁיַּעֲקֹב עַבְדְּךָ אֲהָבַנִּי אַהֲבָה יְתֵרָה וְעָבַד בִּשְׁבִילִי לְאַבָּא שֶׁבַע שָׁנִים, וּכְשֶׁהִשְׁלִימוּ אוֹתָן שֶׁבַע שָׁנִים וְהִגִּיעַ זְמַן נִשֹּׂוּאַי לְבַעְלִי, יָעַץ אָבִי לְהַחְלִיפֵנִי לְבַעְלִי בִּשְׁבִיל אֲחוֹתִי, וְהֻקְשָׁה עָלַי הַדָּבָר עַד מְאֹד כִּי נוֹדְעָה לִי הָעֵצָה, וְהוֹדַעְתִּי לְבַעְלִי וּמָסַרְתִּי לוֹ סִימָן שֶׁיַּכִּיר בֵּינִי וּבֵין אֲחוֹתִי כְּדֵי שֶׁלֹא יוּכַל אָבִי לְהַחֲלִיפֵנִי, וּלְאַחַר כֵּן נִחַמְתִּי בְּעַצְמִי וְסָבַלְתִּי אֶת תַּאֲוָתִי וְרִחַמְתִּי עַל אֲחוֹתִי שֶׁלֹא תֵצֵא לְחֶרְפָּה, וְלָעֶרֶב חִלְּפוּ אֲחוֹתִי לְבַעְלִי בִּשְׁבִילִי, וּמָסַרְתִּי לַאֲחוֹתִי כָּל הַסִּימָנִין שֶׁמָּסַרְתִּי לְבַעְלִי, כְּדֵי שֶׁיְהֵא סָבוּר שֶׁהִיא רָחֵל. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנִּכְנַסְתִּי תַּחַת הַמִּטָּה שֶׁהָיָה שׁוֹכֵב עִם אֲחוֹתִי וְהָיָה מְדַבֵּר עִמָּהּ וְהִיא שׁוֹתֶקֶת וַאֲנִי מְשִׁיבַתּוּ עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, כְּדֵי שֶׁלֹא יַכִּיר לְקוֹל אֲחוֹתִי וְגָמַלְתִּי חֶסֶד עִמָּהּ, וְלֹא קִנֵּאתִי בָּהּ וְלֹא הוֹצֵאתִיהָ לְחֶרְפָּה. וּמָה אֲנִי שֶׁאֲנִי בָּשָׂר וָדָם עָפָר וָאֵפֶר לֹא קִנֵּאתִי לַצָּרָה שֶׁלִּי וְלֹא הוֹצֵאתִיהָ לְבוּשָׁה וּלְחֶרְפָּה, וְאַתָּה מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, רַחֲמָן, מִפְּנֵי מָה קִנֵאתָ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁאֵין בָּהּ מַמָּשׁ, וְהִגְלֵיתָ בָּנַי וְנֶהֶרְגוּ בַּחֶרֶב וְעָשׂוּ אוֹיְבִים בָּם כִּרְצוֹנָם. מִיָּד נִתְגַּלְגְּלוּ רַחֲמָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר, בִּשְׁבִילֵךְ רָחֵל אֲנִי מַחֲזִיר אֶת יִשְׂרָאֵל לִמְקוֹמָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה לא, יד): כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ. וּכְתִיב (ירמיה לא, יד): כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ וגו', וּכְתִיב (ירמיה לא, יד): וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם.
עד כאן דברי המדרש, בפתיחה לאיכה..
מי שקורא את המדרש הזה, מיד שואל את עצמו כמה וכמה שאלות :
שאלה ראשונה – הקב"ה אומר לרחל אמנו "בשבילך אני מחזיר בנים למקומם".... נשאלת השאלה – אם המעשה של רחל, הוא מעשה שבשבילו אפשר להחזיר בנים למקומם, למה אנחנו לא מאזכרים את זה כל יום  ?
לפני הקרבנות, אנחנו מזכירים כל יום את עקידת יצחק... אברהם אבינו אומר "אני עקדתי את בני..." יצחק אבינו אומר "אני נעקדתי..."...
הקב"ה לא אומר להם – "בשבילכם אני מחזיר את הבנים למקומם..."...
על מה הוא מחזיר את הבנים למקומם ???
בשביל רחל !
יוצא, שהמעשה של רחל, אליבא דהקב"ה, כדי להביא לבנין בית הבחירה, הוא מעשה שיש בו יותר זכויות, ממעשה העקידה.
לכאורה, ודאי שהעקידה הוא מעשה יותר גדול. כל יום לפני הקרבנות, אנחנו מזכירים את העקידה... בראש השנה, אנחנו מבקשים מהקב"ה "ועקידת יצחק היום לזרעו תזכור".... מבקשים מהקב"ה, שיזכור לנו את עקידת יצחק...
אז לכאורה, מעשה העקידה יותר חשוב... אז למה לבנין בית הבחירה, משתמש הקב"ה בזכות של רחל אמנו, ולא בזכות של העקידה ?
שאלה נוספת  - האם היה מותר לרחל אמנו, למסור את הסימנים של לאה ?
יעקב מוסר לה את הסימנים, ואומר לה "אלו הסימנים"... האם מותר עפ"י הלכה, ללכת ולמסור את הסימנים ?
מה היא אמרה ?!
"אני לא רוצה שאחותי תצא לבושה ולחרפה"
בשביל שאחותך לא תצא לבושה ולחרפה, כביכל, מותר לך לפגוע באמון של מישהו שמסר בידך סימן ???
אם אתה רואה שהקב"ה אומר לרחל "בשבילך אני מביא חזרה בנים לגבולם", סימן שהקב"ה הסכים למעשה הזה של רחל...
אבל נשאלת שאלה – מה רחל אמנו היתה עושה, אם  למחרת בבוקר, כשנודע ליעקב אבינו שהיא מסרה את הסימנים, היה אומר לה יעקב "אני לא רוצה להתחתן איתך ! לא רוצה להינשא לאשה שמסרה סימנים שאני נתתי לה" ?
יכל להיות שיעקב אבינו היה אומר- "התחתנתי איתה... מהשמים גלגלו ככה, אני נישאר עם לאה, אבל עם רחל אני לא מתחתן !
הרי מה אמרה לו לאה בבוקר ?
אליבא לשטר התנאים,  עכשיו אני צריכה נשואה לך, כי באותו רגע שאתה קנית את הבכורה, אתה נהפכת לבכור, ואני הבכורה... אז הגדול לגדולה והקטן לקטנה...
יכל להיות שהיה אומר לה יעקב אבינו – אם לאה צודקת, את צריכה להינשא לעשו... ואז היא לא מתחתנת עם יעקב אבינו, ואז אין לה שום חלק בבנין עם ישראל...
הלכה רחל אמנו, וסיכנה את כל היכולת שלה, להיות שותפה בבנין עם ישראל. היא הרי לא יודעת מה יעשה יעקב למחרת בבוקר !
הולכת רחל, ועושה את השכלולים שלה, ומוסרת את הסימנים, גם במחיר שיכל להיות, שיעקב לא יקח אותה !
זה המעשה של רחל, והשאלה שנשאלת כאן היא – מה מונח במעשה הזה ?
ראיתי בספר, שאני לא רוצה להזכיר את שמו (תכף אגיד לכם למה), שהוא מנסה להבין – למה העקידה לא מהווה זכות, ולמה מעשה מסירת הסימנים, כן מהווה זכות לבנין בית הבחירה ?
וכך כותב אותו ספר – ונראה לי, שהסיבה של מעשה הסימנים, זה שהביא את בנית בית הבחירה מחדש, מתאים למה שכתוב בגמרא.
מספרת הגמרא (מסכת גיטין, נה, ב. נו, א )דההוא גברא דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא עבד סעודתא אמר ליה לשמעיה זיל אייתי לי קמצא אזל אייתי ליה בר קמצא אתא אשכחיה דהוה יתיב אמר ליה מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא מאי בעית הכא קום פוק אמר ליה הואיל ואתאי שבקן ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא.
אמר ליה לא אמר ליה יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך אמר ליה לא אמר ליה יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך א''ל לא נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה
לשון הרב - על קמצא  ובר-קמצא, חרבה ירושלים. אדם ערך שמחה ואמר לשמש שלו, שילך להזמין את חברו קמצא, והוא הלך והזמין בטעות את בר-קמצא.
מגיע יום החתונה... אומר לו בעל השמחה "מה אתה עושה פה ?!"
- השמש שלך הזמין אותי..
- זה היה בטעות..
- אני לא אמרתי לו להזמין אותך...אמרתי לו שיזמין את קמצא !
- טוב... אני כבר באתי... קח מאה שקל... קח מאתים...
- בשום פנים ואופן לא... לך מכאן !
- קח חצי חתונה עליי !
- לא רוצה, צא מפה !
- אתן לך את כל החתונה, רק אל תבייש אותי...
- בשום פנים ואופן לא. צא החוצה !
הלך בעל החתונה, וזרק אותו מהאולם..
ממשיכה הגמרא ואומרת - אמר הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה ש''מ קא ניחא להו איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא אזל אמר ליה לקיסר מרדו בך יהודאי...
נמצאים כל האנשים בחתונה... נמצאים בחתונה הרבנים, אף אחד לא קם ממקומו ואף אחד לא מוחה ! משמע, שכולם שותפים לאותו ענין... אם ככה, הלך והלשין לקיסר "מרדו בך היהודים".... וכך התחיל החורבן...
יוצא עפ"י דברי הגמרא, שאם היו קמים האנשים ומוחים בידו, ואומרים לו "לא עושים דבר כזה" !, בית המקדש לא היה נחרב..
אומר אותו ספר – אם ככה תבין טוב מאוד, למה צריכים את הזכויות של רחל, ולא של אברהם, יצחק ויעקב :
מה אמרה רחל ??
"ומה אני, שאני  בשר ודם, מסרתי את הסימנים לאחותי, כדי שלא תצא לבושה ולחרפה"
יוצא, שהסיבה שנחרב הבית, בגלל הבושה והחרפה שעשו לבר-קמצא... אם ככה, חיפש הקב"ה זכויות של חוסר בושה.
מה הזכויות שיש, של חוסר בושה ?
מסירת הסימנים ע"י רחל אמנו, כדי שאחותה לא תתבזה !
אם ככה יוצא, שהמעשה הזה מכפר, על מה שכתוב בגמרא, שעל קמצא ובר-קמצא, חרבה ירושלים.
רעיון נפלא.... אבל לא נכון !
למה לא נכון ?
יכל להיות שהוא נכון, אבל הוא לא מתאים לתאריכים, כיון שמה שרחל אמנו התיצבה מול הקב"ה, זה היה בחורבן בית ראשון.
חורבן בית ראשון, היה בגלל עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.... ואם תסתכלו במדרש, תראו שכתוב וּמָה אֲנִי שֶׁאֲנִי בָּשָׂר וָדָם עָפָר וָאֵפֶר לֹא קִנֵּאתִי לַצָּרָה שֶׁלִּי וְלֹא הוֹצֵאתִיהָ לְבוּשָׁה וּלְחֶרְפָּה, וְאַתָּה מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, רַחֲמָן, מִפְּנֵי מָה קִנֵאתָ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁאֵין בָּהּ מַמָּשׁ...
אם ככה, זה לא מתאים לתאריכים, אבל בכל זאת, זה פירוש יפה מאוד.
מה אנחנו כן רוצים להוציא מכאן ? רעיון נפלא !
רבותי, מעשה מסירות הנפש של רחל אמנו, לא התחיל באותו לילה שהיא מסרה את הסימנים. אותו לילה שהיא מסרה את הסימנים, זה כבר היה הסיום של התקופה.
אומר המדרש (תנחומא, פרשת ויצא, אות ו) - אֵין לְךָ נָאָה מִן רָחֵל, וּבִשְׁבִיל נוֹיָהּ בִּקֵּשׁ יַעֲקֹב לִשָּׂא אוֹתָהּ, וְהָיָה מְשַׁלֵּחַ סִבְלוֹנוֹת לִתְּנָם לְרָחֵל, וְלָבָן נוֹתְנָן לְלֵאָה וְהָיְתָה רָחֵל שׁוֹתֶקֶת.
שבע שנים יעקב שולח סִבְלוֹנוֹת לרחל... הולך לבן ולוקח אותם, ונותן ללאה !!!
שבע שנים, רחל אמנו רואה, ושותקת !
היא גם לא אומרת ליעקב – אל תשלח לי, זה גם ככה לא מגיע אלי... חבל על הכסף....
אדרבא, תעביר את זה ללאה, שהיא תיהנה מזה !
ממשיך המדרש ואומר - אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה (משנה אבות א, יז). רָחֵל תָּפְשָׂה בִּשְׁתִיקָה, עָמְדָה זַרְעָהּ בִּשְׁתִיקָה, רָאֲתָה סִבְלוֹנוֹתֶיהָ בְּיַד אֲחוֹתָהּ וְשָׁתְקָה. בִּנְיָמִין בְּנָהּ, הָאֶבֶן שֶׁלּוֹ מִן הָאֵפוֹד יָשְׁפֵה, יוֹדֵעַ בִּמְכִירַת יוֹסֵף וְשׁוֹתֵק. וְזֶהוּ יָשְׁפֵה, יֶשׁ לוֹ פֶּה וְשׁוֹתֵק. שָׁאוּל בֶּן בְּנָהּ, וְאֶת דְּבַר הַמְּלוּכָה לֹא הִגִּיד לוֹ (ש"א י, טז). אֶסְתֵּר, אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ (אסתר ב, כ). לֵאָה תָּפְשָׂה בְּהוֹדָיָה, עָמְדָה זַרְעָהּ בְּהוֹדָיָה אַחֲרֶיהָ. הִיא אָמְרָה, הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'. יְהוּדָהּ בְּנָהּ אַחֲרֶיהָ, יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ (בראשית מט, ח). דָּוִד, הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב (תהלים קיח, א). דָּנִיֵּאל, מְצַלֵּא וּמוֹדֵא (דניאל ו, יא). אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, גְּדוֹלָה שְׁתִיקָה, שֶׁבִּזְכוּת שְׁתִיקָתָהּ שֶׁל רָחֵל, זָכְתָה וְהֶעֱמִידָה שְׁנֵי שְׁבָטִים בְּיִשְׂרָאֵל אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה יָתֵר עַל הַשְּׁבָטִים. וְלָמָּה שָׁתְקָה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי, אָמְרָה אִם מְשַׁלַּחַת אֲנִי וּמוֹדַעַת לְיַעֲקֹב שֶׁאַבָּא נוֹתֵן לַאֲחוֹתִי מַה שֶּׁהוּא מְשַׁלֵּחַ לִי, אֵינוֹ נוֹטֵל אוֹתוֹ, וְאַבָּא אֵין מַשִּׂיאֵנִי לוֹ, וַאֲנִי מִתְרַחֶקֶת מִן הַגּוּף הַצַּדִּיק הַזֶּה. אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתְּ שָׁתַקְתְּ, חַיַּיִךְ, בִּזְכוּת אוֹתָהּ שְׁתִיקָה אֲנִי זוֹכְרֵךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל.
 
 
 
זה לא ניגמר כאן....
שבע שנים של קבלת סִבְלוֹנוֹת ושתיקה, מסירת הסימנים בליל החופה, וארבע שנים אחרי זה עוד אירוע...
מה קרה ארבע שנים אחרי זה ?
כבר יעקב נשוי ללאה, יש לו ארבעה ילדים... נולד כבר יהודה.... ורחל עקרה...
מגיע ראובן מהשדה, ויש בידיו דודאים...
הדודאים האלה, אומרים חז"ל, יש להם סגולה, שכל מי שלוקח אותם, מתעבר.
רואה את זה רחל אמנו, ומבקשת מלאה שתיתן לה מעט מהדודאים...
אומרת לה לאה – (ל, טו) הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי ?!
אומרת לה רחל "את צודקת... תקבלי פיצוי" לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ...
נשאלת השאלה – רחל אמנו היתה צריכה להגיד "אני לקחתי לך את בעלך ?! אני נתתי לך אותו ! אלמלא לא הייתי נותנת לך סימנים, לא היית נשואה לו עד עצם היום הזה"
לא... היא לא אומרת לה את זה... אלא אומרת לה "אני מתנצלת, תקבלי פיצוי...
שבע שנים של סִבְלוֹנוֹת... שומעת ושותקת... זוהי דמותה של רחל אמנו...
הגמרא קוראת לזה "בשכר צניעות שהיה בה ברחל"...
המדרש קורא לזה "בגלל מִסְטִירִין שהיה בה ברחל" - היא ידעה לשמור סוד.
הייתי רוצה לעמוד, על ענין שמירת סוד... שני מדרשי חז"ל, לא נאריך מעבר לזה:
בפרשת וירא, אומרת התורה {יט, כט} וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט
אומר רש"י - ויזכור אלהים את אברהם. מהו זכירתו של אברהם על לוט, נזכר שהיה לוט יודע ששרה אשתו של אברהם, ושמע שאמר אברהם במצרים על שרה (יב יט) אחותי היא, ולא גלה הדבר, שהיה חס עליו, לפיכך חס הקדוש ברוך הוא עליו.
תשמעו מה קרה:
הולך לוט עם אברהם אבינו ושרה, מגיעים למצרים... שאולים המוכסים – "מי זאת האישה ?"
אומר להם אברהם – "זאת אחותי"...
ולוט יושב בשקט...
אם היה לוט מדבר ואומר "זאת אשתו", היו הורגים את אברהם אבינו !
היות והוא שמר את הפה שלו, לכן מצילים אותו מסדום !
כל מי שקורא את המדרש הזה, שואל את עצמו שאלה – אדם שיכל לרצוח ולא רצח, את זה מחשיבים לו ביום הדין ?
הוצאת מרפסת, יכולתי לצלצל ל- 106, להודיע להם שיש עבודה.... לא צלצלתי. על זה מגיע לי שכר !
מגיע לך שכר שלא רצחת ?!?
בא האזנים לתורה ואומר – תשמע, כשיש דין בשמים, וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים זו מידת הדין... כשאדם נמצא בצרה, מידת הדין אוספת מכל מקום זכויות, כדי לבוא ולאסוף זכויות על האדם. בשעת הדין, גם זה נחשב לזכות.
הרמב"ן אומר, שהזכויות של לוט, נבעו מזה שהוא הלך עם אברהם אבינו.
בא ר' אהרון קוטלר, בספרו משנת אהרון ואומר – אני לא מבין בכלל, את מדרש חז"ל. מחפשים זכויות ללוט ?! חסרות ללוט זכויות ?!  הרי הוא היה מוכן למות, בשביל לארח אורחים.
הרי שבאו האורחים לסדום, אמר להם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם – קודם תלכו לישון, ואחר-כך תרחצו רגלים. למה ??
אם יבואו מהשב"כ, וישאלו – מה זה פה, אתה מארח אורחים ?!
יגיד להם לוט – הרגע הגיעו, תראה הרגלים שלהם עוד מלוכלכות...
אשתו הולכת לספר בחוץ שיש אורחים... מיד צרו על הבית "או שתיתן לנו את האורחים, או שנהרוג אותך"
הוא מוכן לתת את הבנות שלנו, רק שלא יפגעו באורחים !
בתו של לוט, שתפסו אותה נותנת אוכל לעני, מרחו אותה בדבש, ושמו אותה על החומה... באו הדבורים ועקצו אותה... ומתה...
אז מחפשים זכויות ללוט ?? מדובר כאן באדם שמסר את הנפש שלו. הבת שלו מתה בגלל חסד !
כך שואל ר' אהרון קוטלר....
אומר המדרש (ויקרא רבה, פרשה כט, אות ט) - ...רַבִּי בִּיבֵי בַּר אַבָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר עָמַד אַבְרָהָם אָבִינוּ בִּתְפִלָּה וְתַחֲנוּנִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ בְּשָׁעָה שֶׁאָמַרְתָּ לִי (בראשית כב, ב): קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ, הָיָה בְּלִבִּי מַה לַּהֲשִׁיבְךָ, וְהָיָה בְּלִבִּי מַה לֵּאמֹר, אֶתְמוֹל אָמַרְתָּ לִי (בראשית כא, יב): כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע, וְעַכְשָׁיו אַתָּה אוֹמֵר לִי (בראשית כב, ב): וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעוֹלָה, אֶלָּא כְּשֵׁם שֶׁהָיָה לִי מַה לַּהֲשִׁיבְךָ וְכָבַשְׁתִּי אֶת יִצְרִי וְלֹא הֲשִׁיבוֹתִיךָ (תהלים לח, עד): כְחֵרֵשׁ לֹא אֶשְׁמָע וּכְאִלֵּם לֹא יִפְתַּח פִּיו, כָּךְ כְּשֶׁיִּהְיוּ בָּנָיו שֶׁל יִצְחָק בָּאִים לִידֵי עֲבֵרוֹת וּמַעֲשִׂים רָעִים תְּהֵא מַזְכִּיר לָהֶם עֲקֵדַת יִצְחָק אֲבִיהֶם וַעֲמֹד מִכִּסֵּא הַדִּין לְכִסֵּא רַחֲמִים וּמִתְמַלֵּא עֲלֵיהֶם רַחֲמִים, וּתְרַחֵם עֲלֵיהֶם וְתַהֲפֹךְ לָהֶם מִדַּת הַדִין לְמִדַּת רַחֲמִים, אֵימָתַי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי.
אברהם אבינו מבקש מהקב"ה, שיזכור לו  את סגירת הפה שלו אֶלָּא כְּשֵׁם שֶׁהָיָה לִי מַה לַּהֲשִׁיבְךָ וְכָבַשְׁתִּי אֶת יִצְרִי וְלֹא הֲשִׁיבוֹתִיךָ.
מדברים כאן על בן-אדם, שהיה מוכן לשחוט את בנו היחידי !.... לא... "ריבונו של עולם, סגרתי את הפה, תזכור לי את זה"...
מה מונח פה ???
ישנה גמרא (מסכת חולין פט, א ) שאומרת - תולה ארץ על בלימה אמר רבי אילעא אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה שנאמר תולה ארץ על בלימה רבי אבהו אמר מי שמשים עצמו כמי שאינו
מה ההבדל, בין מי שבולם בשעת מריבה, לבין מי שאינו ?
בולם בשעת מריבה, כלומר כרגע הוא לא משחרר... אבל יום אחד, יכולה להיות שחיקה של הבלם.
אם יש שחיקה של הבלם, אז זה לא בשעת מריבה... אחרי זה, זה ישתחרר..
שם עצמו כמי שאינו, פירוש הדבר – לא הייתי שם בכלל... אני לא נמצא...
ממשיכה הגמרא ואומרת - אמר רבי יצחק מאי דכתיב {תהילים נח-ב} האמנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם מה אומנותו של אדם בעולם הזה ישים עצמו כאלם יכול אף לדברי תורה תלמוד לומר צדק תדברון...
האומנות הזאת, היא לא מישהו שיושב בבית, יושב בשקט... אין לו עם מי לדבר... אתה אומר "זו האומנות שלו"...
אומנות, פירוש הדבר שיש לו מה לומר, יש לו עם מי לדבר, והוא בכל זאת שם עצמו כאילם.
בספר של הרב פינקוס זצ"ל, הוא מביא סיפור מאוד יפה, כדי להמחיש את הדברים:
אברך אחד חוזר מחתונה ב-12 בלילה, ואומר לעצמו "מה אלך עכשיו לישון... בֹא ונקדיש את הלילה לקב"ה !"
יושב ולומד...רואה שהוא מתעייף... מוריד את הגרביים, שם בתוכם קוביות קרח... ככה הוא לא יירדם בטוח ! ממשיך עד הבוקר... הולך להתפלל בותיקין.... חוזר, אוכל ארוחת בוקר... והולך ללמוד בכולל.
אשתו בבית, ב"ה מגדלת שתי ילדים... הבעל צריך לחזור הביתה בְ -13:00 בצהריים... מחכה לארוחת צהריים...
שני הילדים בבית.. אחד הילדים שם את הפקק על פתח האמבטיה... והאמא לא שמה לב, ואחרי כמה דקות היא רואה שהיא נמצאת בחוף הים... כל הבית מלא מים... מתחילה להוציא את המים לניקוז... השעה כבר 12 בצהריים... פתאום הטלפון מצלצל " הלו רחל, זו השכנה מלמעלה, את יכולה לשמור לי על התאומים ?"
טוב... מה היא תגיד לה לא ?! תביאי, תביאי...
טוב... ב"ה, הוכפלה האוכלוסייה בבית, כולם בתוך הלול.... והיא מתמודדת עם המגב... מייבשת... והנה השעה כבר 12:50... הבעל עוד מעט מגיע מהכולל... אחרי לילה שלם של לימוד... רצה מהר למכולת, קונה שתי קופסאות תירס, נקניקיות.... על הגז מחממת...
הבעל חוזר ב -13:20.... "שלום... מה נשמע ?.... איך עבר היום ?..."
"מה יש לאכל ???"
"תירס"
"תירס ?! מתשע עד אחד, זה מה שהספקת לייצר ???"
"כן, זה מה שהספקתי !"
טוב... תופס את הרגלים, יורד למטה לחנות פלאפל, קונה שתי מנות פלאפל, והולך לישון... "תעירי אותי בשלוש וחצי..."
מעירה אותו בשלוש וחצי... חוזר לכולל... ב – 15:45 הטלפון מצלצל – חמותה על הקו "שלום רחלי, מה שלומך ? שמעתי עשית לצהריים תירס ! איך עשית את המתכון של התירס?? J
אומרת לה – רגע אמאל'ה... מניחה את השפורפרת... ניגשת לברז, שוטפת את הפנים מהדמעות.... לוקחת כוס מים, מברכת "שהכל.." וחוזרת לטלפון לדבר עם חמותה...
אומר הרב פינקוס – על האישה הזאת העולם עומד !
"תולה ארץ על בלימה " על מי ???
על מי שבולם את פיו, בשעת מריבה !
היא לא אומרת שהיה כאן שיטפון, שמוישה הקטן שם פקק באמבטיה... שטפתי... עשיתי... שום דבר ! היא לא מגיבה... עליה העולם עומד !
לאחר ההקדמה הזאת, נעמוד על נקודה שכבר דיברנו עליה, ובע"ה נוכל להגיע אל יסוד הדברים:
לפני כמה שנים, דיברנו על נושא שנקרא "הערכה שאדם זקוק לה". אני לא מדבר על גאוה...
כל אדם, צריך שיכירו במה שהוא עושה, למה הכוונה ?
אדם עושה פעולה מסוימת, הוא רוצה שיגידו לו "תודה רבה"...
האישה מבשלת תבשיל, היא רוצה שיגידו לה "תודה רבה" על התבשיל..
בעבר הבאנו לזה כמה סיפורים מגדולי ישראל.... בע"ה נגיד רק מקור אחד מדברי חז"ל:
הגמרא (מסכת תענית כג, א) מספרת – חוני המעגל ישן שבעים שנה. הוא חוזר אחרי שבעים שנה, ונכנס  לבית המדרש. אחד נתן שם דרשה, ואמר  - הזמנים האלה בהירים, כמו בימי חוני !
חוני שומע את זה, ואומר – אני חוני !
כולם צוחקים... אתה חוני ?! אתמול היה  כאן מישהו שאמר, שהוא ר' עקיבא J
יצא חוני החוצה ואמר "או חברותא או מיתותא !
למה מיתותא ? אז אתה לא חוני... לא מכירים בך שאתה חוני, ממחר תהיה משה ברקוביץ'.. מחר בבוקר תניח תפילין, תתפלל שלוש תפילות, תלמד תורה ?
כולם יכירו אותך, יעריכו אותך.... אז תעשה שינוי השם, מה קרה ?!
אתה לא מבין שאחרי שבעים שנה שלא היית פה, אף אחד לא מכיר אותך בכלל ? מה נפגעת ?!
התשובה היא – כל אחד רוצה, שיכירו בו במעמד שלו, ואין לזה שום קשר לכבוד !
בן-אדם רוצה שידעו מה המעלה שלו, ומה הוא שווה. זה רצון טבעי של בן-אדם !
אני יביא לכם דוגמא אישית:
לפני כמה חודשים, ליוויתי קרוב משפחה לרופא.... הרופא לפני 6-7 שנים, ניתח את אותו יהודי, ובשנים האלה, אותו רופא, עבר מד"ר לפרופסור...
כל השינוי הוא, שפעם הוא לקח 700 שקל, עכשיו הוא לקח 1600 שקל J
טוב... הוא בודק אותו... ואומר – הטיפול עזר... אבל צריכים לנתח אותו שוב...
טוב... תקבע תאריך...
לא... אני כבר לא עושה כאלה ניתוחים....
למה, מה קרה, אמרתי לו, 15000 ₪ לא מספיק לך כבר ?!
הוא אומר לי – "זה כבר קטן עליי"
למה ? תיקח הפעם 25,000 ₪, רק תעשה את הניתוח !
"אני לא עושה את הניתוחים האלה כבר... אני פרופסור"
אמרתי לו – נו... אז מה ?
"אני כבר לא מתעסק בדברים כאלה...."
הסתכלתי עליו בתמיהה גדולה... הוא רופא שחובש כיפה... והוא רואה שאני מסתכל עליו...
הוא אומר לי – מה, אתה לא מבין ?
אמרתי לו – לא !
אמר לי – אתה מעלה על דעתך, שראש ישיבת פונוביץ', יבוא למילוי מקום בכיתה ח' באיזה חדר?!
אמרתי לו – אני חשוב שאתה צודק.
אבל מה אכפת לך, אתה מרביץ תורה!?!
מרביץ תורה אבל.....
אמר לי הרופא – אני דבר כזה כבר לא עושה... אם ידעו שאני עשיתי את זה, מורידים לי את הפרופסורה.. זה לא מתאים...
אם אני יעשה את זה, הוא אומר לי, לא יעריכו אותי !!!
אוווו, אמרתי לו, הבנתי הכל ! תפנה אותי לרופא אחר, שיעריך 15,000 שקל, ונעשה אצלו...
הפנה אותי לרופא אחר, וב"ה הכל עבר בשלום...
כל בן-אדם רוצה שיעריכו אותו. זה לא שייך לגאווה. הערכה זה דבר שבן-אדם צריך את זה.
אחד הדברים שאדם צריך להערכה, זה כשהוא עושה פעולות מסוימות, שהוא רוצה שידעו מהם.
ישנם אנשים שעושים פעולות מסוימות, ולא רוצים שידעו שהם עשו את זה, זה חלק מההתניה שלהם –"אני לא רוצה שמישהו ידע שנתתי כסף... אני לא רוצה שמישהו ידע שהייתי שותף לזה..."
אלה אנשים נדירים.
רוב בני האדם ירצו, שיגידו להם "תודה רבה".
רוב האנשים ירצו, שאם הם נתנו איזה דבר בחדר, או בישיבה, שיהיה שם שלט "נדבר פלוני אלמוני".
הייתי פעם עם איזה יהודי, אצל הגאון הרב קנייבסקי. אותו יהודי נתן מיליון דולר לאיזה ישיבה, וקבעו איתו ראשי הישיבה, שהישיבה תקרא על שם אבא שלו....
אחרי זה בא עוד יהודי, והציע 4 מיליון דולר, אם הישיבה תקרא על שם אבא שלו....
נו... עכשיו מה עושים ?
הלכו לגאון הגדול, הרב חיים קנייבסקי, אותו יהודי וראש הישיבה...
אמר לו אותו יהודי- לי יש זכות ראשונים, מגיע לי שהישיבה תקרא על שם אבי...
שאל אותו הגאון – בשביל מה אתה צריך שהשלט יהיה על שמך ?! אתה יודע שנתת ?
- כן.
הקב"ה יודע שנתת ?
- כן.

אבא שלך, שעל שמו תקרא הישיבה גם יודע, אז מה אכפת לך ?! בינתיים בזכותך, יהיה לישיבה עוד 4 מיליון ! זה דבר יותר גדול מהמיליון שנתת. תקדיש את ה-4 מיליון לע"נ אבא שלך.
אבל כל בן-אדם בטבע שלו, רוצה שידעו, שהוא נתן מיליון דולר. כי הוא נתן !
רחל אמנו עושה את כל הפעולות שלה, והיא לא רוצה שידעו בכלל, שהיא עשתה משהו.
רחל אמנו שבע שנים, אומר המדרש, מקבל דורונות, אבל היא לא אומרת ללאה שום דבר, על זה שלבן לקח את זה ממנה ונתן לה... שום מילה !
היא מוסרת סימנים, והיא לא מספרת לאחותה, שמדובר בסימנים "בואי ואלמד אותך, את ההלכות הקשורות לבנין הבית היהודי"... שום מילה !
מה זה המושג הזה ???
חז"ל קוראים לזה "צניעות". למה "צניעות" ????
אומר הגאון ר' מאיר חדש יסוד נפלא -  ישנו בן-אדם, איש או אישה, שהולכים בלבוש לא צנוע... לא מכסים את מה שצריך לכסות..
יכל להיות בן-אדם, שלבוש מכף רגל ועד ראש, הכל מכוסה, וכולו חוסר צניעות ! למה חוסר צניעות ?
כי כל אחד שעובר, מסתכל.  הבגד מושך את העין !
מכוסה זה חלק אחד בצניעות. החלק השני בצניעות הוא, שלא יראו אותך !
אומרים חז"ל – רחל אמנו עשתה הכל, כדי שלא ראו אותה !
בזה שהיא שתקה, זה צניעות, למה ???
כי היא לא רצתה שיראו אותה – כמשים עצמו כמי שאינו... אני לא נמצאת כאן בכלל....
עפ"י זה, נוכל להגיע ליסוד נפלא:
אברהם אבינו מגיע, ומבקש מהקב"ה "עקדתי את בני..."..... יצחק אבינו בא "ריבונו של עולם, פשטתי את צווארי..".. בא יעקב  "מסרתי עצמי על הילדים..".... כולם נקראו לעורר רחמי שמים... כל אחד סיפר, מה הוא עשה.
רחל אמנו קפצה ואמרה "ריבונו של עולם, נתתי לאחותי את הסימנים, אפילו לא אמרתי לה שזה סימנים"...
אז מה ?
יש מהר"ל, שמופיע בסוף פרקי אבות - הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְּאוּלָה לָעוֹלָם...למה  ?
אומר המהר"ל יסוד נפלא – טבעו של האדם, שהוא אוהב להגיד "אני אמרתי"
*ישנה אמרה של החתם סופר זצ"ל -  אתם יכולים לקחת וורטים שאני אמרתי, ולהגיד את זה בשמכם, רק אל תגידו דברים שאתם אמרתם, ותגידו בשמי.
כל אחד רוצה להגיד "אני ואני.... ואני..."....
ישנו בן-אדם ב"ה, אומר שיעור, ואומר "שמעתי בשם... אמר הגאון.... ראיתי בספר... " הוא לא אומר שום דבר מעצמו....
אומר הקב"ה – בשבילך כדאי להביא את הגאולה. למה ?
אומר המהר"ל – כל בן-אדם, אוהב ליחס הכל לעצמו... אומר הקב"ה - אם אני יביא את הגאולה, הוא יגיד שהוא הביא אותה. הוא יגיד שהוא סידר את זה.
אומר הקב"ה – גאולה תבוא, כשבן-אדם ישים את עצמו, כמי שאינו.
אומרת רחל לקב"ה – תזכור ריבונו של עולם, מסרתי את הסימנים לאחותי, לא הוצאתיה לבושה ולכלימה...
מה היא עשתה ?
אומרים חז"ל – בשכר צניעות, שהיה בה ברחל...
מה זה צניעות ???
"אני לא נמצאת כאן"
רבי אבהו אמר מי שמשים עצמו כמי שאינו – אני לא נמצא כאן.
אדם שיכל לדבר, יכל לספר, וסוגר את הפה, אומר הקב"ה – זו המעלה הגדולה ביותר, דרכו יכולה לבוא הגאולה !
אני רוצה לסיים בע"ה, ברעיון שלא מצאתי אותו בשום מקום, אבל זה לא ראיה שמישהו לא אומר אותו:
אומרת הגמרא (מסכת ב"ב עה, א ) - {ישעיה נד-יב} ושמתי כדכד שמשותיך איזו אבן זו כדכד ?
א''ר שמואל בר נחמני פליגי תרי מלאכי ברקיעא גבריאל ומיכאל ואמרי לה תרי אמוראי במערבא שני מלאכים בשמים נחלקו, ושתי אמוראים בארץ נחלקו אינון יהודה וחזקיה בני רבי חייא חד אמר שוהם וחד אמר ישפה אמר להו הקב''ה להוי כדין וכדין יעשו את זה, גם משוהם וגם מישפה, לכן קוראים לאבן הזאת, בשם כדכד.
אומר המדרש – היות ורחל ידעה לשמור סוד, כל הצאצאים שלה, בעלי מיסטירין. מי זה ?
בנימין, אומר המדרש, והאבן שלו היא ישפה, יש לו פה והוא לא מדבר.   
שוהם למי שייך ?
אומר רבינו בחיי (פרשת תצוה) – אבן השוהם, היא מאבנו של יוסף.
יוצא, שהקב"ה עתיד לבנות את חומות ירושלים, מהאבנים של צאצאיה של רחל אמנו. למה ??
אומר הקב"ה – בשבילך רחל... אשה שיודעת לייחס את הכל, לקב"ה.
כל האומר דבר בשם אומרו, מביא גאולה לעולם. למה ???
כי הוא יודע לייחס כל דבר, למי שעשה את זה !
רחל אמנו משימה את עצמה, כמי שאינה, היא לא נמצאת כאן בכלל.
רחל אמנו, לא עשתה מעצמה כלום, לכן זכתה, שהקב"ה בנה את בית המקדש הראשון בשבילה – בשבילך רחל, אני מחזיר בנים למקומם...
כולנו מצפים לרגע, שהקב"ה יבנה את אבני ירושלים, באבניה של צאצאי רחל. יהי רצון  שנזכה לזה במהרה בימינו אמן ואמן !!!
 
 
 

מתימן יבוא הישיבה המרכזית לבני עדת תימן. ירושלים רחוב תרמ"ב 6. טלפון: 02-5812531    דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com פקס: 077-4448207 חשבון בנק הדאר: 4874867
מבשר טוב - ת"ת לבני עדת תימן רחוב אבינדב 22 ירושלים. גני ילדים רחוב ארץ חפץ 116 כניסה ד ירושלים.  
 
 
דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com
לייבסיטי - בניית אתרים